אחד מפוזר ומפורד

יש מעליהם תקרה אחת ויש סביבם קירות, על הדלת שלהם תלוי שם משפחה וכשהחלונות סגורים לא שומעים בחוץ כלום. יש להם בית אחד משותף, אבל בזה פחות או יותר מסתכמת השותפות בחייהם | אפשר לחשוב שבבית הזה שורר שלום, ולעיתים זה אכן כך. אבל דברים אחרים חסרים כאן מאוד, דברים שבהם בירכו אותם בחופתם והברכה, לעת עתה, טרם התקיימה | נתק רגשי בחיי הנישואין הוא תופעה צורבת עד מאוד, ולא מאוד מדוברת. איך מתמודדים איתו? מהן ההשלכות על הילדים? האם יש סיכוי לשינוי? | ביחד אבל לחוד

"האמת היא שלא חשבתי על שום דבר אחר מלבד בית של תורה". המילים של סיגלית, בת 47, נשואה ואמא לתשעה ילדים, צורבות. "חזרתי בתשובה כשהייתי בת 21. בבית הוריי תמיד שמרנו על מסורת, ההורים שלי כיבדו מאוד את החגים והשבתות, אבל הידע שלהם היה דל. במדרשה נגלה לי עולם חדש וקסום של מצוות וטעמיהן, של דרך חיים מקושרת כל כולה לריבונו של עולם. הייתי מוצפת אושר שזכיתי לגלות את כל הטוב הזה. ההורים שלי, ממקומם, כיבדו אותי, שמחו איתי וניסו לשמור בכל יכולתם את מה שלימדתי אותם.

"הם זוג יונים, ההורים שלי", היא משתתקת לרגע. "את שלושתנו הם גידלו באהבה ובמסירות יוצאת דופן, ואין לי ספק שההתקרבות שלי לתורה ולמצוות הייתה ממש בזכותם. בזכות האהבה והחן שהם עטפו אותי תמיד בהם, הם פשוט עוררו אותי בלי לדעת, למצוא את הקרבה האמיתית והנצחית.

"בימים ההם הייתי שיכורת אושר. קיימתי הכל מתוך שמחה והתעלות, והתפללתי בלי הרף לבית של תורה, כמו ששמעתי עליו כל כך הרבה במדרשה. אם בעלך ילמד – ככה הבטיחו לי – התורה תעדן אותו ואת תהיי מלכה. לא חיפשתי להיות מלכה. חיפשתי בית של מלכות השם. בית עם שכינה ששורה.

"אחרי שנה בתשובה, הציעו לי את בעלי. ולא תאמינו – חרדי מבית ומלידה, בוגר ישיבות קדושות, עם לכאורה רק 'באג' קטנטן ופצפון: בן להורים גרושים. מה שבקהילה שלו היה בלתי נסלח".

נעצור לרגע את הדברים של סיגלית כדי שלרגע לא ישתמע מה שלא ביקשנו להשמיע:  הרוב המוחלט של הילדים להורים גרושים מקימים בית מלא בטוב, באהבה ובאחווה ובשלום ורעות. דווקא מתוך הקושי שהם חוו בעולמם, הם יודעים לייצר אחרת, הם מודעים לסכנה ופועלים מנגד לה. זאת בתנאי ש… איך אמרנו? מודעים לסכנה.

"הדינמיקה בינינו מהתחלה הייתה לא שוויונית", מתארת סיגלית. "אני – הערצתי אותו והייתי שבוית אושר, כיוון שזכיתי להתחתן עם חרדי מבית! ועוד… שני בתים יהיו לנו! נסעד לפעמים עם אבא שלו ולפעמים עם אמא שלו! והוא… הוא ראה בי את החוזרת בתשובה, הגמלונית עדיין בדרך של המצוות, הוא ראה בי את הפשרה שהוא נאלץ להתפשר עליה.

"ההורים שלי קיבלו אותו בכבוד מלכים, מה שגרם לו לבוז להם. אולי בתוך תוכו הוא ידע שהוא לא ראוי לכבוד הזה ולא בגלל הבית השבור ממנו בא. הוא לגלג עליהם בכל הזדמנות, בפניהם ושלא בפניהם.

"ואני לא ידעתי את נפשי. יש לי אוצר בבית. אוצר שהוא אברך. אמיתי. מוסר 'חבורות', מילה חדשה שגרמה לי לפעימות לב נוספות. אבל הוא… אני… הקשר בינינו… כל כך רחוק ומנותק ממה שהכרתי.

