הן מדברות על הרגעים המיוחדים של שמיטה, מספרות סיפורים על רעל שהוזרם לתוך מערכת ההשקיה במטרה להרוס את החצילים, אתרוגים ששובתים שנתיים ותואר כבוד שנשאר הרבה אחרי שהשנה חולפת. איך זה מרגיש כשהאדמה שובתת? מהם רגעי הקושי וכיצד מתגברים עליהם? רגע לפני שנת השמיטה ביקשנו מנשות חקלאים לאסוף עבורנו רגעים של שמיטה, ולשמוט גם אותם למעננו. הרגע הזה
קרבה שנת השבע. חממות ננעלות, שדות נעזבים. מאות אלפי דונמים מופקרים בצו השבת להשם. חקלאים מלאי תעצומות ונשותיהם מלאות האמונה מרכינים ראש ומשברים את הטבע, עוזבים מפעל חיים לשנה אחת ארוכה.
אילנה טוויג ממושב עזריה שבמרכז הארץ קרן קוך מיישוב תקומה שבעוטף עזה, חל, ממושב בשפלה. שלוש נשים גיבורות כוח. זורעות בדמעה, קוצרות ברינה.
בימים של אלול, רגע לפני שהכל מתחיל, הן מספרות על אמונה, אתגר וחזון, ועל התגלות ניסית דווקא בתוך הקושי. המלך בשדה, והן מעניקות לו רגעים מתמצית חלבן ודמן, רגעים שיהפכו לשנה.
דקה לשבע
רגע לפני השמיטה
אילנה משתפת: "דורון בעלי הוא חקלאי דור שלישי. במשך כל השנים סמכנו על היתר מכירה, אבל בשמיטה האחרונה, בתשע"ה, החלטנו לשמור את השמיטה כהלכתה.
"גם הפעם אנחנו מתכוננים לפרויקט הגדול הזה. זו חוויה עצומה ומעצימה. הפרנסה שלנו מורכבת מגידול ירקות, בעיקר מלפפונים, חצילים, עגבניות, עגבניות שרי ומלונים. יש לנו גם פרדס וגם כרם ענבים.
"הרגע שלפני השמיטה מביא איתו לחץ מאוד גדול. חשש מהבלתי נודע. מה יהיה? איך נסתדר? כאשתו של דורון, יש בי דאגה עצומה. אני יודעת עד כמה הוא קשור לעבודה שלו ואוהב אותה, ורואה איך היא ממלאת את כל עולמו. במשך שנים הוא משקיע המון בשדות ובחממות, ואז מגיעה אלינו שנה שלמה שבה הוא מנותק מכל זה.
"בשמיטה הקודמת לא ממש התכוננו מראש. אני כבר חשבתי על הרעיון הזה בשנה השישית. רציתי לתת לדורון קצת מנוחה והפסקה מהעבודה הקשה והיום יומית שלו, וליצור עבורו הזדמנות ללמוד קצת. חשבתי על השבת שהיא העצירה שלנו מכל השבוע, וכמה נפלא זה יהיה אם לא תהיה לדורון ברירה אלא לנוח במשך שנה. הייתי מודעת לכך שהמציאות אינה נוצצת כמו שהיא נשמעת… לא היה לי מושג מהיכן נתפרנס בכל הזמן הזה ואיך בדיוק נמלא את החלל, אבל עדיין דחפתי מאוד לכיוון הזה.
"דורון עצמו חשב על זה הרבה אבל עדיין החליט לעשות היתר מכירה למרבית הגידולים שלנו. בשנה הקודמת לשמיטה בנינו חממות בהשקעה כספית עצומה, והחלטנו שנעשה היתר מכירה לגבי מה שיגדל בהן, ושמיטה כהלכתה בשטחים הפתוחים. התחילה שנת השמיטה, ובין ראש השנה ליום כיפור שתלנו עשרים וחמישה אלף שתילים של חצילים. שתלנו, והתכוננו לפריחה.
"אבל לא. אחרי שיחה עם 'קרן השביעית' התברר לנו שאי אפשר גם וגם, ושאנחנו צריכים להגיע להחלטה: משתמשים בהיתר מכירה או שומרים שמיטה כהלכתה. קיבלנו באומץ את ההחלטה שלא להסתמך על היתר מכירה אלא לשמור את השמיטה על כל פרטיה, אבל מה יהיה עם החצילים שלנו?
