כשליאת התינוקת העיוורת חיפשה בית, החליטו חביבה צחור ובעלה לאמץ אותה | גם כיום, כשליאת כמעט בת חמישים, היא ממשיכה להתגורר עם חביבה, והחיבור המיוחד ביניהן אינו פוסק. "היא לא רק מקבלת ממני, אלא גם נותנת לי בלי סוף", מספרת חביבה בת ה-88 בריאיון מעורר השראה | לא עיוורים לזולת
השנה היא שנת תשל"ו. חביבה צחור, אמא לשבעה ילדים (לפני לידת השמיני), הולכת למכולת. במהלך הקנייה היא שמה לב לעיתון המונח שם, שבו מתנוססת מודעה יוצאת דופן: תינוקת עיוורת בת שבעה חודשים ננטשה ומחפשת בית – הורים מאמצים שיטפלו בה.
חביבה מעולם לא הייתה טיפוס שקורא עיתונים, אך המודעה צדה את עיניה והיא מחליטה לרכוש את העיתון כדי להראותו לבעלה.
במשך שעות היום היא נושאת את העיתון עימה, ומדי פעם מציצה למודעה ומחשבותיה נושאות אותה אל התינוקת הקטנה שזקוקה לבית חם.
בארוחת הערב, לאחר שבעלה ר' צבי משה צחור (ז"ל) שב מעבודתו, היא אומרת לו בהתרגשות אך גם בחשש: "אני רוצה להראות לך משהו שראיתי". אלא שבעלה עוצר אותה ואומר לה: "רגע, רגע, אני רוצה קודם כל להראות לך משהו שאני ראיתי", והוא שולף מכיסו גזיר עיתון שעליו מופיעה אותה מודעה בדיוק.
"התברר ששנינו נתקלנו באותה מודעה", משחזרת חביבה בשיחה שאנו מקיימות כיום. קרוב לחמישים שנה חלפו מאז, וליאת ה'תינוקת' מהמודעה, עדיין מתגוררת בביתה. "באותו זמן ראינו בכך ממש סימן משמיים, אצבע אלוקים", היא מספרת, "בעלי ואני החלטנו באותו רגע להתקשר למספר שהופיע במודעה. התברר שזהו מספר של מוסד לילדים מוגבלים, וכשהם שמעו שאנו מתעניינים בתינוקת הם הזמינו אותנו לפגוש אותה. לשנינו היה ברור שאנו באים, זו הייתה תחושה ברורה ומרגשת מאין כמוה, מעין שליחות פנימית".
בית לליאת
מינה גוברי, בתה הבכורה של חביבה, משתתפת גם כן בשיחתנו, ומפליגה אל זיכרונותיה מאותם ימים: "הייתי אז בת שתים-עשרה, ובשונה מאחיי הקטנים, הבנתי קצת יותר את מה שמתרחש.
"שמעתי שההורים שלי יוצרים קשר עם המוסד וכבר ביום המחרת יוצאים אליו כדי להתרשם מהתינוקת. האמת היא שמאוד שמחתי והתלהבתי מהרעיון. היינו עד אז שתי בנות בלבד במשפחה ברוכת בנים, והתרגשתי מהמחשבה שאולי תצטרף למשפחה בת נוספת".
תהליך האימוץ שבדרך כלל נמשך זמן רב מאוד, היה במקרה זה מהיר ביותר.
"הגענו למוסד בתל אביב", נזכרת חביבה, "והראו לנו שם חבילה ארוזה ובתוכה תינוקת שאפשר לראות בקושי את צידו האחורי של ראשה המבצבץ מן השמיכה.
"הרגשנו שהצוות מנסה להסתיר משהו ולא לאפשר לנו לראות את התינוקת. התעקשנו שאנו רוצים להחזיק אותה, ורק כשהיא הייתה בידינו הבנו למה הם התחמקו".
התברר שהתינוקת כלל לא נראתה כתינוקת סטנדרטית. "היה לה מראה לא נעים", מתנסחת חביבה בזהירות, "לא היו לה עיניים, אלא רק עפעפיים שהיו שקועים בתוך הפנים, היא לא זזה כמעט ולא השמיעה שום קול.
"אני זוכרת שהסתכלתי עליה והתחושה העיקרית שחשתי הייתה רחמים גדולים – תינוקת קטנה וכל כך מוגבלת שמחפשת חום ואהבה. ידעתי שבכך שאקח אותה אוכל להעניק לה חיים טובים ולתמוך בה, היה לי כל כך ברור שאני עושה את זה.
