מתחת לביתה הצפוף של האלמנה התגלה במפתיע מרתף מרווח, אך במקום להפוך אותו לחלק מדירת מגוריה, הפכה אותו מרת שושנה לבית כנסת פעיל | ארבעה בתי כנסת 'אהל רחל' ממוקמים רק בירושלים, ולכל אחד סיפור משלו | מרת נסריה חדד לא הייתה משופעת בנכסים, אך כל בית כנסת בצפת זכה לתרומתה | בקיבוץ שדה נחמיה נאספו כספים להקמת בית כנסת, גם על ידי תושבים שהצהירו שהם עצמם לא מתכוננים להתפלל בו, הכל לזכרה של צעירה תושבת המקום | ובעוד נקודות על פני הגלובוס קמו וניצבו בתי כנסיות רבים, בזכותן או לזכותן של נשים צדקניות | בנתה ביתה
בחג השבועות ימלאו המוני בית ישראל את בתי הכנסת. קולות לימוד תורה, תפילות ופרקי תהילים, יבקעו מחלונות בתי מקדש מעט, ויאירו את העולם.
לקראת החג, רצינו לשמוע את סיפוריהם של בתי הכנסת שהוקמו על ידי נשים, או שאחרים הקימו לזכרן. מתוך מאות כאלה, בחרנו את הסיפורים המרתקים והמרגשים במיוחד.
מוזמנות גם אתן להצטרף אלינו ולקרוא על עוצמתן של נשים צדקניות, שקולות תורה ותפילה רבים נזקפים לזכותן. ואם יש לכן סיפורים מיוחדים על בתי כנסת נוספים הנושאים שמות של נשים, נשמח לשמוע ולפרסם אותם.
לב של יהודייה
צפת.
יום ראשון בשבוע, י"ז בסיוון תש"כ.
ריח קליית הקפה התפשט באוויר כמדי יום. דוד כהן, עובד המפעל הגדול והידוע של 'נס קפה', החיש פעמיו למשרד המנהל.
הייתה לו שם עבודה קלה, "כמה הברגות קטנות ואתה מסיים את הסיפור", הודיע לו מנהל העבודה.
דוד שלף את המקדחה והחל בעבודתו. אחרי כמה שניות נדם לפתע קולה של המקדחה. מערכת החשמל קרסה ועימה גם דוד, שהשיב את נשמתו לבוראה.
ובאותו זמן, במקום אחר באותה עיר, בבית שקט וזעיר, עמדה גברת שושנה במטבח הקטן ובישלה את ארוחת הצהריים עבור בעלה וחמשת ילדיה. הם חדשים בצפת, שנים בודדות עברו מאז שעלו לארץ, והבית הקטן והחמים היה העוגן המרכזי של חייהם.
שושנה ערבבה את התבשיל בפתילייה, עמדה הכן שחלילה לא ישחיר ולא יישרף. לקרוא היא לא ידעה, כמו רבות מנשות הדור ההוא, אבל שפתיה תמיד מלמלו פסוקי תפילה שונים להקב"ה, שאותם למדה בעל-פה.
הכל היה נראה בהיר כמו בכל יום. הילדים היו בעיצומו של משחק. והנה דפיקות בדלת. "דוֹד שמעון בא", צהל בקול הילד הבכור.
דפיקות מוזרות שכאלו, חשבה לעצמה שושנה.
הכף נשמטה מידיה אל תוך הסיר. היא חשה במרוצה אל הפתח, ליבה בישר לה רעות.
לא, היא לא טעתה.
דוד שמעון, אח של בעלה, עודכן מיד על האסון הנורא. הוא מיהר לביתם בבהלה וביקש לשוחח עם גיסתו, האלמנה הצעירה והטרייה, שיחה דחופה.
שושנה הביטה בו מבוהלת, קפואה. הבשורה הקשה הזו טלטלה אותה, גם אם הגיבורה הזו לא הראתה שום סימן. הילדים – שהגדול שבהם היה בן שמונה וחצי בסך הכל, והקטן בן שנתיים – לא הבינו כלום. "אמא, מה קרה?" הם שאלו, אך לא קיבלו תשובה.
בלוויה שהתקיימה באותו יום, נשפכו אשדים של דמעות. בני הקהילה שעלו לא מכבר מג'רבה, קיבלו את סיפור פטירתו של חברם האהוב בצורה קשה, והגיעו לחלוק לו כבוד אחרון. דוד כהן, האיש הטוב והצעיר בעל נדיבות הלב המיוחדת והחיוך הנצחי – איננו.
