כמה נוח לתת אמון. כמה קל לעצום עיניים, להתמכר לאשליית "האחר הגדול". וכמה זה מסוכן • בעולם שבו מעורבבים הטוב והרע, האור והחושך, היפה והאפל, מוטלת עלינו עבודה: לברור בזהירות איפה לכבד ואיפה לחשוד, מתי לתת אמון ומתי לסייג אותו, איך לחיות עם בני אדם באחדות ובידידות ואיך להיות זהירים כלפיהם בו זמנית • לא שחור-לבן
היה לו קול עמוק, מהלך קסמים. חליל שניגן את היפה שבמנגינות. ולפיד אש בוער, עוצמתי, שהפנט אליו את ההמונים.
הם הלכו אחריו.
הלכו לעומק היער, הלכו בשבילים פתלתלים, הסכימו להיקלע לסבך ולהפקיר את עצמם להדרכתו. רק ללכת אחריו הם רצו.
אבל בעומק הסבך, פתאום לא היה קולו קסם, אלא ארס. החליל לא עוד ניגן רוך ויופי, אלא צרם והכאיב. ולפיד האש הבעיר את הכל מסביב באש איומה, לוכדת.
זה הסיפור שלו.
מפחיד? מאוד. רחוק מהמציאות? למרבה הצער והכאב, לא ממש.
בואו נודה בכנות: אחד הדברים הנחמדים הוא שיש לנו מושא הערצה. מישהו שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות. השכל יוצא לחופש, ההיגיון – שיכור מאושר. לא צריך להפעיל אותו, אין מה להרהר, ישנו "האחר הגדול" (לשונו של לאקן, אנליטיקאי) שעליו אפשר להשליך את כל-כולנו. אנחנו יכולים לפזז חסרי דעת בחסות 'האחר הגדול' הזה. שואלים את מוצא פיו, מניחים לו לנהל את חיינו. מאמינים לו.
אבל האמת, היא שאמונה שלמה ותמימה צריכה להיות לנו רק ביחיד ומיוחד ברוך הוא. בכל הקשר לבני אנוש, החיים מורכבים הרבה יותר. כמו שוקולד עם שברי בייגל'ה: מתוק ומלוח. יצר טוב ויצר רע נמצאים בליבו של כל אדם, והיחס אליו, לפיכך, צריך להיות מורכב בהתאם: כבוד וחשד.
ביהדות הנושא מוכר וידוע, הרבה לפני שלהבדיל, אנשי מקצוע התחילו לדבר על "כבדהו וחשדהו". אפילו זקני בית הדין היו מזמנים אליהם את הכהן הגדול בערבו של יום הכיפורים, וזו לשון המשנה:
מְסָרוּהוּ זִקְנֵי בֵּית דִּין לְזִקְנֵי כְּהֻנָּה
וְהֶעֱלוּהוּ לַעֲלִיַּת בֵּית אַבְטִינָס וְהִשְׁבִּיעוּהוּ וְנִפְטְרוּ וְהָלְכוּ לָהֶם.
וְאָמְרוּ לוֹ: אִישִׁי כֹּהֵן גָּדוֹל אָנוּ שְׁלוּחֵי בֵּית דִּין, וְאַתָּה שְׁלוּחֵנוּ וּשְׁלִיחַ בֵּית דִּין.
מַשְׁבִּיעִין אָנוּ עָלֶיךָ בְּמִי שֶׁשִּׁכֵּן שְׁמוֹ בַּבַּיִת הַזֶּה שֶׁלֹּא תְּשַׁנֶּה דָּבָר מִכָּל מַה שֶּׁאָמַרְנוּ לְךָ.
הוּא פּוֹרֵשׁ וּבוֹכֶה, וְהֵן פּוֹרְשִׁין וּבוֹכִין: (יומא א, ה)
ומסביר הרמב"ם: "והוא היה בוכה מפני שחשדוהו במינות, והם היו בוכין שחשדוהו, כי אסור בתורתנו לחשוד ולחשוב מחשבה רעה על אדם שעניינו מסופק, אלא לצורך הכרחי כמו שתראה". וזהו צורך הכרחי, לחשוד במי שאתה מטיל עליו את עול כפרתך לשנה הקרובה. עול הכרחי שדורש לדעת ולהכיר: בכל אדם, טוב ככל שיהיה, כל עוד הוא בארץ החיים, יש גם יצר רע.
האדם הוא יצור אנוש, ובהיותו כזה – כוח, שררה, מעמד ושלטון עלולים בקלות להזיח עליו את דעתו. אדם מועד לעולם, ולכן האמון בו לעולם לא יהיה בעיניים עצומות, אלא בהשכל ובדעת.
ועל המורכבות הזו, על חיים של כבוד וחשד, אמון והסתייגות, ביקשנו לכתוב. כי במיוחד לאחרונה כולנו התוודענו לסיפורים על אנשים שנתנו בהם אמון מלא והוא נשבר, והגיעה העת לפקוח עיניים.
עצומי עיניים ודעת
פייגי היא רואת חשבון מצליחה. אף אחת לא תגלה בחיוך העדין שלה או במילים השקולות את התופת שהיא הייתה בה. "כבר יצאתי משם", היא אומרת. כואב לה מדי להיזכר, אבל היא כן רוצה לומר משהו. המשהו הזה מתברר כסיפור ארוך וקורע לב, "ואני צריכה לספר אותו כדי להבין את עצמי, לעזור לנשים אחרות להבין את עצמן, ובעדינות לפקוח לנו את ההיגיון והדעת".
