במילים אחרות

אם הכתבה הזו לא תרתק אתכם, אנא אל תאמרו שהיא "משעממת". העלבון יהיה אנוש מדי. חלף זאת אמרו נא: "הכתבה מאתגרת את כישורי הריכוז שלי", לדוגמה | אבל לא, אין סיכוי שהכתבה תאתגר את כישורי הריכוז או הסבלנות שלכם. אי אפשר להישאר שווי נפש מול כתבה שלוקחת לכם את המילים מהפה, מפרקת אותן ומצביעה על תהליכי השינוי שכל מילה חוותה, ובהתאמה: על שינויי התפיסה שהחברה כולה עברה | כן, מילים הן לגמרי לא רק מילים. הן עדות לתפיסות עולם, וממילא משתנות ככל שהתפיסה משתנה והעולם משתנה | עכשיו אתם כבר סקרנים כמו שצריך, אה? לא, כלומר: אתם "תאבי ידע", חלילה לכם מהיות סקרנים נלוזים | ככה תקין לדבר

מה נחמד יותר מלפתוח כתבה בבדיחה שתחליק אותנו היישר לעניינים בחיוך?

אבל כשאת רוצה לכתוב על מכבסות המילים הפורחות באוויר, בדיחה עלולה להיות בעיה חמורה.

דווקא על כביסה יש בדיחות נחמדות, כמו על אותו זוג צעיר שהתחתן בשעה טובה ומוצלחת. בבוקר הראשון בביתם, ראתה האישה את השכנה תולה כביסה לייבוש.

"השכנה הזו תולה כביסה ממש מלוכלכת", שחה לבעלה, "אולי היא צריכה להחליף אבקה או נוזל כביסה? אולי אוכל ללמד אותה איך מכבסים כמו שצריך?"

הבעל, כדרכם של גברים, החריש ולא הגיב.

וכך, יום אחר יום, בכל פעם שהשכנה תלתה כביסה, חזרה האישה על הערתה. כעבור חודש, הופתעה האישה לראות כי השכנה תולה כביסה נקייה. היא קראה בהתרגשות לבעלה: "או! סוף סוף השכנה הזו למדה לכבס כמו שצריך!"

"לא", השיב בעלה, "פשוט קמתי היום מוקדם וניקיתי את החלונות שלך".

הבדיחה הזו בעייתית: היא מעליבה את החלונות, מנמיכה את האישה ומוציאה שם רע ליחסי שכנים. אולי רק הכביסה עצמה לא תתבע אותנו על 'ביטוי שנאה'.

לספר לכם בדיחה על תקינות פוליטית או כמו שאומרים האינטליגנטים: 'פוליטיקלי קורקט'? לצחוק על מילים שנוצרו כדי לא להעליב? זה מעליב.

בדיחה נוסח איך קונים זוג מכנסיים ליתום – עלולה לפגוע ביתומים, שיר על 'כושי קטן הלך לגן' יפגע בגננים, ושחיטת פרות קדושות תפגע במשחטות. בעיה.

מאז פריחת תופעת התקינות הפוליטית, שדה המילים הפך לשדה מוקשים, והכל התחיל מכוונה טובה לכאורה: לא להעליב.

עלבון מקצועי

יוצא אדם לפועלו בבוקר. יש מנהל ויש שרת, יש מורה ויש מנקה ואין מלאכה המביישת את בעליה. אך משום מה, כדי להדגים מהי עבודה נחותה, הדוגמה הקלישתית הרווחת היא 'לעבוד בזבל'.

אין בימינו אנשים ש'עובדים בזבל'. כשאין שביתה, והאשפה מפונה יפה, האחראיים על המלאכה אלו כמובן עובדי מחלקת התברואה. החרדה סביב העלבון הזבלי כה קשה, עד כי יש אנשים הנזהרים מלבקש: "תוציא את הפח–זבל", שמא ישתמע שהם הניחו פסיק במקום המקף, ואז הם עלולים להיתבע על הוצאת דיבה ועלבון עובד ציבור. אפילו אצלנו כינו את הילדה שזכתה בתפקיד פינוי האשפה אל המכל הזה שבחוץ, שלא נציין את תכולתו שמא החתולים ייעלבו – 'השרה לאיכות הסביבה'.

האישה החמה והנחמדה, זו שפותחת את הדלת בבוקרו של יום לילדי הגן, פעם נקראה בפשטות: 'העוזרת', כמו העוזרת יפה הזכורה לטוב מגן דינה.