הילדים לא ידעו איך לעכל את הבשורה. אבא הטוב שהיה נדמה בעיניהם כסלע גבוה ואיתן – נעלם להם בשנים הכי קריטיות. איך יכול להיות שהם יותר לא יראו את אבא שלהם?! רצו לזעוק ללא מילים, אך שושנה אימם הייתה שם לצידם. בסבלנות ובנחישות אין קץ, עמדה ותמכה. ידעה שהיא חייבת להיות חזקה כצור, בשביל הילדים הרכים שדמות אביהם נעלמה מנוף חייהם.
גם הדוֹד היקר שמעון היה שם כדי לתמוך. "אל דאגה, אני וכל המשפחה נסייע לךְ בטיפול בילדים ובכל מה שצריך", הבטיח וקיים. עד יומו האחרון היה מרבה לבקר, לעודד ולחזק את רוחם, ובמשך שנים היה שוהה עימם בלילי שבתות ועורך להם קידוש על היין.
לא היה קל לה לשושנה, לא היה קל להם ליתומים הצעירים. כשהם היו הולכים ברחוב, עיני כולם היו ננעצות בהם: הנה הילדים היתומים, המסכנים. אבל גברת שושנה-שׁשׁונה, התמודדה בגבורה.
אחרי שהתאוששה מעט, החליטה לעבור דירה, לעקור מהבית עם הזיכרונות המתוקים שהפכו למעיקים כל כך, ולהתחיל חיים חדשים. היא מצאה דירה קטנה וישנה שכללה בסך הכל חדר וחצי ועוד חצי מטבח. לא היה פשוט להצטופף כך, אבל פתאום פרצה קרן אור לחייהם.
זה היה כאשר אחד הילדים השתולל כנראה קצת יותר מדי, וגרם לאחת המרצפות בבית להתנודד קמעא ולהשמיע הד לא שגרתי. איש מקצוע שהגיע למקום בדחיפות, בדק והסכים שיש פה משהו מוזר. אחרי שהוא החל קצת לחפור, נדהם לראות חלל גדול שנפער מול עיניו, כשזרם אוויר קריר פורץ החוצה ומקדם את פניו.
התברר, שמתחת הבית ישנו מרתף גדול, חדר ענק שיכול לפתור את מצוקת הצפיפות של משפחת כהן.
המשפחה, שעודכנה בממצאים, הייתה בטוחה שהחדר ישמש את בני הבית, אבל הגב' שושנה החליטה לתרום את המרתף שהתגלה לטובת הקמת בית כנסת לקהילת יוצאי ג'רבה בצפת, שסבלה ממחסור במקום תפילה קבוע. כך הקימה האלמנה את בית הכנסת 'קול דודי', על שמו של בעלה, דוד כהן ז"ל.
"השכונה הצפתית שהייתה מכונה בעבר 'רחוב הג'רבא', בשל מוצאו של הציבור שאכלס אותה, נהרסה כליל והפכה לרחבת השוק העירוני הצפתי", מספר לנו הרב יהושע כהן, בנו של הגאון רבי רפאל כהן שליט"א יו"ר מוסדות 'יתד התשובה' בצפת, שהוא בנה של הרבנית שושנה כהן זיכרונה לברכה. "אבל בית הכנסת שהקימה סבתי במסירות נפש הועתק למקום אחר במעלה שכונת כנען וכיום הוא נקרא 'שבת אחים', בהיותו משמש עבור שלל קהילות מעדות שונות.
"ולא רק את בית הכנסת הזה הקדישה סבתי שושנה ז"ל לעם ישראל. היא מסרה נפשה על חינוכם של צאצאיה, חרף ניסיונות התקופה והפצרות בני המשפחה, חינכה את בניה בישיבות הקדושות, וראתה שכר לפעולתה. היא זכתה שהם גדלו לתפארת והקימו לא פחות משמונה מוסדות חינוך, בהם העניקו חיים רוחניים למאות רבות של ילדים, נערים ובחורים. ביניהם תלמוד תורה 'פרחי כהונה'; סמינר לבנות 'כנפי יונה'; מכון תורני להוצאת ספרים וגם מוסד 'שושנים לדוד', שם שמנציח את שמה ושם בעלה המנוח. לאחרונה מצטרף לרשימה המפוארת והמרגשת הזו, מרכז רוחני 'אלגריבה' ההולך ומוקם בשכונת תלפיות בירושלים, היכל תורה ותפילה ענק.
ועדיין בצפת, הרב יהושע כהן מוסיף ומעלה את זכרה של אישה מיוחדת נוספת בשם נסריה חדד, אישה ערירית שלא זכתה לילדים ונפטרה לפני כעשר שנים, כאשר אין בית כנסת בצפת שהיא לא תרמה לו משהו מכספה הדל: ארון קודש, פרוכת, ספרייה או עזרת נשים.
