קשה לחוש אשמה. היא לופתת ומכווצת ומקשה על הנשימה, ובאופן לא מודע אנחנו בורחות מפניה בכל האמצעים האפשריים וגם אלו שאינם. אבל לא תמיד האשמה מסיגה אותנו לאחור. לעיתים היא הצעד הראשון למודעות עצמית שמכירה במה שעשינו, להבנה מה טוב ומה לא, ולשינוי | בערב יום כיפור שבו נתוודה עשר פעמים (!) כדאי להבין קצת את תעלוליה של הנפש האנושית, שעושה הכל כדי שלא נעמוד מול חלקים פחות פוטוגניים בתוכנו | מקבלים אחריות
את חטאיי אזכיר היום:
פעם, לפני שנות אור כמעט, כשחינכתי ילדות מתוקות של כיתה ה', שמתי לי חוק וזיכרון: ביום שאחרי יום הכיפורים, ביקשתי מכל הילדות לפתוח את מחברות 'חגים' ולכתוב וידוי בנוסח אחר: להזכיר את כל המצוות שעשינו, לפי סדר הא"ב.
"אהבתי", כתבנו שם, "בירכתי". "גיהצתי", הייתה בכורה אחראית שהוסיפה. "דיברתי מילים טובות", "החמאתי", הן כתבו ואני התמוגגתי.
כיום אני יודעת, למפרע, כי הראי"ה קוק זצ"ל כתב: "על כן, כשם שיש תועלת גדולה לתיקון הנפש בווידוי העוונות… גם כן בווידוי המצוות, למען ישמח בהם בלבבו, ויחזק אורחות חייו בדרך השם".
ואם כך, למה אלו חטאיי?
כי כיום, בזכות אותן שנות אור שגידלו אותי, הבנתי: לא מהמקום הטהור הזה חיפשתי לכתוב את וידוי המצוות. אלו היו ימים שבהם ברחתי. ברחתי כי פחדתי כל כך לדעת ולהתחבר למהותו של היום הקדוש, לווידוי. פחדתי לגעת בלכלוך, בחטא, באשמה. פחדתי לפגוש את עצמי על כל רבדיי ולבוא איתם, מבוישת, מול קל חי וקיים, לומר לו: טעיתי.
אולי בכתבה הזו אתקן?
נתחיל במשפטים כואבים.
אף אחד לא חסין מלהיות קורבן.
משפט כואב, נכון? חושף אותנו להיותנו לא כל-יכולים. חושף אותנו לפגיעוּת ולצער.
אבל איכשהו, המשפט הזה הוא משפט שכבר עיכלנו, במיוחד בשנים האחרונות, עם התנועה הנפשית המרגשת שמתרחשת ובונה לנו דור מודע, מכיר, כזה שמנסה לדעת לכאוב כדי לתקן.
המשפט הבא הרבה יותר מאתגר:
אף אחד לא חסין מלהיות תוקפן.
משפט שקשה הרבה יותר לעכל, להסכים איתו, לתת לו יד ולהודות: "אשמתי, בגדתי, גזלתי!"
ובכל זאת, זו אחת ממצוות היום הקדוש הזה, וזו, זו בדיוק הדרך להחזיר אותנו אלינו, ואל אבינו ומלכנו. אבל לא קלה הדרך למצווה הקדושה הזו, ובלעדיה לא תהא הכפרה שלמה.
בכתבה הזו ננסה להבין את מנגנוני ההגנה שלנו מפני הידיעה הכנה, האותנטית, הכואבת, החשופה, של: עשינו רע.
מיסוך הרוע
עשינו רע? אנחנו? לא. אנחנו לא שם. מצפון אימהי זה כן ותמיד, אשמה תמידית על שלא הכנו מרציפן תוצרת בית לשבע ברכות של אחיינית של שכנה – זה בא לנו בקלות.
אבל העווינו? הרשענו? אנחנו רוצים לברוח מהמקום הזה. בדיבור ובהתנהלות היום-יומית שלנו אנחנו ממסכים את הרע. מכבסים הרבה מההתנהלות הפחות זוהרת שלנו.