"הבטתי בבעלי וגם הוא חשב בדיוק כמוני. אני חושבת שהצוות ממש התפלא שלאחר התייעצות קצרה מאוד השבנו בהחלטיות שאנחנו מעוניינים לקחת את התינוקת איתנו".
איך אפשר לקבל החלטה כל כך משמעותית בזמן כה קצר?
חביבה מהרהרת. "אני לא חושבת שבאמת הבנו אז כמה משמעותית ההחלטה", היא אומרת לבסוף, "אבל היה ברור לנו דבר אחד – התינוקת הזו נטושה, אין מי שיטפל בה, והיא זקוקה יותר מכל לבית. התחושה הייתה שאנו זוכים להציל נפש מישראל, בכלל לא חשבנו שאפשר אחרת".
אבל היית לפני לידה. לא חששת לגדל שני תינוקות יחד?
חביבה לא מבינה את פשר השאלה. "ואם היו נולדים לי תאומים?" היא תוהה, ושוב מדגישה: "רצינו להציל את התינוקת העיוורת, הרגשנו שלא ייתכן אחרת, וחשבנו רק על מה שצריך ונכון באותו רגע, גם אם הוא ידרוש מאיתנו השקעה מרובה".
"אמא שלי היא אישה מאוד עוצמתית", מעירה מינה, "היא מגיעה ממשפחת איגל הידועה. אביה היה הרב נפתלי חיים זצ"ל ואמא שלה פרידה ע"ה למשפחת וייסמן, מזקני חסידות בעלזא וחשוביה.
"אמא קיבלה מהם את תכונותיה הייחודיות, ומספיק לשמוע את הסיפורים שלה כילדה קטנה בפולין מול הגויים בתקופת השואה, כדי להבין מניין הכוחות האלו הגיעו".
מינה מציינת כי הוריה חזרו באותו יום הביתה ללא התינוקת, אך הם בישרו לילדים שבקרוב יתקבלו כל המסמכים הנדרשים לצורך האימוץ, והתינוקת החדשה תצטרף למשפחתם. "כולנו כמובן שמחנו וציפינו מאוד לבואה", מספרת מינה.
ה"בקרוב" הגיע מהר יותר מהמשוער: שלושה ימים בלבד לאחר מכן כבר יצרו איתם קשר מהמוסד והודיעו שהם יכולים לבוא לקחת את התינוקת. מאז היא הפכה לבת בית בבית משפחת צחור, חלק בלתי נפרד מהמשפחה.
כעס ורחמים
כפי שאפשר לשער, שום דבר לא היה קל בהליך קליטתה של התינוקת. "כשהביאו אותה הביתה בפעם הראשונה ממש נחרדתי", נזכרת מינה. "כל הציפיות שלי מהתינוקת התנפצו, כי היא בכלל לא נראתה כפי שתכננתי.
"כבר באותו רגע הודעתי לאמא שאני לא מתכוונת לישון איתה באותו חדר, ואמא הגיבה: 'אני מכבדת את זה, התינוקת יכולה לישון בכל חדר אחר בבית', אף על פי שהיה לנו רק עוד חדר אחד. עם זאת היא גם הדגישה באופן ברור: 'התינוקת זקוקה לנו, והיא נשארת כאן'.
"הייתי מאוד ממורמרת ומתוסכלת, ובלילה, כשכולם הלכו לישון, קמתי להסתכל מקרוב על התינוקת הזו שנכנסה לתוך חיינו והרגשתי שאני לא רוצה שתגדל כאן. רציתי אחות יפה, והנה התינוקת שהגיעה כל כך מכוערת. היא גם מלאה בפצעי לחץ שמדיפים ריחות לא טובים. היא תינוקת מוזנחת, לגמרי לא לפי הציפיות.
"אמא הניחה אותה על הצד, עטופה כולה, לכן לא ידעתי אם היא ערה או ישנה, אבל נעצתי בה אצבע כועסת ודחפתי אותה קלות. מהדחיפה היא התהפכה על הבטן והפנים. חיכיתי שהיא תשחרר את עצמה, אך היא נשארה כך, בלי להטות את הפנים הצידה. המשכתי לחכות, אך היא לא זזה".
מינה נושמת נשימה עמוקה כשהיא ממשיכה להיזכר: "מיהרתי להפוך אותה בחזרה בעדינות רבה, ולפתע היא נאנחה אנחה כבדה, כמו של אדם מבוגר למוד סבל. רק באותו רגע הכתה בי ההבנה כמה היא תלויה בנו. זה גם היה הרגע שבו התחלפה תחושת הכעס ברחמים גדולים, והחלטתי בליבי: 'אני אעזור לאמא לגדל אותה'".
