סיפורה של רות המואבייה מטלטל אותנו בכל שנה מחדש. רות, נסיכה נוכריה, הצטרפה לעם הנבחר כשהיא ענייה חסרת כל, וזכתה להיות אימה של מלכות | לקראת חג השבועות בחרנו לספר את סיפוריהם של גרי צדק שלא רק שהצטרפו לעם ישראל ועזבו את כל חייהם הקודמים, אלא גם נזכרים כדמויות הוד שהטביעו חותם לדורות | כי גרים הייתם
הצקות בבית ספר הן התמודדות חינוכית שכולם עלולים להיתקל בה: מורים, הורים ותלמידים. "ילדים הם עם אכזר", פוטרים רבים את העניין במשפט אכזרי זה, או: "ככה זה, ילדים תמיד מציקים לשונה".
ומה תעשה ילדה קטנה שכל פשעה החמור הוא שנשמות הוריה זכו לפני יותר מ-3,000 שנה לענות "הן" על השאלה – "האם תרצו לקבל את התורה", ובימינו הם התגיירו וקיבלו נשמה יהודית חדשה?
זה קרה לפני כמה עשורים: הוריה של הילדה התגיירו כדת וכדין ועשו עלייה לארץ היהודים. ודווקא כאן, בארץ, התמודדה הילדה בבית הספר עם לעג למוצא הוריה.
כל משפטי העידוד מבית וניסיונות הצוות החינוכי לא הועילו. הילדה שספגה משפטים ארסיים לא הסכימה לחזור לבית הספר.
ההורים הנבוכים חיפשו עצה, והאב נכנס לגדול הדור דאז, מרן הגראמ"מ שך זצוק"ל, וביקש עצה. כששמע על כך מרן, הורה שהילדה עצמה תיכנס אליו.
נכנסה הילדה אל חדרו של הגדול, כולה נרגשת. גדול הדור פנה אליה ברוך: "בתי, היודעת את מי אני?" "כן!" השיבה הילדה, "הרב שך!" "נכון", ענה הרב, "אבל אני רוצה לספר לך משהו: דעי, גם אני גר!"
הילדה השתוממה: "גר?!" הרב שך הנהן בראשו, הוריד מהמדף חומש דברים, פתח והציג בפני הילדה את הפסוק (דברים י יט): "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם".
"רואה את?" הטעים, "כל היהודים קרויים גרים, ואני בכללם!"
מדור אברהם אבינו, שהיה מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים, בכל דור נמצאו נשמות מכל העולם שעזבו את המצע המשפחתי האישי, את התרבות המקומית, את אורח החיים, את הארץ והמולדת ובחרו להצטרף לעם היהודי.
השתלבות בקהילה חדשה היא משימה מורכבת ולא פשוטה בכלל. לעיתים לא קל לעבור אפילו תהליך שגרתי של מעבר דירה. במקרים מורכבים כמו הגירה, האתגרים רבים יותר עד להשתלבות.
ובחזרה בתשובה? על אחת כמה וכמה: לימוד אין-סופי של מערכת חיים חדשה, קודים חברתיים וקהילתיים.
וגיור? אין לשער איזו דרך עליהם לעבור. עם זאת, לא מעט מהגרים שהצטרפו לעם ישראל לא רק השתלבו בקהילה, אלא הפכו לדמויות הוד מובילות ובעלות השפעה מהותית ומשמעותית על עם ישראל.
הפעם נבקש לעסוק בחלק מדמויות ההוד שהצטרפו לעם ישראל במהלך ההיסטוריה היהודית וטבעו חותם לדורות.
אם ומלכות
הבולטת בדמויות שנסקור היא רות אימה של מלכות, שאת המגילה שקרויה בשמה קוראים בחג השבועות. למעשה, היא הסבתא העתיקה של רבים מעם ישראל החיים כיום, שרידי כל מה שעברנו במהלך הדורות, ומצאצאיה יגיע ויגאלנו בקרוב ממש משיח בן דוד.
שנים רבות לפניה הכיר עם ישראל גיורת מפורסמת שעל פי המדרש ירדה לטבול כדי להתגייר ומצאה תינוק בתיבה, הלוא זו בתיה בת פרעה, שבחרה להצטרף לעם ישראל דווקא כשהיו במצב איום, עבדים, בזויים ומושפלים, ללא תקווה.
שנים רבות לפני שכונו בני ישראל "יהודים" (אחרי גלות יהודה) כבר זכתה בתיה לכינוי בפסוק עליה בדברי הימים: הַיְהוּדִיָה. הגמרא מסבירה כי הכינוי ניתן לה על שם שכפרה בעבודה זרה ושרחיצתה ביאור לא הייתה סתם רחיצה אלא טבילה של גֵירוּת שבה נטהרה מגילולי בית אביה.