"המשכתי לעבוד קשה בלכבד אותו. לא רציתי שהחלומות יתפרקו לי בין האצבעות. נתתי את כל כולי. עם אוכל חם ומפנק, עם בית נקי וריחני, תוך כדי שאני מוכנה לעבוד כסייעת לגננת, עבודה שלא ממש התאימה למי שאני, העיקר להיות בבית בשעות שטובות לו, העיקר שהוא ירגיש מלך, בן תורה אמיתי!

"אבל הוא לא היה שם. בשום צורה הוא לא היה שם. הוא התייחס אלי בקרירות, שלא לומר ב… בוז. מי אני כבר. פשרה. זו אני. לא פעם ולא פעמיים הוא ביקש ממני לשנות את השם שלי. מה זה 'סיגלית'? שאהיה רבקה או שרה ואפילו ציפורה או יעל, מה פתאום השם התלוש הזה?

"לא הסכמתי לוותר על השם שאמא שלי כתבה שירים שלמים עליו, עלי. והוא התרחק עוד יותר, ושתק. מעולם לא קרא לי בשם שלי.

"הילדים נולדו ומשהו בו התרכך, כלפיהם בכל אופן. הוא אוהב אותם מאוד, ודואג מאוד לבחון כל הזמן כמה הם דומים לו. הוא גם בחר להם את שמותיהם. כשנולדה בתי השביעית ניסיתי לבקש, הסברתי שאני לא אוהבת שם מסוים. הוא התעלם, וחזר מהקידוש בבית הכנסת עם השם שהוא בחר. ככה. כי הוא בחר.

"אני חושבת שאז, כשהייתי יולדת טרייה עם תינוקת קטנטנה בזרועותיי, תינוקת שאני אוהבת כל כך אבל את השם שהוא נתן לה אני לא יכולה לשאת, הבנתי בחריפות תהומית את מה ששנים ארוכות ניסיתי להדחיק: אנחנו אולי נשואים, אבל מעבר לקורת גג ולילדים משותפים – אין בינינו כלום.

"וזו הייתה ידיעה מרסקת. כי את החלומות שלי על בית של תורה עם ניגונים של גמרא ועם נשים במה זכין, ארגתי בכזו מתיקות כל השנים, שלא הסכמתי לספר לעצמי שום סיפור אחר. בשום צורה. אבל חומות ההדחקה קרסו, בבת אחת. נשארתי חסרת הגנה. אספתי את שבעת הילדים – הגדולה הייתה בת עשר, הקטנה בת פחות משבוע – וכשהוא היה בלימודיו, נסעתי להוריי.

"זו הייתה נסיעה טראומתית. לא הפסקתי לבכות: יש לי תורה, אין לי בית. זו הייתה המנגינה שליוותה את המנוע. יש לי תורה, אין לי בית.

"ההורים שלי קיבלו אותי באהבה ובצער עצום. הם לא האמינו לסיפורים שפתאום הציפו את כל כולי. הם כן האמינו. הם לא הבינו איך שתקתי כל הזמן הזה, אני לא הבנתי איך הם לא ראו. לא ראו שהוא לא מרשה לנו כמעט לנסוע אליהם, שהוא מעולם לא פונה לאבא שלי בכינוי מכבד אלא זורק לו 'אתה' מזלזל שכזה. כולנו היינו בסירה אחת של הדחקה, של ארמון פאר שבנינו, בלי שום יסוד.

"ואז… אז היו עסקנים ועסקניות ורבנים ורבניות שביקשו ממני לחזור, ואז היו הגנים ובתי הספר של הילדים שקראו להם חזרה, ואז היה הבית שלי והקהילה והחברות שלי שביקשו לעטוף אותי. היה לי יותר מדי מה להפסיד, וגם לילדים שלי, ו- חזרתי".

אולי יהיה מי שיתקומם לנוכח ההחלטה של סיגלית. אבל סיגלית מבטיחה שההחלטה הזו נבנתה מתוך חשיבה בהירה ואפס הדחקה.

"יכולתי להתגרש, וייתכן מאוד שזו הייתה יכולה להיות החלטה נבונה מאוד. אבל במצבי, עם האופי שלי, ועם התמיכה שזכיתי ואני זוכה לה, החלטתי שיהיה קשה יותר להיפרד מלהישאר במצב הזה.

