בהיסח הדעת

בפעם הבאה שתגיעי לעבודה בבוקר בצוותא חדא עם שקית הזבל ששכחת להעיף בשאט נפש לצפרדע הסמוכה לבית שלך, אולי כבר לא תרגישי שמשהו אצלך לא בסדר: כי את לא לבד | מוזמנת לקרוא על מושטים ששחו בתבנית היישר לעבודה – במקום עוגה חגיגית מובטחת, על האישה המצחקקת שניסתה להתקשר בתחנת האוטובוס לקל קו עם שלט דומם של מזגן, על האומללה שנכנסה בטעות לרכב לא לה, ועל עוד נשים רבות וטובות שעומס החיים התובעני גורם להן לעשות שטויות משעשעות יותר – או פחות | וכמובן, מה עושים עם זה מבחינה מקצועית? | שטויות או לא להיות

פלאפון במגירת הנעליים, קרוקס ירוק בחתונה ותפוח אדמה מתובל בסוכר. כל אלה ועוד הם תוצר נפלא של אישה קונבנציונלית מהדורת תשפ"ד, שבשום אופן לא מצליחה להדביק את הקצב.
כי ככה. איכשהו קצב החיים הפך למערבולת של טירוף, למסלול מכשולים בלי קצה. הניסיון להתמודד בתוך הקרקס הזה, דומה יותר לניסיון של להטוטן ללהטט בין יותר מדי כדורים באוויר. יש סיכוי שכמה מהם לא יגיעו לרצפה? אין.
ואם חוץ מהכל האישה הקונבנציונלית דנן סובלת מחסר כלשהו בדופמין, אזי קומדיה מהסוג הטרגי מתרחשת אצלה יום יום, דקה דקה.
לכן בפעם הבאה שתמצאי עצמך מחפשת את המפתחות במקרר, כשתגלי שאחסנת את החלב במזווה, כשתיווכחי ששוב בזקת קינמון אל הפשטידה שבסך הכל ביקשה פלפל שחור, תדעי שזו לא את. אלה החיים, שבעצם הדרישה מאיתנו להספיק מאה משימות בדקה אחת, הפכו את זירת המטבח, העבודה והדרך אליה לאסון קולינרי או חברתי או תעסוקתי מתמשך.
כבר כשאנחנו קמות בבוקר, המוח שלנו דומה לשוק שוקק חיים שבו מחשבות ומשימות מתנגשות כמו מכוניות בלונה פארק. כולם מקבלים מכות על הדרך, אבל לפחות יוצאים צוחקים.
כדי שתרגישי בנוח, כדי שגם את תצחקי במקום לבכות, בפעם הבאה שבה תגלי שיצאת מהבית עם כתם ענק של גבינה בחצאית, שבי רגע בנחת (כן, בקשה אבסורדית) ותקראי שאת לגמרי לא היחידה.

מהר מהר לפני שייגמר
מהרגע שקלטת שזהו, קמת בבוקר, המרוץ הזה מתחיל. את רצה להלביש ילדים, להתלבש בעצמך, להכין תיקים, לכתוב פתקים, לנקות, להחליף, לשפוך, לנקות, להחליף, לשפוך, לרוץ… פלא שאת מוצאת את עצמך מול המראה במעלית במטפחת השינה המרוטה שירשת מסבתא שלך? ואין, אין לך מילת התנצלות לשכנה המטופחת והמתוקתקת שמסתכלת אלייך ברחמים.
גילה תמיד ממהרת בבקרים, תמיד רצה. זה מה שקרה לה בבוקר כזה, רגיל:
"בבוקר אחד, לא לחוץ יותר מהרגיל, בוקר סטנדרטי של 'נו, תצאו כבר, אני מאחרת', חטפתי בשנייה האחרונה את התיק ואת הפלאפון מהשולחן בסלון ורצתי כל עוד רוחי בי לתחנת האוטובוס. מרחק הליכה של שבע דקות מהבית.
"כשהייתי קרובה לתחנה, רציתי להתקשר לקל קו, לברר כמה זמן שהייה בסאונה מתוכנן לי. אני רוצה לחייג, מגלה בכף ידי את השלט של המזגן. עכשיו לכי חייגי לקל קו. האוטובוס מגיע, אני עומדת מולו עם השלט, רוטטת מצחוק.