בתיה בחרה באומץ נדיר לגדל את התינוק הנטוש, שלא היה מסובך להבין מהו מוצאו ומה המדיניות הממשלתית בנוגע להישרדותו, והיא עוד עשתה זאת בתוך ארמונו של השליט הדיקטטור האיום והנורא.
"היתה בת פרעה מנשקת ומחבקת ומחבבת אותו, כאלו הוא בנה, ולא היתה מוציאתו מפלטרין של מלך.
"אמר לה הקב"ה: משה לא היה בנך וקראתו בנך, אף אני, לא את בתי ואני קורא אותך בתי בת-יה שנאמר 'וְאֵלֶּה בְּנֵי בִּתְיָה בַת-פַּרְעֹה – בת י-ה'" (מדרש רבה).
בתיה נישאה לכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה, נשיא שבט יהודה (מגילה יג ע"א).
כמו רות כך בתיה בבחירתה ובמעשיה השפיעה השפעה גדולה ומהותית על עם ישראל כשהצילה וגידלה את המנהיג הראשון של העם.
רחבה בזכויות
עשרות שנים בלבד אחרי בתיה, פגש עם ישראל את הגיורת הבאה, בעיר נצורה.
ההיכרות הראשונה שלנו איתה הייתה אי אז בשנות בית הספר העליזות בספר הנביא הראשון שלמדנו – יהושע. האישה שהייתה ביריחו הסגורה והמסוגרת והסתירה בעליית גג ביתה את שני המרגלים.
הבה נרחיב על רחב שעליה דרשו חז"ל במדרש משלי (לא כא): "'לֹא תִירָא לְבֵיתָהּ מִשָּׁלֶג כִּי כָל בֵּיתָהּ לָבֻשׁ שָׁנִים' – בשעה שבאו ישראל להחריב יריחו לא נתייראה מפני שנתנו לה כסימן את תקוות חוט השני".
מי הייתה רחב?
בילקוט שמעוני היא מוזכרת כמי שעוד לפני שהתגיירה הכירה במלכות השם ברמה גבוהה יותר מהאחרים שעשו כמוה (יתרו ונעמן). הדברים ניכרו כשהתבטאה באוזני המרגלים: "כִּי הַשֵּׁם אֱלֹקֵיכֶם הוּא הָאֱלֹקִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת" (יהושע ב יא).
על כך אמר לה הקב"ה: את אמרת מה שלא ראית בעינייך, חייך שבנך עומד ורואה מה שלא ראו הנביאים. ככתוב בנביא יחזקאל: "נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם וָאֶרְאֶה מַרְאוֹת אֱלֹקִים".
על פי המדרש נקראה כך מפני שהייתה רחבה בזכויות.
כשיצאו בני ישראל ממצרים הייתה רחב בת עשר, ולפי אחד הפירושים ארבעים שנה הייתה בעלת פונדק ואירחה את כל שועי הארץ. זו הייתה הסיבה (לפי המלבי"ם) שהמרגלים בחרו להסתתר אצלה, כדי שיוכלו לתשאל אותה על כל אותם אורחים שהכירה.
היא סיפרה למרגלים שהידיעה כי השם נתן ביד ישראל את הארץ התפשטה בכל ארץ כנען והכל פוחדים, ולכן החליטה להגן עליהם.
המרגלים הבטיחו לה שהיא ובני משפחתה לא ייהרגו בכיבוש העיר, ואחרי שנכבשה יריחו יצאה עם משפחתה והתיישבה בין בני ישראל.
רחב הצדקת שבה בתשובה על מעשיה טרם הגיור, וממעשה התשובה שלה למדו חז"ל: "גדולה תשובה יותר מן התפילה, שכל התפילה שנתפלל משה רבנו לא קיבל ממנו להכניסו לארץ ישראל, אבל רחב נתקבלה בתשובה" (אליהו זוטא פרשה כב).
היא התחתנה עם יהושע מנהיג העם, וזכתה שעם צאצאיה נמנו שמונה נביאים וכהנים.
וכך אומרים חז"ל: "שמונה נביאים והם כהנים יצאו מרחב… נריה ברוך ושריה מחסיה ירמיה חלקיה חנמאל ושלום. רבי יהודה אומר אף חולדה הנביאה מבני בניה היתה" (מגילה יד ע"ב).
שמעיה ואבטליון
"מבני בניו של סנחריב לימדו תורה ברבים, ומאן נינהו שמעיה ואבטליון" (סנהדרין צו ע"ב).
אחד מרגעי השיא של יום הכיפורים הוא הרגע שבו יוצא הכהן הגדול מבית קודשי הקדשים בלי פגע, ועם ישראל מלווה אותו.
במסכת יומא מובא מעשה שיצא כהן גדול מבית המקדש והלך העם ללוותו. בדרכם פגשו את שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון, עזבו כולם את הכהן הגדול והלכו ללוות אותם.
כשבאו שמעיה ואבטליון להיפרד מהכהן הגדול אמר להם הלה: 'יבואו בני עממין לשלום' (השתמש בביטוי של זלזול המזכיר את היותם גרים).
