פרננדא בנטו-שפירו, שהייתה מרגלת ישראלית, נכלאה לשנה וחצי של עינויים מחרידים במצרים; גולדה מסג' נשלחה לסיביר ועבדה שם בעבודת פרך ובחטיבת עצים במשך עשר שנים, בקור של מינוס חמישים מעלות; שרה טסמה הייתה כלואה בבתי כלא בסודן, שם ילדה את בנה השני, ונטע אדולולה נכלאה בגיל 12 וחצי בבית הכלא העירקי הידוע לשמצה, אחרי שהוריה נרצחו • בבכי ובהודיה, בדמע ובהתרגשות, מגוללות ארבעתן סיפורים הרואיים מצמררים ומפעימים של התמודדות מעוררת השראה, של קושי ושל אמונה בהקב"ה ושל תקווה לעתיד בארץ הקודש • "ואותנו הוציא משם, למען הביא אותנו, לתת לנו את הארץ…"
התמונות באדיבות המרואיינות
בגיל צעיר, באמצע החיים, הן מצאו את עצמן מובלות אל תא המאסר. חירותן נלקחה מהן באחת, ונוסף על כך הן סבלו מעינויים קשים, מפחדים נוראיים, מרעב, מבדידות, ובעיקר מחוסר ודאות לגבי מה שצופן העתיד.
לא, לא מסופר על נשים בהיסטוריה הרחוקה, אלא על כאלו שחיות איתנו כיום, מברית המועצות הקומוניסטית, ארצות ערב ואתיופיה.
רצונן היחיד היה לעלות לארץ ישראל, אלא שרצון זה עלה להן בעינויים קשים ובפגיעה בחירותן.
רבות שמענו על אסירי ציון בעלי הגבורה ההרואית, על רצונם העז לעלות לארץ ועל הייסורים הקשים שעברו, אלא שמתברר כי גם היו לא מעט אסירות יהודיות שנכלאו, ומאחורי כל אחת מהן סיפור מרתק ומסמר שיער.
בימים אלו של חג הפסח, שבהם אנו מספרים על נס יציאת מצרים והיציאה לחופשי של העם היהודי, ביקשנו לשוחח עם:
פרננדא בנטו-שפירו שעלתה לארץ ממצרים
שרה טסמה שהגיעה מאתיופיה
נטע אדולולה, ילידת עירק
וגולדה מסג' מליטא
כולן אסירות ציון לשעבר, שממשיכות עד היום את מורשת הגבורה היהודית עתיקת היומין.
ממצרים גאלתנו
סיפורה של פרננדא בנטו-שפירו
"בת כמה אני נשמעת לך?" פרננדא מצליחה לאתגר אותי כבר בתחילת השיחה. למען האמת, קשה לנחש שהאישה בעלת הקול הצלול והנמרץ חגגה לא מזמן את יום הולדתה ה-84. היא נשואה, אמא לשני בנים וסבתא לנכדים, ומתחזקת ביהדות.
"ייתכן שאני נשמעת צעירה בגלל שעברתי לפני כמה עשרות שנים מוות קליני", היא מעירה.
"שמעתי שיש אומרים שמי שעובר מוות קליני, מתחילים לחשב לו את שנות החיים מאז אותו תאריך. לכן ייתכן שאני בעצם בגיל של הבן הבכור שלי…"
פרננדא עוצרת לרגע וקולה הופך לרציני. "לא משנה מה הגיל המדויק", היא אומרת, "אבל אין יום שבו הזיכרונות לא נושאים אותי אל הימים שבהם הייתי בכלא המצרי, אחרי שגויסתי בתור מרגלת עבור שירותי הביטחון של ישראל.
"אני נזכרת בלילות החשוכים שבהם הייתי בתא המעצר", היא אומרת, ובקולה דמעות. "אי אפשר לתאר את מה שעבר עלי שם. כבר חשבתי שלא אצא בחיים".
סיפורה של פרננדא עוצר נשימה. היא נולדה לאב דיפלומט איטלקי ולאם פרופסור לרפואה.
"היו לנו הרבה מאוד אמצעים", היא מפרטת, "אבא היה מוכר ברחבי העולם, וכחלק מזה היינו עוברים מדי כמה שנים בין הארצות השונות. אחותי הגדולה נולדה בצ'כיה, ואילו אני נולדתי במצרים, מכיוון ששם שהו הוריי באותה תקופה".
היא מספרת שבתחילת שנות החמישים, כאשר הייתה ילדה צעירה, כמעט לא היו במצרים בתי ספר יהודיים, לכן שלחו אותה הוריה, שלא היו שומרי מצוות, ללמוד במוסד נוצרי.
"הייתי יהודייה יחידה בין 500 בנות נוצריות", היא מציינת. "באופן כללי החברות התנהגו אלי בסדר, גם על המורות אין לי מילה רעה להגיד. מדי פעם הזכירו לי את מה שלטענתן עשינו לאיש שאין לנקוב בשמו, לפעמים הן היו נותנות לי לאכול לחם שדרכו עליו, אבל לא היה משהו משמעותי מעבר לזה".
בגיל 17 וחצי, כשהייתה פרננדא עמוק בתוך המבחנים, הגיעו לשוחח איתה שני אנשים לבושים במדי הצבא הבריטי, והם אמרו לה באנגלית: "אנחנו מהמוסד בישראל".