הכת בה היא שהתה לא מוקפת בגדרות תיל, אבל אם מישהו חושב להפסיק את הסגידה למנהיג הכת, הוא הופך מיד להיות מושא של שנאה, לעג והתנכלויות עד שנגמר לו האוויר. "לא יודעת איך קרה שחשבנו לצאת המקום הזה. זו באמת הייתה מחשבה עצמאית שלא אופיינית לאנשי הכת שעסוקים מאוד בעצמם, במנהגים שקבע המנהיג, בשמחות ובאבל, וכמעט לא מביטים החוצה. יש שמירה הדוקה מאוד על כל התכנים והמפגשים שנעשים רק בתוך המקום המצומצם כדי שלא תתרחש 'זליגה' לכאורה, וגם כדי שהמחשבות יישארו רק סביב המנהיג והמעמד הקרוב אליו, הנערץ.
"אבל בעלי כן הפעיל חשיבה עצמאית. הפריעו לו מנהגים בכת שסותרים הלכה ברורה. תחושת החנק שלו הייתה מוחשית. כשהגענו לאותה קהילה שאני מכנה אותה היום 'כת', התלהבנו שכולם שומרים תורה ומצוות בצורה מלאה, אבל בעצם לא קלטנו שהלכות בין אדם לחברו מופקרות שם.
באיזשהו שלב בעלי החליט להעביר את הילדים למוסד חינוכי שמור מכל משמר, אחר. מעשה לגיטימי בארץ החיים, לא?
"התברר שלא. לא אם השתייכת לכת. כתובות הנאצה על דלת ביתנו, היריקות על הפנים של ילדינו ועל פנינו שלנו, החרמות של החברות הקודמות על הילדות שלי בנות השש והחמש, וודאי שעלינו – כבר אי אפשר ללוות כוס חלב או שמן מהשכנה, שמשפילה עיניים ולא עונה לנקישות. הפכנו אוויר. והרגע הכי קשה? בעל הבית שהשכיר לנו את הדירה בתוך הקהילה הסגורה (והוא לא נמנה עליה), הצטווה להפסיק את החוזה איתנו, למרות שהשקענו מאוד בדירה ובחוזה נחתם שנגור בה חמש שנים. זו היתה הרבה מעבר למכה כלכלית. הידיעה שנתנו אמון במישהו וסגדנו לו, וכעת כשהפסקנו, הוא מתנכל לנו".
"בקורסים אצלנו", מתארת רחל, "קורסים של שיטה מסוימת (שמורה במערכת) ללימודי חכמת הנפש, היה כלל: את חושבת – משמע את כופרת. את צריכה להאמין באמונה שלמה במה שאומרת המרצה שהערצנו כולנו עד כלות. אחרת, לעולם לא תתקדמי, ותסולקי מהקבוצות.
"הייתי בתקופה מאתגרת מאוד בבית עם בעלי. התייעצתי עם המרצה – מה שהיה חלק אינטגרלי מהשיעורים. היא יעצה לי עצה שהרגשתי שכאדם, אינני יכולה ליישם. העצה שלה עמדה בניגוד גמור לבין אדם לחברו. החלטתי לעשות משהו אחר, עדין יותר. כשהיא שמעה שלא פעלתי לפי דבריה, היא הגיבה 'מצטערת, רחל, אין לך מה לעשות כאן איתנו. השיטה שלנו מדויקת מאוד. כשלא פועלים לפי ההוראות בדיוק מקסימלי, התוצאות הרות אסון'.
ככה, במילים האלו היא סגרה עלי את הדלת פיזית, וגם את החלק הנפשי הפעור שהיה בי, תלוי בה כל כך, מעריץ, סוגד. בבת אחת – אין עצום!"
"איזה שטויות אלו!" ינזפו בנו אלו שגדלו על מצע השכל הקר והחוקר, "מי לא שר פעם 'פתי מאמין לכל דבר'?" אבל רגע, לפני שתנזפו בקול, בואו נחשוב ונודה כמה ממכר זה להאמין לכל דבר. כמה אנחנו חולמים שתהיה לנו דמות כל יודעת בחיינו. כמה עמוק עמוק בתוכנו, הכמיהה הזו אנושית: להיות גמול עלי אימו. היא והחום. חממת אין-סוף.
אלא שחממת האין-סוף הזו נתונה לזמנים ספציפיים מאוד. ואם אנחנו נוטלים אותה לכל חיינו אנחנו נכנסים למקום סכנה. והסכנות מגוונות:
הסכנה הראשונה היא להישאר עצומי עיניים ורחבי חיוך. אמרו לנו שהוא מטפל? יופי! בדיוק מטפל אנחנו צריכים. אמרו שהוא מנתח? יופי! אנחנו מחפשים מנתח. אלא מה, היו כשלים, עיוותים, יצאנו חולים הרבה יותר משנכנסנו? קורה.
לא קרה כשל? ההערצה שלנו נוסקת לגבהים חדשים ולסופרלטיבים המומים. "הוא מציל! הוא גאון! הוא מוכשר בצורה הזויה!" את כל-כולנו אנחנו מניחים בכף היד של איש אחד. זה נעים ועוטף. העיניים? עודן עצומות.
האפשרות השנייה היא להישאר עצומי עיניים ורחבי חיוך עד רגע הכשל. פתאום התברר שהעצה המבריקה הכשילה, והעובדה שהקוסם-יועץ לא שאל את דעתנו ולא הסכים לשמוע את הפרטים החשובים, גרמה שהכל התפרק.
גרוע יותר: פתאום התגלה ששיקולים זרים ואפלים הנחו אותו. הוא לא חשב בכלל עלינו אלא על צרכיו וטובתו.
ואז?