"שנים רבות עבדה, עמלה וטרחה בעבודות שונות כדי להתפרנס ולפרנס אחרים", הוא מתאר. "היא עשתה הכל כדי שבעלה יוכל ללמוד שעות נוספות. מהכסף שקיבלה היא אספה ואגרה פרוטה לפרוטה כדי שתוכל לתרום לבתי כנסת. היא הייתה יכולה לשבת בחורף הצפתי הקפוא ללא כל חימום. כשנשאלה על כך, ענתה שהיא יכולה להתחמם בשמיכות ובבגדים נוספים, ואת הכסף שתחסוך מאי הדלקת התנור תוכל לתרום לבתי כנסת.
"לא אחת הייתה מתפללת: 'ריבונו של עולם, אל תיקח אותי מהעולם הזה קודם שאגמור את כל מה שיש לי'. גם בשנתיים האחרונות לחייה הייתה מבקשת ממני לרכוש עבורה בדים, הכירה אנשים שמעוניינים בהם, מכרה להם אותם, ואת הכסף שקיבלה בתמורה – שלחה לישיבות ולבתי כנסת".
לדברי הרב כהן, בכל פעם שתרמה הרבנית חדד דבר בעל ערך, הייתה מבקשת לרשום את שמה ואת שם בעלה על התרומה, אף על פי שידעה והבינה שיש ערך למתן בסתר. הייתה לה סיבה לכך, שאותה הזכירה בכל הזדמנות: "אני רוצה שיראו שגם אישה פשוטה כמוני יכולה לתרום, וילמדו שכל אחד יכול…"
באחת הפעמים פנתה לאחד מראשי הישיבות בהצעה ואמרה לו: "בג'רבה היה מקובל לתרום שמן למאור – שמן להדלקת נרות בבית הכנסת. אני מבקשת ממך שתעשה חשבון כמה עלות התאורה שלכם, ואת הסכום הזה אני אשלם".
עד מהרה שמעה יצא למרחוק, ונציגים של ישיבות ובתי כנסת בכל רחבי הארץ פנו אליה וביקשו את נדבתה. ברבות השנים נהנו ממתת ידה עשרות בתי כנסת ובתי מדרש. עד כדי כך, שכאשר נפטרה היו חתומים על מודעת האבל שהודפסה לזכרה יותר מעשרים בתי כנסיות ובתי מדרשות בעיר צפת שביכו את לכתה.
בתי הכנסת של הילדים
יום כיפור תשמ"א.
בביתה של משפחת איפרגן באופקים שמחה וצהלה: תינוקת מתוקה נולדה ביום הקדוש, והוריה החליטו לקרוא לה בשם תקווה.
חלפו שבועות וחודשים. הסתיו חלף וחג החנוכה הגיע. תקווה הפעוטה התפתחה יפה, אבל באופן פתאומי היא נפטרה לבית עולמה, במיתת נשיקה מיוחדת לפעוטות שזכתה לכינוי 'מוות עריסה'.
"השבר היה עצום", מספר לנו הרב יחזקאל פרבשטיין, מראשי הקהילה החרדית באופקים. "אבל אביה של התינוקת, הרב יהודה איפרגן, לא נשאב למחוזות היגון והחידלון. בכוחות איתנים הוא החליט להתגבר ולהקדיש סכום הגון לטובת הקמת בית כנסת על שם ילדתו הפעוטה.
"באותה תקופה אכן נבנה בית הכנסת המרכזי בעיר, במבנה ענק שכלל מקום גם לבית כנסת אשכנזי וגם לבית כנסת ספרדי. בית הכנסת נקרא 'קויתי', על שמה של תקווה איפרגן".
גם בנתיבות הסמוכה נקרא בית כנסת על שמה של אישה – 'אוהל שרה', והסיפור שמאחוריו – מדהים.
"בנתיבות גרה שנים רבות אישה בשם עליזה ביטון, שהייתה חשוכת ילדים", מתאר הרב יצחק קוזניץ, מעסקניה הבולטים של העיר העומד בראש ארגון החינוך 'יעזורו'. "בשלב כלשהו היא נסעה לאוקראינה, שם אימצה שני ילדים יהודים שגדלו בבית יתומים, בן ובת.
"אחרי תקופה, כשהילד הגיע לגיל שש, השפיעו עליה פעילי ארגון 'לב לאחים' לשלוח את הבן לתלמוד תורה חרדי שנועד לילדי קירוב. הילד אכן נרשם לתלמוד תורה והצליח יפה מאוד. כשהגיע לכיתה ח' נכנסנו לתמונה, ובהשתדלותו של הרב ישראל ביטון הילד נכנס לישיבה קטנה וסיים אותה כשהוא נחשב למתמיד הגדול ביותר של הישיבה. עד מהרה הוא התקבל לישיבה גדולה מצוינת.
