משמעותו של הזיכרון בחייו של עם ישראל עולה וזורחת מתוך מילות הפיוט שנאמר בשבת המיוחדת לזיכרון, הלא היא שבת פרשת זכור | מה אנחנו זוכרים? מה אנחנו מבקשים מהקב"ה לזכור? ובזכות מה אנחנו יכולים לבקש זאת, אם לא תמיד אנחנו מצליחים לזכור? | פיוט שהוא לימוד זכות על עם ישראל ובקשה לגאולה השלמה במהרה | זכור לנו
שבת זכור, השנייה מתוך ארבע הפרשיות, מצטיירת במבט ראשון בצבעים של פורים. אפשר לומר שהיא אות הפתיחה של ימי הפורים, כי לרוב רק אחריה מגיעה תענית אסתר ולאחריה פורים. זו סיבה טובה שבגללה אנו נוטים לכרוך אותה עם ענייני החג, נוסף על עצם מהותה – מחיית עמלק שגם היא חלק גדול מפורים.
ולא כן הוא. כי שבת זכור כבודה במקומה מונח. זו שבת של זיכרון. ענייני הפורים כוללים מצוות שנקבעו בעקבות הניסים שהיו, אך עיון בתפילות המיוחדות לשבת זו מלמד שיש בה תוכן המיוחד לה, ולא כדאי להחמיץ אותו.
נדפדף ביוצרות, הלא הם הפיוטים הנאמרים בשבת זכור. פיוטים הנאמרים פעם בשנה, ומחכים בסבלנות על המדף בפרק הזמן הארוך הזה כדי שנוציא אותם, נתעמק בהם, נבין על מה יש לתת את הדעת וניזכר באשר צריך לזכור. ואם תרצו, הרי במילים המעטות האלה כבר סיכמנו את מהות השבת כולה.
זיכרון
עניין הזיכרון מופיע כציווי בתורה בהזדמנויות רבות: השבת ניתנה זכר לבריאה וליציאת מצרים, התפילין ניתנו לזיכרון בין העיניים, חג הפסח ניתן לזיכרון יציאת מצרים, מחיית עמלק נכתבה לזיכרון בספר, אהרן נשא על כתפיו את שמות השבטים חקוקים לזיכרון על אבני המילואים, ענייני יום הזיכרון שהוא ראש השנה, מצוות ציצית, מנחת זיכרון ועוד, כי לזיכרון יש משמעות גדולה מאוד בבסיס ההתהוות של העם היהודי וקיום המצוות. פעמים רבות כל כך אנחנו מזכירים את עניין הזיכרון בתוך קיום המצווה: בקידוש, בליל הסדר ובזמנים נוספים, וכמובן בעצם קיום שש מצוות הזכירה.
במקביל, מוזכר הזיכרון שקיים אצל הקדוש ברוך הוא. הוא זוכר את חסדיהם של האבות, הוא זוכר את הבטחותיו ואת צערו של עם ישראל, הוא זוכר את ציון, וגם זוכר כל מעשה אדם, אבל אנו מפילים את תחנונינו שלא ייזכרו חטאינו.
שני ההיבטים הללו – זיכרונו של הבורא והזיכרון המצווה על עם ישראל – מקיפים את הווייתנו כיחיד וכעם. הם המקנים לנו את הכיוון בהווה, הם אחיזתנו בעבר והם תקוותנו לעתיד.
מתוך יוצרות לשבת זכור
השבת המוקדשת לזיכרון היא שבת זכור, שבת שבה קוראים ברוב עם את הציווי לזכור את מחיית עמלק. הפיוטים המיוחדים לשבת זאת עוסקים במהות המצווה, בעניינו של עמלק וגם בעניין הזיכרון.
נציין כי אחת הקרובות לשחרית של שבת זכור פותחת במילים "אצילי מרעי". הפייטן שכתב אותה חתם את השם 'יהודה' באקרוסטיכון. הרא"ז מרגליות בהקדמה למחזור 'קרבן אהרן' מביא את דברי הרמב"ן שמייחס את הפיוט לרבי אלעזר הקליר, הפייטן הנודע, שבחיבתו לאחיו יהודה חתם את שמו בתוך הפיוט שכתב.