"יש לנו בית, קורת גג משותפת. בעלי ואני כמעט לא מדברים מעבר לדברים טכניים. יש לנו הסכם פשרה שעליו חתומים שנינו, שבו הוא נותן לי חופש פעולה בתחומים שלי, בתמורה לשהייתי בבית. לילדים יש אבא אוהב ואהוב מאוד, הוא לומד איתם נהדר ומחנך אותם נפלא. אין לי תלונות. יש לנו שולחן שבת גדוש בסיפורי פרשת שבוע ובקידוש מאבא וזמירות שהוא שר. יש אוכל טעים שאני מכינה והתענגות שלי על היצירות של הבנות. אחרי הסעודה הוא פונה לענייניו ואני לענייניי. עסוקים הרבה עם הילדים. בינינו – לא כלום.

"אנחנו מבקרים הרבה את ההורים שלי וגם את החברות שלי, כך הילדים רואים דפוסי תקשורת בריאים הרבה יותר בין זוגות, ומפעם לפעם אני מטפטפת להם ש… כן, להם בעזרת השם יהיה קשר טוב יותר בבית שלהם. הם שואלים ואני עונה בקצרה, שומרת על כבודו, ועל הצורך שלהם לדעת שלהם יהיה טוב יותר.

"טיפול זוגי?" היא צוחקת, "כן. מילת הקסם הזו. בתחילה זו הייתה דרישה חד משמעית שלי, והלכנו לעשרה מפגשים שבהם הוא לא שיתף פעולה. הבנתי שאם אדם לא עושה את העבודה, טיפול לא יעשה אותה במקומו, ושחררתי. אני הולכת לטיפול באופן קבוע, וגם להנחיית הורים פרטנית שמתאימה למצבי. אנחנו נפגשות הרבה, בוגרות המדרשה, מחזקות זו את זו, ומהוות לעצמנו סוג של 'קהילה' שנותנת לי המון, כמו משפחה. מנסה לעשות את הטוב ביותר בקיים, עם הבחירה שלי".

הסיפור של סיגלית הוא יוצא דופן, ואולי דווקא בשל כך בחרנו לפתוח בו את הכתבה. כי כן, עם אישיות חזקה ויציבה ותומכות סביב סביב, יש סיכוי לבית כזה, שהוא אחר מהשאיפה ומהברכה, אבל הוא עדיין קיים.

הסיפורים האחרים היו קשים הרבה יותר.

מטוטלת

"אני נשואה כבר חמש עשרה שנה, יש לי חמישה ילדים, ו… אפס קשר עם בעלי, כלומר אפס קשר רגשי", מתארת נעמי. "לא יודעת אפילו מי שידך בינינו. אני טיפוס נמרץ ומסודר, והוא… מלא חלומות. זה גורם לכל כך הרבה חיכוכים וויכוחים בינינו, והוא כל כך לא מבין, לא מבין. לא מבין למה מפריע לי שכוסות התה שלו נערמות על שולחן הקפה שקניתי; לא מבין למה הוא צריך ללוות אותי לחדר לידה אם אמא שלי ממילא באה איתי; לא מבין למה אני צריכה כל כך שהוא יקשיב לי ויחמיא לי, ואם אני ממש דורשת הוא כאילו מוציא את הפנקס שם רשמו לו את הנוסח המדויק ומקריא לי את המחמאה: 'האוכל טעים, תודה רבה'. יכול להיות שהוא ממוקם איפשהו על הרצף התקשורתי, אני לא יודעת ולא מאבחנת, אבל מרגישה שגם אם נלך לייעוץ נישואין הוא לא יצליח להפיק ממנו הרבה.

"זה עצוב, ברור, אני גם יודעת שהילדים עדים לחיכוכים בינינו שלא פוסקים, אף על פי שאני מתאמצת מאוד שזה לא יהיה לידם. ועדיין, אני חושבת שזה מחיר עדיף על פני פירוק הבית. יש להם בית עם אבא ואמא".

ד"ר יעל הרשקוביץ, שכתבה את הדוקטורט שלה על תהליכי קבלת ההחלטה לפרק משפחה, מציינת את השלב של לפני החלטת הפירוק כשלב של מטוטלת רגשית. המטוטלת נעה בין כעס, ייאוש, כאב, בדידות וריחוק. המטוטלת הזו כל כך עזה, ולפעמים היא נוטה לעבר כף הקלע של להגיע לרבנות ולסיים את הסיפור, ולפעמים היא מוטה, עייפה, חבוטה, מובסת, לכיוון 'שב ואל תעשה'. "נישאר בבית. ככה. נשואים ובודדים".