"במשך השנים, הבית כולו התחזק יחד עם הילד ואחותו, שגם היא נכנסה למוסד חרדי. האמא התחילה להתקרב ליהדות, ובהמשך התחילה לתרום סכומים משמעותיים לבית הכנסת הסמוך לביתה. במשך השנים התבסס מרבית התקציב של בית הכנסת על אותה תורמת, שרכשה מכספה גם ארון ספרים חדש. היא לא רק תרמה בעצמה, אלא גם עודדה אנשים לתרום לבית הכנסת הזה, עד היום".
במסירות נפש
שנת ת"ש, העיר עדן שבתימן.
גלים גלים של יהודים עוזבים את הארץ המוסלמית בדרכם לארץ הקודש. זה היה עוד בטרם קמה המדינה, שהביאה את העולים ארצה על כנפי נשרים של ברזל. כדי לחונן את עפרה של ארץ הקודש נדרשו יהודי תימן להציג רישיון עלייה, שאותו קיבל רק מי שהיה מתחת לגיל ארבעים ובכושר טוב.
בקבוצת היהודים שחשקה נפשם לעלות ארצה היו גם שלום ומרים ג'ערני, עם בנותיהם יונה ונעמי. כל בני המשפחה זכו לאישורים, מלבד שלום האב שהיה נכה. אבל רעייתו של שלום, מרים, לא חשבה לרגע קל להותירו מאחור. היא נדרה נדר שאם תצליח לעלות לארץ ישראל יחד עימו, היא תקים בית כנסת שיהיה תחליף לבית הכנסת שהיה סמוך לביתם בתימן, שהיא תרמה רבות לאחזקתו.
בורא העולם שמע את תפילותיה, ובשנת תש"ד הצליחו כל בני משפחת ג'ערני לעלות ארצה והשתקעו בשכונת שעריים ברחובות. מרים יצאה לעבוד ככובסת בבית ילדים של יתומים שהצליחו להימלט מאימת הנאצים ולעלות ארצה. העבודה הייתה פיזית וקשה. בעמל קשה חסכה אגורה לאגורה, והצליחה לרכוש מגרש בו הם בנו, בעלה והיא, בית מגורים מרווח.
"בשלב הזה", מספר הנכד, חנניה קורש, מנהל מרכז מורשת יהדות תימן וקהילות ישראל ברחובות, "פנתה סבתי, מרים ג'ערני, לקיים את נדרה לבניית בית כנסת. יום אחר יום, בשובה מעבודתה המפרכת, עמדה סבתי בחצר ביתה ויצקה את הבלוקים לבניית בית הכנסת. בעשר אצבעותיה, בסיוע פועל ששכרה, הפכה את הבלוקים לקירות, וכעבור שנה הושלמה בניית בית הכנסת.
"שוב צירפה מרים אגורה לאגורה והצליחה לתרום שני ספרי תורה וכן ריהוט לבית הכנסת, ובשנת תשי"ח נחנך בית הכנסת. סבתי בחרה לקרוא לבית הכנסת 'מגן אברהם', על שמו של אברהם אבינו.
"מדי יום הייתה סבתי משכימה עם שחר, וטרם לכתה לעבודה הייתה יורדת לבית הכנסת ושופכת את צקון לחשה לפני בורא עולם, אף על פי שכמו הרבה מהנשים באותה תקופה, היא לא ידעה קרוא וכתוב".
בית כנסת נוסף ברחובות, שהוקם בתחילת המאה הקודמת, הוא בית הכנסת 'אוהל שרה' שנקרא גם 'בית הכנסת הגדול'. את בית הכנסת הקימו בשנת תרס"ג 1903 יעקב וסימה ברוידא, שבנו בין היתר את שכונת בתי ברוידא בירושלים. הם הקימו את 'אוהל שרה' על שם אימה של סימה, הגב' שרה רבינוביץ, כשהם מקצים לבנייה סכום של 5,000 רובלים.
היה זה בית הכנסת הראשון שנבנה ברחובות, שהייתה אז מושבת עולים. הוא נבנה בפינת הרחובות בנימין ומנוחה ונחלה, פינה שהייתה הנקודה הגבוהה ביותר ברחובות של אותן שנים. על פי ההלכה, בית כנסת צריך להיות במקום הגבוה ביותר, וכך היה.
בתום הבנייה נחנך בית הכנסת בטקס מפואר בהשתתפות אורחים מרחבי הארץ, בהם גם הגאון רב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, שהיה אז רבן של יפו והמושבות הסמוכות. במשך השנים התווספו לבית הכנסת אגפים נוספים, ועד היום מתקיימות בו שלוש תפילות ביום.
בית כנסת עתיק נוסף הוקם בחברון העתיקה ונושא את השם 'בית כנסת מנוחה רחל', על שמה של הרבנית מנוחה רחל סלונים, בתו של כ"ק האדמו"ר האמצעי מליובאוויטש, שרכש את השטח ושלח את חסידו הרב יהושע טבגר להקים במקום בית כנסת.