"לא הבנתי על מה הם מדברים", אומרת פרננדא, "אבל הם המשיכו ואמרו: 'ישראל נמצאת במצב קשה, יש לה בעיות גדולות מול מצרים, ואנו זקוקים לעזרתך.
"'מכיוון שאבא שלך דיפלומט, את יכולה להיכנס למשרדים ולמקומות הכי נסתרים. מהיום תתלווי לאבא שלך למקומות שאליהם הוא הולך, וכך תספקי לנו את החומרים שאנו צריכים'.
"אולי הייתי אמורה להילחץ, אך ברוב תמימותי התחלתי להרגיש דווקא גאווה: הנה, סוף סוף ליהדות שלי יש משמעות.
"ואז נזכרתי לשאול: 'אבל ההורים שלי יודעים?' נציגי המוסד השיבו: 'הם לא יודעים ואסור שידעו. מהיום תהיי אשת הקשר שלנו. מסכימה?'
"לא חשבתי פעמיים לפני שהשבתי בחיוב. היה ברור לי שכיהודייה אהיה מוכנה לעשות הכל כדי להציל את ארץ ישראל".
פרננדא מוסיפה כי לפני ששליחי המוסד עזבו, הם סיכמו איתה שמהיום היא תפגוש אותם במקומות שונים, וכך תעביר להם חומרים.
"הם הלכו, ואני חשתי בהתרגשות גדולה. עד אז ידעתי אמנם שאני יהודייה, כי בפסח הקפדנו לאכול מצות, ביום כיפור צמנו ובראש השנה היינו עורכים סעודה לעשרים-שלושים אנשים מהצוות הבריטי. אבל זו הייתה הפעם הראשונה שחשתי גאווה גדולה ביהדותי".
המשימה הראשונה שהוטלה עליה הייתה להגיע אל שר הפנים המצרי שהיה נשוי לאיטלקייה.
"שליחי המוסד הדריכו אותי להצטרף לאבי כשהוא הולך להיפגש עם השר, ואז לשוחח עם אשתו ולשכנע אותה להכניס אותי למשרד.
"הם המשיכו והסבירו: 'יש בחדר מגירות ברזל, במגירה התחתונה יש נייר עיתון מגולגל וסגור בגומייה, ובתוכו כל הפספורטים והדרכונים, כולל מסמכים על תעלת סואץ. את זה את צריכה להשיג'".
לא פחדת?
"לא פחדתי בכלל, היה ברור לי שאני מבצעת משימה חשובה. התלוויתי לאבא לביקור, וכשנכנסנו לבית המפואר, אבא הלך לפגוש את השר ואני נותרתי עם אשתו שהציעה לי כוס קפה.
"עצרתי אותה ושאלתי: 'מי בבית שלכם מקבל החלטות? האם את בכלל יכולה להיכנס למשרד של בעלך?' היא נפגעה מעצם השאלה והציגה בפניי את מפתחות החדר. ואז המשכתי ושכנעתי – 'בואי נשתה שם את הקפה'.
"היא פתחה לי את הדלת, וברגע שיצאה, פתחתי את המגירה האפורה. הכל היה שם, ובמהירות הכנסתי את החומרים לתיק.
"אחר כך היא חזרה, שתינו את הקפה, ובשלב מסוים אמרתי לה: 'אני לא מרגישה טוב, אשמח לחזור הביתה'. היא הזמינה לי מונית, ואני הלכתי עם התיק כשהוא תלוי על הכתף השמאלית שלי. זה היה הסימן לאנשי הקשר מהמוסד שיש לי את מה שביקשו. המשימה הוכתרה בהצלחה".
זו הייתה המשימה הראשונה, אך ממש לא האחרונה של פרננדא. "המשכתי וביצעתי משימות שונות למען המוסד. הם בדרך כלל השאירו לי פתקים לגבי מקום המפגש הבא שלנו והיו מבקשים בקשות.
"כך המשכתי כמה חודשים, עד שיום אחד הופיע איש הקשר והודיע לי: 'גולדה מאיר רוצה שתהיי אחראית על כל התקשורת במצרים'".
וכל זה כשאת בת שבע עשרה בלבד…
"התקרבתי לגיל שמונה עשרה", מדייקת פרננדא, "וזה בהחלט החמיא לי. מאז קיבלתי הדרכות כיצד לתצפת בעצמי ולנסות להשיג חומרים בלי שישלחו אותי.
"אנשי הקשר כל הזמן אמרו לי: 'איבדנו שליטה. אנו נמצאים במצב גרוע מאוד מבחינה ביטחונית, לא יכולים לפרט עוד, אבל תשתדלי להיות במקומות הנכונים ולהקשיב'".
וכך היא עשתה. חלף מאז זמן מה, ואת הלילה הגורלי הבא לא מסוגלת פרננדא לשכוח.
"הצלחתי להגיע לאחד המקומות האסטרטגיים ביותר, ואז שמעתי את הצעקות של אחד מאנשי הצבא בערבית: 'הצנחנים הציונים קיבלו הוראות לא נכונות, ובטעות הם צנחו בתוך הצבא שלנו, על כל תעלת סואץ. הם ישנים שם באוהלים. כעת, כולכם לוקחים את כל הטנקים ועוברים על התעלה, ואם בבוקר אראה ציוני אחד – גמרתם את הקריירה'".