עברו שנים, והמילה עוזרת קיבלה משמעות משפילה לטענת מכבסי המילים, ולכן הפכה העוזרת לסייעת. אך עדיין היו כאלה שהחליטו עבור הסייעות, שהתואר לא הדור דיו כיאה למי שאמונה על רווחתו החומרית והרגשית של האוצר היקר שלנו, המתקבל לזרועותיה הרחימאיות מדי יום. אין סיבה בעולם להעלות על הדעת שאוצרת היקרים לנו היא נחותה, אבל היו כאלה שחששו ועל כן שדרגו אותה לגננת. היא לא עשתה הסבה, אלא פשוט זכתה לאותו התואר כמו זו שהוסמכה למקצוע ואחראית בכיתת הגן על הגשת תוכנית הלימודים לתלמידים הזעירים.

אולי היה כדאי, במקום לבלבל את ההורים מי אחראי בגן על מה – לכנות את הגננת המקורית בצוות שכולו נקרא באותו התואר: 'מנהלת הגן', אבל אז היו צריכים לשדרג אותה למנכ"לית, ואת העוזרת / סייעת / גננת לסמנ"כלית, ואז היו נעלבים לי אלה מהמגזר העסקי שיטענו שהם לא משחקים במשחקי ילדים.

אגב, עניין העוזרות לא נשאר רק בגן. פעם הייתה לנו בבית 'עוזרת'. אומנם היינו צריכים לעמול לתקתק את הבית כהכנה להוד מלכותה שתגיע ותשטוף, סליחה, תכבד את הרצפות, אבל התואר שלה היה 'עוזרת'. היום זו 'עובדת משק בית'. אם תגידי שאת זקוקה לעוזרת יציעו לך 'שואב–שוטף', או מדיח כלים שעל פי הפרסומת הוא 'העוזרת שלך במטבח'.

במילים אחרות

מגמת הניסוח מחדש הזו השפיעה עלינו גם בכתיבת קורות החיים.

האדם חושש להציג את עצמו בפשטות, ומחפש לבלוט לעיניו של זה שיעלעל ברזומה של כל אלה שפנו בדרישה למשרה. אז למה רק לפוליטיקלים מותר ללוש מילים ולאפות מהן יצירה מפוארת יותר, ולנו לא?

כך נוכל להתרשם מרואה חשבון בעל שלוש שנות ניסיון שיתגלה למרבה ההתרגשות כמאבטח בסופרמרקט שתפקידו לראות את דף החשבון של הלקוחות היוצאים ממנו מדי יום, רואה חשבון כפשוטו. מנהל תפעול שיווקי בחברת הסעדה, יתברר כאופנוען שהיה שליח של חברת 'פיצה–מרשמלו', ומפקחת חינוכית לגיל הרך צברה את ניסיונה החינוכי העשיר כמד"צית בקייטנה פרטית.

התופעה המרחיבה מילים ומגביהה תארים התרחבה גם לכיוון תארים רבניים, וכך כל אדם חבוש כיפה אפילו ללא חתימת זקן, ונטול 'יורה–יורה', הוא הרב, רבנו, ואפילו: 'כבוד הרב', וכל גברת המשתייכת לציבור שומר מצוות, עשויה לשמוע את הפנייה אליה בתואר: "הרבנית"… שזה בסיטואציות מסוימות נדמה אפילו לגלגני. השאלה לאן נוכל להשתדרג מתואר כה כבוד, אותך אני שואלת, הרבנית!

מאותגרת מילים

כעת נחפש דרך כדי לתאר איך השתנתה הסמנטיקה בתחום רגיש. באילו מילים נבחר להציג אנשים שהם מאותגרים חזותית, מאותגרי קשב או מאותגרי קומה?

עם השנים, המילים המותרות בנושא המוגבלים – הולכות והופכות להיות מוגבלות יותר ויותר. אבל דווקא כאן הרגישות הזו יפה וחשובה. מעניין להתחקות אחרי השינויים ולשים לב לשינוי שהם משקפים ביחס של החברה אל המתמודד: לשון החוק המדבר על "שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות" לא נקרא "חוק שוויון למוגבלים". ומדוע? כי כיום נחשב ממש לא תקין להגדיר אדם על פי המוגבלות שאיתה הוא מתמודד. לא נתייחס אליו כמוגבל, אלא כ"אדם בעל מוגבלות". כי הוא קודם כל אדם, ויש לו מכלול נתונים שביניהם גם מוגבלות.

אם ראיתם אדם העולה לאוטובוס כשהוא מרכיב משקפי שמש אטומים ומגשש את דרכו בעזרת מקל נחייה, לא נאה ולא יאה לומר: 'פנו בבקשה את מקום הישיבה לעיוור', אלא לבקש לפנות את המקום ל'אדון המתמודד עם לקות ראייה'.

אכן, זו התייחסות הרבה יותר נעימה לעומת ימים עברו שבהם כולם הכירו את אדון ניסו החירש, וזאת'י העיוורת שגרה בבניין הפינתי. כאילו הנכות או הלקות היא כל הווייתם, ואין להם תכונות נוספות להתפאר בהן.