אבל ככה, בעצם, ולמרבה הכאב, אנחנו מאפשרים להתנהלות הזו שלנו לחזור על עצמה, ויותר מזה: אנחנו מטשטשים את הגבול בין הרע לטוב, בין העוול לצדקה.
אנחנו הופכים להיות טיפ-טיפה או יותר, מבולבלים בעצמנו, מעלימים מאיתנו את העולם שלנו, עד לרגע שבו אנחנו נדרשים לעמוד ולומר: "אבל חטאנו, אבינו, סלח לנו!"
ובואו נגלה את האמת המוחבאת עמוק עמוק: הרבה פעמים בלב הזעקה הזו מסתתר לו הרהור כפרני: אבל מה חטאתי? כל מעשיי היו לשם שמיים ובצדקות. על מה אני בעצם זועקת?
ואם, אם אני לא זועקת, אם לא נדע את עווננו, איך ומי יישא לנו אותו?
פילוסוף צרפתי בשם ליוטאר, טוען שהפשע המושלם הוא לא רצח של קורבן או חיסול של העד. הפשע המושלם הוא להשתמש במנגנונים מתוחכמים כל כך שהופכים את העד – לשותק, את השופט – לחירש, ואת התוכן של העדות לחסר משמעות.
כלומר: יש דרכים מתוחכמות לצאת זכאים לחלוטין גם מתוך פשעים שלא ייעשו, ובמנגנונים האלו אנחנו לפעמים יודעים להשתמש כדי למחוק מעשי עוולה שאנחנו עצמנו עשינו. המחיקה היא גם מול העולם שרואה אותנו בצדקתנו, ובטח מול עצמנו, שנשארים נעלים.
אז אולי באמת לא עשינו כלום?
בשביל לדעת את התשובה, נצטרך לשאול אנשים שקרובים אלינו בכנות ובאמת ישרה, ומתוך דיבור פנימי קשוב ופתוח מאוד: פגעתי בך פעם? עשיתי לך עוול? ציערתי אותך, בעלי? הכאבתי לך, ילד?
מסתבר שהתשובות שנגלה יהממו אותנו, ואם נסכים לא להדוף אותן, נגלה: כן, יש לנו בהחלט על מה להתוודות.
מנגנוני מיסוך
ננסה תרגיל קטן.
איזו פגיעה זכורה לך, כזו שמישהו או מישהי פגעו בך, ממש? הותירו אותך נעלבת, כאובה, מבוישת?
יכולה לעצור רגע ולחשוב מה חשבה מי שפגעה בך, כך? איך היא שמה מסך, השתיקה את העוול בפני עצמה? איך הקול הזה, המתוודה, המתחרט, הושתק בה?
ועכשיו, נהפוך לרגע את התמונה. מישהי נפגעה ממך, אי פעם? הותרת מישהי נעלבת, כאובה, מבוישת?
אילו מסכים אנחנו שמות כדי להשתיק את הקול המתוודה? את השופט הפנימי שבתוכנו, שדורש מאיתנו לדעת טוב ורע? כמה מאמצים אנחנו עושות כדי לא לראות, לא לשמוע, לא לדעת את האשמה שבנו?
הצד הכי אנושי שבנו לא רוצה לדעת מה עשינו רע. הצד הכי אנושי שבנו רוצה לעצום עיניים ולא להתוודות על פשע וחטאה. להשתיק. יש בנו חרדה אמיתית מלפגוש את החלקים הלא זוהרים שלנו, התוקפניים, האנוכיים, המדברים דופי ולשון הרע, החומסים.
עצוב להסתכל על החלקים האלו, עצוב לגלות שלפעמים אנחנו פוגעים דווקא במי שהכי יקר לנו ואהוב, עצוב לדעת שלפעמים אנחנו הורסים מערכות יחסים יקרות. עצוב לדעת שיש בנו יכולת לקלקל. אבל הרבה יותר עצוב לא להתבונן במקומות הללו, ולשלם, בהכרח, מחירים כבדים של ריחוק, חוסר אותנטיות וקרבה מזויפת.