במקרה הטוב, העיניים נפקחות. זוהי סטירה מצלצלת לאמון רך, לעומק ההישענות, לפלומה שעיטרה את חיינו. לפעמים, במיוחד ברגעים הראשונים, נרוץ כאחוזי אמוק לעבר השני של הכפר: לא לסמוך יותר על שום דבר. לא להאמין לכלום. הכל רק על הכתפיים שלנו, אף אחד לא יגיד לנו מה לעשות.
במקצועית יקראו לזה 'פרנויה': תחושה שלא ניתן לסמוך על התרופות שהרופא רושם ולא על הטייס שאמור להנחית אותנו לחיים ולשלום. אנחנו בוטחים רק בעצמנו.
האפשרות השלישית והמאוזנת תהיה, שאחרי שסמכנו בעיניים עצומות לרווחה, אחרי שהשקענו את ליבנו וחווינו סתירה וסטירה, נצטרך לקום ולעשות מעשה.
בעברית קוראים לזה: לגדול.
התלות והגדילה
אנחנו נולדים תלויים. זו עובדה פשוטה לחלוטין. בצורה הטבעית והנורמלית, הימים הראשונים של התינוק בעולם הם ימים שאמא משוקעת בו לגמרי. זוהי "תלות מוחלטת": אם היא לא תביא לו אוכל תוך דקה, הוא ירגיש אימה איומה; אם היא לא תאחז אותו או תלפף בבגדים צמודים, הוא ירגיש מתפרק. בהמשך, התלות המוחלטת הזו מתרחשת לעיתים: כשהילדון חולה, למשל, הוא חוזר לרגעי התלות המוחלטת: תלוי לגמרי בתרופה שאמא תביא, בתור שתקבע לרופא, שתעזור לו לנשום, שתגביה לו את הכרית.
לפעמים אנחנו לא מקבלים את התלות המוחלטת הזו. אמא הייתה עסוקה ולא שמה לב שאנחנו קודחים, לפעמים יש שם גם הזנחה פושעת, דיכאון אימהי שלא מאפשר לאמא לערסל את התינוק שלה ולהיות קשובה לצרכיו.
ואז, אז מתפתח בור עמוק ללא תחתית שמחפש עוד ועוד את המקום הזה שבו תמומש התלות המוחלטת. היכולת להישען בלי להצטרך לעשות כלום. פשוט לשקוע לחלום שיש שם דמות מיטיבה וחומלת ששומרת ומזינה ומסדרת את השמיכה, הכרית והבקבוק עבורנו. האחר שיודע הכל.
אבל במצבי בריאות נפשית, יש המשך של התפתחות: דונלד ויניקוט, רופא ילדים ופסיכואנליטיקאי, הטביע את המושג "מתלות מוחלטת לתלות יחסית". מרגעים שבהם אמא 'כל יכולה' ורק עליה סומכים, לרגעים שבהם מבינים שאמא היא, כן, דמות מורכבת יותר. ההתפתחות הזו מתרחשת, כמה מרתק! דווקא בזכות 'טראומה נורמלית' שכל תינוק עובר.
הנה במילים פשוטות: התינוק בעריסה, מחכה לאמא. פתאום הוא מרגיש צביטות בבטן. תמיד כשיש לו צביטות בבטן הוא צועק, אמא שומעת ומביאה לו אוכל חם ונעים וחיבוק. היום הוא צועק וצועק, ואמא לא באה! זו טראומה לתינוק. הוא רגיל שאמא משוקעת בו לחלוטין, והפעם – היא לא באה! אין לו ממד זמן, אין לו רצף, אז הוא צועק עוד קצת ופתאום אמא באה. היא מחבקת אותו, מספרת לו שהיא מצטערת שהוא חיכה לה, פשוט היא הייתה חייבת משהו בשביל עצמה, אבל מה פתאום, היא לא רצתה להיעלם לתינוק החמוד שלה.
זו אבן יסוד בעולם התינוק: התינוק מבין שהוא לא אשם, שאמא היא לא כל יכולה. זה כנראה עצוב קצת, אבל העובדה שאמא מודה שהיא לא כל יכולה, קצת מרככת את הצער. ויותר מזה: העובדה שאמא לא כל יכולה, מחייבת את העולל למצוא כוחות בעצמו, לנדנד את עצמו עד שאמא תגיע, למצוץ אצבע, לדמיין אותה, ורק מדי פעם לייבב, להזכיר לה לבוא.
זה נשמע טריוויאלי, נכון? פשוט ממש. אבל תראו איזו התפתחות חשובה נעשית כאן! הישענות מוחלטת לגמרי לגמרי על אמא, הופכת לתלות בה באופן יחסי. אמא היא יצור בפני עצמו. היא לא מענישה אותנו כשהיא לא מגיעה אלינו ברגע היבבה הראשונה, ולא נעלמת. היא לא יכולה כי גם לה יש צרכים, וכישלונות, היא לפעמים עצבנית ולפעמים עייפה, והיא תחזור.
דווקא ההכרה של אמא ואבא בעובדה שהם גורמים לילד גם צער אבל רוצים מאוד לתקן אותו, ההבנה שיש להם כשלים אבל גם יכולת לעבוד ולהצליח לתקן, יוצרות את הקשר המופלא הזה: אי אפשר לאהוב מי שלא טועה. אמא היא לא מלאך אלוקים. היא יצור שיש בו אהבה ויש בו עייפות ויש בו כעס ורוגז וגם געגוע ויכולת לתקן הכל מחדש. זו אמא אמיתית, אנושית. איתה אפשר ליצור קשר.