"את כל השטחים הפתוחים הפקרנו, אבל מה שנשתל אחרי תחילת השנה השביעית אסור בכל שימוש. לא ידענו מה לעשות, ואז הגיעה אלינו ועדה שלמה של רבנים כדי להחליט מה לעשות עם עשרים וחמישה אלף החצילים האומללים. אני זוכרת איך עמדו בחממות הלוהטות שלנו, בחום של חמישים מעלות, כמה וכמה רבנים חשובים, עטורים בחליפות ובכובעים. אם אלו לא היו רגעים קשים כל כך זה יכול היה להיות בסיס למחזה קומי. עומדים כמה אנשים הדורי פנים סביב חציל ומנסים להחליט מה ייעשה בו.
"אחרי התייעצויות הגיעה ההכרעה: לא להשקות את החצילים. בחום הזה, אם לא נשקה את החצילים הם ימותו בתוך כמה ימים.
"בלב כבד נמנענו מלהשקות את השתילים הזעירים, אבל הם צמחו יש מאין. לא ברור איך, אבל למרות החום והיובש התחילו החצילים לצמוח, ואחרי כמה שבועות השתילים כבר הצמיחו פרחים. דאגנו מאוד, כי ידענו שבתוך זמן קצר יגדלו הפירות ואנחנו עלולים להיכשל.
"בסופו של דבר הכניס דורון רעל במערכת ההשקיה. בתוך כמה שעות השתילים היפים שלנו הורעלו ומתו, והחממות היו נבולות ועצובות. חקלאי אוהב כל כך להזרים מים אל הגידולים שלו, להחיות ולהצמיח וליצור בריאה חדשה, אבל חקלאי ירא שמים בשנת שמיטה מסוגל לעשות את המעשה ההפוך לגמרי. זה היה ניסיון גדול, והקושי הנפשי היה מייסר. התאילנדים שעובדים אצלנו הסתכלו עלינו וסובבו את האצבע על הרקה. הם לא הבינו מה קורה איתנו, ואיך אנשים נורמליים הורסים כך את כל מה שהשקיעו בו.
"צריך להבין, עד שמגיעים למצב של שתילה עוברים דרך ארוכה מאוד. חורשים, מתחחים, משקים ומדשנים. משקיעים בלי גבול כוחות, כסף, משאבים. לפני השמיטה האחרונה נשארנו עם הרבה מאוד חלקות ובהן תוצרת שנשתלה ממש בסמוך לתחילת השנה, והכל הפך להפקר.
"לקראת השמיטה הזו התכוננו לא מעט. התארגנו יותר משנה מראש, מבחינה כלכלית ומבחינת חישוב הזמנים. רוב החלקות כבר מתוחחות ונקיות, כדי שבסיום שנת השמיטה נוכל לחסוך שלב אחד ולהתחיל את תהליך השתילה עם קרקעות נקיות ומוכנות. השדות ריקים, החממות סגורות. שבת שלום".
קרן מספרת: "השמיטה הקודמת, לפני שבע שנים, הייתה הראשונה ששמרנו. הבן שלי נעשה אז בר מצווה, והוא היה הרבה יותר דתי מאיתנו. שמרנו ממש לכבודו, והוא ביקש שנשמור שמיטה כהלכתה, על כל פרטיה ודקדוקיה.
"עשינו את זה כי רצינו לשמח אותו. לא רצינו לאבד אותו ולזלזל במה שחשוב לו, והסכמנו ללכת לקראתו את הצעד הכל כך משמעותי הזה.
"ההחלטה, למעשה, הייתה של אביחי, בעלי. מדובר בעבודה שלו במאת האחוזים, ואני רק עוזרת לו בזמני הפנוי. במקצועי אני מורה, וסדר היום שלי תפוס בעבודה הזו, כך שהשמיטה לא אמורה לשמוט לגמרי את הקרקע מתחת לרגליי. בשבילו, לעומת זאת, מדובר בשינוי סדרי בראשית.