ואז, בפעמים שאנחנו בוחרים להתעלם מהמקומות הפחות פוטוגניים אצלנו, אנחנו רק אומרים לעצמנו סיסמאות חלולות שמשכתבות נפלא את המציאות לוורודה וזוהרת.
אנחנו משננים שהשחור הוא בעצם לבן, שמה שעשינו אינו רוע אלא אידיאל צרוף ומצווה גדולה. ואז נוצר אצלנו נתק. נתק נורא ואיום שאינו מאפשר חשיבה אמיתית. שאינו מייצר חיפוש, אין בו חקר ודרישת אמת.
במקום הזה, שלפעמים אנחנו עצמנו מכניסים את עצמנו לתוכו, אין חופש לאדם לדעת את עצמו: מי אני? מה החלקים הטובים והרעים שלי? מתי פשעתי ואיפה פגמתי? הייתה בי מלחמה? מה פתאום! זה היה שלום! פגעתי בתלמידה שלי? חס וחלילה! זה רק לצורך חינוך!
החירות הזו, כשאני מבקשת לדעת ולהכיר את המידות הרעות שלי, להקשיב לקנאה, להתרסה, לבוז, לחמס – זו עבדות. הרי אין בי מאומה מכל אלה. כדאי להיות שרויה בתוך בערוּת מוחלטת. כזו שלא יודעת מה עשיתי.
ומגיע היום הקדוש הזה, ומבקש ממני לדעת. לדעת את עצמי ואת המחשכים שלי תוך כדי הסתתרות תחת כנפי השכינה ששורה ביום הפלאי הזה. מגיע היום הקדוש הזה ומאפשר לי להתבונן בי בתוך חומות מגן של קדושה, טוהר וניקיון: שם בדיוק לגלות את החושך, כי אפשר להיות מוגנים ועטופים באורו של היום.
אבל אז אנחנו יכולים ליפול, מחשבתית, לתוך צינוק שמשכתב את המחשבות שלנו ולא נותן לנו את החופש לדעת, בכנות פשוטה: איפה עשינו טוב, וטוב מאוד, ואיפה עשינו גם רע.
מה למשל?
מלמולי הברכות העגומים שלי? זה פשוט כי אני טרודה בגידול הילדים.
דיווחתי בתלוש המשכורת גם נתונים שלא היו מעולם? חלילה. זה פשוט מה שמגיע לי, והם לא יודעים את זה.
לשון הרע? אני? זה כל כך לתועלת, אחרת, אילו לא הייתי מספרת, מה היה קורה?
לא יעצתי לה שום עצה רעה. וזה לא נבע מקנאה, מה פתאום. אני פשוט חושבת שככה נכון יותר לנהוג.
כל כך יפה אנחנו יודעים לסדר את השפה שלנו, כל כך יפה אנחנו יודעים, לפעמים, לעטוף את עצמנו ברוך, ולפעמים – לפעמים זו בדיוק הדרך, שלא נטעה! לפעמים האשמה הגדולה שלנו היא ההאשמה תמידית שאנחנו שמים את עצמנו בתוכה עד כדי חנק, וקולמוסים רבים נשתברו על נושא הקבלה העצמית, החשובה כל כך, אלא שהפעם לא זה נושא הכתבה.
תעלולי הנפש
לנפש יש מגוון של דרכים לשלוט בנו שלטון טוטליטרי כזה שלא מאפשר לנו חופש מחשבה אמיתי על כל רובדי חיינו.
מה היא עושה? היא גורמת לנו להעלים את עצמנו, האשמים, הבוגדים, הגוזלים. אנחנו לא מוחקים רק את מי שנעשה לו העוול, ולא רק שוכחים את השם, אלא גם את עצמנו, עושי העוול, אנחנו מוחקים. מתנתקים מעצמנו, עד שבא הווידוי ודורש מאיתנו חיבור.