אלא שלפעמים, מרוב שהתאכזבנו, ואף אחד לא היה שם לחפש אחריות, ואף אחד לא תיקן ולימד אותנו את ההדרגה הזו, אנחנו עדיין מחפשים את האחר הגדול. ולפעמים סתם ככה, אנחנו פשוט מתגעגעים למקום הזה של התלות המוחלטת. של האמון ללא סייג.
אלא שהשם הטוב שתל אותנו בעולם שאי אפשר לגדול בו כך, תלויים באופן מוחלט. צריך להבין את זה, צריך לעבוד על זה, צריך לגדול.
עולם של עבודה
ד"ר רונית לזר, עו"ס קלינית, עוסקת בטיפול נפשי, מרצה ומדריכה בכירה, מסכימה עם הגעגוע וגם מדרבנת אותנו לעליית מדרגה:
"כשמגיעים לפתחנו מקרים שבהם האמון באדם ובטובו מתנפץ, אין ספק שזוהי רעידת אדמה וערעור. לא ניתן להתחמק מהמקרים ומהמשמעות שלהם, וגם לא כדאי להתחמק, מכיוון שאלו מקרים שיכולים לגדל אותנו, לעזור לנו להכיל מורכבויות. זה מאתגר אותנו מבפנים בכל פעם מחדש, אמונית, רגשית, קהילתית, וזו העבודה שלנו.
"כמה היינו רוצים לחיות בעולם שכולו טוב! עולם תמים, שבו אנחנו מפקידים את הנפש שלנו ביד האחר הטוב והסמכותי, נותנים אמון שלם, יכולים לעצום את העיניים לרווחה. עולם של שלווה ורק נועם. אבל אנחנו צריכים לזכור שהשם לא שם אותנו בעולם כזה.
"מנגד, חשוב לזכור שהשם גם לא שם אותנו בעולם שכולו רע, חלילה. כדי להתנהל בעולם המורכב הזה, יש צורך בשני דברים עיקריים: בסיס של אמון באדם ועולם, ויכולת להפעיל את השכל שלנו. לא להיות עיוורים.
"היהדות דורשת מאיתנו ראיית מורכבויות ושימת לב אליהן מתוך הפעלת השכל הישר. הדיבר הראשון שלנו הוא 'אנוכי השם': אחד ויחיד ואין יחידות כמוהו. עוד קצת ויש לנו: 'כבד את אביך…' ואם אביך אומר לך משהו שסותר את האמונה בקל חי? ואם כיבוד הורים מתנגש עם שמירת השבת? כולנו יודעים את ההלכה במקרה זה, שהציווי האלוקי הוא הקובע.
"אנחנו חיים עם סתירות, עם קונפליקטים. החיים שלנו מלאים סוגיות שאנחנו נדרשים אליהן. יש לנו סדרי עדיפויות ויש לנו צורך בהתבוננות על הסוגיות הללו ולא ללכת בלא דעת.
"בתוך העולם הזה, שיש בו גם טוב וגם רע, יש לנו אתגר מורכב: מחד גיסא – לתת אמון, ומאידך גיסא – לסגת, לחשוב, לומר: זה לא!
"וכמבוגרים, יש לנו האתגר לעזור לילדים לפתח את האינטואיציה ואת הראייה המורכבת: מתי לתת את האמון ולסמוך, ומתי לסגת. להקשיב ללב. לשים לב לתחושה הפנימית.
"ילדים נולדים עם פונקציה בסיסית של נתינת אמון. יש סרטון מפורסם של ניסוי שבו מלמדים את הילד להישמר מזר, גם אם הזר הזה נותן לו סוכרייה. רגע אחרי השיחה החשובה הזו שאמא מסבירה לילד שלה ומוודאת היטב שהוא הבין את הזהירות מזר, מגיע לגינה זר חביב עם כלב חמוד וסוכרייה על מקל ומבקש מהילד לבוא איתו. והילד? הוא הולך עם הזר! ילד אחרי ילד מתלווה לזר.
איך קורה דבר כזה? האם הוא לא הבין מה שאמא הסבירה לו רק לפני רגע? זהו, שהוא הבין, אבל קיימת בתוכו מערכת חזקה והישרדותית הרבה יותר: מערכת של אמון, שאיתה אנחנו נולדים: מישהו רוצה לתת לי משהו טוב, אז אני רוצה ללכת איתו. הם יודעים, אולי, שאסור ללכת עם זר, אבל הם לא מאמינים שהאיש הזה עם הסוכרייה והחיוך יכול להיות מסוכן.
"תינוק – גמול עלי אימו ומאמין לה בהרפיה מוחלטת. אנחנו זקוקים לאמון הזה: באמא, בגננת, בשכנה. אחרת לא נוכל להתפתח ולייצר קשרים. ב-DNA שלנו טבועה היכולת הזו, לסמוך על האחר. יש מערכות יחסים שמחזקות את האמון הזה – מערכות יחסים שמזינות, מספקות, רואות את הזולת, מכבדות את הצורך שלו שהוא לפעמים שונה מהצורך שלי. (אני צריכה שקט, התינוק רוצה לשחק. אני רואה את הצורך שלו. אני רוצה שהיא תלבש חולצה כחולה, היא אוהבת את הוורודה. אני רואה את הרצון שלה.)
"לעומתן, יש גם מערכות פוגעות. מזלנו שהפוגעים הם אחוז קטן ורוב האנשים הם אנשים טובים דיים בעלי כוונות טובות, אבל האחוז הקטן הזה יכול לייצר טראומה לכל החיים. לחצות כביש זה בטוח בדרך כלל, אבל אחוז קטן מסתיים בתאונות שמחסלות חיים שלמים. לכן חשוב לדבר שוב ושוב איך להתנהל נכון בכביש, אבל חשוב גם לא להיות חרדתיים ומוצפים בכל פעם שנחצה את הכביש. החרדה הזו, כשלעצמה, עלולה להקפיא ולהביא אותנו למצבי סכנה.