יש חסמים לפרק בית, והם בכלל לא פשוטים, וטוב שכך. במחקר היא מונה את חסם הדאגה לילדים, את החשש לכרסום במעמד החברתי, את הגורמים התרבותיים, את הערכים המקדשים נישואים, ולהבדיל – את חלוקת התפקידים הנוחה כשיש אבא ואמא בבית אחד, את הרצון לשמר את הרכוש המשותף ואת הקשרים החברתיים, את הכמיהה שתישאר תחושה של שליטה בחיים, תחושה שתתפוגג אם הבית יתפרק.

ד"ר הרשקוביץ מציגה מודל קבלת החלטות בעל שלושה שלבים: שלב הידיעה, שלב גיבוש ההחלטה ושלב יישום ההחלטה. בתוך השלבים הללו יש ארבעה מאפיינים: הכחשה, בלבול ואי ודאות, התבהרות ו- החלטה.

ההחלטה, כאמור, יכולה להיות לשני צדדים.

הכתבה שלנו עוסקת ברובה, בשלב הידיעה, שהוא השלב הארוך ביותר ולעיתים אינו מסתיים עד מאה ועשרים. בשלב הזה יש הרבה עמימות. יש תחושה שמשהו בחלום הגדול נסדק, שמשהו שצריך היה להיות – איננו.

לא פעם עולים קולות מנוגדים שמעכירים עוד יותר את צלילות המחשבה. "בשלב הידיעה", מציינת יעל במחקרה, "הדרך להתמודד עם העוצמות הגבוהות של הרגשות והאופק המאיים כתוצאה מההחלטה שיקבלו, הייתה להפחית את העוצמות האלה על ידי התעלמות מגורמי הלחץ, דחייה של ההחלטה, הכחשה, השקעה בשיפור יחסי הזוגיות או ניתוק מבן הזוג.

"בשלב הידיעה, נמצאו משתתפי המחקר במיקוד מניעה: המוטיבציה שלהם הייתה להימנע מתוצאות שליליות, ולכן החלופה שנבחרה על ידם הייתה הימנעות מהחלטה והעדפת הסטטוס קוו, אולם זו צמצמה את יכולת הבחירה שלהם ותבעה מחיר שצמצם את כישורי היוזמה שלהם עד כדי פסיביות מבחירה".

והפסיביות מבחירה הזו, גובה מחירים.

"אני מתארת לעצמי שהריאיון הזה לא יוסיף לי כבוד", מחייכת לאה, שם בדוי, והחיוך שלה מריר כמו הקול שלה. מר לה, מר. "אבל מה אנשים מבינים? מה הם יודעים? לכל יש להם פתרונות. נראה אותם חיים כמונו. שני זרים בבית אחד עם שלושה ילדים. אני יודעת שאם אנשים ידעו שבעלי ואני לא מדברים כבר למעלה מחצי שנה, רק דיבורים הכרחיים של איפה הבקבוק ותקנה מלפפונים, יהיו להם שפע של רעיונות, החל מטיפול ועד פירוק החבילה, אבל זה לא ככה בחיים". היא נאנחת ואין לה כוח לפרט למה זה לא ככה בחיים. "ככה. כי זה לא עובד ככה. אנחנו לא יכולים ללכת עכשיו לטיפול ולא יכולים לפרק, טוב?" טוב. כלומר עצוב מאוד, אבל מי אנחנו שניתן עצות היכן שאנחנו לא יודעים כלום?

"אני כן יכולה לספר איך נראים החיים האלו. רעים מאוד. במשרד, אחת החברות מקלפת את הניילון מהסנדוויץ' שבעלה הכין לה והשנייה מספרת על חופשה שלהם ליד הכינרת. הן אפילו מגדילות לעשות ובאות לפעמים בעיניים דומעות כי 'התווכחנו כל הלילה איך הוא לא מבין שאני לא יכולה ללכת שבת שלישית החודש לאמא שלו!' ואחר כך מספרות על הבנה מצידו או מצידן שהן היו הקשוחות מדי ולפעמים אפילו על צרור פרחים לפיוס. לי – אין כלום מזה מטוב ועד רע. כלום. נאדה.