פרננדא שמעה את השיחה והבינה מייד מה עליה לעשות: "צלצלתי לאיש הקשר וסיפרתי לו הכל. לאחר מכן יומיים תמימים לא הצלחתי לעשות שום דבר מעוצמת המתח.
"רק מאוחר יותר אמר לי איש הקשר: 'הצלת את חייהם של יהודים רבים, בזכותך החיילים הספיקו לברוח בתוך עשרים דקות. גולדה אומרת שמנעת מ-700 אימהות לשבת שבעה".
פרננדא עוצרת לרגע את סיפורה המצמרר ומעירה: "במשך שנים רציתי לדעת מיהן אותן אימהות, ורק אחרי חמישים שנות חיפושים נודע לי השם והמספר של הפלוגה שהצלתי. מאז פגשו אותי כמה וכמה אימהות לחיילים מאותה פלוגה. המפגשים הללו ריגשו אותי מאוד".
אבל יום אחד קרה הדבר שממנו חששה פרננדא כל העת. "זה היה כשחזרתי לבית הוריי, והשומרים בכניסה אמרו לי: 'מישהו שם עלייך עין, תיזהרי'. הודיתי להם ועליתי לחדרי, ואז שמעתי: 'טראח', והדלת נפרצה.
"בפתח היו שלושה גנרלים עטורי מדליות. הם נכנסו לבית וצעקו לעברי: 'את יהודייה, אויבת שלנו, בגדת בנו יחד עם אבא שלך'. הם גם הוסיפו: 'בדרך לכאן הרגנו את אמא שלך!'
"הבטתי לקומה התחתונה ובאמת ראיתי את אמא שלי על הרצפה, אחרי שספגה מכות קשות, אך היא הייתה בחיים. גם אותי הכו במרץ, ואז הובילו אותי באזיקים למעצר".
ההורים שלך הבינו מה קרה?
"לא, הם לא ידעו כלל על מה שעשיתי. אמא הייתה בטוחה שמדובר בגנבים, והיא גם סיפרה לי לאחר מכן שהיא כל הזמן צעקה להם: 'הכספת על המדף!' כי הייתה לה כספת עם הרבה מאוד תכשיטים ויהלומים".
מאז התחיל הסיוט הגדול בחייה של פרננדא. "במשך שנה וחצי הייתי כלואה בחדר בגודל של ארבע מרצפות, שהיה חשוך כל הזמן. אחת לשלושה ימים הביאו לי קערת אורז, וזה היה כל האוכל שלי. שקלתי אז 32 קילוגרם (!)
"בכל לילה מחדש הגיעה אלי הסוהרת, העירה אותי אחת לכמה דקות ולחשה לי באוזן: 'מחר ייתלו אותך על החבל… לא חבל שעשית את זה? מחר החבל… מחר החבל…'. הלחישות האלו נצרבו אצלי עד היום, זו טראומה שלא מרפה".
פרננדא נושמת נשימה עמוקה לפני שהיא ממשיכה בתיאורים: "בכל יום מחדש היו מורידים אותי לבית משפט צבאי בתוך בית הסוהר, הייתי מגיעה כבולה באזיקים, ואז היו מתפרצים לעברי: 'ציונית, את רוצה קפה עם סוכר או בלי? חחח… תנו לה סיגריה…' ואז הייתי מרגישה איך שורפים אותי בסיגריה בעורף ובעיניים. עד עכשיו יש לי צלקות…"
פרננדא בולעת את הדמעות, מעדיפה לא להמשיך בתיאורים המזעזעים. "אני יכולה רק לציין שעד היום יש לי לא מעט בעיות רפואיות, בגלל ההתעללויות שחוויתי במאסר".
על מה הם חקרו אותך?
"הם רצו כל הזמן לדעת מיהו הבוס שלי, ומי האיש שגייס אותי. השבתי להם שוב ושוב שמדובר בשם מסובך שאני לא זוכרת, אבל הם לא קיבלו את זה".
מה נתן לך את הכוח לעמוד בחקירות, ובכלל לשרוד במאסר?
"אני חושבת שהיה לי תמיד אופי מאוד חזק, היה ברור לי שאמשיך במטרה שלי עד הסוף, גם אם הסוף יהיה רע ומר".
אבל הסוף לא היה רע ומר, אלא ניסי ומופלא. התברר שבמשך כל התקופה ששהתה פרננדא בכלא, היו כאלו שפעלו למענה, ובראשם אביה, וברגע האחרון הוביל אותה הקב"ה לנס של הצלה.
"יום אחד הודיעה לי הסוהרת: 'קומי מהר, היום תולים אותך!' היא מדדה לי את החבל, אך ציינה שיש בעיה, כי אני רזה מדי, ואסור לתלות כשרואים את הבשר של היהודים.
"היא יצאה להביא לי חולצה צרה יותר, ובאותו רגע קפצו מהדלת הפתוחה שני נציגי הצלב האדום. הם הבריחו אותי תוך כדי שהם מבהירים לי: 'אבא שלך שלח אותנו'.