ברבות הימים הגיעה גם הרבנית מנוחה רחל עם משפחתה להתגורר במקום. בית הכנסת צמוד לבית הכנסת 'אברהם אבינו' בחברון, ומתקיימות בו תפילות בשבתות.
בית כנסת ותיק ירושלמי בו פועלת כיום גם ישיבה, נמצא בשכונת נחלאות ושמו 'צלחה ומזל'. צלחה ומזל שמעון היו שתי אחיות שלא נישאו ועבדו כאחיות בבית החולים 'שערי צדק' בעיר, עוד בימים שהוא הוכר בשם 'בית החולים וואלך'.
הן החליטו להפוך את בית המגורים שלהן לבית כנסת ולהקדישו עד עולם למטרה זו. כבר בשנת תרצ"ז 1937 הן עשו זאת באופן רשמי במסמכי הרבנות הראשית.
בני משפחת שמעון מספרים שבערוב ימיו של ד"ר משה וואלך, כאשר הוא נזקק לסיוע צמוד, אחת האחיות סעדה אותו. כדי שלא להיכשל באיסור ייחוד, קידש אותה ד"ר וואלך, בלי להעמיד חופה והיא נחשבה הלכתית כארוסתו.
בית כנסת על חורבות הכנסייה
שנת תש"א.
הימים ימי מלחמת העולם השנייה. אלפי פליטים יהודים נמלטים מאדמת אירופה מאימת השלטון הנאצי. רבים מהם מגיעים לבסוף לשנגחאי שבסין, בהם גם 400 בחורי ישיבת מיר, שבדרך ניסית קיבלו אשרות יציאה ונפשם הייתה להם לשלל. אליהם נוספים עוד מאות בחורים מ'ישיבת חכמי לובלין' וישיבת 'תומכי תמימים' ליובאוויטש, שזכו אף הם באשרות יציאה.
בעוד תלמידי ישיבת מיר מצאו את מקומם בבית הכנסת 'בית אהרן', תלמידי ישיבות 'תומכי תמימים' ו'חכמי לובלין' מצאו מקום לימוד בבית הכנסת הנוסף שבעיר שנגחאי – 'אוהל רחל'.
בית הכנסת 'אוהל רחל' נבנה כעשרים שנה קודם לכן, בשנת תר"פ 1920, על ידי סר יעקב ששון ואחיו אליאס ששון, שני אחים מבגדד המשתייכים למשפחת ששון הידועה. בית הכנסת הוקם לזכרה של רחל, רעייתו של יעקב, והכיל 700 מקומות ישיבה, כמספר היהודים ששהו בשנגחאי באותה תקופה.
בית הכנסת היה מפואר ומרשים במיוחד. בארון הקודש שבו היו לא פחות מ-30 ספרי תורה. בחזיתו הייתה גינה רחבה שבה הקימו בחג הסוכות סוכה גדולה. כן נערכו שם חופות, חתונות ושמחות אחרות. בתוך המתחם היו גם מקווה ובית ספר יהודי. הוא שימש גם את הציבור הספרדי וגם את בני הקהילה האשכנזית הקטנה שהתגוררה במקום – עד לשנת תשכ"ב 1952, אז נסגר על ידי השלטון הקומוניסטי שתפס את השלטון בסין.
בתשנ"ד הוא נפתח מחדש באופן חד פעמי, אחרי שעיריית שנגחאי הכריזה עליו כמבנה בעל ציון דרך אדריכלי ופרויקט שימור. מאז בית הכנסת פתוח מספר פעמים בשנה עבור תפילות החגים.
ככל הנראה, השם 'אהל רחל' הוא פופולרי מאוד בכל הנוגע לבתי כנסת: בתי כנסת בשם הזה ישנם במספר ערים בארץ כמו מודיעין, באר שבע, רמת גן וירושלים – שבה ישנם שלושה בתי כנסת שנושאים את השם הזה. אחד מהם, ותיק מאוד, נוסד בשנת תרצ"ד-1934 ונמצא ברחוב דוד ילין.
'אהל רחל' הוקם על ידי אישה שהכירו אותה בשם רחל בת דינה, אלמנה צדקת שהגיעה מבגדד לאחר מלחמת העולם הראשונה. בנה היחיד נפטר, כך שהיא נשארה ערירית, וכל ימיה דאגה שלא יהיה מי שיאמר עליה קדיש. את כל כספה הייתה מחלקת לצדקה, ואת המגרש שהיה ברשותה ברחוב דוד ילין במרכז ירושלים החליטה להקדיש לבניית בית כנסת מרכזי ליוצאי בבל ומסרה אותו לוועד ההקדשות של יוצאי בבל.