"קמה בבוקר, מסדרת את המיטה שלי, מכניסה כביסה למכונה מכל הבא ליד, מכינה ארוחת צהריים, מכינה תיקים לקטנטנים, הוא מפזר אותם, אני אוספת אותם אחרי יום עבודה, משחקת איתם, בשבע שקט בבית. אני פנויה לגמרי. לא אוהבת לצאת אז קוראת או שוכבת ובוהה במיטה. גם לחברות אין לי חשק. אפשר לקרוא לזה דיכאון. בעשר אני מכבה את האור, נועלת את הדלת ומוציאה את המפתח. הוא מגיע מתי שהוא. לפעמים אני משאירה לו פתק עם הוראות על השולחן במטבח, ליד החשבונות שהתפקיד שלו לשלם. זהו.

ליד ההורים כשאנחנו מתארחים בשבתות נדירות, אנחנו מציגים הורים מסורים מאוד לילדים שלנו, וגם ככה הם לא ממש מתעניינים, אז הכל חולף בשקט. כמה זמן זה יחזיק? אני לא יודעת". היא עייפה עייפה. ואיך לא.

רצף

לא כולם זוכים לגילה רינה דיצה וחדווה אהבה ואחווה ושלום ורעות. חלק זוכים רק לשלום. חלק רק לרעות. אולי יש כאלו שמלאים גיל אבל בלי קשר לחיי הנישואין שלהם. ישנו רצף ארוך.

כדי למצוא מילים מגדירות יותר, פנינו לעוסקים בתחום:

מוטי שטרן, עו"ס ומטפל זוגי ומשפחתי, ואביאל נריה, מנהל מרכז 'אשיחה', עוסק בהכשרת מדריכי חתנים, בייעוץ לזוגות ובניהול קהילה וירטואלית לחיזוק חיי הנישואין.

"חשוב לציין", מסביר שטרן, "שיש רצף ארוך. בקצה האחד נמצאים הזוגות המאושרים, ויש כאלה, ובקצה השני – אלה שפירקו את הבית. בין לבין מצויים הפרודים, הנשואים שלא מדברים, הנשואים שלא מדברים אלא דיבורים טכניים, ואלו שנמנעים מקרבה רגשית.

"בכל מקרה, חוסר הקשר הזה יוצר תחושות קשות של מגוון רגשות שליליים: כעס, או כעס המופנה פנימה – דיכאון, אשמה, או האשמה של האחר, הרבה תסכול, בלבול, תקיעות. לא יודעים לאן לצאת, לאן להתקדם. הכל נשאר ברובד הרגשי או בהתנהגויות אגרסיביות כלפי האחר, כעס וצעקות, או בהתנהלות פסיבית – שותקת, שמרעילה לא פחות וקשה לפעמים יותר, כי אין עם מי לעבוד בכלל".

מה עובר על זוגות שאין ביניהם שום קשר רגשי, רק קורת גג משותפת?

שאלנו את אביאל נריה, והוא משיב: "זוגות?! זה נקרא זוג?! איש ואישה שחולקים מרחב מגורים משותף אינם זוג. שווה להתבונן רגע בברכות החופה ולשאול את עצמנו מה אנחנו לומדים מהן על חיי נישואין. רעים אהובים, גילה, רינה, דיצה וחדווה, אהבה ואחווה ושלום ורעות. זה לא רק בית אחד, מדובר בחיים משותפים.

"חייהם של זוג כזה קשים ומרים, ואני ממליץ להם לא לתת למצב הזה להימשך אף לא יום אחד. עליהם לגשת לעזרה מקצועית. יכול להיות שהם יגלו שאין דרך לעזור להם ויחליטו להיפרד. סביר יותר שהם יגלו שיש דרך לראות את הדברים אחרת".

אז למה לכאורה הם לא קמים ועושים מעשה, מכל סוג שהוא?

"נתחיל מזה שרוב בני האדם אינם קמים ועושים הרבה מעשים שנכון להם לעשות. ככה זה. כאשר מדובר במערכת הנישואין, על אחת כמה וכמה", משיב נריה.

"ניקח דוגמה קלה: זוג עם כמה ילדים ששוקלים לעבור דירה. הם מתחילים לחשוב: רגע, לאיזו ישיבה נשלח את הבן? מה נעשה עם הבת בסמינר, היא תיסע כל יום מרחוק? ומה עם העבודה שלי? תוך דקות צצות להן אין ספור שאלות שמטרפדות את השינוי.