"בתוך כמה רגעים כבר הייתי באמבולנס של הצלב האדום שחיכה בחוץ. זרקו אותי פנימה עם גרביים בפה, כדי שלא אשמיע קולות, וכך הבריחו אותי".
במאמר מוסגר מציינת פרננדא כי הוריה כלל לא ידעו על מעשיה עד שהם נפגשו לאחר מכן. "השלב הבא היה כשכבר התאחדנו כולנו יחד במעברה בקריית אתא.
"החיים שלנו בארץ לא היו פשוטים. בבת אחת איבדנו הכל. לאבא כבר לא היה מעמד גבוה, גם הבגדים היוקרתיים והתכשיטים של אמא נותרו במצרים.
"אך עם כל הקושי בהתאקלמות, אני זוכרת את התחושה הנפלאה שזכינו סוף סוף להגיע לארץ הקודש, לבית של היהודים.
"גם בשנים שלאחר מכן לא היה קל או פשוט, אבל תמיד, בזמנים של קושי, הזכרתי לעצמי את 700 האימהות שלא ישבו שבעה בזכותי, וידעתי שכל מה שחוויתי היה שווה למען מטרה כל כך חשובה".
פרננדא מציינת כי בשנים האחרונות היא גם זכתה לקרבת אלוקים גדולה. "תמיד הייתה לי אמונה, אבל לאחרונה זכיתי להתחזק יותר. אני שומעת הרבה שיעורי תורה ומשתדלת להקפיד על כמה שיותר הלכות. דווקא מהמקום שבו הייתי אני מבינה שהקב"ה הוא היחיד שמנהל את העולם, ואני רוצה לעשות לו נחת רוח".
דם ואש ותמרות עשן
סיפורה של גולדה מסג'
"אני שמחה לשתף בסיפור החיים שלי", אומרת גולדה מסג' (לבית רודשבסקי). "אני שומעת על כל כך הרבה אנשים שסיפור חייהם מתפרסם רק אחרי פטירתם, ולא תמיד העובדות והפרטים מדויקים, כי כבר אין את מי לשאול… אני, בחסדי השם, עדיין כאן, ויכולה לספר ולשתף".
היא נולדה בקובנה בשנת תר"צ (1930), ואת מה שעבר עליה בשנות המלחמה היא מגדירה "ניסי-ניסים".
"עד גיל אחת עשרה היו לי חיים שגרתיים יחסית", היא מספרת, "ליטא הייתה עיר מפותחת, אבא היה מנהל חשבונות בכיר במפעל לייצור בירה והשתייכנו למעמד ביניים.
"חיינו בתוך קהילה יהודית משגשגת, עם בתי כנסת ושיעורי תורה. אגב, גם אשת הנשיא שלנו הייתה יהודייה והיא הייתה חברה טובה של אמא שלי".
אלא שכאשר פרצה מלחמת העולם השנייה, התהפך הכל, ודבר לא שב להיות כפי שהיה. את היום שבו הגיעה אליהם המלחמה גולדה לא מסוגלת לשכוח. בתאריך כ"ח בסיוון תש"א החלו להישמע ההפצצות הראשונות.
"אבא שלי היה במפעל ויחד איתו עבד בן הדוד שלו. ברגע שהם הבינו מה קרה, רתם בן הדוד שתי עגלות, אחת לנו ואחת לו", היא מספרת.
"כך יצאנו לדרך. ישבתי בעגלה עם אחי שהיה אז בן שלוש, עם אבא ועם אמא. בגלל ההפצצות בערה מולנו אש והסוסים נעצרו ולא הסכימו להתקדם, אז בן הדוד קשר להם את העיניים, וכך נסענו כשסביבנו הכל עולה בלהבות.
"אבא שלי אהב תמיד לעזור לאנשים, וככל שהתקדמנו עם העגלה הוא אסף עוד ועוד פליטים. כשלא היה עוד מקום, השלכנו מהעגלה חבילות ובגדים שלקחנו, והכנסנו במקומם אנשים, עד שהעגלה התמלאה".
לאחר נסיעה של כ-500 קילומטרים, הגיעו גולדה ובני משפחתה לתחנת רכבת. לשם התקבצו כל האנשים שברחו, וברגע שנכנסו לרכבת שנועדה במקור לשמש להובלת בהמות, והיא החלה לנוע על המסילה, שוגרו לעברה פצצות.
"הרכבת התקדמה על אף הכל, וניצלנו בניסי-ניסים. מאז לא הפסקנו לראות ניסים עד לסיום המלחמה, הם פשוט ליוו אותנו כל הזמן.
"עברנו דרך לטביה, שם ניסו לרצוח את אבא, אבל אמא הקימה צעקות וברגע האחרון באו חיילים רוסים ושחררו אותו. אחר כך המשכנו לנסוע עד לאוזבקיסטן.
"באוזבקיסטן", ממשיכה גולדה, "שהינו כמה שנים, עד לסיום המלחמה. יחד איתנו היו עוד הרבה מאוד פליטים מאירופה ומהאזורים שכבשו הנאצים.