ענו לו שמעיה ואבטליון: 'יבואו בני עממין לשלום – שעושים מעשה אהרן (שהיה אוהב שלום ורודף שלום ונוח לבריות), ולא יבוא בן אהרן לשלום – שאינו עושה מעשה אהרן'.
המעשה הזה מדגים את הכבוד וההערכה שקיבלו התנאים הגדולים מהעם, עד שבאותו מעמד רב הוד עזבו את הכהן הגדול והלכו ללוות אותם.
ומניין הם הגיעו?
"בניו של סנחריב אדרמלך ושראצר, על שהרגו אביהם, הם באו בגלגול שמעיה ואבטליון, וכן אמרו רבותינו ז"ל שמעיה ואבטליון בניו של סנחריב" (גלגולי נשמות לרבי מנחם עזריה מפאנו ס א).
ייחוס שכזה, להיות מבני בניו של סנחריב מלך אשור שעלה להשמיד את עם ישראל, לא מנע מבני בניו שמעיה ואבטליון לעסוק ולצמוח בתורה ולהיות הזוג הרביעי בתקופת הזוגות – שקיבלו את התורה מהזוג הקודם להם, יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח, והיו חוליה להעברת התורה לדורות הבאים. שמעיה היה נשיא, ואבטליון אב בית דין.
"שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון שהן חכמים גדולים ודרשנין גדולים" (פסחים ע, ב).
גדולי ישראל אלו מוכרים לנו עוד מהסיפור הידוע על הלל הזקן שעלה לארובה כדי לשמוע את דברי תורתם, וגילו אותו קפוא בעיצומה של השבת, אחרי שהתכסה בשלג – עלו ומצאו עליו רום שלוש אמות שלג.
פרקוהו, והרחיצוהו וסיכוהו והושיבוהו כנגד המדורה. אמרו: "ראוי זה לחלל עליו את השבת". אותו הלל ואף שמאי היו הזוג שקיבל מהם וחתמו את תקופת הזוגות.
הם חיו בסוף תקופת החשמונאים, ומאמרותיהם המוכרות לנו מפרקי אבות:
"שמעיה אומר: אהב את המלאכה ושנא את הרבנות ואל תתוודע לרשות" (אבות א י).
"אבטליון אומר: חכמים הזהרו בדבריכם, שמא תחובו חובת גלות, ותגלו למקום מים הרעים, וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו, ונמצא שם שמים מתחלל" (אבות א יא).
יוסף בן מתתיהו הביא עדות לעוז רוחו של שמעיה אב בית הדין שלא פחד מהורדוס והעמידו במקומו:
"וכשהעיד הורדוס בסנהדרין עם הגדוד שהיה איתו הפיל את פחדו על הכל, ואיש מאלה שהטיחו כלפיו לפני בואו, לא העז מעתה לפתוח בקטרוג עליו. אלא הייתה שתיקה ומבוכה ולא ידעו מה לעשות.
"ובעוד הם שרויים בכך קם אחד, סמייאס (שמעיה) שמו, איש צדיק ולפיכך עשוי בלא חת, ואמר: 'אנשי הסנהדרין והמלך, לא ידעתי וסבורני שגם אתם לא תוכלו להזכיר איש מאלה שנקראו פעם אליכם, שכזו תהא עמידתו לפניכם.
"אלא כל אדם, יהיה מי שיהיה, שבא לפני הסנהדריה הזאת להשפט, מעיד בהכנעה ומראהו מראה אדם השרוי בפחד ומבקש רחמים מכם, שערו מגודל ולובש בגד שחור.
"ואילו בן יקיר זה, הורדוס, הנאשם ברצח ונקרא לפנינו על סמך אשמה כזאת, עומד כאן כשהוא עטוף פורפורה וראשו מקושט, כששערו עשוי, וסביבו אנשי צבא מזוינים, להמית אותנו אם נחייב אותו כדין, ולמלט את עצמו לאחר שיעוות את הדין" ('קדמוניות היהודים', יוסף בן מתתיהו).
ואונקלוס תרגם
גר צדק גדול ומפורסם נוסף היה אונקלוס. בן אצולה, אחיינו של הקיסר הרומאי האכזר אדריאנוס (לפי מדרש תנחומא), שגזר גזרות שמד ודיכא את מרד בר כוכבא, שתחת ידו הוצאו להורג עשרת הרוגי מלכות, ושעליו התבטאו חז"ל: 'שחיק טמיא' (יישחקו עצמותיו).
עם קרבה משפחתית כזו, ובאווירה מלכותית רומאית, איך יצא משם אונקלוס, מי שלימים תרגם את התורה לארמית ברוח הקודש, וכל מפרשי התורה מסתמכים עליו?