"האמת היא שחלפו שנים עד שמינה שיתפה אותי בתחושות שלה באותם ימים", מעירה חביבה. "ידעתי שלא היה לה קל, כי היא הייתה ילדה בוגרת והבינה את הדברים לעומק. אבל הסברתי למינה וגם לילדים האחרים שהם לא מפסידים שום דבר בגלל התינוקת.
"אלו לא היו דיבורים מן השפה ולחוץ אלא באמת הרגשתי כך. ברגע שאני כאמא הרגשתי שהילדים לא משלמים מחיר, זה היה המסר שהועבר להם, ואני לא חושבת שמישהו הרגיש שהוא מפסיד משהו בגלל ליאת".
לא רק ילדי המשפחה נדרשו להתרגל לבואה של התינוקת החדשה, אלא גם האנשים שמסביב. "שמענו סביבנו תגובות רבות של הערכה והתפעלות, עם אמירת 'כל הכבוד'", נזכרת חביבה, "אבל היו גם תגובות של 'למה אתם צריכים את זה?' או: 'זה חשוב לאמץ, אבל למה לקחתם כזו תינוקת?'
"באותם ימים לא הייתה קופת חולים בקריית ארבע, ולכן לקחתי את ליאת לרופא צבאי. הוא בדק אותה ואמר לי מייד: 'תחזירי אותה. היא תמות אצלך'. אני לא יודעת מהיכן היו לי הכוחות לענות לו, אבל השבתי לו באומץ: 'אתה לא קובע מי יחיה או ימות. שום ילד לא ימות אצלי', ובאותו רגע קמתי והלכתי הביתה.
"במשך כל אותה תקופה וגם לאחר מכן השתדלנו להיות קשובים לעצמנו ולהרגשותינו, לכן האמירות האלו לא השפיעו עלינו כלל".
ככל שחלפו הימים הפכה ליאת להיות חלק ממשפחת צחור, ואף יותר מזה – כל החיים המשפחתיים התנהלו סביבה. "בביתנו היה משפט קבוע שליווה אותנו בכל תחום: 'מי יהיה עם ליאת'", מצטטת מינה, "זו הייתה שאלת השאלות, בכל נסיעה, בכל אירוע, ואפילו בלוויה של סבא הצדיק שלנו, מצאנו את עצמנו שואלים: 'מי יהיה עם ליאת, מי יישאר איתה בבית?'
"זו לא הייתה תינוקת או ילדה רגילה שאפשר להשאיר עם שמרטפית, בגלל העיוורון והאילמות ואי היכולת שלה לדבר ולהסביר את צרכיה.
"אומנם בתחילה, כשהייתה קטנה ורובנו שהינו בבית, היה קל יותר, כי בדרך כלל אחותי או אני היינו נשארות ומטפלות בה, אבל אחר כך גדלנו ויצאנו מהבית, וגם ששת הבנים נכנסו לישיבות. כך יצא שמשימת הגידול והטיפול הוטלה בעיקר על אמא, ואנחנו כילדים היינו מסייעים ככל יכולתנו".
מינה מציינת כי אימה לא רק דאגה לצרכים הפיזיים של ליאת, אלא גם הקפידה להתייחס אליה ממש כמו לילדה רגילה, מתוך אמונה שזוהי הדרך לקדם אותה. "בתחילה ידענו רק שהיא עיוורת, ואמא התאמצה מאוד לקדם אותה למרות העיוורון", היא מסבירה.
"גם לאבא ז"ל היה חשוב מאוד לקדם את ליאת, והוא אף השיג מכונת כתיבה ברייל כדי להתחיל ללמד אותה כבר מגיל צעיר כתב ברייל, וגם למד בעצמו את הכתב כדי שיוכל לכתוב לה סיפורים".
תינוקת קטנה, סבל גדול
החודשים הראשונים עם ליאת היו מאתגרים ביותר. "בתחילת הדרך היה קשה מאוד לרפא את ליאת מכל הפצעים הקשים שסבלה מהם", נזכרת מינה, "היו לה גם בעיות עיכול קשות, וכשאמא לקחה אותה לרופא טבעוני מיוחד בתל אביב הוא הדריך אותה לתת לה יין צימוקים בכמות מסוימת ומיץ אבטיח אחת לרבע שעה במהלך כל היום. זו הייתה משימה לא קלה, וכל מי שהיה בבית התגייס לעזרה.