"אז החלטנו לשמור שמיטה כהלכתה. דאגתי מאוד, כי מלבד הנושא הפיננסי שמאוד הדאיג אותי, פחדתי שלא תהיה לאביחי תעסוקה. אביחי בעלי קשור מאוד לאדמה. בוקר, צהריים וערב הוא מסתובב בשדות, מריח, נוגע, קשור. ידעתי שיהיה לו קשה מאוד לא לעשות שום דבר שקשור באדמה, ולראות אותה קמלה והולכת מיום ליום.
"כך עלה בי הרעיון לעזוב הכל וללכת. לא להיות ליד האדמה החרבה, ולא לראות את מפעל החיים שלנו מעלה עשב שוטה. אנחנו אנשים עם חיבור גדול מאוד לקירוב, ולכן חשבנו לנסוע לשליחות בארצות הברית ולשנות את הנוף בשנה הזו.
"נסענו. אני הייתי מורה דרך הסוכנות, ובעלי גם הוא מצא עבודה. היינו שם במשך כל השנה, חושבים בכל יום על מה שהשארנו מאחור, על השדות היפהפיים שבוודאי כבר אינם. ובסיומה חזרנו.
"כעת, כשהשמיטה הבאה כבר עומדת בפתח אני לא חושבת פעמיים. שמעתי מהרבה אנשים שהשמיטה השנייה קשה יותר מהראשונה, אבל אצלי זה הפוך. אנחנו נכנסים לשמיטה הזו עם הרבה אמונה, סומכים על הקב"ה שהכל יהיה בסדר.
"בתור אמא שמגדלת ומחנכת ילדים, מי כמוני יודעת את מקומן של ההשתדלות והתוצאה. לפעמים יש קשיים בחינוך הילדים ומגיעים לסוג של ייאוש. עשינו הכל, ומה עוד אפשר לעשות? פה המקום להרים עיניים לשמים, לדעת שיש עוד שותף שמנהל את העניינים, ויש רגע שבו עשינו את המקסימום והוא יעשה את השאר.
"כך אני מרגישה גם לגבי הפרנסה. לפעמים התחושה היא כאילו אנחנו מנהלים את העולם, ומנסים עוד ועוד. ואז מגיעה שנת שמיטה, או אפילו משבר קטן אחר, ומספרים לנו שלא הכל בידיים שלנו, ושאין לנו שליטה על הכל.
"אני מורה בבית חולים ומלמדת בו ילדים מאושפזים. בעוד ימים ספורים מתחילה שנת הלימודים, ואין לי מושג מה קורה עם כמה מהשעות שאני אמורה ללמד. עדיין לא שובצתי בהן, ואינני יודעת מה יהיה עם המשרה שלי בעתיד.
"השנה אנחנו לא טסים. נשארים פה, קרוב לאדמה. אנחנו לא יודעים מה תהיה העבודה של אביחי בכל החודשים האלו. לא יודעים מה יהיה עם השעות החסרות לי בהוראה. אבל אנחנו רגועים, סמוכים ובטוחים שהקב"ה לא יעזוב אותנו. לא מחכים לניסים שירפדו את דרכנו, ועושים את כל ההשתדלות הנדרשת, אבל מלאי אמונה; עוד נראה את הברכה, גם אם לא מייד".
גם לרחל יש הרבה מה לומר ברגע הזה, שלפני: "הרגע שלפני השמיטה הוא אחד הזמנים המורכבים ביותר, מכל הבחינות. יש התרגשות גדולה לקראת המצווה הענקית שאנחנו הולכים לקיים במשך מאות הימים הבאים. יש גאוות יחידה על ההשתייכות שלנו לליגה המיוחדת הזו, שלא רבות כמוה. אבל יש גם צדדים אחרים.
"אני, אישית, מתמלאת חרדה. מאמינה ויודעת שהקב"ה ציווה את ברכתו, ועם זאת מכרסמת בי התולעת: מה יהיה עם האתרוגים היפים שלנו? איך נתפרנס בשנתיים הקרובות?