"מעניין מה חשבו האנשים בתחנה שראו אישה עומדת עם שלט שלוף מול האוטובוס. חשבו שאני רוצה לכבות אותו? אגב, הצחוק הזה לא עזר לשמונה שיחות שלא נענו ממרפאת השיניים, למה בפעם השלישית אנחנו שוב שוכחים את התור? נו, למה. אישה שלוקחת שלטים במקום פלאפונים, תזכור תורים? הצחקתם".
ככה זה כשממהרים. ולא תעזור הסבתא שכבר לימדה: "עצלנים עובדים פעמיים", ו"אם תחשבי לפני כל מעשה, לא תטעי". באמת סבתא, אוהבת אותך, אין עלייך, אבל אני מקנאה בסבתות שמתחו בצק לשטרודל, ושום דבר זולת מילוי התפוחים והאגוזים לא מילא את מוחן באותם רגעים נעלים.
מה הייתה סבתא אומרת לריקי מילר שביקשה לחסוך זמן ולהספיק עוד משהו בדרך לעבודה?
"בשבוע שלפני פסח, כשכל חברותיי הלכו ברחוב מטושטשות ומורעלות אקונומיקה, אני רצתי לעבודה בארכיון של בית החולים שבו אני עובדת. נכנסתי למשרד, הנחתי את התיק ושקית חלב.
"חברותיי הביטו בי בתהייה וגם אני הסתכלתי אל שקית החלב: רגע, הייתי בדרך להחזיר אותך לשכנה, איך הגעת לכאן? אז כן, יצאתי איתה מהבית, נסעתי באוטובוס שלוש תחנות, נכנסתי לבית החולים, ירדתי במדרגות, ולא, לא שמתי לב! חברותיי אמרו לי באדיבות: כל עוד זו לא שקית הפח, את יכולה להיכנס…"
שאפו על האדיבות. מרגש. חברות לעבודה הן נכס, בפרט אם את מוצאת את עצמך במצבים אהממ… מעניינים. טוב שאלו החברות לעבודה ששותפות איתך לרגעים הללו.
"אחת מהנשים במשרד הגדול שלנו, זאת שתמיד מגיעה ברגע האחרון של האחרון, נכנסה יום אחד בחצאית חגיגית במיוחד", נזכרת חני שטיין, יועצת מס, ומסמיקה על חשבון החברה.
"זו הייתה חצאית מעניינת, משהו עם שתי קומות מתנפנפות. החמאנו לה על הבגד והגזרה. רק אחרי כמה דקות, כשהיא התיישבה, נפלטה ממנה קריאת בהלה: כמה נפלא, היא לבשה את החצאית הפוך, וקומת המלמלה המתנפנפת לא הייתה אלא שכבת הבטנה… ולחשוב על הדרך שלה עד לעבודה הממוקמת בפאתי העיר. בררר…"
ליבי דיוויד, גננת בחינוך מיוחד, טוענת שבוקר לחוץ, ובכלל זמן קצר להתארגנות ליציאה מהבית, הוא זמן מועד לפורענות. היא למדה זאת על בשרה כבר מספר פעמים, אבל בשרה ממשיך לספוג עוד ועוד משל לא למד:
"טוב, נו, אי אפשר להאשים רק את הלחץ של בוקר בבית מלא ילדים, כי זה התחיל עוד הרבה לפניו: כשהייתי בתיכון, בוקר אחד אני טסה ללימודים טרופת נשימה (גרתי מרחק שלוש פסיעות מהתיכון, והייתי מאחרת באופן די קבוע).
"הצלחתי להשתחל שנייה לפני המורה, והחברות מייד קולטות אותי: וואו, תתחדשי על הנעליים, מהממות. אני מסתכלת אל הרגליים שלי בשאלה, אופס… נעלתי את הנעליים של אחותי הגדולה!