"התגוררנו בבקתות ולא היה לנו כלום. אפילו פריטי לבוש לא היו, ונאלצתי להשתמש כל הימים באותן חולצה וחצאית, לכבס אותן מדי יום ולתלות בשמש לייבוש.
"הרעב הציק לנו כל הזמן, וגם גרם למחלות. בתחילה אבא חלה, אחר כך אמא חלתה, וגם אחי ואני חלינו… המזון היחיד שבכל זאת בא לפינו היה מעט ירקות שהשגנו דרך הקולחוז, משק שיתופי שהיה באזור, וכך שרדנו.
"בסיום המלחמה חזרנו לביתנו בליטא, ואחרי שנתיים עצרו הרוסים את אבא, כי האשימו אותו שהוא עזר לאנשים לברוח דרך פולניה. הכוונה שלהם הייתה לעזרה שהוא נתן עוד לפני המלחמה, כאשר היה מאפשר לפליטים לישון אצלנו ואף היה מביא להם אוכל ועוזר להם לעלות לארץ בדרך בלתי לגלית.
"אבא נלקח למאסר ומאז לא חזר הביתה", מספרת גולדה בכאב. "תקופה ארוכה מאוד לא ידענו מה עלה בגורלו, עד שבאחד הימים הגיע אלינו מכר וסיפר שאבא נלקח לסיביר.
"מה שלא ידענו זה שאבא הועמד למשפט שבו נקבע שגם אנחנו, בני משפחתו, צריכים להישלח לגלות, לצמיתות. כשנה לאחר מכן הגיעו לקחת אותנו, ואז התברר מצבנו העגום.
"הייתי אז בת שמונה עשרה", מציינת גולדה, "ונלקחתי על ידי הקג"ב מבית הספר, כך גם אחי. אמא הייתה באותו זמן אצל חברה, אבל אנשים מהקהילה רצו אליה והודיעו לה: 'מהרי הביתה, הילדים שלך בסכנה!' ואז כבר עצרו את שלושתנו".
גולדה נזכרת ומצטמררת: "בחוץ עמדה משאית פתוחה, ובתוכה חיכו לנו ארבעה חיילים נושאי כידונים. הם הובילו אותנו לרכבת, ונסענו בה ימים ארוכים, כמעט בלי אוכל ובלי תנאים, עד שהגענו לסיביר".
היו איתכם יהודים נוספים?
"לא, אנחנו היינו היהודים היחידים ברכבת, וגם בסיביר היינו המשפחה היהודייה היחידה באזור, כשאנו מוקפים בשטחי ענק של קרח ושלג, וסביבנו נהר ענק שבחורף היה קופא.
"עם הזמן נודע לנו שבמרחק מאה קילומטרים מאיתנו יש משפחה יהודייה נוספת שדווקא הייתה מוכרת לנו. אבל לא היינו רשאים לפגוש אותה, כי היה אסור לנו להתרחק יותר מעשרה קילומטרים.
"נכון שלא הייתי בבית כלא רשמי, אבל הוכרתי לאחר מכן כאסירת ציון, מכיוון שהתנאים שבהם שהינו היו זהים לגמרי לתנאים של בית סוהר.
"הדבר היחיד שעודד אותנו באותם ימים הוא שאבא בחיים, אם כי ידענו שהוא נמצא במרחק עשרת אלפים קילומטר מאיתנו. ניסינו לכתוב לו מכתבים, אבל אני חושבת שהם לא הגיעו מעולם ליעדם".
מה עשיתם כל שעות היום?
"עשר שנים עבדנו בכריתת עצים, ובקיפאון המוחלט ששרר בחוץ זה היה כמעט גזר דין מוות. הידיים שלי קפאו והתמלאו ביבלות, ובשעות הערב אמא הייתה חובשת אותן.
"בבוקר שוב הייתי יוצאת לעבוד, בלי שום הפסקה. תחשבו מה זה אומר. במשך עשר שנים, בקור של מינוס חמישים מעלות.
"מי שהיה אחראי עלינו היה פולני אנטישמי, שבאחד הימים כעס עלינו משום מה וזרק את התנור היחיד שהיה לנו. כך נשארנו בקיפאון העז בלי שום יכולת לחמם את עצמנו".
דאגו לכם לפחות לאוכל?
"כמעט ולא. הדבר היחיד שסיפקו לנו היה 200 גרם לחם ליום. לפעמים הביאו עוד כמה פריטי מאכל. האנשים עם הכידונים אמרו לנו כל הזמן: 'אם תהיו רעבים, תשכחו מהפוליטיקה', כשהם מזכירים שוב ושוב את 'חטאינו' הפוליטיים.
"כששאלנו אותם מתי נשתחרר, הם השיבו ברוסית: 'כשהצב יעלה על ההר ויצפצף'. זהו סוג של פתגם שלפיו לעולם זה לא יקרה".
מה נתן לכם כוח לשרוד כך עשר שנים?
"בראש ובראשונה אמא. היא הייתה אישה מיוחדת במינה ואף פעם לא התייאשה והאמינה בקב"ה. גם בימים קשים היא הייתה אומרת לנו כל הזמן: 'הוא יעלה על ההר ויצפצף', כשהיא מתכוונת לאותו צב שהרוסים דיברו עליו.