"אם כל כך רע לזוג הזה אנו שואלים את עצמנו: למה הם לא נפרדים? קודם כל התשובה הקלאסית היא: 'בגלל הילדים'. ואכן יש זוגות שנפרדים מייד אחרי נישואי הקטן. תופעה עצובה. מעבר לזה, זה פשוט מורכב להיפרד. משלמים מחיר כלכלי כבד, הילדים נקרעים בין ההורים, השם הטוב בקהילה נפגע. הרבה יותר קל לחיות בריחוק באותו בית.

"השאלה הגדולה היא למה הם לא ניגשים לייעוץ נישואין ולטיפול. זו שאלה אמיתית שחשוב להציף אותה. בכל כך הרבה מקרים איש מקצוע יכול להראות לבני זוג תמונה אחרת לגמרי מזו שהם רואים, להפחית את רמות החרדה והתסכול בצורה דרסטית ולאפשר להם גם להגיע לקרבת אמת.

"אז למה הם לא באים? לדעתי, לא בגלל התיוג כ'זוג בעייתי', אלא בעיקר… לא פשוט לומר, אבל אולי בעיקר כי קשה להם לצאת מאזור הנוחות הזה של התסכול. לומר 'הוא אשם', 'היא אשמה' – קל מאוד. להיות מסוגל להסתכל פנימה ולהבין ממה התסכולים שלי נובעים, לעשות עבודה על שינוי חשיבה ושינוי התנהגות – זה קשה.

"אגב, זה המקום להבהיר שייעוץ נישואין וטיפול אינו קסם. זה לא כמו ללכת ליועץ משכנתאות או עורך דין, שאתה יכול לשאול עליו מה אחוזי ההצלחה שלו בתיקים מורכבים. עיקר העבודה נמצא אצל בני הזוג, לפתח יכולת התבוננות והובלת תהליך ארוך טווח. המטפל רק מסייע להם במלאכה".

גם מוטי שטרן מבין את התקיעות: "לכל דבר יש חסרונות ויתרונות. להישאר בשב ואל תעשה זה… קל, מול הלא ידוע. אם יש לי אוטו מקרטע, אני מעדיף אותו על פני קניית אוטו מקרטע אחר שאין לי מושג בבאגים שלו. את הבעיות שלי אני מכיר, ומעדיף להישאר בתוכן. יש גם אמונות חוסמות כמו: עדיף לילדים שנישאר בבית אחד, אם אפרק אהיה כישלון, אני לא אצליח לחיות לבד, לא יהיה לי מה לאכול, הסביבה לא תתייחס אלי כראוי.

"ויש גם מניעים למה לא ללכת לטיפול. לרוב, אנשים חושבים שבטיפול יוכיחו אותם. יראו להם כמה הם לא בסדר. ואנשים לא רוצים שיוכיחו אותם. זו עובדה פשוטה. הם לא זקוקים לחינוך נוסף ולמישהו שיאמר להם מה לעשות. לפעמים הם מרגישים בתוכם אשמה ופוחדים שהמטפל ייטה לצד בת הזוג, או להפך, ושהקול שלהם לא יישמע.  לפעמים אלו אנשים שכבר חוו ייעוץ נישואין אצל מטפל לא מספיק רגיש, חוו ביקורתיות ומחליטים להרים ידיים. חשוב לי לומר להם: גם ברפואה הולכים לפעמים מרופא לרופא עד שמוצאים את ההוא המתאים. וזה קשה. נכון. כי תהליך יצירת האמון ויצירת הקשר חשוב, והוא קשה ומגיע על מקומות שהם כבר ממילא פצועים ופגועים".

זהות

ד"ר יעל הרשקוביץ מצטטת מחקרים שמספרים על התחושות הקשות הללו, בזמן שיש ידיעה: אנחנו לא זוג יונים, אבל לא קיימת החלטה לעשות מעשה כלשהו. היא מסבירה על השוני בתפיסת הזהות.

לזוג נשוי יש תפיסת זהות של כל אחד העומד בפני עצמו, ומעבר לכך, יש תפיסת זהות משותפת של 'אנחנו'. 'הבית שלנו'. כשזוג נשוי חי כל אחד את חייו בנפרד, נוצר משבר בזהות המשותפת הזו, מתרחש אובדן של חלום על בן זוג שהוא חלק רגשי מהעצמי. כל אחד – נפרד לו לעצמו, מה שמכונה בשפה המקצועית 'גירושין נפשיים'. זה תהליך קשה, והוא יכול להימשך שנים ארוכות.