לפני שהחליט אונקלוס להתגייר, הוא ביקש להתייעץ עם רוחותיהם של שלושה אויבים ידועים של עם ישראל: טיטוס, בלעם ואותו האיש.
במסכת גיטין (נו ע"ב) מסופר שהוא העלה את הרוחות הללו באוב, ושלושתן סיפרו לו על העונשים החמורים שקיבלו בגין הרעות שהביאו על עם ישראל.
תחילה העלה אונקלוס באוב את טיטוס (שלפי חלק מהדעות גם היה דודו) – שהיה אחראי לחורבן בית המקדש השני ולחילולו, ושאל אותו: "מי חשוב בעולם הבא?" "עם ישראל", השיב טיטוס.
שאל: "מה אתה אומר, האם כדאי להתגייר ולהתחבר אליהם?" השיב לו: "יש להם הרבה מצוות ולא תוכל לעמוד בכל אלו ולקיימן; לך ותתגרה בהם בעולם הזה, ותהיה למנהיג".
שאל אותו אונקלוס: "מה עונשך על כך שהחרבת את בית המקדש?" אמר טיטוס: "כל יום אוספים את אפרי, בונים אותי מחדש, דנים אותי בייסורים ואחר כך שורפים אותי; וחוזר חלילה"…
העלה באוב את בלעם שניסה לקלל את עם ישראל טרם כניסתם לארץ והחטיאם בבנות מואב ומדיין, ושאל: "מי חשוב בעולם הבא?" השיב לו: "ישראל".
"האם כדאי לדבוק בהם?" שאל אונקלוס. ובלעם השיב: "אל תדרוש את שלומם וטובתם". שאל אונקלוס: "מה עונשך על מה שעוללת לישראל?" וזה השיב שעונשו חמור ותיאר אותו.
העלה אונקלוס באוב את 'אותו האיש' המכונה בגמרא 'פושע ישראל', ש"כישף, הסית והדיח את ישראל". שאל אותו: "מי חשוב בעולם הבא?" השיב "ישראל" כקודמיו. "האם כדאי לדבוק בהם?"
ענה לו: "את טובתם תדרוש, את רעתם אל תדרוש; כל הנוגע בהן כאילו נוגע בבבת עינו". המשיך אונקלוס לשאול: "מה עונשך על מה שעוללת לישראל?" ואותו האיש השיב שדנים אותו על פי הנאמר: "כל המלעיג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת".
ומעירים על תשובותיו החכמים: "בא וראה מה בין פושעי ישראל לנביאי אומות העולם, שבלעם שהיה נביא כך יעץ, ואותו האיש הנוצרי שהיה מפושעי ישראל דיבר בטובתם".
הסחורה ה'שפלה'
אונקלוס החליט להתגייר, אך בתקופת השמד ההיא זו הייתה סכנת מוות, ודאי לאחד מבני האצולה. מה עשה בחוכמתו?
בא אל דודו הקיסר וביקש ממנו רשות לצאת לרחבי העולם ולחפש מסחר טוב.
התפלא הקיסר: "שמא חסר אתה כסף וזהב? הרי אוצרותיי לפניך". ענה אונקלוס: "מבקש אני לעשות סחורה, להתנסות, להצליח בעצמי, ואשמח לעצה חכמה איך לעשות זאת".
המליץ לו הקיסר לחפש סחורה שערכה נמוך, להשקיע בה ולהרוויח מעליית ערכה.
יצא אונקלוס לארץ ישראל ולמד תורה מפי רבי אליעזר ורבי יהושע. כששב חזרה לרומי והתייצב לפני דודו, הבחין הקיסר שפניו השתנו.
שאל אותו אדריאנוס: "ולמה פניך משתנות? סבור אני שהפסידה פרקמטיה (הסחורה) שלך או שמא הצר לך אדם". השיב אונקלוס: "לא".
שאל אדריאנוס: "ולמה פניך השתנו?" השיב לו אונקלוס: "למדתי תורה, ולא עוד, אלא שמלתי את עצמי". כעס עליו דודו ושאל: "ומי אמר לך לעשות כך?"
ענה לו אונקלוס: "בך נמלכתי. בשעה שאמרתי לך שמבקש אני לעשות סחורה, אמרתי לי: 'כל פרקמטיה שאתה רואה שפלה ונתונה בארץ, לך ועסוק בה, שסופה להתעלות'.
"חזרתי על כל האומות, ולא ראיתי אומה שפלה נתונה בארץ כישראל, וסופה להתעלות"… (מדרש תנחומא)
הוא ברח לארץ ישראל לעסוק בתורה, וכסיפור הידוע המובא במסכת עבודה זרה (יא ע"א) דודו שלח אחריו גדוד חיילים לשכנעו לעזוב הכל ולשוב, אך דברי אונקלוס אליהם שכנעו אותם להתגייר בעצמם.
כך היה גם בגדוד השני. הגדוד השלישי כבר צווה לא לדבר איתו מילה, אך גם הוא לא הצליח לעמוד בפני האמת שבפי אונקלוס.