"כבר זכינו לשמור כהלכתן ארבע שמיטות ברוך השם, ובפרדס האתרוגים שלנו נשמרים כל דיני השביעית. ביום האחרון שלפני כל שמיטה בעלי ואני מסיירים בפרדס. מלטפים את האתרוגים, מחבקים את הגזעים. שומרים בזיכרון את התמונות היפות והפורחות. תמיד אני בוכה, לא יודעת להסביר למה. אולי מחשש, אולי מהתרגשות. אולי סתם כי נכנס לי אבק לעיניים. כשאנחנו מסיימים את הסיור אנחנו משאירים את השער פתוח, מצהירים על אדמה נוספת בארץ ישראל שזוכה להיות הפקר בשנה השביעית".
שבע ייפול צדיק
רגע של קושי
אילנה לא פוחדת להסתכל לקושי בעיניים: "קשה מאוד להבחין ביובש. זה נוגד את כל מה שאתה, את הטבע שלך. יש לך דונמים על דונמים של שדות בחוץ, שתילים נבולים שקוראים לך לעשות איתם משהו. העבודה לא זרה לנו; אנחנו עושים אותה שש שנים ארוכות, ופתאום – המסך יורד. לראות את השתילים שמתחילים לצמוח פרא זה קשה וצובט. לראות חלקות יפהפיות שמתייבשות ומצמיחות עשב – זה קורע.
"בשמיטה שעברה לא מספיק ידענו למה אנחנו נכנסים, ולא הבנו את עומק העניין. פתאום הבנו מה כוונת המילים 'גיבורי כוח', כי בכל יום שבו שומרים שמיטה נדרשת גבורה אמיתית. ההתמודדות איננה שמורה רק לערב שנת השמיטה; היא מלווה את החקלאי בכל יום ויום. בכל פעם שיורד גשם, בכל פעם שרואים שכן שחורש או זורע, בכל פעם שהידיים מדגדגות וקוראות לקחת את המפתחות ולרוץ לחממות.
"זה כמו להפסיק לעשן; אתה בוחר בכל יום מחדש. כל כך קל להרים טלפון למשתלה ולהזמין שלושים אלף שתילי מלפפון. כל כך טבעי לצאת החוצה ולעשות משהו כדי להציל את השדה שלך, את הפרנסה שלך. אבל אנחנו בוחרים בכל יום מחדש. בל' בתשרי כמו בה' בשבט, בכ"ח באדר כמו בי"ג באלול. בכל יום אנחנו מחליטים לשמור שמיטה".
קרן מתארת גם היא רגע של קושי: "כשסיימנו את השליחות, ככלות השמיטה, חזרנו לארץ ונסענו הביתה, מנסים שלא לדמיין את מה שמחכה לנו שם. אבל המציאות עלתה על כל דמיון: לא נשאר לנו כלום. הכל היה מת, מוזנח. השיקום היה ארוך וקשה.
"חוץ מהכל, אנחנו גרים בעוטף עזה, שבעה קילומטרים מהרצועה. המלחמות היו קשות, והקסאמים פגעו בחממות שלנו וניסו להחריב הכל בכל פעם מחדש. כל זה מתורגם גם לרמה הכלכלית, ואנחנו צריכים להרים את הראש בכל פעם מחדש ולהמשיך הלאה. הצירוף של המצב הביטחוני-כלכלי המתוח יחד עם שנת השמיטה הוא ממש מאתגר.
"חזרנו ופחדנו שלא תהיה לנו עבודה, ואיך נשקם ומהיכן הכסף. אבל השם עשה לנו ניסים. אחד הניסים האלו היה בדמות אדם שסגר איתנו על מכירת כמות גדולה של גידולים אורגניים, אף על פי שהיו רבים אחרים שהיו מעוניינים למכור לו. 'האדמה שלכם מבורכת', הוא אמר לנו. 'היא נותנת פי שניים או שלושה מכל אחת אחרת, בדרך שהיא למעלה מן הטבע'".
רחלמציעה לדבר דווקא על אתרוגים: "להיות חקלאי מגדל אתרוגים ולשמור שמיטה זה אתגר שאין דומה לו. כדי לתחזק פרדס אתרוגים נדרשת השקעה עצומה. עץ האתרוג הוא מאוד חלש, ואם בגידול עצים חלשים אחרים ניתן לחזק ולהרכיב אותם על עצים אחרים, הרי שאתרוג מורכב פסול לברכה. אנחנו שומרים בשבע עיניים על כל עץ, ועוברים אתרוג-אתרוג כדי לדאוג לו. קושרים כל אתרוג כדי לשמור עליו משריטות, להגן עליו מתנאי מזג האוויר וליצור אתרוגים מהודרים לברכה בחג הסוכות.