"אמא כיוונה שעון מעורר שיזכיר לנו בכל פעם מחדש לתת את המיץ, אבל המאמץ היה שווה, כי זה הוביל אכן להבראתה. ברוך השם ליאת מעולם לא הייתה חולנית כפי שהזהירו אותנו, ועד היום חוץ מהתקררות קלה מדי פעם היא לא סובלת ממחלות יוצאות דופן".
חביבה מספרת כי בשונה מתינוקות אחרים ליאת לא הייתה בוכה ולא משמיעה קול, גם כשכאב לה מאוד. "ידענו שכואב לה כי כל גופה היה מלא בפצעי לחץ שהדיפו ריח רע ובוודאי הפריעו לה מאוד", היא אומרת. "זו גם הסיבה שתקופה ארוכה נמנעתי מלקלח אותה ורק ניקיתי אותה במטלית בין פצע לפצע ומרחתי משחה מיוחדת".
עבר זמן ממושך עד שהפצעים החלימו לגמרי והתאפשר לראשונה לרחוץ את התינוקת באמבטיה. חביבה ניגשה למשימה בהתרגשות מרובה. היא לקחה גיגית גדולה ופרסה חיתול בד על הקרקעית למניעת החלקה, אחר כך מילאה בתוכה מים נעימים, הפשיטה את בגדיה של התינוקת הקטנה והכניסה אותה למים.
"התגובה הראשונה של ליאת הייתה בהלה גדולה", נזכרת מינה, "צריך לזכור שהיא עיוורת ושום דבר לא הכין אותה לתחושת המים החמימים שהיא חשה לראשונה בחייה.
"אבל אחרי הבהלה הראשונית היא נרגעה, והדבר הראשון ששמנו לב אליו הוא שהיד שהייתה תמיד קמוצה לאגרוף ובלתי ניתנת לפתיחה, השתחררה. גם הרגליים והידיים הפכו להיות גמישות ולא קשות כאבן. היה ברור שנעים לה בתוך המים.
"אמא השאירה את ליאת באמבטיה זמן ממושך, כשהיא שרה לה שירים ומפנקת אותה, ולבסוף, כשהיא הוציאה אותה, קרה דבר בלתי צפוי – לראשונה בחייה ליאת פרצה בבכי, אבל לא בכי רגיל אלא חזק, היא ממש התייפחה. ליאת בכתה וכולנו פרצנו בקריאות שמחה. אמא הצטרפה לבכיות של ליאת ורצה מייד להתקשר לאבא ולהודיע לו: 'מזל טוב, נולדה לנו תינוקת', כי מבחינתה זה היה כמו לידה מחדש". "זה היה אחד הרגעים המרגשים ביותר שזכורים לי בגידול של ליאת", מעירה חביבה, וניכר שההתרגשות מפעמת בה עד היום. "ישנו כלל ידוע בגידול ילדים ותינוקות שאומר שדווקא תינוק שאינו בוכה אמור לעורר דאגה, כי אחד הסימנים לילד שלא מטופל כנדרש הוא ההימנעות מבכי. דווקא ילד בוכה מעיד על כך שהוא מטופל היטב".
חוויית הבכי שחזרה מאז על עצמה שוב ושוב היא שדחפה את חביבה ובעלה לקיים עוד באותה שבת קידוש לליאת הקטנה, כיוון שחשו שכעת זו לידה אמיתית. בקידוש הם גם העניקו לה את השם ליאת, שאותו בחרו בעצמם, והמשמעות שמסתתרת בו היא "'לי-את', את לא לבד, אלא שייכת לנו, ותמיד נמשיך להיות איתך".
צועדים קדימה
כחודש וחצי לאחר הגעתה של ליאת למשפחת צחור הצטרף תינוק חדש למשפחה, וחביבה מצאה את עצמה מגדלת שמונה ילדים שהגדולה בהם בת שתים-עשרה, פלוס תינוקת מוגבלת מאוד. התינוק הקטן גדל עד מהרה, הוא יצא מדי יום למטפלת, אך חביבה נותרה בבית עם ליאת. בתחילה ניסו לשלב אותה בפעוטון, אך ללא הצלחה, ועל כן היא נותרה בבית.
"אמא השקיעה בליאת את כל יכולותיה", נזכרת מינה, "היא הייתה שרה לה, משחקת איתה ומעסיקה אותה, שואפת לתת לה את התנאים הטובים ביותר כדי לגדול ולהתפתח כמו ילדה רגילה".
