מדינה שלמה עקבה בתדהמה אחר המהפך הרוחני שעברו יחד משפחות טרופנוב וכהן | אחרי שאלכסנדר (סשה) חזר בתום 498 ימים בשבי, הדבר הפומבי הראשון שעשה היה הנחת תפילין | עכשיו אימו גב' ילנה טרופנוב מדברת על האמונה שגילתה מתוך הציפייה, על שמירת השבת האדוקה ועל הרגע בציונו של רבי אלימלך מליז'נסק זי"ע שבו הרגישה הארה מלאת אופטימיות | כי שם השם נקרא עליך
צילומים: מבשר טוב וכיסופים
יש רגע אחד של בכי, מהסוג שכולם קיוו לבכות אותו במשך 500 ימים.
בכי משוחרר, של לב שסוף סוף הפך שלם.
זהו הרגע שבו כל הצרות מתגמדות וחרדות האימים הנוראות מתחלפות במציאות מלאת אושר.
ברגע הזה נמצאים בחדר שלושה דורות: גב' אירנה טאטי בת 75, בתה גב' ילנה טרופנוב ונכדה אלכסנדר (סשה), עם כלתם לעתיד גב' ספיר כהן. כולם בוכים, ועבור כל אחד ואחת מהם זהו נס אמיתי. כולם ראו את מנהרות חמאס מלמטה, כולם היו כבולים ומעונים אצל המרצחים. כל אחד מהם יכול היה להירצח באותו בוקר נורא, כמו ויטלי הי"ד, אביו של סשה, שאיננו כאן היום. כל אחד מהם יכול היה לא לחזור, לַנֵּצַח.
שאלה אחת מסקרנת את כל מי שעקב אחר המסע הבלתי נתפס שעברה המשפחה הזו בשנה האחרונה: "איזה סשה חזר? איך הוא יתמודד עם כל זה?"
"מהמנהרות יוצאים עם אמונה". אלכסנדר (סשה) טרופנוב בהנחת תפילין לראשונה בחייו עם צאתו מהשבי
לפני שנה וחצי ניסיון לשוחח על אלוקים ותורה עם גב' ילנה טרופנוב הקיבוצניקית מניר עוז, שעלתה מברית המועצות, או עם בנה, היה מסתיים במהרה בשל פערים תהומיים. אך כעת היהודים הללו נמצאים במקום רוחני גבוה ומאמין, לאחר שהתמודדו עם הניסיונות הקשים ביותר באמונה ועברו מסע רוחני ואמוני מעורר השראה משני עבריו של הגבול העזתי.
גב' אירנה טאטי, הסבתא, צעדה ברגליה למרכז הרפואי בתל השומר מכפר המכביה ברמת גן, שם שוהות משפחות החטופים. בהתעלמה מגילה וכוחותיה, שמרה בעוז על קדושת השבת וסירבה לנסוע ברכב. גב' ילנה טרופנוב, האם, כבר בקיאה בעל פה בהלכות שבת ודיני פיקוח נפש. "יש פרטים חשובים שצריך לדעת קודם. אין עניין להחמיר, אבל גם לא למהר להקל", אמרה פעם כששמעה מישהו ממהר לפסוק הלכה בעניינים אלו. כהן לוחשת את פרק כז בתהילים.
זו אותה משפחה שהוא מכיר, אבל אחרת לגמרי.
התפילין שחיכו
מאוחר יותר, בשעות הלילה, מגיעות גב' ג'ולי קופרשטיין והרבנית ריקי סיטון ומתאחדות עם טרופנוב לרגע נוסף של דמעות. בכל מפגש של משפחות החטופים חוזרים על עצמם שמות רבים, שלהן ושל המעגל הקרוב. ב־500 הימים הללו הכל התגבש לדבוקה יהודית אחת גדולה. כולם עצובים עם כולם, כולם צוהלים עם כולם.
בנה של קופרשטיין, בר אברהם, עדיין שם בעזה. היא טרם זכתה לחבק אותו, אך כשראתה את התפילין המיותמות שלו, יצאה לרחובה של עיר וחיפשה יהודי שמעולם לא הניח תפילין. היא הצליחה להשיג ממנו הבטחה שיניח תפילין בכל יום במקום בר, עד שישוב. לאחר מכן, עם הרבנית סיטון, תהו: מדוע לא לעשות זאת עבור כל שאר החטופים? כעת היא מחזיקה נרתיק תפילין צחור שעליו רקום סשה טרופנוב. הן אוחזות יחד בתפילין שיונחו בחדרו. בבוקר, כשיקום, הוא יחליט מה לעשות איתן.