וכך היה המעשה: כשלקחו אותו והלכו ראה מזוזה על הפתח, הניח ידו עליה ואמר להם: מה זה? אמרו לו: תגיד לנו אתה. אמר להם: מנהיגו של עולם, מלך בשר ודם יושב בפנים ועבדיו משמרים אותו מבחוץ. ואילו הקב"ה עבדיו מבפנים והוא משמרן בחוץ, שנאמר: 'השם יִשְׁמָר צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ מֵעַתָּה וְעַד-עוֹלָם' (תהילים קכא ח).
בשמעם זאת אף הם התגיירו, והקיסר נואש ולא שלח יותר אחריו.
"תרגום של תורה – אונקלוס הגר אמרוֹ מפי רבי אליעזר ורבי יהושע". את תרגומו על חמישה חומשי תורה כתב אונקלוס בשפה המדוברת בקהילות ישראל בתפוצות דאז כדי להנגיש את המקרא לכלל ישראל.
הראשונים כמו רש"י והרמב"ן מסתמכים בפירושיהם על התרגום, והוא התרגום המוסמך והמקודש לתורה עד ימינו. התקנה ההלכתית לומר "שניים מקרא ואחד תרגום" התקבלה בקרב המוני בית ישראל.
על התרגום נכתבו פירושים רבים, ואין לתאר את השפעת תורתו לדורי דורות של האיש שעזב מנעמי בית מלוכה, בחר בסחורה הכי 'זולה' וחבר לעם היהודי.
אברהם בן אברהם
"מקובל בידינו, שכאשר הובילו את גר הצדק אברהם בן אברהם אבינו אל המוקד ביום טוב של שבועות, עבר תחת בית הגר"א זצ"ל. והגר"א היה יושב לילה ויום בתריסים מוגפים, לבל תחדור המולת הרחוב, ולומד לאור נרות. כשעבר גר הצדק מתחת לביתו נפתחו התריסים, והגאון קרא בקול: 'לויף, אברהם לויף!' לאמור: 'רוץ, אברהם, רוץ'…
"והעניין, שהיתה לגר הצדק התלבטות. מצד אחד, מצוה האדם בשמירת הנפש. ומצד זה עליו לשרך דרכו באיטיות כדי להאריך חייו ולו ברגע קט. מצד שני, הרי מסירות הנפש היא מצוה, ולמצוה צריך לרוץ. [והוסיף רבינו, שהריצה למצוה אינה מצוה נוספת, אלא היא תוספת למצוה של קידוש השם, שהיא המצוה הגדולה ביותר]. ופשט לו הגאון ספקו, והתחיל לרוץ בכל כוחו לעבר המוקד!"
(מתוך 'ויגד משה', הגדה של פסח, הגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א)
אברהם בן אברהם היה אחד מגרי הצדק הנודעים בהיסטוריה היהודית. תואר האצולה 'גרף פוטוצקי' (בלועזית Graf Potocki) של בני משפחת האצולה הפולנית העשירה והמפורסמת, הפך למושג בפי יהודי פולין ואירופה כולה.
(הערה: על הגר המפורסם אברהם בן אברהם פוטוצקי נפוצו שמועות ונכתבו סיפורים רבים, חלק מהם לא מבוססים. לכן בחלק זה ציינו מקורות לעובדות המובאות להלן.)
אברהם בן אברהם נולד כוולנטיין פוטוצקי בסוף המאה השבע עשרה או בראשית המאה השמונה עשרה בעיר וילנה שבליטא, שהייתה אז חלק מהאיחוד הפולני-ליטאי.
ככל בני האצולה נשלח ללמוד באוניברסיטה בפריז, וכשגרת חיי הסטודנטים פקד בית מרזח. בעל בית המרזח היה יהודי מבוגר שניצל כל רגע פנוי ללמוד תורה.
האציל הפולני הצעיר גילה סקרנות אודות הספרים שבהם עלעל אותו יהודי. ולא סתם גילה סקרנות:
"עוד בטרם נתגייר היה מתלהב בפרוס כל שבת ולבו בוער באש בקרבו מבלי דעת מדוע, מסתובב אנה ואנה חסר מנוחה ושואג בקול מתוך הרגשה סמויה: 'צו-טה זא סובוטה' (מה טיבה של שבת?)" (קובץ 'ישורון' יד עמ' רלד בשם הגרי"מ פיינשטיין זצ"ל).
"כאשר גר הצדק למד את המשנה בשבת (סז ב) 'כל השוכח עיקר שבת', אמר שאינו יכול להבין איך שייך בכלל לשכוח את שבת, שהרי רואים אפילו על העשבים שהם אומרים שבת היום" (נטעי אשל, רבי שמואל אהרן לידר שליט"א).