אנחנו צריכים להחזיק את החבל משני הקצוות שלו: גם להאמין וגם להיזהר. זה מערך חיים שלם".
איך מצליחים לראות גם אותנו וגם את האחר? להאמין בטוב ולחשוד ברע? איך אפשר לחיות את המורכבות הזו, כמו לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה?
רונית מרחיבה: "בתוך האמון הגדול, שכאמור, הוא פונקציה נפשית מולדת, צריך שיתפתח יסוד ורכיב נוסף: הכרה בכך שהזולת הוא לא רק פונקציה עבורי, אלא יש לו מרכז חיים משל עצמו. אבא הוא לא רק פונקציה להכין לי חביתה בבוקר, הוא גם אוהב לשתות את הקפה שלו בשקט; הגננת היא לא רק ממלאת את הצרכים שלי להכין יצירות מקסימות, היא גם אוהבת לדבר, לפעמים וקצת, עם הסייעת.
"לכל אחד יש חיים, שהם מעבר לפונקציה של סיפוק הצרכים הפרטיים שלי. ואפילו שהייתי רוצה מאד שכל הפוקוס יופנה אלי, וכל המחשבות יהיו סביבי, וכל הפעולות יהיו קשורות לעצמי, הרי שהאמת היא שלאחר יש עוד. עוד מוקדי התעניינות, עוד רצונות, עוד רגשות. האחר הוא סובייקט משל עצמו, ולא רק אובייקט מספק לצרכים שלי.
"היכולת הזו, שהיא יכולת התפתחותית, מאפשרת לאדם לבחון את הקשרים שלו עם הזולת. להקשיב קשב פנימי למערכות יחסים ובמיוחד ליחסים היררכיים, יחסי סמכות, שבהם מחד גיסא יש צורך לתת אמון גדול יותר, ומאידך גיסא טמונה שם סכנה.
"אנחנו לא יכולים לחשוד בכל רופא גדול שהוא אומר דברים כדי לשקר לנו ובשביל האינטרסים שלו. אם נחשוד ולא ניתן אמון ברופא, איך תהיה לנו רפואה?
מנגד, דווקא שם, במקומות הללו שישנו הרופא שיודע – וישנם אנחנו שמבינים פחות ברפואה, יש סכנה. הוא יכול לנצל, הוא יכול להיות אינטרסנטי, ואנחנו צריכים לראות אותו כאדם בעל חיים משלו. למרבה הצער, הוא לא עסוק כל היום אך ורק במחשבות איך לעשות לי טוב. צריך להתבונן בזה משני הצדדים: לכבד ולהאמין, וגם להקשיב לתחושת הבטן. אם משהו לא מרגיש נוח, אם משהו מריח לא טוב, כדאי לעצור, להתבונן, לשקול מחדש, לבקש חוות דעת נוספת.
"אחד הוא אלוקינו. כל היתר – בני אדם. אם לקחנו אדם ושמנו אותו במעמד אלוקי, החמצנו דיבֵר חשוב מאוד. הסתכנו. הגמרא כולה מבוססת על סברא, על שאלות ותשובות ומחלוקות. איך איבדנו את היסוד החשוב הזה? לאן נעלם השכל הישר שלנו כשהוא מסתמך כל כך על אמון עיוור? כשאנחנו תמימים מדי וסומכים מדי, אנחנו עלולים ליפול; כשאנחנו חושדים מדי – אנחנו עלולים להפסיד.
וזה אתגר.
הוא לא קל ולא פשוט, אבל מאתגר, מסקרן, מרחיב את הנפש.
"היכולת הזו, לעזור לילדים להגיע ליכולת של הפעלת ביקורת נכונה, היא יכולת של הגנה אמיתית: עוצמה פנימית בוחנת, קשובה לעצמי ולאחר, לא מאמינה בעיניים עצומות".
על אמון בטיפול
אחד המקומות הכי רוטטים של אמון הוא בחדר טיפולים. הנפש שם חשופה, עוברת תהליכים רגרסיביים שמחזירים אותה לצרכים קדומים יותר, יודעים פחות.
מה קורה שם? איך ניתן לסמוך?
"לפעמים", כך ד"ר לזר, "מתעורר צורך לשאלת רב דחופה, להכוונה, ולהבדיל – ייעוץ חד פעמי אצל מי שהוא חכם, נבון, ויודע דברים שהם מעבר לנו. לא פעם גם אני עצמי פונה לשאלות אצל מורי הוראה ותלמידי חכמים שראייתם עמוקה וצופה למרחוק.
"טיפול זה משהו אחר. שונה לחלוטין. במפגש טיפולי נוצרת קרבה, מתרחשת העברה של רגשות בעוצמות ראשוניות וגבוהות מאוד. אם שני האנשים במפגש הטיפולי חסרי מודעות לעוצמה של הרגשות והדחפים שפועלים שם, אז המפגש הטיפולי טומן סכנה רבה.
"במפגש טיפולי, העבודה על יכולות הקשר היא עבודה מרכזית, ומשום כך, משום שהוא טומן בחובו כל כך הרבה סעיפים, תחושות, דקויות ורבדים – הרגש הזה נמצא כל הזמן בעיון, בהשגחה ו-לא לבד: למטפל יש קשר עם קולגות, קבוצות עמיתים שבהן הוא בוחן את רגשותיו הדקים. הוא עצמו בטיפול, כדי להביא למודעות את החלקים הלא מודעים שלו עצמו, אלו שעלולים לפגוע.