בשלב זה, וגם עד עכשיו, האם גב' ילנה-לאה שומרת בקנאות על פרטיותו. היא מסרבת לספר כיצד חזר משם או כיצד הגיב לצעדים המהפכניים שעשתה. "סשה יעביר את המסרים שלו בעצמו", אמרה כשניסינו להבין את תגובתו, "אבל אם יש מסר, שאפשר לומר והוא מרגיש אותו היטב, הוא שחייבים להחזיר את כולם. הזמן הולך ואוזל, השבויים מאבדים תקווה, חייבים להחזיר את כולם".
למחרת בבוקר רואה סשה את נרתיק התפילין, אוחז בו בחום ואף מצטלם איתו. שעה קלה לאחר מכן מגיע אל המתחם השמור במרכז הרפואי הגאון רבי בערל לאזאר, רבה הראשי של רוסיה. הוא נמצא בארץ לרגל חתונת בתו עם בנו של הרב אברהם וולף, הרב של אודסה באוקראינה. פעילותו הרבה למען משפחת טרופנוב התנהלה ברובה מאחורי הקלעים, אולם הוא שמר עם בני המשפחה על קשר יום יומי. הרב לאזאר מגיש לסשה נרתיק תפילין שעליו רקום שמו גם ברוסית. בכובעו כשליח חב"ד הוא מוציא את תפיליו האישיות ומציע לסשה, בפעם הראשונה בחייו, לקבל על עצמו עול מלכות שמיים.
בעיניים עצומות ובדבקות אומר סשה מילה במילה אחרי הרב: "שמע ישראל השם אלוקינו", ואז ממשיך לבדו בקריאה מלאת עוז: "השם אחד!"
דומה שהרגע היהודי המרטיט הזה מדבר בעד עצמו.
אצל הרב'ה הירושלמי
סשה משתף את הרב לאזאר שהאמונה היא שאפשרה לו לשרוד בשבי והנוכחים מביטים בו בהלם מוחלט. הוא מבין היטב את כל שהתרחש ובאצילות דואג להודות, פנים אל פנים ובשיחות טלפון, לכל מי שחיזק את אימו בימים הקשים הללו.
"היו לנו בעבר שיחות על נושאים אמוניים", מספר אליהו כהן, אביה של ספיר ואחד היהודים המתוקים והמדהימים שפגשתי בחמש מאות הימים האחרונים. "אפשר להבין לבד מה הייתה עמדתו בנושא. זה בהחלט סשה שאני לא מכיר. איני יודע גם כעת מה בדיוק דעתו, אבל אין ספק שלביטחון ולחוסן שלו נוספה פתאום מין שלווה מיוחדת ואמונה".
"זה מה שאפשר לנו לשרוד". יום לאחר השחרור, מניח תפילן עם רבה הראשי של רוסיה הגאון רבי בערל לאזאר שליט"א
"אנחנו מאושרים, לא יודעים איך לעכל את זה", אומר כהן וכמעט רוקד. כאדם מאופק ורגוע בדרך כלל, ההתרגשות המוחצנת לא אופיינית עבורו. "נו, אני מתרגש יותר ממה שהתרגשתי כשהבת שלי השתחררה", הוא מסביר. "אז היו חמישים וכמה ימים שבהם התעסקנו בתפילות כל הזמן, למדתי ולמדתי ולמדתי תורה, אבל עכשיו זה אחרי 500 יום שבהם דמיינו את הרגע הזה".
לפני מספר שבועות שוחחנו יחד אצל אחד מאדמו"רי היישוב הישן, והכמיהה הזו לראות כבר את סשה שוב בבית ניכרת בכל מילה שלו. "זה בשבילך יותר מחתן לעתיד", אמרתי לו.
"זו המשפחה שלנו", הוא הסביר. "אחרי שמחת תורה בעצם לא היה להם אף אחד בעולם. האבא נרצח, ילנה, אימה והבן שלה נחטפו. לא היו עוד קרובים בארץ וחוץ מהחברים לא היה מי שישמיע את קולם. אז הבנו שאנחנו משפחה". בתוך כל זה גם לא ידעו כיצד יחזור מהפן הזה והאם התוכניות הגדולות שתכננו יימשכו.
כשחזר, הוא בכה והם בכו. הוא – על שהמתינו לו כל כך למרות שהתפלל שיצליחו להמשיך הלאה, והם – על ששב במלוא אישיותו המיוחדת ועליה הוסיף נדבך חדש. נדבך של אמונה.