אי שם, לפני כתשעים שנה, כאשר באו לחפור את היסודות לבית הכנסת, התברר שייתכן שבעבר פעלה במקום… כנסייה. מייד היא הפנתה שאלה למקובל הרב סלמן מוצפי זצ"ל מה לעשות במקום שעליו מיועד להיבנות בית מקדש מעט. הוא פסק שאין שום בעיה, כי מדובר באדמת ירושלים עיר הקודש, שקדושתה אינה פוקעת או נהרסת, ואדרבה, יש להחזיר למקום את הקדושה הראויה לו.
רחל כילתה את כל הונה בהקמת בית הכנסת לזכרה ולזכר בני משפחתה וביקשה שהמקובל הרב יהודה פתיה יהיה רב המקום. היא הקדישה בבית הכנסת חדרון קטן למקובל חכם סלמן מוצפי שהיה הוגה שם בתורה כל השבוע, ורק בשבתות היה חוזר לביתו שבשכונת גאולה.
חשוב היה לה שיתקיימו בבית הכנסת שלה תפילות קבועות ושיעורי תורה רבים, והיא זכתה שכל רבני יהדות בבל קבעו שם את מושבם, בהם הגאון רבי אפרים כהן (אביו של הגאון רבי שלום כהן שליט"א, ראש ישיבת 'פורת יוסף'), הגאון הרב סלמן אליהו (אביו של הראשון לציון, הגאון רבי מרדכי אליהו), הגאון רבי יהושע שרבאני (אביהם של כל שושלת הרבנים שרבאני), הגאון רבי נסים כדורי שהיה רב הקהילה הבבלית בארץ ועוד.
עוד לפני מלחמת תש"ח, מדי שנה בשבת תשובה, היה מגיע חכם אפרים הכהן ברגל מהעיר העתיקה לשאת דרשת התעוררות ב'אהל רחל'. מאות אנשים היו נדחסים שם, והוא היה מדבר אליהם מקירות הלב: "בניי אהוביי, אני רוצה להיות איתכם במושב טוב בגן עדן… בואו נתקרב אל השם יתברך, נתקדש ונזכה ביחד…" אחרי הדרשה ב'אהל רחל' היה צובא עליו הקהל ומבקש אישית הכוונה לתשובה. נהוג היה לומר בקרב עדות המזרח בירושלים, שכל מי שרוצה לשוב בתשובה ילך ל'אהל רחל' לחכם אפרים. הוא כיתת רגליו לדרוש במקום עד לשנה האחרונה לחייו, והוא נפטר ב… שבת תשובה.
אחרי העלייה לארץ בתשי"א היו מגיעים ל'אהל רחל' עולי בבל מכל קצוות ירושלים, מבית מזמיל (קריית יובל של ימינו), ממלחה וממקור חיים (באזור תלפיות). בשבת היו אנשים צועדים ל'אהל רחל' קרוב לשעה כדי להתפלל בנוסח יהודי בבל המקורי.
היסטוריה ארוכה של שם פופולרי
כאמור, השם 'אוהל רחל' הוא שם בית כנסת פופולרי. בית כנסת נוסף הנושא שם זה ממוקם ברחוב יואל, בקצה שכונת מאה שערים, ונוסד על ידי חסידי סאטמר.
בית הכנסת 'אהל רחל' נוסף בירושלים, ממוקם ברחוב יואל מול דושינסקי, ושנים הוא היה של העדה הפרסית. גם אותו הקימה אישה ערירית מפרס, שמינתה את הרב אליהו אבא שאול, אביו של הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, ראש ישיבת 'פורת יוסף', לדאוג לבית הכנסת. לבית כנסת זה היה מגיע מרן הגר"ע יוסף בצעירותו כדי ללמוד בו, כיוון שביתו היה צר וקטן מלאפשר ללמוד שם בשקט, ולימים אף מסר שם שיעורים.
בית הכנסת 'אהל רחל' הרביעי בירושלים ממוקם בשכונת פסגת זאב.
בית כנסת נוסף בשם 'אוהל רחל' נמצא בעיר בית שמש הוותיקה, במעלה המדרגות שבין רחוב השבעה לרחוב המעפילים. שמו המקורי של בית הכנסת הוא 'יד דוד ואוהל רחל'. לדברי הרב מתתיהו כהן, בנו של הרב מרדכי כהן, בית הכנסת הוקם על שמם של שני אנשים ממקסיקו: דוד אשכנזי שנפטר בצעירותו והותיר אלמנה עם שבעה ילדים, ורחל סיט, אישה שנפטרה בדמי ימיה.