הגרוע ביותר היה הכינוי 'המשוגעים', שכו–לם הכירו בעיר. ואולי משוגע עוד היה כינוי עדין יותר מההוא ה'קוקוריקו', או בקיצור: 'קוקו'. לפני עשוריים, בזמן שטרם זכינו לשינוי המבורך ביחס בשפה ובכלל, שיתפה אותי בכאב אישה שבעלה סבל מבעיה פסיכיאטרית ולמרות הטיפול התרופתי לא היה תמיד מאוזן, שמישהי שחה לה לתומה, בלי לדעת שהיא רעייתו: 'מה, הוא? בעלי אמר לי שהוא ממש קוקו'.

"להגדיר אותו רק לפי הרגעים הללו, היה מכאיב, ומשפיל ממש. הוא חכם ורגיש ותלמיד חכם, נוסף על הבעיה הזו שהשפיעה בהחלט על הרבה מישורים בחיים, אבל לצמצם אותו לשתי הברות ובאורח משפיל כל כך?"

כיום אנו חסרי משוגעים, והכינויים נשארו למזכרת בבדיחות עתיקות נוסח: 'שלושה משוגעים רצו לברוח מבית משוגעים' וכיוצ"ב. לא שאין בקרבנו מתמודדי נפש, אך בלי בדיחות, כי אין כאן מה לצחוק. (ראו הרחבה על התופעה במסגרת 'לא נורמלי לקרוא להם משוגעים'.)

מילה מיוחדת

הגדרות ואבחונים עברו גם הם גלגולי לשון. תינוק שנולד לפני כמה עשורים כאשר בכל תא מתאי גופו 47 כרומוזומים במקום 46 היה נקרא מונגולואיד, הכל באשמת אותו קפל עור בפתח ארובת העין שיצר להם מראה כשל ילידי מזרח אסיה שכונו בעבר הגזע המונגולואידי. הבשורה שמראה שהתקדמנו כחברה: הכינוי הזה יצא לגמרי משימוש. התסמונת המוכרת לנו בשם תסמונת דאון, שנקראה על שם ג'ון לנגדון דאון שתיאר אותה בשנת תרכ"ו, 1866, הפכה למונח המוכר והנפוץ.

ככל שהחברה הפכה חמימה יותר ומקבלת את השונה והמיוחד בחיבה, הביטוי 'תסמותק' יכול היה להפוך לכינוי עממי רווח.

עם התפתחות אבחונים ברורים ומדויקים יותר, הביטוי 'ילד חריג' עורר אי נוחות והפך ל'ילד מיוחד', וכשהתקדמנו עוד קצת, במטרה לא להגדיר אדם רק דרך לקותו, הוא הוגדר: 'בעל צרכים מיוחדים'.

בתוך המחלקה המיוחדת, כבר לא נמצא היום ילד שיש לו פיגור שכלי, אלא 'מש"ה' – מוגבלות שכלית התפתחותית, ויש שיגדירו – הנמכה קוגניטיבית.

גם אוטיסטים לא תמצאו בקלות, ולא כי נמצאה תרופת פלא. ההגדרה השתנתה עם שינוי השיח וההגדרות האבחוניות המדויקות יותר ששינו את לקות התקשורת, או שמא יש לומר צורת תקשורת, ל'על הרצף' או 'על הספקטרום', המשדרים בתדר אחר מה שעשוי לגרום להם קשיים בקשרים הבין–אישיים בתחום החברתי, השפתי והתקשורתי, ובעיקר בקשרים עם נוירוטיפיקלים.

ולמי שלא מזהה ונבהל מהמילה הפוגעת הזו נוירוטיפיקלים, נעים להכיר! זו אני וכל מיליארדי האנשים הנחשבים בעלי יכולת נורמלית של עיבוד מידע מילולי, חושי וחברתי.

מי העז לקרוא לנו כך? הראשונים שטבעו את המושג היו האוטיסטים המכונים באנגלית: Autism Spectrum Disorder ובקיצור הנוח: .ASD כן, גם להם מותר למצוא כינוי מתאים כדי לתאר אנשים שאינם על הספקטרום. הכינוי נוירוטיפיקלי אומץ ללא כל עלבון על ידי הקהילה המדעית. ומהיום, אם תרצה לתאר את עצמך בהצגה עצמית תוכל להוסיף ליתר ביטחון את המונח: נוירוטיפקלי, אלא אם גם זה יהפוך לעלבון עמוק, ונצטרך למצוא מילה אחרת לאנשים שהם סתם ככה, אנשים רגילים.

מילה זו מילה

כשמגיעים ללשון החוק – ממש לא צחוק להביך את המחוקקים. במקום החמור הזה נערכו שיפוצים ותיקונים ללשון החוק למען יתחנך העם לסובלנות, רגישות וחמלה.