פרדה בבוקר הנורא
בערב שמחת תורה התלבט סשה אם לבוא מהמרכז לבקר את הוריו בניר עוז. למחרת בבוקר, עם הישמע ההפצצות, נכנסו כולם לממ"ד, איש איש במקומו. כולם למעט גב' ילנה טרופנוב, שבקור רוח אופייני ישבה במרפסת. "כשהמחבלים יתקרבו, איכנס", חשבה לעצמה. "למה לסבול לחינם?" עצבי הפלדה הללו ילוו אותה שעות מאוחר יותר, כשיגיעו למעמקי המנהרה. בעוד כולם יעסקו בבהלה ובכי, היא תמצא את המקום שלה לתפוס מעט תנומה.
קולות המחבלים צועקים בערבית ויורים, נשמעו קרוב יותר. "היה נשמע שנכנסים בית בית והורגים את כולם", היא תיארה.
"פורצים את הדלת", אמר סשה בשיחת טלפון מחדר האירוח שממוקם מול החלונות של בית הוריו. ויטלי ורעייתו יצאו מהממ"ד ובעיניים קרועות הבחינו בעשרה מחבלים ויותר יורים בדלת החדר שבו שוהה בנם ונכנסים פנימה. בשלב הזה היא התיקה את עיניה מהחלון. אם הייתה ממשיכה לצפות, הייתה רואה איך הוא בורח, נתפס ונלקח בשבי. אבל עכשיו די ברור לה שהוא איננו.
המחבלים עוברים בין חדרי האירוח, יורים ויורים, והיא מבינה שגם ספיר ככל הנראה לא בין החיים. הטלפון שוב מצלצל, הפעם זו אימה שעלתה לארץ זמן קצר קודם לכן ואף היא מתגוררת בקיבוץ.
"סשה וספיר נרצחו", אומרת לה טרופנוב בכאב.
"גם לי הם פורצים את הדלת", משיבה אימה והן נפרדות.
בשבי חמאס היא תנסה לברר את גורל בנה, נאחזת בתקווה שאולי לא ראתה את התמונה המלאה. ככל שחולפים הימים המחבלים טוענים שאין ברשותם אדם בשם הזה ושאר החטופים גם לא פגשו בו בנדודיהם. רק חודשים לאחר מכן יתברר לה כי סשה היה בידי הג'יהאד האסלאמי.
בתיעוד הראשון שמפרסם דובר חמאס, נראית גב' טרופנוב קוראת לשחרור החטופים "עכשיו, עכשיו, עכשיו!"
בפעימה השישית של העסקה הראשונה, שהתבצעה קרוב לחודשיים לאחר שמחת תורה תשפ"ד, משתחררת טרופנוב ופוגשת גם את אימה, ששרדה אף היא את השבי. מספיר, ששוחררה יחד איתה, היא כבר יודעת שראתה את סשה רץ אל המחבלים, עדות שהעניקה תקווה להיותו בחיים.
מהשבי יצאו השלוש אחרות לגמרי מאלו שנכנסו.
אמונה ברגע אחד
בעיצומו של חודש אלול תשפ"ג חששה גב' ספיר כהן מהתמודדות רפואית מסוימת. לאחר שהתברר כי חששה היה לשווא, היא ביקשה לעצמה משהו רוחני שירגיע את חרדותיה. אז גילתה שבימים אלו אומר עם ישראל את מזמור 'לדוד השם אורי וישעי', המסוגל גם לרפואה.
היא קיבלה על עצמה לומר את הפרק הזה בכל יום במשך שלושים ימים, כדי לחזק את ביטחונה בהשם. לאורך הימים נרתעה מעט מהמילים: "אם תחנה עליי מחנה לא יירא ליבי, אם תקום עליי מלחמה, בזאת אני בוטח". הן נראו לה לא קשורות לרפואה, פסוק שמדבר על מלחמות ודברים מפחידים. איזו מלחמה יש?! מאיזו מלחמה לא צריך לפחד?!
בבוקר שמחת תורה הגיע היום השלושים. היא לחשה את המזמור, במה שחשבה כפעם האחרונה: "בקרוב עליי מרעים, צריי ואויביי לי… כי יצפנני בסכה ביום רעה יסתירני… אל תטשני ואל תעזבני… כי קמו בי עדי שקר ויפח חמס". המילים הללו ילוו אותה שוב ושוב במנהרות, בהשגחה פרטית שמעבר לטבע ולהיגיון.