אלא שכאשר הגיעה ליאת לגיל שנתיים אמרו הרופאים לחביבה ולבעלה, לא ברגישות מופלגת, שהילדה שאימצו אינה רק עיוורת, אלא גם עם פיגור עמוק. "זה היה עבור ההורים שלי רגע קשה מאוד", נזכרת מינה. "הם כל כך האמינו בה ואיחלו לה את כל הטוב שבעולם, והנה מתברר שאין לה שום סיכוי לעשות אפילו פעולות פשוטות כמו הליכה, דיבור או תקשורת, וגם אין צפי שהיא תעשה את הדברים האלו בעתיד".
"הרופאים הסבירו לנו שאין לנו למה לצפות מליאת", מצטטת חביבה, "והם גם המליצו להחזיר אותה למדינה ולוותר על פסק הדין שנתן לנו את האימוץ, אבל ברור שלא ראינו זאת אפילו כאפשרות. היה ברור לנו שאנחנו ממשיכים לגדל אותה, ושהיא תהיה חלק מהמשפחה שלנו".
לא חששתם מכל הקושי שכרוך בכך?
"לא זכור לי שנתקלנו בקושי שאי אפשר להתמודד איתו", מפתיעה חביבה, "נכון שבמשך שנים לא יכולנו לצאת יחד לאירועים, בעלי היה הולך לבדו לאירועים מהצד שלו ואני לאירועים מהצד שלי. היו לנו לילות לבנים ארוכים חסרי שינה וגם מטלות פיזיות רבות, כי ליאת סיעודית לחלוטין, ועם השנים היא גדלה והטיפול בה נעשה קשה יותר ויותר.
"אבל אני לא חושבת שאלו קשיים יוצאי דופן, וברוך השם שעל כולם התגברנו והמשכנו מהר מאוד הלאה. ברור שלא תמיד היינו תמימי דעים לגבי אופן הטיפול בליאת, לפעמים חשבנו אחרת, אבל מעולם לא הצטערנו על ההחלטה לצרף אותה למשפחתנו".
את הגישה הזו מעבירה חביבה עד היום לאימהות לילדים עם צרכים מיוחדים שמתייעצות איתה לעיתים קרובות. "אמא תמיד מחזקת ומעודדת את ההורים, ובמשך השנים סיפרו לנו לא מעט הורים שהשיחה עם אמא נתנה להם כוחות. יש כאלו שאפילו שקלו לשלוח את הילדים למוסד מחוץ לבית, ובזכותה החליטו להשאיר אותם במשפחה", מספרת מינה.
"הזדמן לי פעם לפגוש אישה שמגדלת ילד מיוחד וחווה בשל כך הרבה מאוד אתגרים", משתפת חביבה. "באחת השיחות שלנו אמרה לי האישה מתוך כאבה: 'את לא תביני אותנו כי המצב שלנו שונה. אנחנו לא בחרנו את הולדת הילד המיוחד, ואילו לך קל יותר, כי את זו שבחרת לגדל את ליאת'". חביבה צוחקת כשהיא נזכרת בכך.
"האמא הזו, שהייתה באמת אישה נפלאה, לא הבינה שאנחנו הרגשנו שליאת היא ממש ילדה ביולוגית שלנו".
לתת אמון
כשחלפו השנים חיפשה חביבה מסגרת עבור ליאת שתוכל לקבל אותה ולספק לה את צרכיה, וכך היא הגיעה לגן השיקומי שעל יד 'ביקור חולים'.
בתחילה היא הייתה נוסעת מדי יום ביומו לירושלים ומלווה את ליאת בהלוך וגם בחזור, כשהיא חוזה מקרוב בטיפולים הניתנים לה וגם מתנדבת בין לבין בטיפול בילדי הגן האחרים. בהמשך הצטרפה ליאת למערך מסודר של הסעות שיצא מדי בוקר מהיישוב, וחזר בשעות הצהריים.
"ברור שהמסגרת היומית הקלה עלינו מאוד, וסוף-סוף יכולנו לפנות קצת זמן עבור עצמנו", אומרת חביבה, "אבל עם זאת היו גם קשיים, כי היינו צריכים לצאת בכל יום בשעה שש וחצי ולחכות איתה להסעה, בכל מזג אוויר, כולל בחורף, שבאזור מגורינו קר בו מאוד. בצהריים נדרשנו להמתין לה שוב, לעיתים במשך זמן רב בגלל עיכובים בכבישים".