"ההיכרות הראשונה עם אבי הייתה כאשר הוא הגיע לפני ארבעים שנה למקסיקו, כדי להקים כולל אברכים ראשון בבית שמש", מספר הרב מתתיהו כהן. "זה היה בחודש אדר תשמ"ב, ובתקופה הזו לא היה אפילו כולל אחד בעיר. לשמחתו, הציבור נענה בעין יפה, והתרומות שהגיעו בעיקר משתי המשפחות שרצו להנציח את יקיריהן, אפשרו את בנייתו של בית הכנסת וגם את ייסודו של כולל האברכים הראשון של בית שמש.
"גם כיום, ארבעים שנה אחרי, לומדים בכולל כשלושים אברכים, ויש במקום גם כולל ערב ופעילות מסביב לשעון, בנוסף כמובן לתפילות הקבועות. אבי שליט"א מגיע למקום מדי יום מירושלים, במסירות נפש, והרבה מאוד מראשי הכוללים והמו"צים בבית שמש יצאו מהכולל הזה".
בית כנסת נוסף בבית שמש שהוקם לזכרה של אישה, הוא 'אוהל עופרה' שנמצא אף הוא בעיר הוותיקה. "בית הכנסת הוקם על שמה של גיסתי, עופרה אליהו", מספר לנו הרב פנחס מזוז. "היא הייתה בעלת חסד גדולה, ונפטרה באופן טרגי לפני 27 שנים בתאונת דרכים בתחנת הרכבת ליד המושב מסילת ציון. היא הייתה בסך הכל בת 26 בפטירתה, והותירה אחריה שתי בנות. בני המשפחה רצו להנציח את זכרה בבית כנסת במקום שבו היא התגוררה, מה שהיה חסר באותה תקופה".
הרב מזוז מספר שב'אוהל עופרה' מתקיימות מדי יום שלוש תפילות, נוסף על שיעורי תורה לאורך שעות היממה ופעילות חסד קהילתית.
ומה אתם יודעים על האישה הצדקנית בושאייף, זו שעל שמה הוקם בית כנסת מפואר במיוחד? מן הסתם לא הרבה, אף על פי שמדובר בסיפור בעל מסורת עתיקה במיוחד.
ובכן, ישנן מספר גרסאות לסיפור הזה. הראשונה שבהן טוענת שמדובר באישה שחיה בתקופה שלאחר חורבן הבית הראשון והקימה בית כנסת בעיר זליתן שבלוב. גרסה נוספת טוענת, שלפני כתשע מאות שנים נדדה משפחה יהודייה מנווה מדבר בשם 'שאייף' לזליתן. אב המשפחה קיבל מתושבי המקום הערבים חלקת אדמה, ובנה בית כנסת שנשא את שם המשפחה. במהלך השנים נשרף בית הכנסת מנר שהושאר דולק על ידי אחד המתפללים, ונבנה מחדש בכספי תרומות.
במהלך השנים, כך על פי מסורת עתיקה שהשתמרה בקרב יהודי לוב, חלק מערביי המקום ניסו להרוס את בית הכנסת אבל נכשלו. באחת מתקופות הפרעות גורשו היהודים מזליתן, ובמשך חמש שנים לא היו מתפללים בבית כנסת בושאייף. כאשר חזרו, גילו להפתעתם את בית הכנסת נקי ומטופח, ואפילו ספרי הקודש נשארו שלמים. ערביי הסביבה סיפרו כי כל מי שניסה לפגוע בבית הכנסת מת מייד. מהסיפורים עלה כי ערבי נכנס עם גרזן וניסה לשבור את אחד העמודים התומכים, הגרזן פגע בראשו והוא מת במקום. ערבי אחר שניסה לגנוב את המעקה מהגג נפל גם הוא ומת במקום. מאז ערביי המקום האמינו בקדושת בית הכנסת ושמרו עליו.
על פי גרסה אחרת, חיו בכפר זוג יהודים עשירים ונדיבי לב. כאשר נפטר הבעל, גילתה האלמנה שהמנוח הותיר אחריו בירושה חלקת אדמה גדולה. היא החליטה לבנות במקום בית כנסת, שיהיה היפה והמפואר ביותר בכל צפון אפריקה. הון רב היא תרמה למטרה זו, עד שבית הכנסת אכן הפך למקדש מעט מפואר מאין כמותו.
לאחר עלייתם של יהודי לוב ארצה, הוקם במושב זיתן, מצפון ללוד, בית כנסת שהוא העתק כמעט מדויק של בית הכנסת מהעיר זליתן בלוב. לבית הכנסת הוכנסו ברוב פאר ספרי התורה שהיו בכפר זליתן. רבים מיוצאי לוב מגיעים למקום כדי לחגוג במקום אירועים משפחתיים, ובעיקר שמחת חלאקה.