היא חזרה דבקה ומאמינה בכל לב אל הוריה, שבלי שידעה – בביטחון נדיר פשוט החליטו מרגע חטיפתה להקדיש את חייהם לתורה ולתפילה עד שהיא וסשה ישוחררו. "הרי ברור שזה רק הקדוש ברוך הוא", אמרו לי הוריה. "אז למה ללכת להתחנן לבני אדם כשאפשר לדבר עם מי שעושה את זה ויודע טוב מכולם למה הוא עושה את זה? רק הקדוש ברוך הוא יכול לסדר את העניינים".
המתינו לו 500 ימים. עם התפילין שאמו שמרה עבורו בחדרו
כך, בדיוק כמו שזה נשמע, הם פתחו ספרים והחלו ללמוד תורה יום אחר יום. נשים מהסביבה היו מתאספות בבית משפחת כהן ומתפללות עם גב' זיווה שעות ארוכות. באחד הימים, כשהבכיות שלאחר התפילה הלכו וגברו, היא קמה, הדליקה מוזיקה מלאת שמחה והכריזה: "אנחנו לא בוכות, אנחנו מאמינות ושמחות וזה מה שצריך לשלוח לספיר למנהרות".
בניגוד לכהן, טרופנוב לא באה מרקע אמוני. היא גדלה בברית המועצות ומאחוריה דורות של ניתוק ממסורת ישראל תחת המגף הקומוניסטי, כך שבינה לבין תפילות או מצוות לא היה דבר. מהתקופה הזו היא יצאה אחרת לחלוטין. "ראיתי כל מיני דברים שאי אפשר להסביר אותם, ואני מאמינה שהם לא צירוף מקרים", אמרה. "היה אפשר לראות יד מכוונת של הקדוש ברוך הוא בדברים שראיתי. אני מודה לבורא עולם על כל התהליך המדהים הזה", היא אמרה לנו השבוע.
ובכל זאת, המחשבה על שמירת שבת, למשל, לא הייתה פשוטה. מדובר בהתנזרות מטלפון, תקשורת וכל פיסת מידע. "בשביל סשה, את יכולה?" שאלה אותה גב' זיווה כהן, וגב' ילנה טרופנוב אפילו לא היססה.
"בואי נעשה דברים אחרים", אמרה גברת כהן והן הלכו יחד לשיעורי תורה ולקריאת תהילים.
תקופת מה לאחר מכן ליוו צוותי תקשורת את גב' טרופנוב בביקורה בין שרידי הבית בניר עוז שממנו נחטפה, בית שהפך למאכולת אש בידי המחבלים. כששוחחו על מבצע לשחרור החטופים שבוצע באותם ימים, היא אמרה בכאב שהייתה רוצה שבנה יהיה מהמשוחררים. "אבל יש מי שאמא שלה הלכה למות, ויש אחד שבדיוק אביו נפטר", אמרה. "היה יותר דחוף לשחרר אותם".
אחת המראיינות נבוכה וניסתה להסביר לה בעדינות שלא אלו השיקולים המנחים את כוחות הביטחון בתכנון מבצעים, אלא שיקולים מבצעיים. "אה, אני מדברת על השיקולים של הקדוש ברוך הוא, לא של הצבא", הבהירה מייד וסיפרה על היותה שומרת שבת וכשרות ועל ההשגחה הפרטית שראתה בעיניה לאורך החודשים הקשים. "זה הדבר היחיד שמחזיק אותי, אפשר לסמוך רק על הקדוש ברוך הוא".
תפילה במנהרה
גב' לאה (ילנה) טרופנוב היא מסוג האנשים שנמצאים פעמים רבות בצידי הדרכים. נחבאת אל הכלים, משקה עציצים בסביבתה ומאכילה מדי בוקר את החתולים – אם לא בניר עוז אז ברמת גן. ורחמיו על כל מעשיו.
פתאום פרצה ממנה עוצמת אמונה יצוקה. את החוזקה הסובייטית מזגה לתוך הביטחון בשמירת המצוות שלה. "תגידו לי בבקשה מה באמת ההלכה", התעקשה כשהיו בדרך למרן הגאון רבי יצחק זילברשטיין להיוועץ במספר שאלות הלכתיות. "על הקדוש ברוך הוא אי אפשר לעבוד", אמרה בכמה הזדמנויות ובהומור שחור הצטערה כביכול על הכוחות שיש לה לעמוד בניסיונות, כי מי שמסוגל – הבורא לא עושה לו הנחות.
היינו שם כשמישהו דיבר איתה אשתקד על השתתפות בסעודת פורים עם תפילה לחזרתו של סשה. "למה סעודת פורים עם תפילה לחזרתו?" תהתה. "תזמינו אותנו להגיע עם סשה בעצמו. זו האמונה!"