איך אנחנו נמחקים? בכל מיני תעלולים נפשיים.
למשל, על ידי שימוש בשפה פסיבית. לעולם לא נגיד, למשל: "הכרחתי את המטפלת של התינוקת שלי לקבל אותה כבר משבע ועשרים". במקום זה נגיד: "היא פשוט הייתה מוכרחה לקבל אותה כבר בשבע ועשרים". זו בכלל לא אני. והיא לא הושפלה על ידי ובכלל לא עשיתי שום עוול. היא הייתה מוכרחה.
בכלל לא "הפלתי אותה", אלא "היא נפלה".
"נודע לכל ההורים שהמורה הזו לא יודעת ללמד חשבון ואז הם חתמו על עצומה להנהלה". נודע. איכשהו. אני? נעלמת. לא קיימת. עד שיגיע הווידוי של "דיברנו דופי ולשון הרע". אנחנו עצמנו דיברנו, שום דבר לא נודע לבד.
אבל לבוא ולומר בפה מלא, להודות: "חטאתי", זה קשה. קשה לנו לפגוש את החלקים הללו שלנו, קל לנו יותר להיות אנשים חלקיים. נוצצים. מפוצלים.
תעלול נפשי נוסף, הוא לרוקן ממשמעות את הקורבן ואת התוקפן. הם לא סובייקטים, הם חלק ממנגנון.
למשל? "הוועדה הארצית קבעה פיטורין. לא היה שימוע? אין פיצויים? אני לא יודעת, לא קשורה לשם, אני חלק מהמערכת, אני בעצם משהו כמו פקידה בלבד".
המפוטרת שבוכה כבר שבעה ימים ולילות ומתביישת מחמותה, לא מוזכרת בכלל. היא לא סובייקט כואב, וגם המפטרת – אינה סובייקט. היא רק חלק ממערכת. נטול רגש ולב. פקידה קטנה בקצה. נטולת אחריות אישית.
כך האנשים משני צידי המתרס הופכים לסוג של נתון במשוואה, מנגנון מכני. אין שם בכלל אדם שבוחר, לא אדם שנותן לעצמו דין וחשבון על הדבר שהוא מעולל לאדם אחר. האמת? אין שם אנשים בכלל, יש מנגנון, ומשני צידי המנגנון נמצאים אלה שמבצעים את הפעולה שהמנגנון דרש לבצע ואלה שהפעולה מבוצעת עליהם.
"נעשתה גבייה חוזרת של התשלום מכל השכנים".
הי! ממשפחת סלומון לא צריך לגבות בכלל, ולמה נגבו סכומים חוזרים גם מיתר השכנים? לא ידוע. מנגנון. בלי שום שיח על גזל פשוט של ועד הבית שהסכומים מגיעים לחשבון הבנק הפרטי שלו ונשכחים שם. השיח עליו נעלם, כמו השיח הנעלם על משפחת סלומון שלא חיה בדירה בעקבות אשפוזים קשים, ועל המצב הכלכלי הנורא שלה, וגם אין שם יתר השכנים שלאף אחד מהם אין כספים מיותרים בבנק. יש מנגנון פשוט. בירוקרטי. גבייה.
עוד על מסתרי הנפש
תעלול נפשי נוסף? יצירה של פסבדו מוסריות (מוסריות מזויפת). זֹבְחֵי אָדָם עֲגָלִים יִשָּׁקוּן (הושע יג ב).
אנחנו יכולים לעשות עוולות גדולות, ובאותה נשימה להגן בחירוף נפש על ערכים נעלים. יכולים למרר את החיים של זו שאוכלת בכשרות שונה משלנו, לסרב בנימוס מעושה לקחת ממנה טישו, כי מי יודע, אולי דבק בו שמץ של דבר אחר? או אפילו להתלהב מהילדים המקסימים שלנו שצועקים "בוז" על סבתא חוצניקית של חבר, שההורים שלו חזרו בתשובה והיא מגיעה לצלם את הנכד החרדי שלה במכשיר משוקץ.