"כשאני מתבוננת לאחור אני מבינה איזו אישה גדולה היא הייתה. אמא גדלה עם שמונה אחיות ואח, חמישה מהם נספו במלחמה, אבל שלוש אחיות הספיקו לעלות לארץ ישראל, וכך גם סבא – אבא של אבא, ושתי דודות מצד אבא. אמא כל הזמן עודדה אותנו שגם אנחנו נגיע לארץ ונצטרף למשפחה. האמנו שזה יקרה".
אחרי עשר שנים תמימות זה אכן קרה. "השחרור שלנו לא היה ברגע אחד", מבהירה גולדה. "זה התחיל בבשורה שסטאלין מת, ובאותו רגע אמא הודיעה לנו שאם ככה בוודאי נשתחרר בקרוב.
"בינתיים קיבלתי אישור ונסעתי לעיר הבירה של סיביר, משם המשכתי בנסיעה לבדי לליטא, שם ארגנתי כל מה שהיה אפשר, ואז חזרתי לקחת את המשפחה".
כשהגיעה גולדה לארץ עם משפחתה, כולל אביה שחבר אליהם גם כן, הם התגוררו בתחילה בשכונת יד אליהו בתל אביב, כאשר גולדה רואה לאורך כל הדרך את השליחות הגדולה לעזור בנושאי עלייה, בין היתר בתפקידה במחלקת העלייה והקליטה בסוכנות היהודית.
"עברו עלינו שנים טובות ויפות, עד שהוריי נפטרו. הם זכו לחיות ולהיקבר בארץ הקודש, כפי שחלמו תמיד. ברוך השם נולדו לי ילדים ויש לי גם נכדים, הכי יפים ומוצלחים", היא מוסיפה בגאווה סבתאית.
"הם באים לבקר אותי בכל יום, וכשאני שואלת אותם מה יש להם לחפש אצל סבתא המבוגרת, הם מגיבים: 'את בעלת ניסיון סבתא, לא מבוגרת'".
ועבדום ועינו אותם
סיפורה של נטע אדולולה
במשך עשרים ושתיים שנים הכירו תושבי בני ברק את נטע אדולולה כאחת המזכירות הבכירות בעירייה. רק מעטים ידעו על העבר הבלתי פשוט שהיא סוחבת מאחוריה, ועל סיפור המאסר שלה בעירק.
נטע נולדה בבגדד, בשנת תשי"ד (1954). "אבא שלי היה סוחר בדים ומאוד הצליח בעסקיו", היא מספרת. "באחד הימים הוא הלך לדרוש את הכספים שמגיעים לו מכמה סוחרים ערבים, והם רצחו אותו ברחוב.
"כל זה קרה כשהייתי בת יום אחד, כך שלמעשה מעולם לא הכרתי את אבא הי"ד".
המשפחה שבה גדלה נטע הייתה ברוכת ילדים. "היינו עשרה אחים ואחיות, אני הקטנה מכולם. בשלב מסוים בשנות השישים, הייתה תקופה טובה יחסית ליהודים, שבה אפשרו לעלות לארץ, ואכן אחי ואחותי עלו לארץ, כך שנשארנו בעירק שמונה ילדים עם אמא".
הייתה אנטישמיות באותם ימים?
"לא היו תקריות אנטישמיות חמורות, אבל מדובר במדינה ערבית, כך שתמיד לא היה רגוע, ומאז שהייתי קטנה חששתי לצאת לרחובות.
"באחד הימים הגיעו שוטרים ולקחו את אמא לבית הסוהר. כשאחיי נזעקו ושאלו למה עוצרים אותה, ענו להם: 'אתם יהודים, ואנחנו רוצים שתביאו לנו כסף'. הם עינו את אמא בעינויים קשים, וכתוצאה מכך כעבור חצי שנה היא נפטרה…
"כבר אז אחיי טענו שהשאיפה של כולנו כמשפחה צריכה להיות לעלות לישראל. לצערי באותם ימים כבר לא התאפשר לעזוב, ולאחר זמן לא רב נלקחנו כולנו לבית הסוהר".
אבל למה? במה האשימו אתכם?
"מדובר במאסר מנהלי, מה שאומר שהוא נעשה ללא משפט, והשלטונות יכולים לעצור את מי שהם רוצים, כך שהם לא היו צריכים שום סיבה למעצר, מעבר לכך שאנחנו יהודים".
נטע הייתה באותם ימים בת שתים עשרה וחצי. "אני זוכרת שהגיעו אנשי משטרה ואמרו לנו שלוקחים אותנו לחקירה. בכינו הרבה, אבל זה לא עזר.
"כולנו לבסוף הובלנו לחקירה, ומאותו יום לא חזרנו הביתה. האשימו אותנו שאנחנו מרגלים. האחים שלי שכרו עורך דין בהרבה כסף, במטרה לשנות את סעיף האישום, אבל זה לא היה פשוט וארך זמן רב".
פרק הזמן המדויק של המאסר השתנה בין האחים, כך גם בית הסוהר הספציפי שבו נכלאו. "אני שהיתי במאסר כמעט שלוש שנים, יחד עם אחיותיי", מספרת נטע.