בכל פעם שמישהו איחל לה שייתן לה הבורא כוחות להמשיך הלאה ולהחזיק מעמד, היא השיבה: "אני לא רוצה כוחות, אני רוצה את סשה שלי. אפשר לבקש מהשם הכל, אז למה כוחות? תבקשו את סשה".
"ללמוד תודה, זה מה שיכול לעזור לנו". אליהו כהן (מימין) באחד ממפגשים ההתייעצות של משפחת טרופנוב אצל הגר"י זילברשטיין
שיחות האמונה שלה עמוקות מני ים. היא לא עושה פשרות, תוהה וחוקרת. מרגע שאמירת תהילים הפכה לחלק מסדר יומה, היא שאלה שוב ושוב על פירושי המילים. כשהצעתי בעבר משהו שתוכל ללמוד בשבת, היא הסבירה שהיא מסיימת את ספר תהילים, בכוונה מילה במילה, ולכן לא נותר לה זמן. השבוע, לאחר חזרתו של סשה, העניק לה הרב דוד דרוק, שהפך אף הוא לחלק מהמשפחה, ספר תהילים מבואר. "זהו", הוא אומר, "עכשיו לא תהיינה יותר שאלות כמו אלו שהיו כל יום. הכל כתוב והכל מובן".
אליהו כהן מביט ומחייך. "אתה חושב", הוא אומר לו, "שסיימת את העבודה ויותר לא תצטרך לבאר מילים בתהילים? אז תדע שרק התחלת… עכשיו לא רק שתצטרך להשיב על הכל, יהיו לכם ויכוחים על מקורות, ואם יש לה שאלה על פירוש רש"י, מישהו יצטרך לתת תשובות".
בפעם הראשונה ששוחחנו עלה הנושא של כוח התפילה. טרופנוב סיפרה על רגע מרטיט, על התפילה שפגשה במנהרות. היו לצידה ילדה בת חמש בשם אמיליה ואימה. הן חסכו מפיהן את האוכל שבקושי ניתן להן, ממש רעבו, כדי שהילדה תאכל יותר, עשו הכל כדי שתרגיש טוב יותר. אבל בקשה אחת הייתה לכולן מהילדה, בקשה תמימה של יהודיות מופלאות. "תתפללי", הן ביקשו מהקטנה, "תבקשי מהשם שישחרר אותנו, כי תפילה של ילדה קטנה כמוך כאן בשבי, בטוח הוא ישמע".
עשרות מטרים מתחת הקרקע ישבה ילדה קטנה, שנחטפה בידי הרוצחים המתועבים מביתה, ילדה רכה כל כך בגיל הגן, מבט טהור בעיניה, ופנתה לקדוש ברוך הוא: "תשחרר אותנו!"
רגע הבשורה
ביום הולדתו הלועזי של בנה, שחל ביום פטירת רחל אימנו, נסעה טרופנוב לקבר רחל כמובן. היא שפכה את נפשה בדמעות שליש וביקשה מהבורא לפחות "לראות את סשה עוד לפני שנצא למסע תפילות בקברי צדיקים בפולין". מסעות שבעיני המשפחות הם מסע שתדלנות לכל דבר, הרבה יותר ממסע לאו"ם או ממפגש דיפלומטי כלשהו. מדהים.
באותו שבוע קיבלה תשובה משמיים. ארגון הטרור שיגר שני תיעודים מוסרטים עם אות חיים מבנה. "ביקשתי לראות אותו בפועל", אמרה, "אבל ביקשתי לראות והנה, שלחו לי משהו אחר. אבל אני מודה גם על זה. אני מודה על לראות אותו". עכשיו תפילותיה היו לראותו ממש, באמת, לחבקו.
ביום שמחת תורה נורה סשה בשתי רגליו. זה, ואולי גם האזרחות הרוסית, הכניסו אותו לרשימה כבר בעסקה הנוכחית, בדרך הטבע. אבל מבחינת אימו, גב' ילנה, כל המסע הזה הוא לגמרי למעלה מדרך הטבע.
העובדה שהשחרורים מתבצעים בשבת כאבה לטרופנוב. ביום שבו אירע נס השבת עם שחרורה של החטופה הנערה אגם ברגר ביום חמישי, בדיוק כפי שהתפללה אימה – גם טרופנוב החלה לבקש שתוכל להמשיך לשמור את השבת יותר ויותר.