"כששאלו את אברהם בן אברהם מה ראה שנצטרף לעם שסוי ונרדף והשליך מאחרי גוו כל טוב. השיב: 'בליל שבת קודש, שעה שנר השבת כבה, נודף ממנו ריח חרוך, ריח זה הוא תענוג גדול מכל הנאות העולם הזה'" (קובץ אור יהל ד, ב"ב תשמ"ח).
החוק הפולני באותם ימים קבע עונש מוות למי שיעז להמיר את דתו מנצרות ליהדות. לכן הוא התגייר בחשאי באמסטרדם. אחרי ששמע כי אביו משוכנע שבנו מת ולא טרח לחפש אחריו שב לווילנה.
למרות החשאיות, השמועה על גיורו הצליחה להגיע למשפחתו, והיא פתחה בחיפושים אחריו כדי להחזירו לחיק הנצרות. הוא מיהר לברוח לעיירה לידא הסמוכה לווילנה, והסתתר שם.
עקב הלשנה של יהודי בעיירה שהסתכסך עימו, נתפס הגר אברהם בן אברהם ועונה קשות. הוא הודה מייד כי הוא גר ונאמן לדת היהודית, ולא הסכים לחזור בו למרות המחילה, העושר והכבוד שהובטחו לו אם יכיר בדת הנוצרית. עד הרגעים האחרונים לפני עלייתו למוקד ניסו הכמרים לשכנעו, ללא הצלחה.
הגאון מווילנה שלח לגר הצדק מסר שיש בידו אפשרות להבריחו, והשיב שאינו רוצה, כי 'קרבת אלוקים לי טוב', ונוח לו יותר לקיים מצוות אלוקיו ולמסור נפשו על קידוש השם. (מקור: בספר 'עיון תפילה' לרבי שמעון שוואב רב דקהל עדת ישורון בנ"י, מספר שם ששמע מהגר"א וסרמן הי"ד.)
אבל אנחנו עמך
את דרכו אל המוקד עשה אברהם בן אברהם בשירה ובזמרה. ומה שר?
בספר 'שימושה של תורה' מסופר בשמו של מרן הגראמ"מ שך זצ"ל, שלבנו של הגאון רבי ראובן מדעננבורג בעל 'ראש לראובני' הייתה מסורת כי גר הצדק שר את המילים: "אבל אנחנו עמך בני בריתך בני אברהם אוהבך שנשבעת לו בהר המוריה" וגו'.
(בישיבת וולוז'ין נהגו לשיר בדבקות נפלאה את השיר המיוחד הזה. ספר 'דרך עץ החיים' עמוד 501).
גם רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל שהיה תלמיד וולוז'ין היה נוהג לנגן ניגון זה בכל מוצאי יום הכיפורים והיה שר זאת בשמחה.
לקראת מותו ניסו שוב הכמרים לשכנעו, ואפילו כמה ממעניו ביקשו ממנו מחילה ודרשו שלא ינקום בהם מעולם האמת…
הוא ציטט להם בביטחון ובשלוות נפש את הכתוב בתהילים: "הללו את השם כל גויים שבחוהו כל האומים", ושאל כמובא בפסחים: "מה ענין להן, אומות העולם להלל ולשבח על 'כי גבר עלינו חסדו'?"
אלא, כמו בן מלך שבילדותו חברו הכה אותו בשעת המשחק, והנסיך הקטן איים: חכה חכה כשאהיה מלך, אחזיר לך מנה אחת אפיים! אחרי שנים הפך הנער למלך, והחבר המכה חשש לחייו, אך המלך ממרום כיסאו גיחך: כל מעשה ההכאה הזה היה לשחוק בעיניי.
"ככה גם כאן", אמר להם גר הצדק: "כשאגיע לעולם שכולו טוב, אל מקומי השמור לי, לא ייחשבו לעומתו כל העינויים שהסיבתם לי אלא כהכאה של ילד, ולא תהא דעתי נתונה לדבר פעוט כזה כמו נקמה בכם ובמעלליכם.
"וזו הסיבה שגם אומות העולם צריכים להלל 'כי גבר עלינו חסדו', כי דווקא משום שכל כך גבר עלינו חסדו, לכן כל הצרות שעוללו אינם נחשבים כל כך בחומרתם ובתוקפם!"
(על פי החפץ חיים כפי ששמע בעל הספר 'משנת רבי אהרן', וכן 'בחיי המוסר' הג"ר אלחנן וסרמן הי"ד).
רגע לפני שעלה על המוקד בירך, על פי הוראת הגר"א, את ברכת: "המקדש את שמך ברבים". בין קהל ההמונים הנוכרי שהריע עמד בעל 'יסוד ושורש העבודה', רבי אלכסנדר זיסקינד מהוראדנא, שהתחפש לגוי ובא במסירות נפש למעמד שרפתו של הגרף פוטוצקי בכיכר העיר, כדי לענות 'אמן' על הברכה שבירך אברהם בן אברהם: הברכה על קידוש השם כאשר הציתו בו את האש.