"תא המעצר שלנו היה בגודל של חדר שירותים גדול, והיינו שם עם כשלושים נשים נוספות. מדי פעם העבירו אותנו מבית סוהר אחד למשנהו. בכל פעם נאזקנו ולווינו בניידת משטרה, כאילו אנחנו הגרועים שבפושעים.
"ברוב בתי הכלא התנאים היו קשים ושרר גם רעב גדול. בחלק מהם הוגש אוכל, אך מכיוון שהוא לא היה כשר, יהודי המקום הביאו לנו פעמיים בשבוע ארוחות והיינו צריכים לחלק אותן למנות קטנטנות, שיספיקו לכל השבוע".
ואיפה ישנתם? היו מיטות או מזרנים?
"מיטות? מזרנים?" היא נדהמת, "ישנו על הרצפה. באחד מבתי הסוהר הייתה משפחה יהודייה שהביאה לנו מזרן כלשהו, וזו הייתה הצלה. בחוץ שרר קור כלבים, והמזרן חימם אותנו. שכבתי עליו עם אחיותיי, כשאנו מחממות זו את זו.
"בבית הסוהר היה אסור לדבר", היא מוסיפה, "לכן כמעט לא יכולנו לשוחח ולעודד זו את זו. אבל עצם השהייה שלנו יחד העניקה לנו כוחות".
מדי פעם, כך היא מתארת, הן היו יוצאות אל רחבה קטנה בבית הסוהר, ששימשה כחצר.
"הנס הגדול שלנו הוא שמבנה בית הסוהר היה כמו של בתים ערביים, עם קירות גבוהים שפתוחים מלמעלה ודרכם נכנס מעט אור, כך שלפחות המקום לא היה חשוך".
למרות הקושי הגדול שליווה אותה ואת בני משפחתה, מציינת נטע שמזלם יחסית שפר עליהם.
"שמענו לאחר מכן על יהודים נוספים שנכלאו גם כן באשמת ריגול, וסופם היה רע ומר – בתלייה. על אחרים שמענו שסבלו עינויים קשים, עד שלא שרדו.
"אצלנו הצליח עורך הדין לפטור אותנו מאשמת הריגול. לאחר מכן נודע לי שאחיי שילמו לו סכום עתק. היינו משפחה עשירה, שברשותה היו בתים והרבה נכסים, ומה לא נעשה בשביל להציל את חיינו?"
בשנת תשל"ט (1979) התחלף הממשל, ובבית הסוהר הודיעו לנטע ולמשפחתה שהם משוחררים.
"חזרנו הביתה, ואחרי כמה ימים נמלטנו מהמקום", היא מספרת. "עזבנו מאחורינו את כל הנכסים, הכסף והרכוש. באותם ימים היו לי אח ואחות שנשארו בעירק, אך הם הצטרפו אלינו לאחר תקופה.
"מכיוון שאין אפשרות לטוס מעירק לישראל, עברנו דרך אירן, שהייתה אז בשלטון השאח, רגע לפני מהפכת האייתולות. שהינו שם בערך ארבעה חודשים והתגוררנו עם הקהילה היהודית. לאחר מכן הייתה משפחה יהודייה שליוותה אותנו אל הגבול, שם עלינו לרכבת שהובילה אותנו לטהרן. משם ארגנה לנו הסוכנות היהודית טיסה לארץ".
כשנטע מספרת על הגעתם לישראל קולה נשנק. "בשדה התעופה חיכו לנו אחי ואחותי שעלו כבר כמה שנים לפנינו, והפגישה איתם הייתה מרגשת ביותר.
"בתקופה הראשונה התארחנו כולנו אצל אחותי, ובאותם ימים הפכנו לאבן שואבת לכל עולי עירק. אנשים הגיעו אלינו וביקשו לשאול על המשפחות שלהם, לחפש מידע על מה שעלה בגורלם. כולם חששו מהנורא מכל".
מאז שעלתה נטע לארץ היא לא ביקרה בעירק. "האמת היא שמדי פעם אני חשה געגועים לימי ילדותי, ובעיקר לבתי הכנסת בעירק, בתי כנסת עתיקים ורחבי ממדים מימי יהויכין מלך יהודה שבהם התפללו אלפי יהודים יחד. יש לי הרבה זיכרונות טובים משם, אבל כפי שיגיד לכם כל עירקי שתפגשו: אנחנו זוכרים, אבל לא מוכנים לחזור לשם. כמי שראתה את המוות מול העיניים, אני יודעת שאין דבר השווה יותר מהחירות. תודה להשם שזכינו".
אנו ובנינו משועבדים
סיפורה של שרה טסמה
במהלך השיחה עם שרה טסמה, ילידת אתיופיה, מצאתי את עצמי נעצרת מדי כמה רגעים וחושבת על כך שהידע שלנו על יהודי אתיופיה המתגוררים בקרבנו הוא מועט מאוד. לא רק על איך חירפו נפשם לעלות לארץ, אלא גם על אורח החיים הקפדני שאפיין אותם בעודם בגולה.
"נולדתי בשנת תש"ט (1949) בכפר בצפון אתיופיה", מספרת שרה. "היינו משפחה גדולה מאוד, שמנתה חמישה עשר אחים ואחיות. בכפר שלנו הייתה קהילה יהודית קטנה, שמורה ומגודרת. היה מרחק בין מקום המגורים של הנוצרים ובין הבתים של היהודים, כך שלא התערבנו כלל", היא מסבירה.