"האויבים הגדולים של האתרוג הם מזיקים מסוגים שונים, ואנחנו נלחמים בהם מלחמה עיקשת. עד שאתרוג יוצא לשוק, יפה ומהודר, הדרך ארוכה ומפרכת.
"ואז מגיעה שנת שמיטה. יש דיון הלכתי על האתרוג שלא אכנס אליו במסגרת הזו, אבל כתוצאה ממנו נוהגים באתרוג את דיני השמיטה גם בסוכות הקרוב, של השנה השביעית, וגם בזה שאחריו, של השנה השמינית. בשתי השנים האלו האתרוגים כולם נעשים הפקר, ואנחנו מפסידים יבול של שנתיים.
"חשוב להבין שאתרוגים הם לא עגבניות שיש להן ביקוש לאורך השנה. תקופת הזוהר היחידה של האתרוגים היא בחגי תשרי. לא סתם הביטוי 'אתרוגים אחרי סוכות', מדבר על מוצר שעבר זמנו. השמיטה, שאנחנו מקיימים באהבה, מצווה עלינו להפקיר פרנסה של שנתיים שלמות.
"חוץ מהעניין הזה, קיים נושא נוסף. אנחנו מפקירים את פרדסי האתרוגים שלנו, ובערב סוכות מגיעים אליהם מאות אנשים שרוצים לבחור אתרוג מהודר. אנחנו מקבלים את פניהם בשמחה ומציעים להם שתייה ומספריים מיוחדים לקטיף. מגיעים אנשים מקסימים שבאמת חשוב להם הידור המצווה, אבל לפעמים בדרך, הפרדס שלנו ניזוק מאוד.
"אני בטוחה שאף אחד לא רוצה לפגוע, אבל אתרוג הוא פרי מפונק ודורש את שלו. לא פעם אני רואה אדם שמטפס על העץ וגוזר בחוסר זהירות אתרוג, מפיל בדרך עוד כמה והורס את אחד הענפים. 'הי', אני רוצה להגיד לו. 'תיזהר על האתרוגים שלי!!! הם עדינים!'
"אנשים אינם נוטים להגיע לשדות שיבולים בשמיטה ולקצור אלומות, אבל אתרוגים כל עם ישראל צריך. גם המיקום שלנו יחסית נגיש וקרוב וזו הזדמנות להרבה אנשים להשיג אתרוגים נפלאים לסוכות.
"אנחנו עומדים מהצד, מחייכים אבל שפתינו רועדות. רואים איך הילד ההוא דרך על צינור ההשקיה, ואיך האיש הזה מטפס על הענף בחוסר זהירות ומאבד עבודה של חודשים. זה ממש לא קל, אני מודה ומתוודה. זה החלק הפחות קל שבקיום המצווה המיוחדת הזאת".
מדן ועד באר שבע
רגע של מפגש עם עירוניים
"אנחנו מקיימים יחסי גומלין מתמשכים עם אנשים שאינם מהיישוב שרוצים להגיע ולראות", משחזרת אילנה רגעים של מפגשים כאלו, עם אנשים שריח השדות אינו חלק מהם. "עורכים סיורים במשק, מכירים לאנשים את החיים ביישוב ואת כל מה שכרוך בהם. אנחנו גם עובדים בשיתוף פעולה עם בית המדרש להלכה בהתיישבות של הרב אפרתי, ולכן חשופים יותר לקהל מבחוץ שמגיע ורוצה ללמוד.