"תהליך ההפרדה הרגשית של 'העצמי' מ'הזהות המשותפת'", טוענת הרשקוביץ, "תובע בנייה מחדש של הזהות העצמית ושל הערכים, של היחסים ושל התפקידים שהושקעו בבן הזוג בנישואים, והוא מעלה את רמת החרדה והלחץ, ועשוי להביא להצפה רגשית מתמשכת".

"כן", מסכימה סיגלית מתחילת הכתבה, "התהליך הזה היה אחד הדברים הקשים. הייתה לי 'זהות משותפת' ממש עם מי שלא היה שותף לה, והיה קיים רק בחלום שלי. זהות משותפת שבה אנחנו יחד בבית של תורה. אני לא יכולה לומר שכיום אני לא שותפה לחלום הזה, כי ברוך השם בעלי אברך ולומד, ואני מבשלת ומכבסת, ושנינו לחוד מגדלים את הילדים לתורה ולמצוות.  אבל האור המשותף בעיניים, הכבוד האמיתי שבן תורה אמיתי אמור לרחוש לביתו, הוא… איננו. אז אני מגדלת את עצמי כמגדלת בית של תורה, גם אם אין בו הפנטזיות שלי על לימוד משותף ועל כולל ליל שישי שכל כך חלמתי שנעשה בבית שלנו עם צ'ולנט לאברכים. אני צריכה לבנות את הזהות הרוחנית שלי רחוקה ממנו, נפרדת, גם כי הוא לא דמות עבורי, וגם כי הוא לא מוכן לשתף אותי בעולם הרגשי שלו. וזה עצוב. כן", היא יודעת, "ככה הם החיים לפעמים. יש בהם גם עצב".

דממה

"על פניו, ההורים שלי הם המשפחה הכי חשובה בשכונה. ואני אחסוך מכם פרטים מזהים ואבלבל אתכם לגמרי, שלא תזהו, אבל שתוכלו לדעת: מאחורי כל קיר יכולה להסתתר מציאות חיים שאתם אפילו לא מתארים לעצמכם", מספרת אפרת. היא עצמה נשואה ("באושר! תדגישי, נשואה באושר, ברוך השם!") ואם לשלושה.

"אז נגיד… נגיד אבא שלי ר"מ חשוב ואהוב, ואמא שלי היא נניח… מטפלת רגשית, מאלו שיש אליהן תור ארוך והיא מתמחה בתחום חיי הנישואין. בתוך הבית? זה הזוי. ואני לא מבינה איך אנשים עדיין לא קולטים, כי ההורים שלי לא תמיד זוכרים לסגור חלונות כשהם מתווכחים, והם מתווכחים… רק להיזכר בזה עושה לי צמרמורת בכל הגב. זה אומר שהייתי חוזרת הביתה מבית הספר ולא יודעת לאן. אם אפגוש אותם באמצע ויכוח סוער או בדממה קפואה. אם אמא שלי תחייך אלי חיוך דומע ותשאל אותי 'מה נשמע, אפרת?' והלב שלי יֵצא אליה כי אני יודעת שהיא סובלת, והיא מציגה לי הצגות כאילו כלום, ואם אבא שלי יגיד לי 'לכי תגידי לאמא שלך שהזמנתי עופות ודגים, שלא תזמין'. ואני חושבת על אמא ששומעת את זה ממרחק של מסדרון ובא לי לצרוח, אבל אני לא אצרח, כי מספיק רעש יש בבית הזה.

"כשבעלי שר בליל שבת 'אשת חיל' אני לא מפסיקה לדמוע, גם חמש שנים אחרי. הוא שר 'אשת חיל' בחיוך גדול ומתבונן בי, ואני לא מבינה למה אני ראויה לכל השפע הזה של הטוב. אבא שלי היה שר למלאכים 'שלום עליכם' בקול גדול ואז מהמהם 'אשת חיל' מתחת לזקן בקיצור נמרץ.

"לפעמים, בלילות, הייתי מוצאת את אמא שלי מצטנפת עם אחותי הקטנה במיטה. ולעולם לא הייתי יודעת אם אחותי העירה אותה בגלל חלום רע, ואמא באה לישון איתה, או שאולי…

"זה היה לדעת כל הזמן שאני לא יודעת מה יילד יום. ואולי מחר נגלה שהם נפרדים. לפעמים הייתי משתעשעת באשליות שהם ייפרדו ויהיה קצת שקט בבית הזה. קצת שקט".