בדור אחרון
נשים שהקימו בתי כנסת או שבתי כנסת הוקמו על שמותיהן, לא נמצאות רק במגילות יסוד עתיקות של בתי מקדש מעט. גם בשנים האחרונות הוקמו בארץ מספר בתי כנסת על שמותיהן של נשים.
קחו למשל את קיבוץ שדה נחמיה, קיבוץ שעלה על הקרקע לפני כשמונים שנה, עוד בטרם הוקמה המדינה. מייסדי הקיבוץ, שהשתייך לתנועה הקיבוצית המאוחדת (התק"ם), לא העלו על דעתם להקים בית כנסת בקיבוץ, אבל כעבור שנים רבות הדבר קם והיה.
מי שיזם את הקמתו של בית הכנסת הוא הרב שלמה רענן, מייסד ארגון 'אילת השחר', שאחראי להקמתם של בתי כנסת רבים בקיבוצים ולייסוד מניינים במקומות שאין בהם בתי כנסת, בעיקר בימים נוראים.
בית הכנסת בקיבוץ שדה נחמיה נקרא בשם 'מורשת תמר', על שמה של תמר אריאל, צעירה שומרת מצוות שנהרגה בשנת תשס"ד בהודו. היא התגוררה בקיבוץ משואות יצחק, ולאחר פטירתה ביקשו תושבים בקיבוץ שדה נחמיה להנציח את זכרה באמצעות בית כנסת בקיבוץ, שישרת בעיקר את התושבים החדשים שהגיעו לקיבוץ במסגרת ההרחבה.
בית הכנסת לא מומן מכספי הקיבוץ, אלא על ידי הרב שלמה רענן העומד בראש ארגון 'איילת השחר' שסייע בשנים האחרונות לבנייתם של כמעט שבעים בתי כנסת במושבים ובקיבוצים. הכסף הגיע מתרומות, ולרב רענן הצטרפו גם גורמים בקיבוץ שסייעו לו באיסוף הכספים, אף על פי שהם עצמם הצהירו שהם לא מתכוונים להתפלל במקום.
בית הכנסת קם והיה, מפואר ממה שחשבו, ובמקום מתקיימות תפילות קבועות בהפרדה מלאה, כמובן.
בית כנסת נוסף שהוקם לא מכבר הוא 'רינת מרים' בבאר שבע, בית כנסת שנחשב לאחד המפוארים ביותר בעיר האבות. הוא נוסד לפני כאחת עשרה שנה על ידי ניסים קינן, לזכרה של סבתו מרים, שתרמה את כל כספה לבניית בית הכנסת.
לפני כשש שנים הוקם בקצרין שברמת הגולן בית כנסת על שמה של צעירה נוספת, הילדה תאיר ראדה, ילדה בת 13 שנרצחה לפני כ-16 שנה. התרומות להקמתו של בית הכנסת הגיעו מהוריה ומבני משפחתה, אבל גם מתרומות רבות של יהודים טובים שהגיעו מכל רחבי הארץ.
בית הכנסת החדש ביותר, הידוע לנו, שהוקם על שמה של אישה הוא 'תפארת יפה', שהוקם לפני כשנתיים בחצור על שמה של הגב' יפה פרטובי.
פרטובי נולדה בשנת תשי"ז באירן. בילדותה עלתה ארצה עם הוריה, והמשפחה התיישבה בחצור הגלילית. במשך שנים רבות עבדה פרטובי כאחות במרכז הרפואי 'הדסה עין כרם' בירושלים, עד שנפטרה ממחלה קשה בגיל 62.
היא השאירה אחריה כסף ונכסים בשווי של מיליוני שקלים, ובצוואתה ביקשה להקים על שמה בית כנסת בחצור עיר מגוריה ולהכניס אליו ספר תורה שימומן אף הוא מעיזבונה.
כך נותר יד ושם לנשים יקרות, שבבית מקדש מעט שעל שמן, נישאים יום יום קולות התורה והתפילה. ]
לא 'על שם'
שמעתם על בית כנסת שנקרא בשם אישה, אבל לא קרוי על שמה של אף אחת?
ובכן, בית כנסת כזה נמצא בבאר שבע.
למעשה, זהו בית הכנסת העתיק ביותר בעיר, והוא הוקם בתוך בית החולים 'הדסה' שפעל אף הוא בעיר לפני כמה עשרות שנים.
בית הכנסת נקרא על שמם של חללי הר הצופים בירושלים שנפלו במלחמת השחרור. בשלבים מאוחרים יותר, כאשר בית החולים פורק והמבנה שבו שכן הוסב לבתי עסק ואף לבתי מגורים, נשתמר מבנה בית הכנסת 'הדסה', ובמשך השנים אף שופר וחוזק. כיום משמש בית הכנסת 'הדסה' בעיקר את הציבור האשכנזי הוותיק בבאר שבע.