"עכשיו, כמה עניינים: אל"ף, זה אומר שהיא עוד לא יצאה מהבית, היא עומדת לאחר בעצמה. אוף. בי"ת: היא כנראה נועלת עכשיו את הנעליים הישנות הלא נוחות שלה ומברכת אותי מעומק הלב. גימ"ל, פועל יוצא של בי"ת: וואי וואי מה מחכה לי היום אחר הצהריים בבית! דל"ת: בהפסקה מפציעה אחותי יקירתי בפתח הכיתה שלי, מסובבת אצבע על הרקה ונעלמת. תודה אחות, לא חשבתי אחרת.
"זה היה אז, בשנות התיכון. מאז כבר הגעתי להסעה לעבודה בקרוקס (דווקא יפה ונוח, אבל הנהג, ישתבח שמו, הסכים לחכות שאלך להחליף), ויותר גרוע מזה, בערב פסח הגעתי לעבודה, משהו לא הסתדר לי, ופתאום קלטתי שבימים הכי טרופים של השנה בחרתי להתבלבל עמוקות ולהגיע ביום החופשי! אין, אין מחילה".
הילה אבגי, מורה אף היא, כנראה ממש ממש מיהרה באותו בוקר, כי בדרך כלל היא מאוד מאורגנת:
"פעם אחת הייתי תורנית כיבוד בחדר מורות ביום שישי, והכנתי עוגת גבינה אפויה בתבנית אלומיניום. במקביל, הייתי חרוצה נורא, וכבר בישלתי את הדגים, ואפילו העברתי אותם לתבנית אלומיניום גם כן.
"ומה קרה? ביום שישי, הנחתי בחגיגיות את תבנית העוגה על השולחן, המזכירה, חמושה בסכין, הסירה את נייר הכסף, ולעיניה הנדהמות שכבו שם סדורים מושטים ברוטב אדום עסיסי. איך היא אמרה לי? לפחות היית מביאה גם חלה טובה, מה נעשה עכשיו עם המושטים שלך?!"

עייפות החומר
אבל מה, אי אפשר להאשים רק את הזמן והלחץ בטעויות הרשלניות שלנו. אנחנו חייבות איכשהו לצאת אשמות בעצמנו. אשמות ממש.
לעייפות יש כישרון להפוך מוחות מבריקים כשלנו לעיסה מבולבלת. כשהתשישות מתגנבת אלינו ההיגיון יוצא לחופשה (במקומנו), ואפילו משימות פשוטות (כמו למלא את התא במכונה בג'ל כביסה) הופכות מייאשות (למה! למה שמתי שם אקונומיקה! ועוד אין לי את מי להאשים! הלכו לפח שישה זוגות מכנסיים שחורים).
אז בפעם הבאה שאת מוצאת עצמך בערפל של עייפות, כדאי שתנסי לזכור שהטעות הזאת שעשית על הדרך, היא רק תחנה בדרך לנמנום ראוי לשמו.
"אני מהסוג שתמיד שוכח לומר 'יעלה ויבוא' בתפילה, חוזרת שוב לראש תפילת לחש, שוכחת בפעם השנייה… אני עייפה על הבוקר", פותחת יעל משוש, גרפיקאית במשרד פרסום.
"אבל עזבי, תפילה זה ביני לבין קוני, ואני בדיבור איתו על זה. אבל כשאנשים מתערבים לך בעייפות, זה כבר מסובך: הייתה לנו ישיבת צוות לפני קמפיין מאוד רציני. התקציבאית כינסה אותנו, ביקשה שגם אשתתף, אף על פי שבפועל אני רק הביצועיסטית.
"לא הרגשתי מאוד קשורה לישיבה, אבל כיבדתי. אולי לכן הרשיתי לעצמי להרפות. מכאן ואילך התיעוד הוא של חברתי: באמצע דבריה של התקציבאית הקשוחה, עלו פתאום קולות נחירה. כן. אני. נרדמתי. נחרתי. באמצע. הישיבה. החשובה.
"העניין הוא שבשלב מסוים התעוררתי, ואמרתי לכולם: אוי, נראה לי שנרדמתי. לא הבנתי למה משתרר שקט נבוך… רק חברתי מרפקה אותי ואמרה לי: "מה את אומרת! כולנו שמענו!"…
מה לעשות, כשאנחנו ממש עייפות, המוח שלנו הופך לביצה דביקה, וכל חשיבה פעוטה נדמית לנו כמו אימון כושר מנטלי. כנראה גם אנשים ממש חזקים ומוצלחים זקוקים לתנומה כדי להטעין מצברים.