"בכל פעם שאנחנו פוגשים אנשים פנים אל פנים, אנחנו מגלים מחדש עד כמה כל אחד מאיתנו עוסק בתחום שלו, וזהו עולמו. כשעוסקים בחקלאות חיים מצוות כמו שמיטה, עורלה, לקט ותרומות ומעשרות, שאנשים אחרים לא חיים אותן ביום יום. מאידך, גם בעלי לא מכיר מקרוב את עולמם של אלו שיושבים יום יום בכולל…
"כשבאים אלינו ורואים את החיים ביישוב על כל מה שהם כוללים, המושגים המופשטים קורמים עור וגידים ונעשים פתאום קרובים ומובנים הרבה יותר. מבינים מה כרוך בשמיטה, מה עובר המלפפון בדרכו לסלט, מה פירושה של מלאכת זורה ואיך מפרידים את המוץ מהתבן.
"יש לנו גם פינת ליטוף שבה אפשר ללמוד מהו בעל חיים מפריס פרסה או מעלה גירה. החיים ביישוב גורמים לדברים האלו להיות חלק מהיום יום שלך".
קרן: אני ירושלמית במקור, וגם אני לא ידעתי מה זה חיים של חקלאי עד שהתחתנתי עם אביחי, מושבניק בנשמה. נכנסתי לעומק הדברים אחרי החתונה, ואני מאמינה שרבים אחרים שחיים בלב העיר לא יודעים מה זה כולל. אבל הם גם לא יודעים מה פירושם של חיים בעוטף עזה, ובאיזה עולם אחר אנחנו חיים בין מלחמה לטיל…"
רחלמספרת על פרדס שהוא אבן שואבת: "הפרדס שלנו הוא אטרקציה במשך כל השנים, וגדודים של תלמידים מגיעים אלינו תמיד כדי ללמוד על פרי ההדר המיוחד הזה.
"בכל פעם שמגיעים לפה בתי ספר ותלמודי תורה אני רואה את המבט הזה בעיניים של המבקרים, שמחפשים את ה'איכר' בכובע הקסקט והסינר המשובץ, ואת 'אשת האיכר' בעלת הממדים וטובת הלב, ולא מוצאים. כי בעלי לובש חולצה לבנה ואני דווקא אישה רזה מאוד, שלא תמיד מצליחה להיות טובת לב.
"אני מכירה את הסטריאוטיפים ואת הדעות הקדומות של אנשי העיר עלינו, המושבניקים, ומודה בפה מלא שחלק מכל זה נכון. אבל זה רק חלק… תמיד מצחיק אותי לשמוע את הילד התורן מצייץ ושואל: 'איפה הפרה שלכם? אתם אוכלים קורנפלקס עם החלב שלה כל בוקר?' ואת ההלם שלו כשהוא שומע שאין לנו בעל חיים אחד לרפואה, אלא רק פרדס אתרוגים. אני בכלל פוחדת פחד מוות מכל הולך על ארבע…
"השמיטה היא אחד הזמנים שמשרטטים קו בלתי נראה בינינו ובין יושבי העיר. כי אף אחד לא יכול באמת להבין מה עובר עלינו, ואיך אנחנו חיים את המצב הזה יום יום. אני לא מותחת ביקורת, ומבינה מאוד שכל אחד נטוע עמוק בתוך תנאי חייו ושקוע בבועה של עצמו, אבל מרגישה לפעמים קצת בדידות באתגר העצום שאנחנו עומדים בו אחת לשבע שנים, שכמעט ואינו מוכר לרבים מבני עמי.
"אנחנו מפקירים את הפרנסה שלנו בשנה הבאה, בעוד עם ישראל ברובו ילך שלֵו ורגוע למקומות העבודה במשך שנה שלמה ואולי ידבר קצת מדי פעם על החקלאי גיבור הכוח.
"אנחנו מכניסים אנשים אלינו הביתה, לפרדס הפרטי שלנו, בעוד עם ישראל יושב לבטח עם דלת נעולה ומזמין אורחים רק כשמתאים ומתחשק.
"אנחנו נשארים בלי תעסוקה ממשית למשך חודשים ארוכים, בעוד אנשים סביבי עוברים טרופי נשימה בין מטלה למטלה ועוברים שנה שגרתית בתכלית.
"אבל, וזה ה'אבל' הגדול, אנחנו גם זוכים להתברך בברכה המיוחדת והנדירה, להיקרא גיבורי כוח ולאסוף מהשנה הזו זכויות שאין כמותן. אני לא מתלוננת חלילה, רק רוצה שאנשים שאין להם אדמה חקלאית יכירו את השמיטה קצת יותר מקרוב, וידעו להעריך באמת את מה שאנחנו עושים בשנה הזו".