משהו בנו לא מצליח לספר לעצמנו, הי, פגענו, פגמנו, תעינו ותעתענו. הסיפור המסופר במקום זה הוא אחר: הגנו, מסרנו נפש, חינכנו!
גם את הילדון המתוק שלנו שלחנו לעונש קשה, אבל לא עשינו את זה מתוך זעם ועצבנות, מה פתאום?! זה חינוך טהור, וחושך שבטו וגו'!
אבל אז, אנחנו נבוכים ביום הכיפורים מול המחזור שדורש מאיתנו סיפור הרבה יותר אמיתי.
ועוד צורה? התקה. התוקפן מתיק, מזיז את האשמה, ממנו פנימה, החוצה, אל הקורבן. לא נעים, אבל יש לנו דוגמאות: "צעקתי ככה כי את ממש גורמת לי לצאת מדעתי". "תראי מה עשית לי! הוצאת ממני את המפלצת שאני לא רוצה להיות!" "את ממש מכריחה אותי להתעלם ממך כשאת ככה מתנהגת".
לא נעים להפחיד אימהות, אבל אחת הדוגמאות החרוטות (לא ממני, הצדיקה, כמובן) בקרבי היא מאחד מבתי החלמה ליולדות שבו שמעתי את אחת המטפלות (היא כבר לא שם, להירגע, אבל אולי היא בתוכנו?) צועקת על תינוק שרק אתמול נולד: "די! שיגעת אותי! הוצאת אותי מדעתי!" ובאגרסיביות מטילה אותו בעריסה, כשהוא צורח את נפשו.
כמה לא פשוט לומר לצוות מסביב: "התעייפתי. אני מבינה שקשים להם הימים הראשונים בעולם שלנו, אבל אני חייבת לצאת לעשר דקות של קפה, בסדר?" כמה לא פשוט להטיל על עצמנו את האחריות האנושית לתיקון, קל הרבה יותר שהעולל הוא ש"משגע".
דרך נוספת היא דרך ה'פיצוי'. מהר מהר ביקשנו סליחה והאמנו באמונה שלמה שהסליחה מכפרת. קצת שכחנו שכדי לפייס יש דרך מסודרת.
לפעמים, כדי להשכיח את העוול, שלחנו עוגה. לא שאלנו אם נסלח לנו. פיצינו וחגגנו בבית עם המצפון הנקי. קנינו לו פרלינים משובחים, אבל לא התעניינו: הוא סלח על זה שצעקנו עליו ליד הילדים, לשווא? הוא התפייס, או רק סתמנו את הפה בשוקולד?
מתבוננים ברע מתוך רחמים
ובכל זאת, הווידוי הקדוש שאנחנו אומרים עשר פעמים ביום הקדוש, הוא וידוי מלא חמלה וקשב אמיתי לחלקים האנושיים שבנו, שהיו, וסרחו, ובאו להתבונן על הפשע ולשוב – לשוב באמת.
כן. זו עבודה עמוקה. כאובה. אבל היא עבודה יפהפייה שמחזירה לעצמנו את הקול האנושי, הרגיש, המרגיש. זו עבודה שמשקמת את העֵד הפנימי ולא מוותרת על שום חלק מעצמנו.
כן, גם אם הוא חלק לא נסבל, יש מי שמקשיב לו, מקבל אותו, סופג אותו, ומוחק לנו אותו ברחמים לוּ רק נרגיש באמת.
כמה היינו רוצים שמי שעווה כלפינו יבוא אלינו בכנות עמוקה ובפתיחות אמיתית ויקבל אחריות לכאב שהסב לנו? פנטזיית הסליחה היא פנטזיה עוצמתית כל כך.
ואולי היא לא תבוא לידי ביטוי, אבל אולי אנחנו אלו שנביא אותה.