אחת הסיבות שהביאו את משפחת ברגר לעשות עניין גדול מהרצון שהשחרור לא יתבצע בשבת, הייתה העובדה שלא ניתן להגיע מראש אל הבסיס שאליו מגיעים החטופים, אלא אם כן הבן או הבת מגיעים בוודאות. חמאס, ברשעותו, דואג שגם זמני ההודעות של המשוחררים יהיו ברגע האחרון ממש, אחרי כניסת השבת, מה שמסבך את הכל עוד יותר כך שלא ניתן להגיע אל הבסיס לפני כניסת השבת.
אימו של סשה לא ויתרה, ובכל זאת ביום שישי, כשהחלו לדבר על האפשרות המתבקשת שהוא יהיה ברשימה ומה יעשו אם היא תתפרסם רגע לפני שבת, היא הגיבה בספקנות. "זה לא יהיה בצהריים", אמרה.
המשפחה החדשה שלו. סשה והרב דרוק למחרת השחרור
היא פרשה הצידה להשלים את ההספקים של קבלותיה, בהם עשרה פרקי תהילים שתיקן רבי נחמן מברסלב לקרוא כ'תיקון הכללי'. ברגע שבו לחשה את הפסוקים שאחרי אמירת תהילים: "מי ייתן מציון ישועת ישראל, בשוב השם שבות עמו…" צלצל הטלפון. מבט חטוף הראה לה שזהו איש הקשר של הצבא. היא השתהתה שתי שניות כדי לסיים את הפסוקים: "ותשועת צדיקים מהשם, מעוזם בעת צרה… יפלטם מרשעים ויושיעם כי חסו בו!"
"הלו?" היא עונה בלב מתפוצץ.
סשה ברשימה.
ברכות של גאולה
אחד מאנשי התקשורת שנקשר למשפחה מגיע לבשר לה את הבשורה. טרופנוב מגיבה בשמחה: "איך שסיימתי את תיקון הכללי!" לפני כמה חודשים היא הודיעה לאותו עיתונאי כי "מהיום שסשה בעזרת השם יחזור, אתה קורא כל בוקר 'מזמור לתודה'. ככה החלטתי".
והוא, ללא ברירה, כתב: "אחרי שיחות עם אמא של חטוף שקרובה לליבי, החלטתי לקחת על עצמי על פי בקשתה לקרוא 'מזמור לתודה' כל בוקר. למרות שאני לא מגדיר את עצמי מאמין (לצערי), אני הולך לעצום את העיניים חזק ולנהוג לרגע כאילו אני המאמין הכי אדוק. מוזמנים להצטרף אליי".
מהרגע הזה הכל נכנס לסחרור. אנשי הרבנות הצבאית מתגייסים לדאוג לה ולכלתה לעתיד, שתיהן שומרות כיום שבת קלה כחמורה. למחרת את ההליכה הארוכה בתוך התחום ללא בעיית עירוב תעשה ברגל, ומרגע שיגיע בנה ויצטרך לה – היא תצטרף אליו באופנים שונים. אין לנו באמת מושג קלוש בקריטיות של נוכחותה לצידו בעת שחוזר אחרי מאות ימים שהיה לבדו, אזוק תחת הקרקע, ועוד כל מה שלא ניתן לכתוב.
"אני מבקשת מעם ישראל, תדליקו בבקשה נרות שבת בשמחה", היא אומרת למצלמה בניסיון אחרון לשגר מסר מחזק, "ותבקשו שכל החטופים ישתחררו בקרוב".
היא מבקשת מהרב דרוק את רשימת הברכות וממהרת להדפיסה. הרשימה הזו היא תמצית שכתב לה אחרי שיחה ארוכה במיוחד במעונו של הגר"י זילברשטיין. כמו למשפחות חטופים רבות, בתיהם של צדיקי ופוסקי הדור פתוחים עבורם באופן חופשי. ישראל כהן משמש באופן רשמי כאיש התיאום בין בתי גדולי ישראל לבין המשפחות.
"ברכת שהחיינו", היא מרפרפת על הכתוב בדף שהדפיסה לפני היציאה. "כשאת רואה את סשה ומחבקת אותו את צריכה לברך ברכת 'שהחיינו' – ברוך אתה… מלך העולם, שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".
"ברכת מחיה המתים" – כפי שהורה לה הרב זילברשטיין: "לאחר שלא ראית את סשה קרוב ל־15 חודשים, באותו בוקר של השחרור כשתתפללי תפילת שמונה עשרה של שחרית, תכווני בברכת 'מחיה המתים' גם על השחרור של סשה".