חלקו הראשון של הפיוט מגולל את פשעיו של עמלק. הפייטן אינו חוסך את שבטו ומגלה את קלונו של עמלק ברבים, עוסק בשנאתו של עמלק לישראל ובהיותו מחרף כלפי מעלה, ובציווי העומד נגדו לעם ישראל: לא תשכח.
חלקו השני של הפיוט נשען על אותם זיכרונות והוא פנייה אל הקדוש ברוך הוא. אחרי שתיארנו וגילינו את חטאי עמלק והזכרנו את הציווי לזכור את מחייתו, הגיע הזמן לבקש כביכול שגם הוא, ריבון העולם, יזכור את שהבטיח לנו לזכור, ושתתגשם מטרת הזיכרונות.
השורש ז-כ-ר חוזר שוב ושוב בקטע זה של הפיוט, מזכיר ללא הרף את תמצית עניין היום ואינו נלאה להוסיף לו משמעויות רבות ומגוונות ערוכות בטוב טעם ובגאונות כתיבה מודגשת, ולמעשה הפיוט כולו הוא מקשה אחת של תחנונים הנובעים מצער הגלות ומהאמונה האיתנה.
הפיוט השלם
בְּלָשׁוֹן אֲשֶׁר הִזְכַּרְתָּ לְזוֹכְרֶיךָ זְכוֹר
בּוֹ בְלָשׁוֹן הִזְכִּירוּךָ, נָא אַתָּה זְכוֹר
וְאִם הֵמָּה כְּאָדָם עָבְרוּ בְרִית מִלִזְכּוֹר
אַתָּה קֵ-ל וְלֹא אִישׁ, לָמָּה לֹא תִזְכּוֹר
בְּזֹאת יָדַעְתִּי כִּי יֶשׁ־לְךָ לִזְכּוֹר
אֲבָל תָּשׁוֹחַ עָלַי נַפְשִׁי עַד זָכוֹר תִּזְכּוֹר
מַה כֹּחִי כִּי אֲיַחֵל לְקֵץ זָכוֹר
וּמַה קִּצִּי כִּי אַאֲרִיךְ נַפְשִׁי עַד שֶׁתִּזְכּוֹר
אִם לֹא לְמַעֲנִי תִּזְכּוֹר
לְמַעַנְךָ וּלְמַעַן יְרוּשָׁלַיִם זְכוֹר
חוֹק כִּי לֹא תִשָּׁכַח עֵדוּת זְכוֹר
וְאֹמֶר אִם אֶשְׁכָּחֵךְ, עַתָּה לָהּ זְכוֹר
וְתִפְקוֹד וְתִזְכּוֹר, כְּאֵב צָר לַעֲכוֹר, פִּיהוּ לִסְכּוֹר, לָנוּעַ כַּשִׁכּוֹר
וְעוֹד בַּל תִּמְכּוֹר, נְקוּבֵי בֵּן בְּכוֹר, נְכוּרֵי בְלֶתֶךְ וָכוֹר
וּפְאֵרָךְ אֶזְכּוֹר, וַאֲרַצְךָ לִזְכּוֹר, בְּפָרָשַׁת זָכוֹר
מידה כנגד מידה
כפרקליט מיומן פותח רבי אלעזר הקליר בטענה שאין לדחות אותה, הלא היא מידה כנגד מידה, והוא מתבסס על האמור בפסיקתא דרבי כהנא ז לו: "אמר רבי ברכיה, את אומר לנו זכור (הכוונה לצווי זכור את עניין עמלק) אתה זכור". ומוסיף רבי ברכיה ומסביר, שמי שאין לפניו שכחה אינו יכול שלא לזכור, וראוי שיעשה זאת לעמו שבני שכחה הם, ועם זאת הם מקיימים את מצוות הזכירה.
קֵ-ל נָא
בְּלָשׁוֹן אֲשֶׁר הִזְכַּרְתָּ לְזוֹכְרֶיךָ זְכוֹר
בּוֹ בְלָשׁוֹן הִזְכִּירוּךָ, נָא אַתָּה זְכוֹר
לשון הציווי לזכור את מחיית עמלק בתורה היא 'זכור', ובאותה לשון ממש מבקשים אנו בתהילים קלז ז שיזכור השם לבני אדום את הרעות שעשו לירושלים.