תחשבו איזה פלא זה. נמצא פה, איתנו יחד, קל רחום וחנון שאומר לנו: כן. כאן. בדיוק כאן. במקום שניסית כל כך להסתיר ולהחביא, במקום שהתביישת ומרוב שהתביישת – התעלמת, פה אני נמצא, רואה ורוחץ, יודע ומנקה, רוצה אותך, בת שלי, כמו שאת, איתי. די להסתתר ממני וממך, די להיותך חלקית. בואי תהיי שלמה באמת.
לא נבוא?
מחויבות
הרה"ג יעקב בוצ'קובסקי שליט"א, מחבר הספרים 'בעצתך תנחני' ומייסד מכון 'תורת חיים – חיבור לתורה מתוך החיים', דן בסוגיה הזו ומשיב ממנה את הנפש לשמחה של אמת בווידוי הטהור:
"יש קושי להאשים את עצמנו לאורך יום שלם, ובעצם לאורך תקופה שלמה, מתחילת חודש אלול ועד יום כיפור. לא נעים לשבת על ספסל הנאשמים, והאמת היא שזה גם מאוד מחליש, לא מחבר לקב"ה ולא נותן לנו חשק להגיע ליום כיפור.
"אנחנו מעוניינים להתחבר לקב"ה מזווית של אור ושמחה, ממקום של אמון בעצמנו. יתרה מזו, כל הרעיון המרכזי של תשובה הוא פתיחת דף חדש, התחלה חדשה. לשם כך אנו חייבים להתמלא באנרגיה. אין ספק שהתבוססות באשמה אינה מוסיפה אנרגיה. להפך, היא מייאשת ומחלישה.
"האם זו המטרה של יום כיפור, שנצא בסופו של יום מתוסכלים ומאוכזבים מעצמנו?
"לפני כמה שנים ראיתי נוסח וידוי שנכתב ליום כיפור, כתחליף לנוסח 'אשמנו'. מחבר הווידוי כתב 'וידוי חיובי', לפי סדר אותיות הא"ב, משהו בסגנון: 'סיפרנו סיפורים לילדים לפני השינה, עזרנו לזולת, פעלנו טוב', וכדומה.
"מסתבר שמווידוי כזה באמת יוצאים בהרגשה יותר טובה, אבל הרי באמת אי אפשר להתכחש למה שכתוב בסידור. אנחנו אומרים 'אשמנו' שוב ושוב לאורך יום שלם. מה צריך להיות היחס לזה?
"האמת היא שיום כיפור היה מאז ומתמיד יום של שמחה, כמבואר במשנה. יחד עם התשובה והסליחה – שררה בו אווירה של שמחה. אם אנחנו קוראים במשנה על סדר עבודת כהן גדול ביום הכיפורים – האווירה הנושבת בין השורות אינה אווירה של אבל ועצב. יש בהחלט כובד ראש, רצינות, אבל לא דכדוך.
"זה מלמד אותנו שתשובה וחרטה אינן אמורות להביא אותנו למקום של עצב ותחושת כישלון. איך מבינים זאת?"
עניין של רצינות
"חושבני שאת הדוגמה הטובה ביותר לכך ניתן למצוא ביום החופה. אם ייכנס אדם רחוק מתורה ומצוות למעמד חופה כפי שמקובל במחוזותינו, לרגע המרגש שבו התזמורת פוצחת במנגינה המרגשת, הנוגה משהו, ופני החתן והאבות רציניות עד אימה, וכל הנשים מתייפחות סביב הכלה – כיצד הוא יראה זאת? איך מגדירים את ההרגשה שבאוויר?
"ההרגשה היא רצינות, כובד ראש, תחושה של הליכה לקראת דבר מחייב ועוצמתי. זה לא מדכדך, זה לא מעציב, אבל זה כן ממלא את האוויר בציפייה דרוכה, אפילו קצת מתח.
"זה דורש מהנוכחים שימת לב לדבר הגדול והקדוש שקורה כאן. זה קורא לחתן ולכלה להתרצן, להשתפר, להיות ראויים להתקדמות ולהתכונן אל הצעד הכי משמעותי בחיים.