כל השביעין חביבין
הרגע האחרון של שנת השמיטה
אילנהמתרגשת כבר מעכשיו: "אלול של סוף שנת שמיטה הוא אלול אחר משל שאר השנים. יש בו התרגשות וסיפוק שאין כמותם אחרי השנה הארוכה שעברנו וצלחנו.
"נכון, יש גם לחץ גדול על הפרנסה. ההבנה שהנה נגמרה שנת השמיטה והגיע הזמן לבחון את הכל ולראות בצורה מפוקחת מהיכן מחזירים את החובות הגדולים שצברנו, ואיך ממשיכים הלאה.
"מבחינת הפרנסה שנת שמיטה לא נגמרת בשנה אחת. כשחוזרים לעבודה בתחילת השנה הבאה, צריך לעבור תהליך שלם של חרישה, דישון, השקיה, שתילה. גם הירק שגדל באופן המהיר ביותר, המלפפון שצומח בתוך שלושה שבועות, מניב את הפרנסה רק אחרי למעלה מחודש.
"ההכנסה הראשונה מגיעה רק באמצע חשוון, כך שגם לשנת שמיטה יש ספיחין… שלא לדבר על השמיטה הקרובה, שנוחתת עלינו בשנה מעוברת.
"ואיך באמת מסתדרים בשנת השמיטה? מנסים להרים את הראש מעל למים. מעולם לא חיכינו לניסים, אבל ראינו כמה כאלה. 'קרן השביעית' היא מוסד שמאוד עזר לנו ותמך בנו, הן כלכלית והן מורלית. גם אוכלוסיות שונות שהגיעו לבקר ולהרגיש את השמיטה מקרוב חיזקו אותנו מאוד.
"במהלך השמיטה הפכנו למורי דרך לאנשים שהגיעו לראות ולשמוע, והמכתבים הנרגשים שקיבלנו יחד עם החיבוק הגדול מעם ישראל נתנו לנו חיזוק וכוח.
"בסוף שנת השמיטה הקודמת הייתה בבני ברק תהלוכה ענקית, ובה סגרו את רחוב 'חזון איש' בין מאה למאתיים אלף איש. נסעו שם על טרקטורים ונשאו שלטים על גיבורי הכוח. אין מילים לתאר את העוצמה של האירוע הזה, שהגיע בנקודה שרק מסיים מרתון יכול לנחש היכן היא נוגעת.
"אנחנו מרגישים שזכינו. יש כל כך מעט חקלאים בארץ שיכולים לשמור שמיטה, ואנחנו חלק מהקבוצה המצומצמת הזו. בשמיטה הקודמת הגיעו אלינו רבנים חשובים מהארץ ומהעולם וביקשו ברכות, ומרן הגאון הרב חיים קניבסקי אמר שיש לנו הכוח לברך. הוא אמר לנו שכשם שתואר דוקטור נשאר גם אחרי סיום התואר, כך התואר 'גיבור כוח' לא תקף רק בשנת שמיטה, אלא לעולם.
"בכל הדלקת נרות אני מתפללת בשביל עשרות יהודים שהביאו לי את השמות שלהם לתפילה, ומקווה שבזכות הגבורה והאתגר הגדול שאנחנו מתמודדים איתו אחת לשבע שנים, התפילות שלי תגענה ישר למעלה".
רחל מספרת גם היא על הסוף: "בסיום ליל הסדר, כששרים בעייפות 'חסל סידור פסח כהלכתו', כולם מחייכים בסיפוק ויודעים שעשו הכל כדי לקיים את הפסח ולבער את החמץ. השעה שתיים או שלוש לפנות בוקר, ועל הספה שרועים כמה ילדים תשושים, מרגישים גאווה עצומה על שנשארו ערים במשך זמן רב כל כך.
"מי לא הרגישה את החמימות הזו, ואמרה לעצמה: 'היו חודשים קשים, עבדת בלי סוף, אבל עשית את זה'?