חוק קצבאות הביטוח הלאומי נזקק לרגישות יתר כשהוא מציין עבור מי מיועדת הקצבה, ולא רק בגזרה הרפואית. גם תחום חביב וטבעי כמו זִקנה הפך למושג מעליב. על כן אמור מעתה: 'קצבת אזרח ותיק', ולא 'קצבת זקנה'. ומדוע? עיינו בתזכיר חוק הביטוח הלאומי (תיקון החלפת המונח 'קצבת זקנה' במונח 'קצבת אזרח ותיק') משנת התשע"ו – 2016.

כך נומק בו הצורך בשינוי:

"בשנים האחרונות, נתקבלו פניות שונות המלינות על שימוש לשון החוק במונח 'קצבת זקנה', על מנת לתאר את הקצבה לה זכאית אוכלוסיית המבוטחים.

"בהתאם לפניות, הסתבר כי השימוש במונח 'קצבת זקנה' יוצר אצל מרבית האוכלוסייה קונוטציות שליליות וסטריאוטיפים המובילים לפגיעה ברגשות האוכלוסייה הבוגרת.

"לטענת המבוטחים, פועל יוצא מהגיעו של המבוטח לגיל המזכה אותו בקצבת הזקנה, קושר אותו בגלל שם הקצבה למצב פיזי של 'זקנה', ואולם לאור התקדמות הטכנולוגיה הרפואית ושוק העבודה, מונח זה כיום מתאר רק את הגיעו של האדם לגיל מסוים ולא את המצב הפיזי, החברתי והתעסוקתי של אותו אדם.

"שימוש במונח 'זקן' על מנת לתאר אדם החל משנות ה-60 לחייו, כאשר כוחו עוד במותניו והוא פעיל מבחינה פיזית, חברתית, תעסוקתית ושכלית, עלולה ליצור מצג שמדובר באדם ש'עבר זמנו' ואינו מסוגל לתפקד כמו האוכלוסייה 'הצעירה'. לפיכך, סבור המוסד שכדי למנוע פגיעה ברגשות ציבור מקבלי גמלאות הזקנה, ועל מנת לסטות מהדימוי השלילי, יש מקום לשנות את המונח 'קצבת זקנה' ל'קצבת אזרח ותיק'".

כך גם המילה מעביד יצאה מלשון החוק בלא מעט חוקים הקשורים במעבידים, סליחה, סליחה, סליחה – מעסיקים. ומדוע?

"למונח מעביד, על הטיותיו, עלולה להיות משמעות שלילית, המתקשרת בין היתר לניצול, שיש בה כדי להשפיע על השיח המשפטי והציבורי כלפי מי שמעסיק עובדים. לפיכך מוצע להחליף מונח זה במונח מעסיק, שאינו טעון במשמעות שלילית כאמור".

ולמתחם רגיש ללא ספק – בימינו לא תמצאו 'משפחות חד–הוריות' אלא רק 'משפחות שבראשן הורה עצמאי'. אם המשפחה התפרקה או אחד מההורים איננו, מי שנותר לא ייקרא: 'הורה יחיד' כי אם 'הורה עצמאי', וגם בתיקון זה זכינו להסבר חשוב: "השימוש במונחים אלה יש בהם כדי להשפיע על השיח המשפטי והציבורי כלפי הורותו של אחד ההורים, על פי רוב האב, הן מצד האם והילד, הן מצד הרשויות ומוסדות החינוך, והן מצד החברה בכללותה".

עשרים ושלושה חוקים שבהם הופיעה המילה 'מפגר' כדי להגדיר: 'בעל מוגבלות שכלית–התפתחותית' עברו שינוי לשוני עם ההסבר שכל אחד מאיתנו עשוי להבין יפה, חוץ משעון הקיר שלנו שהבטרייה שלו בשלבי גסיסה: "השימוש במונח מפגר נחשב בשפת היום־יום לפוגעני, והוא אינו עולה בקנה אחד עם המגמה להגן על כבודם של אנשים עם מוגבלות ולהבטיח את זכותם להשתתפות שוויונית ופעילה בחברה בכל תחומי החיים".

נהדר, נפלא שהחברה שלנו עוברת תהליך לרגישות חברתית כה חשובה, ואפילו החוק לצידנו! מומלץ לקרוא את המשפט הזה בטון אירוני, כמו 'תודה רבה לך' שמעניקים למי שהתיז עלינו קטשופ מתוך רשלנות.

ולמה אירוניה?

כי עושה רושם שהמציאות בשיח הציבורי רק הופכת נשכנית ודורסנית יותר, ככל שהפוליטיקלי קורקט כובש עוד חלקים בשיח.

כמו שבכל שקר שמצליח לכבוש את סדר היום הציבורי יש גרעין של אמת, גם כאן. חמלה על הזולת היא הנהגה יפה ונאותה. למה זה לא באמת עובד? כי כשאתה דורס בחוסר חמלה את מי שלא חומל לפי אמות המידה שלך, אנחנו בבעיה.