מינה נזכרת במקרה שרכב ההסעות נפגע מזריקת אבנים, בדיוק ליד החלון של ליאת, והיא נשארה מלאה בזכוכיות במשך זמן רב כיוון שאף אחד לא ידע איך לטפל בה, ואפילו מים לא נתנו לה לשתות.
"אבל אנחנו מצאנו תמיד את האנשים שהאמינו בה, וגם אנחנו נתנו בה אמון אין-סופי", מדגישה חביבה, "גם היום אני מאמינה שליאת יכולה עוד להתקדם וללמוד דברים חדשים, ואף על פי שהיא מתקרבת לגיל חמישים היא ממשיכה להיות התינוקת שלי ואני לא מפסיקה לתת לה משחקים התפתחותיים שיקדמו ויפתחו אותה.
"במשך השנים השתנתה האבחנה של ליאת מ'פיגור עמוק' ל'פיגור קשה', ובעיניי זו בהחלט התקדמות".
האמונה שתמיד אפשר לקדם את הילד, וגם ילד עם קשיים מסוגל לפרוץ קדימה, היא שהובילה את חביבה ובעלה להקמת מרכז רב תחומי להתפתחות הילד והמשפחה בקריית ארבע הנושא את השם 'נווה אברהם', על שמו של אברהם אבינו.
"עד אז לא היה מרכז כזה, וכשהייתה ליאת בת שלוש עשרה הקמנו אותו, וכך חסכנו ממשפחות רבות באזור נסיעות לירושלים לצורך טיפולים שונים בתחום הפרא-רפואי", היא מסבירה.
בתה מינה הצטרפה אף היא למשימה, ובשנים האחרונות קיבלה עליה את ניהול המקום. המרכז הייחודי קיים כבר יותר משלושים שנה, ומציע טיפולי התפתחות הילד לילדים עם עיכובים התפתחותיים מכל הסוגים, עם מיטב אנשי המקצוע, ובעיקר עם הרבה אהבה ונתינת אמון.
דודה ליאת
בקיץ הקרוב תציין חביבה בעזרת השם את יום הולדתה ה-88, והיא זוכה לנחת מרובה מכל בניה ובנותיה שנישאו והקימו בתים עם ילדים, נכדים, נינים ושמחה גדולה.
לפני ארבע שנים הלך בעלה לעולמו, אך ליאת ממשיכה להתגורר אצלה בדיוק כמו בעבר, וחביבה מטפלת בה, מאכילה אותה ואף דואגת לכל צרכיה.
מינה מציינת כי כמי שמלווה את ליאת מאז היותה בת שנה, היא רואה מקרוב איך פשוט טוב לה. היא כבר מצליחה להסתובב על רגליה תוך כדי שהיא נתמכת בקירות, ולפעמים אפילו מושיטה ידיים לחביבה והן יוצאות יחד בריקוד משותף שבו היא נתמכת בה ושתיהן מפזזות יחד.
"לפני עשר שנים, ביום ההולדת ה-78 של אמא, ציפתה לה הפתעה גדולה, כאשר ליאת הכריזה לראשונה בחייה 'אמא', ומאז זו מילה שאינה עוזבת אותה והיא חוזרת עליה שוב ושוב", מגלה מינה.
"יש לה עוד כמה מילים בודדות שהיא הוגה, וגם באופן כללי נראה שהיא מאושרת. היא אוהבת מוזיקה ושירים, נהנית במחיצת האחיינים ואפילו משחקת איתם במשחקים שלהם. היא כל הזמן מחבקת ואוהבת לשבת איתנו יחד, היא ממש חלק מהמשפחה. אפילו הילדים הקטנים קוראים לה 'דודה ליאת'".
חביבה מתרגשת כשהיא מוסיפה: "כיום אני יודעת שההחלטה לאמץ את ליאת הייתה ההחלטה הטובה ביותר שקיבלתי בחיי. זה לא רק שאנחנו נתנו לה, אלא גם היא נתנה לנו, והרבה. "היא לימדה אותנו מהו אמון ומהי סבלנות, בזכותה כל הילדים שלי הפכו לרגישים לזולת, ובזכותה גם הוקם המרכז שלנו שמסייע לכל כך הרבה ילדים. ככל שאני מתבגרת כך אני חשה שבזכות ליאת יש לי בשביל מה לקום בבוקר, היא הבת שלי לכל דבר, ואני מודה לבורא עולם בכל יום ויום על כך שזיכה אותנו ושלח לנו אותה".