קבלו את מחלקת התשושים:
"טרי מהבוקר! ולמען האמת, בכל בוקר שתשאלי יהיה סיפור טרי אחר, ככה זה אצלנו המוסחים, העייפים, הפזורים", פותחת דבי פרומן ותורמת לנו סיפור שלולא היו לו עדים הייתי שואלת אם הוא לא נשלף מהשרוול לצורך הכתבה.
"כבר שנה שלמה שאני נוסעת מדי בוקר עם חברה לצוות שנוסעת בג'יפ לבן. אני מחכה לה ליד כיכר מרכזית בעיר, עולה, נוסעים, איזה כיף. היום בבוקר אני עומדת, מחכה, החברה מתמהמהת. אני רואה שהכביש פקוק, התנועה זורמת באיטיות מעצבנת.
"סוף כל סוף הג'יפ הלבן מגיע, מאט בגלל הפקק, אני פותחת את הדלת, זורקת 'שלום' קולני, מתיישבת באנחת רווחה, מניחה את התיק ושקית המבחנים למרגלותיי, בזווית העין קולטת חצאית ג'ינס: הופה, השתנתה החברה, חצאית ג'ינס למורה? אהממ… אחרי רגע אני קולטת את ידה נחה על החצאית, ציפורניים כחולות מחודדות. אני מרימה לאט לאט את עיניי, מה עובר עליה?
"לחרדתי אני מגלה אישה מבועתת לא פחות מסתכלת אלי. היא הייתה אישה. היא לא הייתה החברה שלי.
"אני שואלת אותה בהלם: מה את עושה פה? היא עונה לי חזרה: מה את עושה פה? כן, אני הפולשת שואלת אותה מה היא עושה אצלה ברכב… אני אומרת לה: אוי, התבלבלתי! היא אומרת לי: נכון.
"כמה פשוט. ארזתי את עצמי עם תיקי והמבחנים ונמלטתי החוצה בוכה וצוחקת. אוי, זה היה כל כך מבהיל, הרבה יותר ממביך. כך, זולגת דמעות צחוק, מצאה אותי חברתי, הפעם האוריגינלית, בג'יפ הלבן".
לסיום, רבקה'לה כהן-שמעון משתפת איך נראים דברים אחרי לילה נטול שינה מצמיח שיניים: "מאוד בריא: בדרך לעבודה נכנסתי לסופר, קניתי לחמנייה ופחית קולה.
"משם הלכתי לטמבור כבקשת בעלי, ביקשתי שתי נורות ועוד אחת קטנה לתנור. שילמתי על הנורה הקטנה והלכתי. כשהייתי כבר ממש קרובה לעבודה, קלטתי שהשארתי את שתי הנורות בחנות.
"חזרתי, אישה מסורה. שילמתי. הלכתי שוב לעבודה. נכנסתי. התיישבתי. פתחתי את הפחית. לא מאמינה! קולה דיאטטית בטעם מחריד. מי – האכזר – שהמציא – את הדבר הנורא הזה?"

כשהקשב מפריע לריכוז
בפרק האחרון מתארחות אלה שמאובחנות רשמית עם הפרעת קשב. זה לא שלא תמצאי את עצמך בסיטואציות זהות, זה לא שאם גם את מגישה לרופאה כרטיס מועדון אות הוא שקיבלת אבחנה קבילה. הן נמצאות במדור נפרד, פשוט מכיוון שהן שוות כתבה נפרדת. לכל הפחות תקבלנה את הכבוד הראוי.
"הייתי בחנות, שילמתי באשראי. המכשיר לא קולט. ניסיון נוסף, ושוב, ואני מתווכחת, אומרת למוכרת שהכרטיס מעולה, הוא חדש, הוא עבר לי לפני רגע בחנות אחרת… באבחה של רגע, מזדקפת המוכרת: גברת, זה לא אשראי, זה רב קו!