כשמגיעים למקור ההתפתחות של תנועה חברתית זו שהשתלטה לנו על השיח הציבורי, שמגיעה לעיתים לרמה מוגזמת עד כדי צחוק, זה כבר פחות מצחיק.

למה? הבה נשמע כמה קולות המתנגדים לתופעה. ולא, אנחנו לא מתנגדים לכל כיבוסי המילים היפות והנחוצות שמתארות אתגרים, חולשות וצרכים מיוחדים. כל אלה נחוצים. אנחנו רוצים לדבר על הפוליטיקלי קורקט האחר, שגורם לנו בעיות גדולות.

מילים כדורבנות

ג'ורדן פיטרסון, פילוסוף ופסיכולוג קליני מקנדה, הקדיש חלק רב ממחקרו לנושא התקינות הפוליטית. בנאום 'הפחד והחוק' שהופץ וזכה לחשיפה חסרת תקדים, ולמיליוני תגובות אוהדות והתנגדויות קשות, הוא יצא בחריפות נגדה. מה כל כך הכעיס אותו עד שהוא הקים עליו את קהילת הפוליטיקלי קורקט?

הכל החל מאז שג'סטין טרודו הליברלי נבחר לראש הממשלה בקנדה, ושיבץ בממשלתו נציגים רבים של מיעוטים מוחלשים. בהובלת הקו הסובלני והרגיש שלו לשונה, נוצרה אווירה מאיימת כלפי כל זמזום או רמז לצורה של אפליה או ביטוי שנאה. באדיבות האווירה הזו הוגשה הצעת חוק ששיפצה את החוק הקיים נגד אפליה, בתוספת סעיפים של איסור על שימוש ב'ביטויי שנאה', כשהם מרחיבים את המושג למחוזות גחמניים לא הגיוניים.

בנאומו המפורסם נגד התקינות הפוליטית מנתח פיטרסון את הצעת החוק נגד 'ביטויי שנאה', וטוען שקשה להגדיר מהו פשע שנאה או ביטוי שנאה. ויש לכך חשיבות, מכיוון שמניע של שנאה מוסיף חומרה לעבירה, ולכן גם לעונש. "כעס, למשל, יכול להישמע כמו שנאה", הוא מסביר, "אבל לא תמיד הוא שנאה. וגם אם כן – הדיבור חיוני כדי לארגן את מחשבותיך, להגיע לחקר האמת. ואם אתה חושש לבטא את מחשבותיך, ואם אין דרך לאבחן אם דעה כלשהי נובעת משנאה או לא, תיאלץ לשתוק מחשש שמא תיענש – על ביטוי דעותיך ומחשבותיך. לשתיקה כזו יש מחיר", אומר האיש החי בעולם שבו חופש הביטוי הוא ערך מקודש. "ואם תשתיק מישהו, לא תוכל לשנות את דעתו, ובמה יש ערך לכזה חוק?"

הוא מדבר על השפעתה השלילית של התקינות הפוליטית על המוסדות להשכלה גבוהה, ועל שוק העבודה. "יש לתת לאדם הזדמנות שווה להשיג את החיים שהוא שואף להם ולספק את צרכיו" – כך לשון החוק הקנדי. פיטרסון טוען שהניסוח מעורפל ומבלבל, ומטיח שאלות: "'שאיפות' ו'צרכים', האם הם ערכים ברורים? האם שאיפותיו וצרכיו של האחד נעלים על שאיפות וצרכים של האחר? והאם חובתה של החברה לספק אותם מעבר למתן שוויון הזדמנויות? האם ועדה יכולה להחליט על סדר עדיפויות שכזה ולכפות אותו על כולם? כלומר, שוויון קולקטיבי? קו המחשבה הזה לא מזכיר אידיאולוגיה קומוניסטית? במשטר הקומוניסטי ניסו את זה, וזה נגמר גרוע", מזכיר פרופ' פיטרסון.

"אני מאמין שהערותיי על מושגים אלה על פי החוק הזה – הן כבר בלתי חוקיות, ובפוטנציה הן ביטויי שנאה. אבל אני חושב שצריך לתהות על החוק הזה, ואם מישהו צריך להיכנס לכלא על התהייה הזאת – אז אכנס לכלא".

לפיטרסון, בניגוד לאנשי הפוליטיקלי קורקט, אין אשליות מתוקות על עולם אוטופי שיסודר באבחת ניסוח. לדידו, "החיים הם קרב, ויש להתייצב מולם בראש מורם – וכדאי שתסדר את החדר הפרטי שלך לפני שתדרוש לשנות סדרי עולם".