וְאִם הֵמָּה כְּאָדָם עָבְרוּ בְרִית מִלִזְכּוֹר
אַתָּה קֵ-ל וְלֹא אִישׁ, לָמָּה לֹא תִזְכּוֹר
ואם תבוא הטענה שאין ישראל ראויים חלילה שיזכרו עבורם את הדברים שיועילו להם, כיוון שלא זכרו את הברית הכרותה בינם לבין אלוקיהם ולא שמרו את מצוותיו, הרי בני אנוש הם ומתקשים לזכור, ואתה הוא האלוקים שאין שכחה לפניך ולמה לא תזכור.
המילים "המה כאדם" הן שיבוץ מספר הושע ו ז, שבהן מוכיח הנביא את ישראל על שעברו על מצוות השם ובגדו בו כשם שבגד בו אדם הראשון בגן עדן כשעבר על הציווי שקיבל.
מדהים לראות שאת עיקר הטענה – "אתה ק-ל ולא איש" – ממשיך הפייטן לקחת מספר הושע, שם בפרק יא מופיעות מילים אלה כהכרזה אלוקית.
הקושי שבזיכרון
אחרי ההכרזה בעניין הזכירה ההדדית ממשיך רבי אלעזר ושופך את ליבו במונולוג שאינו מונולוג אישי שלו, אלא מונולוג מייצג לכל יהודי סובל באשר הוא.
בְּזֹאת יָדַעְתִּי כִּי יֶשׁ־לְךָ לִזְכּוֹר
אֲבָל תָּשׁוֹחַ עָלַי נַפְשִׁי עַד זָכוֹר תִּזְכּוֹר
מילים אלה הן מילות הפסוק באיכה ג כ, כשסוף הפסוק הוקדם לתחילתו. שם במגילה מספר ירמיהו הנביא שהוא זוכר ונפשו שחה עליו. על המילים האלה כותב רש"י הקדוש את ההסבר המטלטל:
"ומדרש אגדה, ידעתי שסופך לזכור את העשוי לי אבל תשוח עלי נפשי להמתין עד זמן הזכירה". כלומר אין הקושי נובע חלילה מפגם באמונה, שכן מאמינים אנו באמונה שלמה שהקדוש ברוך הוא זוכר את הבטחתו ויגאלנו, אבל הצרות הנוראות מעמידות אותנו במצב שקשה להמשיך בו וכלתה נפשנו לגאולה. ומוסיף רש"י וכותב: "ומכאן ייסד הפייט בזאת ידעתי כי יש לך לזכור…" הנה, כאן מצטט רש"י את הפיוט כהסבר מוצק לפסוק.
מילותיו הבאות של רבי אלעזר הקליר מוסיפות תיאור ומשנה כוח לאמירה זו של סבל:
מַה כֹּחִי כִּי אֲיַחֵל לְקֵץ זָכוֹר
וּמַה קִּצִּי כִּי אַאֲרִיךְ נַפְשִׁי עַד שֶׁתִּזְכּוֹר
בית זה הוא שיבוץ מתוך ספר איוב ו יא, כאשר איוב תוהה אם יעצור כוח בייסוריו לחכות לקץ זכור, ומסביר רש"י במקום שהכוונה היא לכל קץ שהוא, ליום הרפואה או ליום המיתה, כלומר ליום שבו יסתיים הסבל לטוב או למוטב, והוא מביע את חששו מכך שלא יוכל להאריך את קיצו, כלומר לדחות את היום שבו לא יעמוד עוד בכאבו ויסתלק מן העולם גם אם ייחל בכל ליבו לישועה שתבוא.
בתפקיד הסנגור טוען כאן רבי אלעזר את הטענה הפרקטית: האם כדאי לחכות עוד לגאולה אם מצבו של העם קשה כל כך ויש חשש שלא יוכל לשרוד חלילה עד בוא הקץ?
הפתרון
אחרי הצגת העובדות ממהר הפייטן להציע פתרון. הרי מחד גיסא לכאורה אין עם ישראל ראוי שתיזכר לו הבטחת הגאולה כיוון שהוא לא זכר את הברית, ומאידך גיסא קיים החשש שהוא לא ישרוד עד לקץ. אם כן, זה המקום לערב צד שלישי שיכריע את הכף ולמענו תיעשה הזכירה.