"עכשיו, לכי ספרי לה שבאוטובוס את תמיד, אבל תמיד, מתקפת בכרטיס של קופת חולים… לפחות עכשיו הרגשתי בנוח ליד עוד אחת רשלנית כמוני שמנסה שוב ושוב ולא מבינה למה לא הולך…"
חני מאובחנת עם הפרעת קשב חמורה. היא מטופלת בקונצרטה, מה שעוזר לה מאוד בעבודתה החינוכית, ולא עוזר לה בדרישות המוגזמות של העולם הזה. חני מספרת ממשקפיים של מורה מופרעת על תלמידה מאותו רחוב:
"ביום חמישי האחרון, בשיעור מלאכה, עבדתי עם הבנות עם חוטי טריקו (זה סליל עבה של חוט טריקו שמגיע בשלל צבעים). אני עמדתי עם החוטים והגשתי סליל לאחת התלמידות, בת אחרת טענה שהיא ביקשה קודם והתחילה (בחוסר דרך ארץ, כן?) למשוך בחוט עצמו.
"אבל מה, היא משכה בחוט, כן, מטריקו, של הכובע של חולצת הקפוצ'ון שלי! הגברת משכה ומשכה ומשכה ומשכה עד אשר אותי חנקה, ואיתי יחד נחנקה כל הכיתה מצחוק…"
חני טוענת שקונצרטה יעילה מאוד לנשים מוסחות עם הפרעת קשב בעבודות הבית. כשהיא בלי השפעה של כדור, זה נראה בערך כך:
"לא יודעת למה, זה קורה לי באופן קבוע כשאני מנקה את האמבטיה בברז של הדוש, משפריצה בששון מים על האסלה, הקרמיקות, הרצפה, התקרה… כשאני מסיימת להתיז אני סוגרת את הברז, והזרם לא נעצר! לוחצת חזק יותר, ושוב ושוב, ואין – חייבים אינסטלטור! רק אז אני קולטת שלחצתי על הדוושה של הברז הקטן של הכיור. מה שמעניין, שזה קורה לי שוב ושוב, וכל פעם אני נבהלת מחדש ובהלם מחדש…"
ולסיום, אולי זה מרגיע, אולי מנפץ את המיתוס שהנחנו תחילה שהכל באשמת תשפ"ד התובענית. כבר בתקופת התנאים נשים קרו טעויות מצערות: הבת של רבי חנינא בן דוסא התארחה אצל הוריה בשבת, והנה גילתה ששפכה חומץ במקום שמן, וכבר לא היה מהיכן להביא שמן. הנס היה שאבא שלה ראה אותה בוכה ואמר לה: "מי שאמר לשמן שידלק, יאמר לחומץ שידלק", והפלא ופלא, החומץ דלק כל השבת.
אז רק נאמין, נישא את תפילתו של רבי חנינא בן דוסא, ונבקש שהחלב לא יחמיץ במזווה, שהרב קו יעבור בסופר, ושהמפתחות של הרכב יפתחו את דלת הבית לרווחה.

מוסחות בעין מקצועית

ביקשנו את חוות דעתה של חיה גלבר, יועצת חינוכית ומאמנת Adhd, על מוסחות, וזה מה שהיא אמרה לנו:
"לצאת מהבית בחולצה הפוכה, להגיע לעבודה בקרוקס ורוד, לחפש משקפיים שמונחים על גשר האף… כל הטעויות הרשלניות הללו ועוד קורות לנו, לצערנו, בלי סוף. שוב ושוב אנחנו מוצאות את עצמנו עושות דברים שלא ייאמנו, מגלות שהקשב שלנו נמצא אי שם, רחוק מאוד מהמקום שבו הוא אמור להיות".

מה קורה לנו שם?
"מוסחות היא תוצאה של עייפות, לחץ, עומס וריבוי מטלות. נשים הסובלות מהפרעת קשב, סביר להניח שיפגשו את עצמן לא מרוכזות, וירגישו 'אני לא כאן, לא יודעת איפה כן' בתדירות גבוהה יותר.