סופר וסאטיריקן אמריקאי משיקגו בשם ג'יימס פין גארנר, מצא דרך משעשעת להביע את מחאתו נגד תופעת הפוליטיקלי קורקט שאיבדה את הכיוון, ובין שלל ספריו הקומיים הוציא ספר בשם: 'סיפורי פוליטיקלי קורקט לפני השינה', או בעברית: 'פוליטיקלי קורקט: אגדות ילדים בלשון סגי נאור'. (הא' במקור.)

הספר מכיל מעשיות עם ידועות כמו סינדרלה, כיפה אדומה, זהבה ושלושת הדובים ועוד בעיבוד פוליטיקליקורקטי, הן מבחינת הסגנון והן מבחינת העלילה שעברה שינוי חשוב לפי הכללים ה'נאורים'. בכריכת הספר הוא מסביר מדוע עיבד את אותן מעשיות: "הסיפורים הללו מפלים, לא הוגנים, מוטים תרבותית. ובכלל: משפילים מכשפות, חיות, יצורים דמיוניים בשם גובלינים, נשמח אם הדורות הבאים של מעריצי המעשיות הללו ימצאו בספר זה ניסיון ראוי לפתח ספרות משמעותית, נקייה לחלוטין מהטיה ומטוהרת מהשפעות העבר התרבותי הפגום" (תרגום חופשי).

במבוא לאותן מעשיות ילדים, הוא מוסיף:

"אם חלילה השמטתי מילה ראויה, או הצגתי בשוגג ביטוי פוגעני מבחינה גזענית, תרבותית, לאומנית, גילנית, לוקיסטית, סוציואקונומית, אתנוצנטרית, פאלוצנטריסטית, פטריארכלית או כזה שהוא ללא שם, אני מתנצל"…

לברור מילים למפונקים

ג'ונתן היידט, פסיכולוג והוגה דעות יהודי ממוצא אמריקני, כתב עם גרג לוקיאנוף את הספר: 'פינוקה של הנפש האמריקנית' (The Coddling of the American Mind) המטיח ביקורת חריפה בתרבות התקינות הפוליטית המוקצנת בקמפוסים האמריקניים.

השניים מתארים כיצד דור שגדל בהשגחה הורית מופרזת, לא רכש מספיק כישורים חברתיים ולא עמד בפני סיכונים ומשברים, מתקשה כיום להתמודד עם דעות שונות משלו. כל דעה חולקת נדמית בעיניו כאיום ממשי על בריאותו הנפשית והוא מתמוטט ממנה, ומדיניות התקינות הפוליטית מחמירה את התופעה הזו במקום להתמודד איתה. ראשי האוניברסיטאות דורשים מהמרצים לא להתבטא בנושאים רגישים, ופוסלים מרצים מבחוץ שאינם מיישרים קו עם עמדות השמאל הקיצוני, וכך משדרים לתלמידיהם שוויכוח בריא הוא למעשה איום חמור על בריאות הנפש.

לטענת היידט וגרג, לתרבות הזו יש לא רק מחיר אידיאולוגי של השתקת דעות חלוקות, אלא אף מחיר פסיכולוגי של טיפוח רגישות מוקצנת, המקשה על התמודדות בוגרת עם אתגרים וקשיים.

לאחר טבח שמחת תורה והתגובות המקוממות בקמפוסים בארה"ב, כתב היידט שהתופעה הזו מדגימה בצורה כואבת וחמורה את השפעת התקינות הפוליטית. בהשפעתה, השמאל הרדיקלי מוביל את הפגנות התמיכה בחמאס ואי הבעת תמיכה בישראל, ויוצר בלבול מי כאן הקורבן. התקינות הפוליטית, לדבריו, "משחיתה את החיפוש אחר האמת".

גם קומיקאים בוכים במקום לצחוק. אלה שהוזמנו להצהיל נפשם של התלמידים בערב סטנדאפ גילו כי החומר הקומי שלהם לא שמיש. שניים מהמפורסמים שבהם גינו את רגישות היתר של התלמידים לגבי אמירות שאינן תקינות פוליטית. "רבים מהם לא מסוגלים להבין בדיחה", התלוננו. ואם הרגו לנו גם את הצחוק, המצב באמת חמור ביותר.

הבעיה לא נשארה שם מעבר לים, אלא הגיעה גם אלינו.

קורבנות כשיטה

הסוציולוג פרופ' משה צוקרמן, מרצה להיסטוריה ופילוסופיה של מדעי החברה והתרבות באוני' תל אביב, יצא נגד התקינות הפוליטית בספרו ההגותי 'חפצון האדם'. הוא מזכיר את העובדה הפשוטה כי גם אחרי שנעביר מילה במכבסת מילים, לא תהיה בפעולה הזו שום השפעה על אופן החשיבה האמיתי על האחר.

הפובליציסט חיים נבון מתאר זאת כ'תרבות הקורבנוּת': "כל טענה עניינית מתורגמת גם אצלנו מייד לפגיעה נפשית ממוטטת.