"ברכת מתיר אסורים". כך אמר הרב זילברשטיין: "יום למחרת השחרור, כשתברכי בברכות השחר 'ברוך אתה השם… מתיר אסורים', תכווני שסשה יצא מהשבי".
הברכה האחרונה תתבצע בימים הקרובים: ברכת 'שעשה לי נס'.
"אנחנו נלך לניר עוז", היא מסבירה, "למקום שממנו נחטף סשה ונברך על שלא נהרג וחזר אלינו בחיים. נברך 'ברוך שעשה לנו נס במקום הזה'".
מרגע כניסת השבת העולם כולו הפך למקום אחר בעבורה. היא וסעודות השבת, היא וספר תהילים. זה הלילה החשוך האחרון ללא סשה. בבוקר, כשתסיים את הספר כולו, יבואו לבשר לה שהגיע הרגע שחיכתה לו כל כך – לפגוש את סשה שלה.
בניגוד לרגעים אחרים, אף תיעוד אינו מופץ, גם אלו שצולמו בכל מקרה, וזאת לבקשתה המפורשת. המשפחה אמורה לאשר מה ניתן לפרסם. שאלו אותה מראש על כך, אך היא השיבה: 'רק עם צאת השבת'. גם לזה התכוננה בעקבות שאלת חכם שערכה.
שעה קלה לאחר הבדלה, רק אז, מקבלים אנשי העיתונות מהצבא ומלשכת העיתונות את הפרטים.
בזכות רבי אלימלך
עכשיו סשה כאן, ומרגע זה שבה טרופנוב לשקט שלה, נמנעת מכל ריאיון לתקשורת. כולה נתונה לבן היקר שלה, מביטה בו ולא מסירה את עיניה לרגע.
רק הודעה כללית כנהוג הסכימה לשדר: "אני קודם כל רוצה להודות לבורא עולם שסוף סוף הגענו ליום הזה בזכות התפילות של כל האנשים, שהתפללו לחזרתו של הבן שלי, סשה", אמרה. "אני מרגישה שקיבלתי את החיים שלי, את הנשמה שלי, את הלב חזרה. בעזרת השם, סשה חזר בריא ושלם וזו שמחה והקלה גדולה. הבן שלי נורה בשתי רגליו במהלך חטיפתו ועבורנו זה נס גלוי שהוא עומד והולך על הרגליים. במהלך השנה הזו בורא עולם שלח לי אנשים טובים לאורך כל הדרך".
בלב מלא תודה היא מסבירה לנו מדוע אינה מתראיינת. אבל יש דבר אחד שונה: להעביר מעל במת 'משפחה' מסרים של אמונה. שכל אחד ייקח איתו את דברי האמונה של מי שאולי לפני חמש מאות ימים לא ידעה מיהו הבורא, ועכשיו מחייבת אותך ואותי להאמין ולהתפלל בלי שום פקפוק.
"היו ימים קשים שפחות האמנתי", היא אומרת בגילוי לב וחשוב לה להבהיר זאת. "אבל הכוח, הכוח שהיה לי, ברור שהוא אמונה ואמונה ואמונה. רק אמונה שהכל מהקדוש ברוך הוא. והיו ימים שהייתי צריכה לומר לעצמי שהכל לטובה, הכל לטובה, לחזור ולהכניס את זה לראש".
בהזדמנות זו היא משקה עוד כמה עציצים, "שלא ישכחו אותם", כמו מתנצלת וממשיכה בדברי האמונה. "בימים שהיה קשה, קראתי תהילים, והמחשבות בורחות, ועדיין השתדלתי לקרוא עם כוונה".
כשאנו מנסים להגיע לרגע אחד שתזקק, רגע של שיא באמונה ודבקות, היא לא מהססת. "אצל רבי אלימלך מליז'נסק", היא נחרצת ומספרת על כוחן של הנסיעות הללו לקברי צדיקים, שלנו נראות כמו עוד משהו יפה וחשוב, אך למשפחות הן היו הרבה מעבר. "היה רגע אחד ששרו שם את השיר ההוא ('ויהיו רחמיך מתגוללים'), ושם, ליד הציון הרגשתי ממש שאני מקבלת את הבן שלי, ממש הרגשתי את זה".
היא ממהרת להבהיר שהדבר חריג לקור הפנימי שאליו הורגלה. "אתם יודעים, יש אנשים שמרגישים, אני לא. אני לא מרגישה, הרבה פחות מזה. אבל זה היה מהרגעים הנדירים האלה, ממש הרגשתי שאני מקבלת את הבן שלי וזה נתן לי כוח אדיר. עכשיו, ואני מתעקשת על זה, כולנו נחזור לשם, לליז'נסק ביחד, לומר תודה להשם".