אפרת מתארת את הערגה שלה דווקא מול השכנים: "הייתי הולכת אליהם המון. אפילו קצת במזוכיזם כזה, מגרדת את הפצעים שלי, בולשת, איך נראה הבית שלהם. אני זוכרת את השכנים שלי, האבא היה רב בתלמוד תורה, האמא מורה, והם שניהם היו כאלו… כאלו מכבדים זה את זה. היום אני חושבת שהייתי ממש מציצנית, אבל זה מה שהעמיד לי את התמונה שאותה אני רוצה ליישם בבית שעוד אקים, בעזרת השם. קשר. כבוד. שייכות. הלוואי שההורים שלי היו נותנים לנו את התמונה הזו".

כן. זה עצוב.

מה עובר על הילדים של זוגות בודדים שכאלו? מה הם סופגים?

אביאל: "קשה להם מאוד, הם קולטים הכל, הם חשופים הרבה יותר ממה שההורים חושבים. אפשר לשאול נער ממוצע בגיל ההתבגרות: איך הנישואין של ההורים שלך? והוא ידע לענות עד כמה היא טובה, לפי מה שרואות עיניו.

"זה סבל נורא להיות ילד להורים כאלה נשואים-רחוקים. לעיתים הילד נושא על שכמו משא אשמה, כי הוא טועה לחשוב שהוא גורם לריחוק של ההורים. ילד גם יכול לקחת אחריות יתר ולנסות לעזור להורים שלו להסתדר. על פי רוב זה לא מועיל אלא מזיק להורים ולו גם יחד".

גם מוטי שטרן יודע כמה קשה להם: "יש פחות מחקרים על ילדים להורים עם נתק רגשי ביניהם. אבל מחקרים שמדברים על בתים שבהם קיים נתק רגשי בין ההורים, מספרים על ילדים עם המון פגיעויות, נטייה לדימוי עצמי נמוך, חוסר אמון בחיי הנישואין שלהם – בעתיד, ואפילו השלכה על יכולות הלמידה, הקוגניציה והאינטליגנציה הרגשית.

"בעבודתי, אני גם 'מתאם הורי', עובד עם הורים פרודים בקונפליקט גבוה, ואני אומר להם: לילדים לא משנה אם להורים שלהם יש חילוקי דעות ביניהם. זה בסדר. השאלה היא איך הם מתמודדים עם העובדה ששוללים את התפיסה של האחר – אבא שולל את אמא, או אמא שוללת את אבא. שם, משהו בתוכם נפגע לעומק. כי שלושה שותפים באדם. כשאחד השותפים 'לא בסדר', הילד מרגיש שחלק מתוכו לא בסדר. וזה קשה, זה גם מה שמחזק את הדימוי העצמי הנמוך. ואז, פורצות מהילד התנהגויות שצועקות להורים להשלים ביניהם, או לחלופין, הוא נהיה  'ילד בסדר' מושלם כזה, מתוך משאלה דוממת שההורים יפסיקו לריב. הכאב של הילדים הללו – שההורים לא מצליחים להסתדר ביניהם ולו עבורם, הילדים, שהם לא מצליחים לייצר קשר קרוב ומעשיר – הוא עצום".

תזוזה

למעשה, מה הייתם מציעים לאנשים שנמצאים במערכת כזו?

שאלנו את מוטי שטרן ואביאל נריה, והם לא מהססים:

"אני מציע לפנות לעזרה אצל גורמים מקצועיים", כך מוטי, "אם זה מרכז למניעת אלימות במשפחה, אם זה מרכז לשלום המשפחה או המרכז לטיפול זוגי ברווחה. ראייה של אנשי מקצוע היא ראייה שונה מראייה של חבר או שכנה. כשחבר מספר לי על הקשיים שלו, אני מנסה להרגיע את המצוקה שלי שמתעוררת כתוצאה מהמצוקה שלו. כאיש מקצוע, יש עלי חובה להיות נקי מאוד ומודרך, כדי לשים לב מה מתרחש במערכת חיי הנישואין ולפעול נכון לא מתוך אמוציות רגשיות, וכדי לעשות עבורם את הנכון. ואפשר, אפשר לייצר מחדש קשר אמיתי וקרוב, בעזרת השם".

ואביאל מסכם: "אני קורה להם לזוז, לא לעמוד במקום. לנסות לבנות מערכת תקשורת בריאה, בלי להתייאש. לא הצלחתם לבד? פנו לעזרה, זו לא בושה. יש מטפלים ויועצים שיעזרו לכם בשמחה ובמקצועיות. ההישארות במערכת לא-זוגית שכזו היא העמדה הכי גרועה בעיניי".