"סוף שנת שמיטה הוא הרבה יותר מזה. אצלנו זה אמנם קצת שונה, בגלל הדינים המיוחדים שחלים על האתרוג, אבל כשמתקרב הזמן והפרדס חוזר לשימוש גם אצלנו, אנחנו מרחפים אי שם למעלה, נרגשים ומלאי סיפוק שאי אפשר לתאר. זה היה ניסיון גדול ואנחנו עתידים עוד להמשיך ולאכול מפירותיו ולכסות את כל הבור התקציבי הזה, אבל עמדנו בו. ולא שעמדנו שמוטי לסת ובהינו במעשי ידינו שטובעים בים, אלא חשקנו שיניים ורקדנו, שמחנו והיינו מאושרים בכוחות שניתנו לנו לעמוד במשימה הזו, על כל קשייה.
"בכל פעם, עם סיום השמיטה, אנחנו עורכים סעודה גדולה. מזמינים בני משפחה וידידים, מגישים בשר ויין, מודים להקב"ה על המצווה הענקית שנתן לנו, ועל הזכות שהייתה לנו לקיים אותה שוב".
נותנים להם כוח
גיבורי הכוח זקוקים לכוח. מי נותן כוח לכל החקלאים האלו? הרב בנימין כהן, מנכ"ל 'קרן השביעית', מחזק את ידיהם ומספר על דונמים נוספים שישבתו בשמיטה הזו.
"קרן השביעית נוסדה לפני אחת עשרה שמיטות על ידי הרב בנימין מנדלסון זצ"ל, רבה של קוממיות, במטרה לעזור לחקלאים לשמור שמיטה. היא לא מתעסקת עם אוצרות בית דין, כשרויות שמיטה ונושאים אחרים, אלא אך ורק בהשבתת כמה שיותר אדמות חקלאיות בארץ. השבתת אדמות שמאחוריהן עומדים חקלאים שעבודתם ופרנסתם תלויות באדמה, והשמיטה עוצרת עבורם הכל.
"בעבר הרחוק החקלאות הייתה קטנה יותר. לכל חקלאי הייתה אדמה קרובה לבית, ושטח האדמה השובתת היה בהתאם. היום הכל השתנה ללא היכר. חקלאים רבים שוכרים אדמות, ונוסף על ההפסד הכספי מהיעדר העבודה בשנת השמיטה, הם צריכים גם לשלם שכירות בשנה הזו ולשמור על רצף העבודה, כשאין להם הכנסות בכלל. מכאן נובע האתגר הגדול של החקלאים לשמור שמיטה.
"ואם חשבנו שהמילה 'שמיטה' נאמרה רק לחקלאים, גדולי ישראל אומרים לנו שלא כך הוא. 'ושבתה הארץ שבת להשם', נאמר בפרשת בהר, ומפרשים שלא נאמר 'ואתה תשבות', כציווי רק לבעל אדמה, אלא המילים נאמרו לכל אחד מישראל. אתה ואני וכולנו, גם מי שגר בירושלים או בחיפה, מצווים שכל אדמה חקלאית בארץ הקודש תשבות בשנה השביעית. זו מחויבות של כל יהודי, בין אם יש לו קרקע ובין אם לא.
"מה יעשה מי שאין לו קרקע? איך גם הוא יוכל לגרום לכך שעוד אדמה תשבות בשנת השבע? כאשר גורמים לעוד חקלאי להשבית את אדמתו, ומחזקים אותו מבחינה כלכלית או מורלית, מקיימים את הציווי הזה.
"בכל שמיטה אנחנו מתקדמים, דונם ועוד דונם, כדי להגיע למצב שרוב האדמות בארץ הקודש ישבתו. בשמיטה הקודמת השבתנו 333,790 דונם, ואנחנו מצפים ומייחלים שבשמיטה הנוכחית נצליח לעמוד ביעד הכפול שהצבנו, 680,000 דונם – רוב האדמות החקלאיות היהודיות הפעילות בארץ ישראל.
"בשמיטה הזו נחשפנו לחקלאים רבים שהחליטו לשמור לראשונה שמיטה כהלכתה. הם מצטרפים למעגל הזה בחשש גדול, ואנחנו שם כדי לעזור להם, לחזק, לחבק ולתמוך בהם כספית בצעד העצום שהם עושים. לתת להם כוח להיות גיבורי כוח".