"כשאנחנו עמוסות יותר, תהיה לנו פחות פניות לשים לב לפרטים, מכיוון שאנו ממקדות את הקשב שלנו אל המטרה שחשוב לנו להגיע אליה (להגיע לעבודה) ובדרך מזניחות, מתוך מוסחות, את מה שלא קשור ישירות למילוי המטלה (בצורה שתוויות הבגדים לא יציצו החוצה, למשל).
"ככל שנהיה מודעות יותר לקושי שלנו בהתנהלות, ככל שנדייק יותר את האזור שמאתגר אותנו יותר, נוכל להתארגן מוקדם יותר בצורה שתוריד את הפשלות והטעויות למינימום האפשרי.
לא קל לאבחן מה בדיוק מקור הבעיה. הפרעת הקשב משתנה מאוד מאדם לאדם. יש מאותגרי קשב מסודרים ויש מפוזרים, יש כעסנים ויש רגועים. גם אם התוצאה שנראית לעין דומה: מוסחות, היא יכולה להיות תוצאה של קשת נרחבת של סיבות וקשיים.
"כדי לעזור לנו לזהות את המקומות החלשים שלנו, אלה שיגרמו לנו ללכת לאיבוד בתוך הבלגן, אביא כאן שלושה תחומים, שהם הרווחים יותר בעניין המוסחות:

ניהול זמן
"מתי ניהול הזמן הוא נכון? כשיש יכולת להשהות תגובה וכן לתכנן את התגובה הבאה. אולם כשאין לנו תכנון זמן נכון, התגובה לכל אירוע תהיה אוטומטית ולא תוך התבססות על לקחי העבר.
"במצב תקין, אמור להיות לנו דיבור פנימי שיעזור לנו להסיק מסקנות: מה עבד נכון, איפה נפלתי ולמה. אם אין דיבור פנימי, אין עיבוד של ההתרחשות והחוויה, ולכן יהיה קושי בניהול זמן בפעם הבאה, גם אם אירוע זהה מתרחש בתדירות גבוהה.
"קושי בניהול זמן יתבטא גם בעיוורון ביחס לזמן שהוקדש לפעולה: אני עשיתי משהו, אך השעון נח בינתיים, הוא לא זז יחד איתי…
"שאלתי ילדה עם קושי בניהול זמן: מה עלייך לעשות מהרגע שאת קמה, וכמה זמן את חושבת שתצטרכי לכל זה: ליטול ידיים, להוציא חצאית מהארון, להתלבש, לצחצח שיניים, לאכול? התשובה הייתה: דקה!
"באותו אופן נראה את אותה גברת חרוצה ששואלת את עצמה חצי שעה לפני שבת: כמה זמן אני צריכה כדי להכין עוגה? עשר דקות הכי הרבה. מעניין לבדוק למה היא שוב הדליקה נרות ברגע האחרון, שכחה להביא בחשבון את ארגון החומרים, מיקסר, ערבול, הכנסה לתנור, שטיפת כלים. היא שכחה, כמובן, שגם אפייה אורכת זמן… כן, כך בדיוק זה נראה. היא רואה את העוגה ודי, כל שאר הדברים הם 'זמנים מתים'. להוציא קמח מהארון – לא אורך זמן, לנקות קערת מיקסר – לא אורך זמן, אז ודאי שאפשר להכין עוגה בחמש דקות…"
שנדבר קצת על זמנים מתים?
"אני רוצה לנסוע לירושלים, לא מתכננת את רצף הפעולות שלי עד לנסיעה: להתלבש, לרדת במדרגות, ללכת עד לתחנה. כל אלו לא מחושבים, הם זמנים מתים. פלא שאנחנו נוטות באופן די קבוע לאחר לאוטובוס?
"תפיסת זמן לקויה גורמת לאנשים לחשוש להגיע מוקדם מדי לעבודה או לאירוע, כי אם הם מקדימים בעשר דקות הם בטוחים שהם הגיעו שעה קודם. לעומת זאת, הם גם אלה שמתייצבים עם הצלם… ואז הדימוי העצמי חווה סטירת לחי: איזה טיפש אני!… כאן כדאי לטפח את הדיבור הפנימי, לומר: להקדים בשעה זה לא כיף, לאחר זה נורא, לבוא עשר דקות לפני הזמן זה לא כל כך נורא…"

דחיינות
"מורה שמוצאת עצמה שבוע לפני תעודות עם ערמה של חמש מאות מבחנים, תוכל לברר לעצמה מה הייתה הסיבה שגרמה לה לדחות את המטלה שוב ושוב: אולי מכיוון שבדיקת מבחנים משעממת אותה? היא חוששת מהצלחה או כישלון? ואולי הייתה לה קריסה של האמיגדלה (אזור במוח המעורב בעיבוד רגשות, העלול לקרוס במצב של מתח קיצוני).