היא פונה אל הרב דרוק, שלקח אותה לשם, ומנסה לוודא שיעמוד בהבטחתו: "אנחנו חוזרים לרבי אלימלך, כן?"
בשלב זה דרוק, שניתן היה להבחין שעיניו דומעות – ושל מי לא, בעצם – פורץ בבכי. אין לה מושג שכמה רגעים קודם לכן, במקרה, קפץ תיעוד של הרגע ההוא שבו כולם שרים בדבקות, ושתי אימהות יהודיות הולכות כל אחת לזווית אחרת ופורצות בתפילה מעומק הלב. תפילה של אם. גב' טרופנוב ממש נאחזת בציון ושופכת את ליבה.
"אתם בטוחים שאתם מזרח אירופאים?" היא אומרת בציניות למראה ההתרגשות. וכאן, כשעולים לפתע שמות של עוד אימהות ועוד אימהות, אי אפשר להתאפק. "לא מגיע להן גם?" היא שואלת.
יצאתי עם אמונה
טרופנוב מדברת גם על הדבר המופלא שאיתו יוצאים מהשבי, שניתן היה לראות בשחרורים רבים לאחרונה: האמונה שמתפרצת. מהנערה רומי גונן שהחלה לשמור שבתות אחרי השחרור ועד אוהד בן עמי ששב לבוראו. על סשה היא לא תדבר, אבל התיעוד עם התפילין וקריאת שמע וצורת דיבורו כשהוא אומר 'בעזרת השם', דומה שמספרים שמשהו בכל זאת קרה. משפחה שלמה שיצאה עם כוח יהודי מופלא מהמקום הקשה ביותר עלי אדמות.
"אמונה עוזרת לשרוד בשבי, כולנו ראינו את זה", היא אומרת. "כן, משם יוצאים עם אמונה".
וחשוב לה מאוד שתקשיבו לקריאתה: "בזכות התפילות של כולם הקדוש ברוך הוא שמר על סשה, החזיר אותו אלינו. היו לו שם ניסים. בבקשה תמשיכו להתפלל לזכות כל החטופים. תתפללו, תדליקו נרות, תשמרו שבת ותהילים, תקראו הרבה הרבה תהילים".
גם לדברי האמונה הללו בקושי יש לה זמן. הבן שלה, שקרוב לחמש מאות ימים נאחזה בתפילות למענו, כבר כאן, ממתין לה.
"אפילו פרק תהילים אחד", היא אומרת ויוצאת לכיוונו, "זה יכול לקחת שנייה".
שיעור בתפילה
באותו יום שבו המתינו לי כמה ממשפחות החטופים ליציאה משותפת לתפילה בגליל, הרכב שבק חיים באופן מסתורי. ללא כל סיבה הופיעה תקלת מנוע. שיחה מהירה עם המוסך הבהירה שהרכב יזדקק לגרר ברגע הלחוץ ביותר. ניסיתי שוב ושוב, לכבות, להתניע, ללא הועיל.
יצאתי מהרכב, עצמתי עיניים ואמרתי לריבונו של עולם במילים פשוטות: "המשפחות הללו גם ככה עוברות תלאות שלא ניתן לדמיין. איני מבין ברכבים כלום, אבל אני יודע לבקש ממך: בכל דרך שתהיה, אנא תן לי לצאת אליהן ועכשיו".
נכנסתי לרכב, ניסיתי בלי שום היגיון, והכל עבד. לא תקלה ולא מנוע. לא רעשים ולא עיכוב.
מאוחר יותר סיפרתי זאת למשפחות, חושב שזהו רגע מדהים של השגחה פרטית.
אולם אז ניגש אליי אב של חטופה ואמר בעיניים כאובות: "דיברת כבר מעומק הלב עם השם. הרי יכולת לומר לו באותה תחינה שאתה רוצה שהוא ישחרר את החטופים כולם, להאמין בזה באותה אמונה. ומה ביקשת? שהרכב יעבוד. איך אנחנו מחמיצים רגעי תפילה בחיים".
הן, המשפחות הללו, יכולות ללמד אותנו דברים רבים באמונה וביטחון, אך מעל הכל: איך להתפלל. לבקש מעומק הלב מתוך הבנה תמימה וטהורה, בלי שום מחשבות אחרות, שיש רק אחד שיכול לתת.
וכשאנו מבקשים על זוטות היום יום, בואו נתחנן שכולם, אבל כולם, ישובו הביתה בריאים ושלמים.