רבי אלעזר מציע שלוש אפשרויות:
למענך, כפי שאנו מפילים תחינה: עשה למענך אם לא למעננו. למענך שאתה סובל בכאבם של ישראל ולא ראוי שתסבול. ולמען ירושלים שנתונה בהשפלה ובסבל והגיע זמנה להיגאל:
אִם לֹא לְמַעֲנִי תִּזְכּוֹר
לְמַעַנְךָ וּלְמַעַן יְרוּשָׁלַיִם זְכוֹר
והאפשרות השלישית – בזכות התורה שעליה הצטווינו בפרשת האזינו שלא תישכח מזרענו, כשאחר כך חוזר הפייטן לעניין ירושלים ומעתיר, הרי נשבעו ישראל שלא ישכחוה כפי שמספר לנו דוד המלך בתהילים קלז, ונדרו הלוויים שאם ישכחו את ירושלים ישכחו את ימינם, ואכן קיימו את ההבטחה הזו לאורך הדורות בשמירת מנהגי החורבן. עכשיו כביכול הגיע תורו של הבורא לזכור לה את הזכות ולגאלה במהרה:
חוֹק כִּי לֹא תִשָּׁכַח עֵדוּת זְכוֹר
וְאֹמֶר אִם אֶשְׁכָּחֵךְ, עַתָּה לָהּ זְכוֹר
תחנונים
בסיום מפיל רבי אלעזר תחנונים למפלת הרשעים:
וְתִפְקוֹד וְתִזְכּוֹר, כְּאֵב צָר לַעֲכוֹר,
פִּיהוּ לִסְכּוֹר, לָנוּעַ כַּשִׁכּוֹר
במסגרת הזיכרון לעם ישראל יפנה השם להעניש את צריהם, לשבור את הצרים עליהם בכאב, לסתום את פיהם מלהמשיך את דברי הבלע והנאצה שהם אומרים ושוברים בהם את היהודים ולהשכיח מהם את מטרתם, וכך כל פעולותיהם לא תצלחנה להאביד את ישראל ח"ו אלא ייגעו לריק כאותו שיכור שתנועותיו אינן פרודוקטיביות כלל.
וְעוֹד בַּל תִּמְכּוֹר, נְקוּבֵי בֵּן בְּכוֹר, נְכוּרֵי בְלֶתֶךְ וָכוֹר
והבקשה היא שלא ימכרם לגויים כדין גנב שנתפס ואין בידו לשלם והוא נמכר בגנבתו. ושוב, כסנגור מיומן לא מחמיץ רבי אלעזר את ההזדמנות להוסיף לימוד זכות להזכרה של עם ישראל, ומזכיר שהם שנקראו בפי השם בכינוי החיבה "בני בכורי", כפי שכתוב לפני מתן תורה בחומש שמות ד כב, ולמרות זאת נמכרו בדמים מועטים כפי שמספר הנביא הושע בפרק ג פסוק ב, שהכירה, כלומר המסחר, נעשה בלתך וכור שעל פי מצודת ציון הוא אחד וחצי כור, כלומר חמש עשרה איפות. מדובר במחיר מגוחך ומשפיל.
ההבטחה
וּפְאֵרָךְ אֶזְכּוֹר, וַאֲרַצְךָ לִזְכּוֹר, בְּפָרָשַׁת זָכוֹר
הפייטן מתחייב, ובלשונו כל יהודי שאומר את הפיוט הזה מקבל עליו להלל את בוראו בבוא הגאולה העתידה ואף לפני כן, וכן לרצות אותו עד שיסכים לגאול את ארצו, והכל בשבת פרשת זכור או בעצם מצוות הזכירה.
עצם הגאולה הלא מביא קידוש השם לעולם, כאשר הרעים באים על עונשם והטובים זוכים לטוב הצפון להם. כך נעלמת קושיית צדיק ורע לו לעולמים, ובמקומה יורד לעולם שקט מופלא שמקורו בפרסום מודגש של השגחת השם על יראיו. מצב כזה מביא את החוזים בו להתרגשות ולשמחה עצומה שהתוצאה שלהן היא הלל והודיה.
יעלו הדברים לזיכרון לנו וישפיעו חסד ורחמים לקראת הגאולה הקרובה.