"הדרכה – שבה המטפל מביא את כל חלקיו, היא חלק אינטגרלי; היררכיה – שבה המטפל אומר למטופל מה עליו לעשות ואיך לנהוג, היא מחוץ לתחום. ישנם כללים שמבטיחים את הביטחון של המטופל, אין ליצור קשר מקביל – חברתי או אחר מעבר לטיפול עד שלוש שנים לאחר סיום הטיפול, ויהיה מי שיגיד, שעד 120 המטופל נשאר מטופל ולא נוצר איתו קשר שאינו קשר טיפולי.
"כל הכללים האלו לא יוצרים חסינות מפני כל פוגע בטיפול. כבר שמענו על מטפלים גדולים שלא נענו לכללי האתיקה ופגעו. אבל הסבירות הגבוהה היא, שמי שלמד את כללי האתיקה ושומר עליהם, הוא בסבירות נמוכה יותר לפגוע.
"המסגרת היא לא מסגרת סודית במובן מסוים אף שהיא אינטימית. יש חיסיון, כמובן, אבל הסוגיות הרגישות עולות ונידונות עם קולגות, הדרכה וטיפול, בין היתר כדי לא להגיע לבעיות.
"לכן, יצירת קשר קרוב וקבוע עם מישהו שאינו מבין ובקי ואין לו השגחה והדרכה, גם, ובמיוחד, אם אותו 'מישהו' הוא דמות סמכות מוערכת, זו סכנה, ויש לשים עליה את הלב".
ומנגד? מנגד לא רק על אנשי הסמכות מוטלת הסמכות כולה. גם מהמון העם נדרש לחדד עיניים ולב, ולדעת, הו, לדעת. לא לנהות בעיוורון מוחלט.
עיר עילית, עיר תחתית
אנחנו אנשים טובים? בטח!
יש בנו חלקים רעים? גם בטח.
ככה זה. בכולנו. השאלה היא לא אם יש או אין, אלא אם אנחנו מוכנים להתבונן בהם או לא, בעצמנו וגם באחרים. לכבד את החלקים הטובים שבתוכנו ולתקן את הפגומים. לכבד את החלקים הטובים באחר ולחשוד בפגומים.
"יש כל כך הרבה תחומים אפורים שאינם אסור או מותר, לא בתחום ההלכה ולהבדיל גם לא בתחום החוק, אבל הם שייכים לתחושת הלב, והם יכולים להיות פוגעניים, קשים ומטרידים", מסכימה רונית לזר. "היכולת לפתח את האינטואיציה, לסמוך על תחושת הלב, להתרחק מפני מה שעושה לנו רע בפנים, היא יכולת נבנית שכדאי מאוד לפתח אצל הילד מגיל צעיר.
"קשה לחנך לכך מגיל צעיר. אנחנו אוהבים לחנך לשחור או לבן. אנחנו אוהבים שקט ואין לנו הרבה סבלנות להסתבכות. אנחנו רגילים להקשיב לדמויות סמכות. זהו חינוך שמכבד מבוגרים. קשה לחנך למורכבות בה אנחנו מקשיבים לרב ולמורה, אבל יש גם לנו סיפור שחשוב להקשיב לו, כי יחסים הם מורכבים בטיבם ויש להם גוונים: המורה כעסה עלי בשיעור תורה ושלחה אותי למנהלת אפילו שרק חייכתי לחברה החדשה.
"היכולת להבין שגם למורה יש סובייקטיביות משל עצמה, אולי היא לא ישנה בלילה ואולי כואב לה הראש, אולי עשיתי משהו לא ראוי אבל מכיוון שיש גם אותה, היא הענישה אותי בצורה לא מידתית – זו יכולת. יכולת למַפּות, מה שייך לי, מה אינו שייך לי. ההכרה בעצמי, בכוחות הטובים שלי, בכוחות הפחות נחמדים שלי. ההכרה באחר: בכוחות היפים שלו, בכוחות הפחות יפים שלו. בלי לפצל. גם אנחנו וגם האחרים הם 'גם וגם'.
"איך? זה מסובך, נכון. אבל דווקא הלימוד לחיות במורכבות עוזר לנו להתנהל בבטחה. דווקא הפיצול של 'שחור' 'לבן', 'טוב מוחלט' 'רע מוחלט' – יוצר סכנה. צדיק נופל שבע פעמים וקם. הוא לא מושלם. אז לא להאמין בו? בטח להאמין בו! אבל בעיניים פקוחות. להאמין בו, אבל כשיש לנו מוטו יציב של היחיד והאחד שעליו אנחנו נשענים מכל וכל, 'אנוכי השם'.
"בכל אחד קיימת עיר תחתית. בתחתית הזו יש גם חלקים אפלים. רבי ישראל סלנטר, מגדולי בעלי המוסר, כבר אמר לנו שבכל אדם יש גן חיות קטן. מה יש בגן החיות הזה? הרבה דברים. למשל אפרוחים של צורכי תלות מוכחשים, לפעמים אהבה שלא יודעים איך לממש אותה, ולפעמים חיות אימתניות יותר. בעיקר יש בעיר התחתית הזו תכנים לא מודעים, שככל שנהיה מודעים אליהם, בדיאלוג איתם ובאינטגרציה, הם לא יהפכו להיות פוגעים, מסוכנים, מפוצלים.