החפץ חיים זיע"א אמר כי הגאון מווילנה התבטא בזמנו שאילו היו עשרה כשרים מישראל עונים אמן על ברכתו של גר הצדק, כבר היה משיח בא.
סיפור מסירות הנפש של הגר אברהם בן אברהם התפרסם ברחבי קהילות ישראל, וכך כתב עליו רבי יעקב עמדין זצ"ל בשנת תקט"ז (1755):
"מה אירע בימינו לפני איזה שנים בווילנא ראש מדינת ליטא, שנתגייר שר גדול מגזע פאטאצקא ותפשוהו וחבשוהו ימים רבים בחשבם שיחזור לדתם, ואע"פ שהיה יודע כי לא ימלט מעשות בו יסורין קשים ומיתה אכזרית, אם עודנו לא ישוב, והם היו חפצים להצילו ממות ומעונש קשה ומר ממות, שהיה מעותד לו אם יעמוד בדעתו, ולא פנה עליהם ולא לתחינת אמו השררה, לא חשב גיזומם, ולא תאות וחשק הנאת עולמם, לא פחד ולא דאג למות בכל היסורים המרים שעשו לו.
"אחר שהמתינו לו זמן רב, חסו עליו מאוד לכבוד משפחתו, והוא לעג לכל פיתויי הכומרים המדברים אליו יום יום כמנהגם ברוב דבריהם ביחוד לשר חשוב כזה שחק להם בזה להם, ובחר מות ארוך וערוך לפניו עם יסורים אכזרים משונים מאוד, מחיי עולם עובר, קבל וסבל הכל מאהבה ומת על קידוש השם, תנצב"ה" (ויקם עדות ביעקב, כה, ב).
מעניין לציין כי בעיתונות הכללית דאז התפרסם סיפור דומה מאוד אך בשם שונה. יש הטוענים שמשפחת פוטוצקי ביקשה להסתיר את חרפתה והביאה למעצרו בשם בדוי, ולכן הידיעה התפרסמה כך:
"מווילנה שבפולין, 11 ביוני, מגיע אלינו מקרה מחריד של נקמנות פאפאלית (כלומר קתולית) נגד יהודי, כדלהלן: בית משפט לצדק בעיר זו פסק גזר דין לפני מספר ימים נגד נוטש אמונתו בשם רפאל סנטימאני, יליד קרואטיה, אשר לאחר שהתחנך בדת הנוצרית כפר בה בגיל 12 שנה, אימץ את חיק הדת היהודית והחליף את שמו לאברהם איזקוביץ.
"במהלך שהותו בבית הסוהר כמה וכמה כמרים קנאיים ביקרוהו באורח יומיומי, (בהשתדלם) להראותו את נוראותו של פשע הכפירה, ולאלצו לחזור בו ולשוב לכנסיה, ולמשך יום או יומיים החזיקו בתקוה להשיבו אליהם: אך הם מצאו עצמם טועים.
"הוא היה כה איתן עד אשר לא העינויים שסבל ולא הצעת החנינה עשו עליו כל רושם. בתשיעי לחודש הוא הובל להוצאה להורג…"
(The London Magazine, July 1753)
על המוקד
אברהם בן אברהם הועלה על המוקד בכיכר העיר בווילנה בז' בסיוון תק"ט, יום טוב שני של חג השבועות. הוא קפץ אל האש הבוערת בזעקת 'שמע ישראל'.
הכנסייה הנוצרית, שראתה באירוע ביזיון עבורה, אסרה על קבורת אפרו, ורק לאחר שוחד שנתן אחד מיהודי הקהילה ניתן חלק מאפרו לקבורה בבית העלמין היהודי שם.
טרם פטירתו, ביקש הגאון מווילנה להיקבר ליד קברו של אברהם בן אברהם.
מרן הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, שהיה בקי במנהגי הגר"א, אמר שמקובל לומר בשם הגר"א שאין להקפיד בהליכה ארבע אמות לפני נטילת ידיים, כיוון שיש אומרים שלאחר מותו של הגרף פוטוצקי, שמסר נפשו על קידוש השם, נחלש הסטרא אחרא מאוד.
מקום קברו התקדש בעיני יהודי וילנה ורבים היו עולים להשתטח על קברו. מעל מקום הקבר צמח עץ בעל צורת שם השם.
"שמענו מפי הגאון רבי אלחנן ברלין שליט"א ששמע פעמים רבות מפי הגה"צ רבי שלמה בלוך זצ"ל תלמיד החפץ חיים, שסיפר שהיה בבית הקברות בוילנא, היכן שהיה קבור הגר"א ליד אפרו של הגר צדק הנ"ל (לפני שהעבירו את קבר הגר"א למקומו הנוכחי), וכידוע צמח עץ מעל קבר הגר צדק, וסיפר הרב בלוך שצורת גידול של העץ היתה בצורת שם השם.