לדבריה, הם מעולם לא ביקרו בבתי ספר. "מאז שהיינו קטנים עבדנו בשדות, סחבנו כדי מים מהנהר ועזרנו בהכנת האוכל. גם בשר ועופות היו לנו, כי מדי פעם הגיע אלינו שוחט מהעיר גונדר הסמוכה".
שרה מציינת שאביה היה תלמיד חכם גדול. "הוא למד כל היום והכיר את התנ"ך בעל פה ממש. גם החזקנו בביתנו ספר תורה, ואבא ואחיי קראו ממנו בקביעות".
תמיד חלמתם לעלות לארץ?
"כן, מאז שאני זוכרת את עצמי נשמעו סביבי דיבורים על ארץ הקודש. בראש חודש היינו מאחלים ש'בחודש הבא נזכה לעלות לארץ', ובראש השנה איחלנו ש'בשנה הבאה נאכל תפוח בדבש בירושלים'. תמיד דיברנו על כך, זה היה הנושא העיקרי, חיינו את הציפייה".
בשנות השבעים, מעט אחרי נישואיה של שרה, החלה תקופה קשה ליהודי אתיופיה, כאשר צפון אתיופיה הפכה כולה לזירת מלחמות, רעב וסבל.
היהודים סבלו יותר מכולם, מה שהוביל רבים מהם לנסות לברוח דרך סודן השכנה ומשם להמשיך לארץ. גם שרה ומשפחתה היו בנמלטים.
"ברחנו אל ההרים דרך סודן", היא מתארת. "ימים על גבי ימים צעדנו ברגל, עם כל החפצים והשקים. היה חם מאוד, הייתה לי תינוקת, והיינו צריכים לסחוב אותה לאורך כל הדרך. כמעט קרסנו.
"בסודן הסתרנו כל הזמן את העובדה שאנו יהודים, כי מדובר במדינה מוסלמית עוינת. ידענו שאם נספר על כך הם לא יקבלו אותנו, ואף יותר מזה – הם היו עלולים להסגיר אותנו, כי שולם כסף למי שהסגיר את היהודים.
"התגוררנו במחנות פליטים כשנתיים, ולאחר מכן, כשהיינו כבר בתהליכים מול נציגי הקליטה מהארץ, הבינו הסודנים שאנחנו יהודים ומייד לקחו אותנו לכלא".
בבית הכלא ילדה שרה את בנה השני והעניקה לו את השם דניאל. את ברית המילה שעשו לו בכלא בסודן היא לא מסוגלת לשכוח.
"לא זכינו אפילו לעשות לו סעודת מצווה, כי לא היה מה להגיש. גם מים לא היו לנו, אפילו לא כדי להתקלח, והיינו 'מתקלחים' באדמה".
זמן קצר אחרי לידתו של דניאל, הרגישה שרה לא טוב, כנראה בשל תזונה לקויה, ונלקחה לבית החולים. "כשחזרתי גיליתי שבתי נעלמה. בירור העלה שבני המקום ניסו לחטוף אותה, ורק בנס הצלחנו בסופו של דבר להחזיר אותה אלינו".
אחרי שהייה של כשנתיים בכלא, הם שוחררו. "עד היום לא ברור לי מה הוביל לשחרור", מציינת שרה. "אני רק זוכרת שזה היה בדיוק ביום כיפור שחל בשבת.
"צעדנו ברגל כל אותו יום עד שהגענו למטוס, ואז אמא הודיעה שהיא לא מוכנה לחלל את היום הקדוש בשום אופן, והיא לא מתכוונת לטוס. לבסוף התבקשנו לעלות למטוס ממש עם סיום הצום, כך שגם אמא הצטרפה אלינו".
הייתה לכם טיסה ישירה לארץ?
"לא, טסנו בתחילה עד לעיר ג'ובה שבדרום סודן, שם ירדנו מהמטוס ושוב נלקחנו למאסר שנמשך בערך חצי שנה. לאחר מכן הגיעו מדריכים אמריקאים ושילמו כסף תמורת שחרורנו. במו עיניי ראיתי את הכסף שהם מעבירים".
שרה מתארת את התנאים בבתי הכלא כקשים מאוד. "שמו אותנו, הנשים, בחדר גדול שבו הצטופפנו יחד, ושמענו מעבר לקיר איך מכים את הגברים. כל הזמן חקרו אותנו, כאילו שאנחנו מבינים או יודעים משהו. היה רעב גדול, דניאל הקטן כמעט מת מרוב רעב".
לארץ הם הגיעו בסופו של דבר כמעט שלוש שנים לאחר שעזבו את אתיופיה, ושוכנו בקריית גת.
"בארץ נולדו לנו עוד שני ילדים", מספרת שרה. "ברוך השם מצאתי עבודה, ואנו ממשיכים לגור בקריית גת גם כיום. כשאני נזכרת במסע שעברנו, ובשהייה בבתי הכלא, אני כל הזמן בוכה. אבל עכשיו אחרי שנים, זה כבר בכי של הודיה. ברור לי שהקב"ה היה איתנו לאורך כל הדרך. הוא אף פעם לא עזב אותנו".