"כשזה בדיאלוג, בשיח, בקשב, יכולה להיות סובלימציה – עידון: יש לך דחף להיות רוצח? תהיה שוחט או מוהל, אומרת הגמרא (מסכת שבת קנו). אל תתעלם מהחלקים החייתיים שלך, תנתב אותם לטוב.
"האדם חי בשתי ישויות? כזו של 'עיר עליונה' מקסימה ו'עיר תחתית' מנותקת ולא מוכרת? זו סכנה. יש לו 'עיר תחתית', עם רגשות וצרכים עמוקים ופנימיים, אבל האם הוא חושב עליהם, מכיר בהם, פועל איתם? זה סיפור של עבודה עצמית.
"וכן, זה מאתגר. הפתרון הוא לא לקבור מתחת לשטיח את התכנים שלנו, אלא להתבונן בהם, לתקשר איתם. אלו חיים של עבודה עצמית".
"כן", יודעת רונית שיש כאן משהו מאכזב, "זו לא כתבה שיוצאים ממנה עם משהו ברור, עם קווי הנחיה. זו לא כתבה 'סגורה'. זו כתבה שמאפשרת לאנשים לחשוב, להרהר, להמשיך ולעבד תכנים. לייצר אותנו אנשים חושבים, מורכבים, פוקחים עיניים, מנתחים.
"כי לא באנו לעולם של מנוחה, ולא באנו לעולם שכולו חסד ללא גבולות. ודאי שנהיה אנשי חסד, אבל עם קצת יותר צניעות, קצת פחות צעקנות: בלי 'אהבה נפולה' במערכות יחסים – אהבה שנפלה למקום לא ראוי ולא מיטיב. 'אני כאן בשבילך 24/7! את בלב שלי! אני רואה את הנשמה שלך! אני לא ישנה בלילות כי אני דואגת לך!' זוהי 'אהבה נפולה', אהבה נופלת וכושלת.
"קצת פחות הערצה, קצת פחות סופרלטיבים, קצת יותר שכל ישר, גבולות שמאפשרים לי להיות אני, לאחר להיות אחר. זו היכולת להיות 'יחד' שאינו פוגעני. נעשה עבודה עם עצמנו, בפנים, יותר מאשר עם הזולת, כדי שנביא לזולת משהו יותר מזוקק, יותר מעובד, פחות משליך. וזו עבודה לא פשוטה, אבל טהורה".
פחות נוצצת, פחות סופרלטיבית, פחות מעריצה וסוגדת. יותר שקטה, יותר ענווה, מתבוננת, חושבת, מנתחת. זו העבודה שלנו.
מה האמצעי, מה המטרה
הרה"ג יעקב בוצ'קובסקי, ראש כולל ומחבר סדרת הספרים 'בעצתך תנחני', ועוד, מתווה כלל חיוני:
"כאנשים המעוניינים לקיים את רצון השם, אנחנו זקוקים לרבנים ולמורי דרך שיאירו את דרכנו. התורה עצמה קובעת שיש להעמיד דמות תורנית לקבל ממנה הדרכה – 'עשה לך רב'.
"יחד עם הצורך התורני לקבל מרות, יש גם צורך נפשי להסתמך על מישהו, בפרט בנושאים רגישים ומורכבים. לכל אדם יש רצון לשאול רב ולסמוך על שיקול דעתו.
"יש הבדל גדול בין קבלה מרב, לבין היתלות נפשית באדם מסוים. התלות עשויה להתפתח כאשר הדמות הרוחנית היא הנושא, היא המרכז. הוא קובע מה ראוי ומה לא, המילה שלו היא סוף פסוק. היחס לרב הוא, בהגדרה, כאל אדם שמורה לנו מה דבר השם. אין לו סמכות לעקור דבר מהתורה, ובדורנו גם אין לו סמכות לחלוק על דורות ראשונים.
"הוא באופן מובהק מורה כיצד ללכת בדרך קיימת, הוא לא ממציא את הדרך בעצמו. כאשר אנחנו פונים אליו אנחנו מחפשים את הדרך לעבוד את השם, לא מחפשים איך להתקשר ספציפית לרב הזה.
"אותה תופעה של היתלות רגשית, קיימת גם ביחס לעיסוק בסגולות. כל סגולה במהותה היא דרך להתקשר אל השם ולשאת חן לפניו. אם נצמדים אל הסגולה ומייחסים לה כוחות, בלי קשר לשאלה מה רצון השם כאן – זו סטייה מהדרך.
"כל יהודי מחפש את הקב"ה, אליו נתונים מעייניו. האדם פונה לעסוק בסגולות או לקבל השפעה מרב ומורה דרך רק כדי למצוא חן בעיניו של השם. אלא שהיצר הטבעי גורם לאדם להימשך אל האמצעי ולהפוך אותו למטרה.
"השאלה שיש לשים לב אליה בכל פעם שעוסקים בסגולה שדרכה רוצים לעורר רחמי שמים, או בהיצמדות לאדם גדול שדרכו רוצים לזכות להתחבר אל השם, היא כמה הקשר עם השם נמצא במרכז השאיפה.
"כאשר ההיצמדות לסגולה מקבלת ישות בפני עצמה ומרגישים שהישועה תלויה בה ללא קשר מה הקב"ה ירצה, או כאשר נוצר קשר תלותי בדמות מסוימת, ללא רצון להתקשר לקב"ה דרכו אלא רצון להתקשר אליו עצמו ותו לא – הדבר מוכיח שהאמצעי הפך למטרה".
החלקים הרעים, המלחמה הטובה
לא רק באחרים, כבר אמרנו. גם בנו עצמנו יש את החלקים הפחות יפים, פחות מוארים. והחלקים הללו עלולים להחליש את כוחנו מאוד, אם לא נדע לתת להם את השם והמקום הנכונים.