"כשזה קורה אנו חשים התאבנות, קיפאון מרוב בהלה מהר המטלות שנראה לנו בלתי עביר.
"על מנת להצליח במטלות משעממות או מאיימות, חשוב קודם כל לשמור על סביבה מסודרת, סטרילית. גם אם הבית עכשיו לא במצב הכי מזהיר שלו, את יוצרת לעצמך פינה נעימה לעבודה, יוצאת מהתפיסה של 'הכל או לא כלום'.
"כשהדחיינות הולכת ומצטברת, זה עלול לפגוע בדימוי העצמי: תכננתי לקבוע תורים לרופא אף אוזן גרון, שוב שכחתי. הוא מתלונן כבר שבוע, אבל שוב לא קבעתי לו תור, איזו אמא אני! תכננתי לצאת עם הבת שלי לשעת איכות פעם בשבוע, זה עוד לא קרה אף לא פעם. מה זה עושה לך ברגשות, במחשבות?
"מכאן הדרך למעגל הכישלון קצרה מאוד: אני כישלון ← אכזבה ← פגיעה בדימוי העצמאי ← ירידה במוטיבציה ← החרפה של הסיטואציה…"

התארגנות
"התארגנות נכונה דורשת מאיתנו לדעת מה כוללת המטלה העומדת בפנינו. מה מזכירה לך המטלה 'הכנות לשבת'? מה עלייך לעשות כדי להשלים אותה על הצד הטוב ביותר?
"כשקיימת בעיית התארגנות, לא יעלו מייד כל התכנים, אך על ידי עבודה ושאלות נכונות אפשר להגיע לרשימה מלאה. בשלב הבא נארגן את הפעולות לפי הסדר הרצוי. אחת חשוב לה בית נקי, אחרת מעדיפה לדעת שהאוכל מוכן ומאורגן. לאחר מכן נבדוק: מה נקרא אצלך בית נקי? מה חשוב ראשון? סלון? חדר שינה? אולי מפה לבנה פרושה מיום חמישי תיתן לך הרגשה טובה?
"לעיתים בעיית התארגנות קשורה יותר לעניין של שכחה; שכחנות שמקורה בקושי בזיכרון לטווח הקצר, שמכונה 'זיכרון עבודה'.
"במצב תקין, הזיכרון יכול להכיל שבעה נושאים בו זמנית. אני עונה לילד, וזוכרת ששמתי משהו על האש, ושצריך להכניס את הכביסה למייבש ולהכניס עוד מכונה, וגם הבטחתי לאחותי שאחזור אליה עוד הערב. לעיתים, כשיש הפרעת קשב, זיכרון העבודה יכול להכיל פעולה אחת בלבד! דיברתי עכשיו עם הבן שלי? שכחתי את כל היתר! כשאסיים לדבר איתו, יכול להיות שאלך בכלל לגהץ, כי שכחתי את כל הדברים האחרים.
"קושי בזיכרון עבודה יוצר הרבה חוסר נעימות. אני חוזרת לחנות כי שכחתי את הטלפון, כי אני לא מוצאת אותו בשקית – ואני לא זוכרת שאני מדברת בו עכשיו, כי אני לא מחזיקה בזיכרון שלי עוד משהו! זה לא מתחבר בכלל לפעולה שלפני רגע הוצאתי את הטלפון מהתיק וחייגתי.
"אישה שמזהה את עצמה כסובלת מקושי באחד משלושת התחומים, חשוב שתעזור לעצמה באימון, שבו היא תבחר את היעד החשוב לה ותגיע לשם בעזרת השם בעבודה עקבית, מונחית ומסודרת".