"אנחנו חיים בעולם רציני, הרבה יותר רציני ממה שאנחנו רגילים לחשוב. עבודת השם היא עסק רציני, ההצלחה שלנו היא עסק רציני, עסק של חיי נצח. התקדמות של כל יהודי בתוכנית שהקב"ה תכנן לו לחיים, או להפך חלילה – כישלון של יהודי בתוכנית זו – הם עניין רציני ביותר, בעל השלכות מקיפות.
"פעם בשנה אנחנו נדרשים לעצור לתקופה שמתחילה בראש חודש אלול והשיא שלה הוא ביום כיפור – ולחשוב מחדש על עצמנו. אין אפשרות לעשות זאת בלי להתרצן באמת, ובלי להיות נכונים לכובד הראש שדורש מאיתנו הדף החדש של השנה הקרובה.
"זה לא דכדוך, זו כן רצינות. זו אותה רצינות הנדרשת מכלה ביום חופתה, מבעל עסק בתהליך הקמת עסק, ומהורים ביום הברית של בנם. כשאתה עושה צעד משמעותי בחיים עליך להבין מה אתה עומד לעשות – ולעשות זאת בכל האחריות, בכל המוכנות, בכל ההשקעה והרצינות.
"זה המקום של 'אשמנו'. יש הבדל גדול בין התבוססות באשמה לבין הודאה בכישלונות עם רצון לתקן. אנחנו אומרים לעצמנו ולקב"ה: אנחנו רוצים להתקדם בעבודתך, לגשת אל השנה החדשה עם כל כובד הראש הנדרש. אנחנו מכירים בכך שבעבר פעלנו אחרת. אנחנו מבקשים סליחה, בכנות, ורוצים ללמוד מהטעויות ולא לחזור עליהן שוב.
"לאחר ההבנה העקרונית מה מטרתו של הווידוי והגישה אליו, יש להתבונן כיצד לעשותו בפועל. הרמב"ם (הלכות תשובה ב ב) מפרש כיצד מתוודים: 'שיעזוב החוטא חטאו ויסירנו ממחשבתו ויגמור בליבו שלא יעשנו עוד… וכן יתנחם על שעבר… וצריך להתוודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בליבו'.
"כלומר, הווידוי הוא לא רק לומר במה חטא, אלא לספר לפני השם את כל מה שגמר בליבו. דהיינו: כמה הוא מתחרט, וכמה הוא רוצה שזה לא יישנה. (כך מדויק ברמב"ם שאומר 'ולומר עניינות אלו שגמר בליבו', כלומר, שהחליט עליהם. החלטה שייכת רק לדברים עתידיים.)
"וכן מפורש בדבריו (שם א א): 'כיצד מתוודה, אומר אנא השם, חטאתי, עוויתי ופשעתי לפניך, ועשיתי כך וכך. והרי ניחמתי ובושתי במעשיי, ולעולם איני חוזר לדבר זה'.
"וידוי אינו אמירה מה חטאתי, אלא שיחה עם הקדוש ברוך הוא. מטרתו היא שהתשובה תהיה בפה ולא רק בלב.
"פירוט החטאים כידוע אינו מעכב. מעיקר הדין מספיק לומר 'חטאתי'. כן נפסק בשו"ע (תרז ב). הסיבה שעדיף לפרט היא משום שעל ידי כך מתעוררים יותר לחרטה (כן ביאר המ"ב שם בסעיף קה).
"אבל באופן שזה נעשה בדורנו, עם דפים מודפסים וארוכים כאורך הגלות, לא רק שזה לא מועיל לחרטה, אלא מזיק.
"הדרך האידיאלית לווידוי היא לערוך בעצמנו תפילה של תשובה. לספר להשם על הצער שלנו על ההזנחה עד היום, ועל התוכניות לעתיד. לבקש סליחה על העבר, כדבר איש אל רעהו. אין ספק ששיחה כזו עם השם תרומם את כל התשובה שלנו הרבה. זהו בעצם הווידוי האמיתי".