"בעולם שלנו הקורבנוּת הפכה לקלף שאסור להתווכח אתו, ושמנצח כל ויכוח. מתגמל מאוד לתרגם עמדה עניינית לכאב נפשי, כי אז אסור לחלוק עליך. אך זה מתגמל רק לכאורה, כי כשאדם מפנים באמת את הכאב הזה, הוא מייצר לעצמו מצוקה מיותרת; אפילו בוויכוח הוא לא ינצח, כי גם הצד השני לומד מהר מאוד את השיטה ויטרח לתאר את הכאב שלו. לך תתווכח עם המורה שמתאר איזה כאב נפשי גרמת לו כשזלזלת בהוראותיו להכין שיעורי בית".

היה נחמד להדגים כאן כעת את רעיון הקורבנות בדוגמאות מהחיים. אבל אני ממש פוחדת.

למה? כי לנפגעים קיים חסיון המסכנות, ובחסותה הם באים וצורחים עליך בזעם ומשפילים אותך לעין כל כאכזרי ומתעלל ומקשיח לב לכאבי הזולת ועוד. והאמת? שזה ממש פוגע. וכך כמה מילים שימושיות הפכו למילים פוגעניות ולשיתוק שפתי–חברתי.

בית הספר לפוליטיקלי קורקט

אז איך נדע מה מותר לומר, ולמי ומתי, בלי להסתכן בעבירה פלילית?

לפני עשור יצא לאור המילון למונחי סוציולוגיה, ביוזמת הסוציולוג ד"ר שמעון שור. המילון כולל כאלפיים מונחים וחידושים בסוציולוגיה, שהאקדמיה ללשון עברית עמלה לחדשם ולנסחם במשך שני עשורים ויותר.

הנה הצצה לכל מי שרוצה לדבר במילים מכובסות היטב:

יְחִידִיּוּת: זו מילה מעוטרת כדי לתאר מצב של רווקות מבחירה.

אם לא קיבלת ישיש לעבודה הוא יוכל לתבוע אותך על אפליה בעוון גִּילָנוּת, שמשמעה יחס מפלה כלפי בני גיל מסוים.

אין לומר 'חד הורי', מעתה אמרו: יחידאי.

ושלא תעזו לומר לאינדיאני שהוא 'ילידי', אבל תוכלו במקום זאת לכנותו ברוב הדר: קדמונאי.

חסר בית שודרג לדר רחוב. כלומר נותר תחת כיפה השמיים באותו מצב עלוב, אך חידש כינוי. אולי היה עדיף להציע לו קורת גג במקום שינוי תואר?

וקיימים עוד שינויים רבים שלא שינו דבר חוץ מצורת דיבור. וזה מה שמנסים לעשות אנשי הפוליטיקלי קורקט: לבטל את המילה במקום להתמודד עם הבעיה.

הלשונאי רוביק רוזנטל טוען כי מכבסת השפה משרתת אינטרסים של קבוצת כוח החוברת לאמצעי התקשורת.

כמה לא מפתיע לגלות מהו מקורו של הביטוי תקינות פוליטית: הוא הוזכר לראשונה ב'ספרון האדום' של מאו דזה דונג, ממוביליה הראשיים של המהפכה הקומוניסטית בסין. בספר מופיעים ציטוטים מתוך נאומיו של המנהיג הקומוניסטי הגדול, המלמדים אותנו מהו כוחה של תעמולה שהתפשטה וכבשה את המערב.

ואם פתחנו בבדיחה על הכביסה והחלונות המלוכלכים הזקוקים לניקוי, אולי נפיק ממנה קצת לקח, שבמקום לזייף יחס נקי במילים מכובסות – עדיף לנקות את המבט שלנו לזולת מבפנים, לכבד את הנשמה היקרה שנמצאת אצל כל אחד מאיתנו, וכך הלשון תהיה נקייה, באמת.

לא נורמלי לקרוא משוגעים

לאור השינוי הסמנטי בתחום בריאות הנפש בעשורים האחרונים, שאלנו את ציפי בורנשטיין, מנהלת המערך הפסיכיאטרי בחיב"ה – 'מעייני הישועה' וכותבת הסדרה 'נורמלית', על שינויי ההגדרות והכינויים בתחום בריאות הנופש.

איך תקראו למטופל בתחום בריאות הנפש: חולה נפש? סובל מפסיכוזה? מתמודד נפש? והאם השינוי בתחום מבורך, או שגם במתחם בריאות הנפש הוא הלך רחוק מדי?

בורנשטיין מסבירה: "יש שינויים שמתרחשים מלמטה (Bootom up) ויש שמתרחשים מלמעלה (Top down). לדוגמה: גזרה של קיצוץ בקצבאות ילדים מגיעה מלמעלה, לעומת שינוי של מגמה ללכת לגור בערים בפריפריה שהגיע מלמטה, מהעם, כי זה צורך שהשוק לא היה יכול יותר לשאת ופרץ קדימה.