"וכששאלו הרב ברלין, האם כולם ראו את זה, או שרק מי שהתבונן היטב והבין בענין. שתק רבי שלמה ואמר: ודאי שכולם ראו את זה, זה היה נראה לעיניים ממש!" (ספר מאיר עיני ישראל, ח"ו עמ' 623)
במלחמת העולם הראשונה הצליחו חיילי הצבא הגרמני לגדוע חלק מהעץ. העץ יבש בשנת תרפ"ה בערך, ובשנת תרפ"ז הקימה 'הצדקה הגדולה' של קהילת וילנה אוהל על קברו וגדר ברזל לשימור שרידי העץ.
על דופן האוהל הוטבע על טבלה הנוסח: "ציון גר צדק, לנפש יקרה זכה וטהורה, הקדוש אברהם בן אברהם זצ"ל. קידש השם ברבים, ב' שבועות ה'תק"ט".
בשנת תש"ז הורתה הממשלה הקומוניסטית לפנות את בית העלמין הישן בווילנה לצורך הקמת אצטדיון. בפועל הועברו רק שבעה קברים לבית העלמין החדש, בהם קבר הגר"א וגר הצדק.
בשער האוהל כיום חרות על טבלה: "כאן גנוז רבם של ישראל, הגאון רבינו אליהו זצוקללה"ה מוילנא ומשפחתו, ואפרו של הגר צדק הי"ד".
הקהילה בבית הכנסת הגדול בווילנה מזכירה את שמו של רבי אברהם בתפילה מיוחדת בכל שנה בעת הזכרת נשמות ביום השני של חג השבועות.
זכותו וזכות הנשמות הקדושות שמסרו את נפשן על קידוש השם תגן עלינו אמן.
* * *
כאשר גר מתגייר ומצטרף לעם ישראל הוא משנה את שמו ומאמץ שם יהודי חדש. כשמזכירים את שמו ושם אביו וצריך לומר פלוני בן פלוני, לא מזכירים את שם אביו הנוכרי וגם במקרה שאביו יהודי לא מזכירים את שמו, אלא הוא נקרא בן אברהם אבינו.
וכך כאשר מעלים אותו לתורה, או כותבים את שמו בכתובה או בגט מציינים את היותו בן לאברהם אבינו, ולגיורת כותבים 'בת אברהם אבינו, בת שרה אימנו'.
את התנא בן בג בג מכירים יפה לא רק המעיינים בגמרא אלא כל מי שנחשף לאמרתו במסכת אבות: "בן בג בג אומר הפוך בה והפוך בה דכלא בא" (שהכל בה). ומה פשר השם: בן בג בג?
אלא מדובר בתנא שהיה גר, וכמוהו גם בן הא הא, ובתקופה שהתגיירו גילוי היותם גרים היה סכנת נפשות. אילו היו הגויים מזהים שהם גרים, היו הורגים אותם.
ולמה נקראו כך? בן הא הא הוסיף ה' לשמו כאביו אברהם אבינו שהתווספה ה' לשמו, ועוד ה' כאימו שרה שגם לשמה התווספה ה'. והתנא בן בג בג כינה עצמו כך כי ב' וג' הן שוות ערך גימטרי לאות ה', ואם כן גם הוא נקרא על שם אברהם ושרה (תוספות מסכת חגיגה ט).
הגאון רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל, דן בשאלת המקור למנהג קריאת גר "בן אברהם אבינו", וציין שלא מצא מקור מפורש למנהג זה בתלמוד ובפוסקים.
הוא מביא הסבר פשוט ומשמעותי לכך: "שאדרבא הוספת כנוי 'גיורא' לשמו זהו לשבח, כמאמר הכתוב במגילת רות: 'ישלם השם פעלך, ותהי משכרתך שלמה מעם השם… אשר באת לחסות תחת כנפיו'.
"ולכן מצאו קדמונינו ליותר טוב לקרוא אותו בשם 'בן אברהם אבינו' שזה מבליט הגירות לשבח יותר מקריאת פלוני הגר. ציון שמו של אברהם אבינו כאביו של הגר בא רק לחזק את מעמדו כמי שבחר להצטרף לעם היהודי מתוך רצון וגאווה".
הוא מוסיף כי כינוי הייחוס לאברהם אבינו מעניק לגרי הצדק את הזכות להיות שליחי ציבור בתפילה, וגם לומר בברכת המזון: 'אלוקי אבותינו' … ו'נודה לך השם אלוקינו על שהנחלת לאבותינו…' "ומזה נמשך המנהג לקרא את הגרים בן אברהם אבינו" (שו"ת משפטי עוזיאל, יורה דעה, חלק ב, סימן נט).
קריאת שם הגר "בן אברהם" משייכת אותו לאבות האומה היהודית כיוון שכך הוא מתייחס לכל האבות והוא כמו כל יהודי אחר בעם ישראל. כולנו בני אברהם, יצחק ויעקב.