"השינוי בבריאות הנפש קרה במקביל מלמעלה ומלמטה, והוא עדיין קורה כבר יותר משני עשורים. השטח אמר שאי אפשר יותר להחביא את 'חולי הנפש'. פעם היו מחביאים אותם בחדרים סגורים וזה היה בלתי נסבל לכל הנוגעים בדבר. אנשים טובים החלו לתת מענים, כמו הצדיק הרב אשר פריינד זצ"ל שהקים מיזמים של תעסוקה עבורם, דרך אנשים טובים על הדרך ועד ליזמים שהבינו שזה השינוי הבא שיקרה, זאת לצד משפחות שהתחילו לדרוש בצדק מענים מותאמים לפחות כמו שיש בתחום הפיגור.

"במקביל, בעולם החלה חקיקה בנושא: בארה"ב לפני חמישים שנה ויותר, ובישראל לפני כעשרים–שלושים שנה.

"במקביל לחוק, לנגזרות שלו ולמענים לא מותאמים שהחלו סופסוף להיבדק, להיבחן ולהיסגר – התחילה הטרמינולוגיה החדשה להשפיע בתחום. כן, נעים יותר להגיד שיש בן משפחה שמתמודד עם הפרעה דו קוטבית, מאשר משוגע או לא נורמלי או לוקח כדורים. ודאי מכבד יותר לציין שאני מתמודדת עם הפרעת חרדה, ולא שאני היסטרית.

"למילים יש המון כוח, וכבר מהתורה למדנו על המשמעות הרבה שיש למילה עדינה לעומת זו שלא. ככל שנגיד את זה מדויק יותר ועדין יותר, זה מבורך ומחולל שינוי.

"כאשר אני שואלת בתחילת סדנה מי חושבת שהיא נורמלית, ומביאה דוגמאות על מנת לחדד את השאלה, אצבעות מועטות מורמות באולם להזדהות, כי כולנו 'מתמודדות' ולכולנו יש 'קשיים'. לכן אנשים מסיקים שעדיף להשאיר את הסובלים מבעיות חמורות יותר – 'משוגעים', ולהרחיב לנורמליות גבולות גזרה רחבים יותר. לצערי הגבולות צרים מאוד! ולעיתים די בעוד שברון קטן, התמודדות נוספת, כדי שלפי ההגדרות של DSM (ספר האבחנות הפסיכיאטרי) ניחשב למתמודדים.

"השינוי קשה לנו, ואני מברכת כל תחושה של חוסר נוחות. זה מקדם אותנו להבין שאנחנו יחד בזה, ואין שם ופה: הכל שברירי ועדין. זה יחבר אותנו לחלקים שלנו שאנחנו אוהבים פחות להכיר, ויעזור בריכוך הקושי שבחצר האחורית ובהבאתו לקדמת הבמה".

הפרעה דו קוטבית היא הגדרה ברורה מאוד, והגיונית (מאניה–דיפרסיה בלע"ז). השאלה היא אם החברה עשויה להגדיר אדם הסובל מפרנויה ברמה מסכנת סביבה, כמו אדם הסובל הפרעת חרדה. האם התופעה המבורכת הזו עלולה לגרום לתוצאות בעייתיות של הגדרה מעורפלת, או שההבדלים ברורים?

"יש דרך להגדיר חולה לב?" תוהה בורשטיין. "יש אחד שסובל ממחושים בגלל משקל, אחד שעבר צנתור והשלישי עבר ניתוח לב של שלושה מעקפים. אז ניתן לכל הדיוט ברחוב את הפירוט המדויק של הקושי? לא. האדם מוגדר כסובל מבעיית לב ולא משנה מהי הדיאגנוזה המלאה שלו.

"כך גם בבריאות הנפש. הפרעת חרדה יש לה מגוון צורות ועצימות שונה, מאישה שחרדה מאוד מעכבישים או חתולים עד לאדם שחרד לצאת מהחדר ולא מתפקד בכלל. לכל הפרעה יש מנעד רחב. לפעמים נראה שלהגדיר אותי חרדתית בגלל הפחד מכלבים וגם את ההיא שמאושפזת בגלל חרדה מאנשים באותה הגדרה זה לא נכון, אבל זו האמת. אנחנו סובלים מאותה הפרעה בשני קצוות שלה, ואין צורך להחמיר עם ההוא, ולא לעדן אצלי. אין בלבול, יש אבחנה ברמה שונה, תפקוד אחר וטיפול שונה. זה הכל".

או שזה לא הכל אלא רק ההתחלה: תחילתה של ההבנה שמאחורי כל ההגדרות, כולנו בני אדם. ולכולנו שמורה הזכות להתייחסות מכבדת באמת, מילולית ומעשית.