כשהייתי ילדה, קיבלתי ספר שבו סופר על ילדותם של צדיקים. היו שם סיפורים מופלאים על תינוקות שבירכו בטרם ינקו, על ילדים שוויתרו בצורה נשגבת, על התמודדות מעוררת השתאות עם תנאי חיים לא פשוטים.
קראתי את הספר הזה, והרגשתי ייאוש גדול. לצדיקים הגדולים אין יצר הרע, אין מלחמה? הם נולדו מושלמים? אם כך, מה יהיה איתי? אני, שהיו בי קנאה ושנאה ועצבות וגאווה, איך אגדל להיות צדיקה?
לימים, כשקראתי את מכתבו של הגר"י הוטנר ב'פחד יצחק', התהפך עלי עולמי. וזה לשון המכתב:
"אהובי וחביבי, שלום וברכה!
"מכתבך הגיע לידי, ודבריך הגיעו ללבי.
דע לך חביבי כי עצם מכתבך מתנגד הוא לכל התיאורים הנמצאים בו. והנני בזה להסביר לך תוכן משפט זה.
"רעה חולה היא אצלנו שכאשר מתעסקים אנו בצדדי השלמות של גדולינו, הננו מטפלים בסיכום האחרון של מעלתם. מספרים אנו על דרכי השלמות שלהם, בשעה שאנחנו מדלגים על המאבק הפנימי שהתחולל בנפשם.
"הרושם שלך על גדולי ישראל מתקבל כאילו יצאו מתחת יד היוצר בקומתם ובצביונם. הכל משוחחים, מתפעלים ומרימים על נס את טהרת הלשון של בעל ה'חפץ חיים' זצ"ל, אבל מי יודע מן כל המלחמות, המאבקים, המכשולים, הנפילות והנסיגות לאחור שמצא החפץ חיים בדרך המלחמה שלו עם יצרו הרע – משל אחד מני אלף. ודי לנבון שכמותך לדון מן הפרט אל הכלל.
"התוצאה מזה היא כשנער בעל רוח, בעל שאיפה, בעל תסיסה מוצא בעצמו מכשולים, נפילות, ירידות, הרי הוא דומה בעיניו כבלתי 'שתול בבית השם'. שלפי הדמיונות של נער זה, להיות שתול בבית השם, פירושו הוא לשבת בשלוות נפש על נאות דשא של מי מנוחות וליהנות מיצרו הטוב, כדרך שצדיקים נהנים מזיו השכינה שעטרותיהם בראשיהם במסיבת גן עדן, ולאידך גיסא, לא להיות מרוגז מסערת היצר על דרך הכתוב של 'במתים חופשי' [תהילים פח, ו].
"אבל דע לך, חביבי, ששורש נשמתך הוא לא השלווה של היצר הטוב, אלא דווקא מלחמתו של היצר הטוב. ומכתבך היקר והנלבב מעיד כמאה עדים כי אכן לוחם נאמן אתה בצבאותיו של היצר הטוב.
"באנגלית אומרים – Lose a battle and win the war – דהיינו, הפסד קרב, ותנצח במלחמה. בודאי שהנך נכשל ועומד להיות נכשל (אין בזה משום פתיחת פה לשטן), ובכמה מערכות תיפול שדוד. אבל אני מבטיח לך שלאחר הפסד כל מערכות תצא מן המלחמה כשזר על ראשך, והטרף החד מפרפר בין שינך.
"החכם מכל אדם אומר 'שבע יפול צדיק וקם', והטיפשים חושבים כי כוונתו בדרך רבותא: אף על פי ששבע יפול צדיק, מכל מקום הוא קם. אבל החכמים יודעים היטיב שהכוונה היא שמהות הקימה של הצדיק היא ה'שבע הנפילות' שלו. וירא את כל אשר עשה והנה טוב מאוד. טוב זה יצר טוב, מאוד זה יצר הרע.
"אהובי, הנני לוחץ אותך אל לבבי, ולוחש באוזנך, כי אילו היה מכתבך מספר לי אודות המצוות והמעשים הטובים שלך, הייתי אומר שקיבלתי ממך מכתב טוב. עכשיו שמכתבך מספר על דבר ירידות ונפילות ומכשולים, הנני אומר שקיבלתי ממך מכתב טוב מאוד. רוחך סוערת לקראת השאיפה להיות גדול. בבקשה ממך, אל תצייר בנפשך גדלותם של גדולי עולם שהם ויצרם הטוב בבחינת חד הוא. לעומת זאת צייר גדלותם של גדולי עולם באותיות של מלחמה נוראה עם כל הנטיות השפלות והנמוכות. ובזמן שהנך מרגיש בקרבך סערת היצר, דע לך שבזה אתה מתדמה אל הגדולים הרבה יותר מאשר בשעה שאתה נמצא במנוחה השלמה שאתה רוצה בה. דווקא באותם המקומות שהנך מוצא בעצמך הירידות הכי מרובות, דווקא באותם המקומות עומד הנך להיות כלי להצטיינות של כבוד שמים.
"דווקא באותם המקומות שהנך מוצא בעצמך הירידות הכי מרובות, דווקא באותם המקומות עומד הנך להיות כלי להצטיינות של כבוד שמים.
"אינך רוצה לגנוב את דעתי, שאחשוב עליך שהנך בקו הטוב בעוד שבאמת הנך כך וכך, ועוד כך ושבע פעמים כך. ואני מה לי לכל השבע פעמים הללו. בשבילי עבודת היסוד היא שבמשך החורף העבר רכשת לך ידיעה הגונה בהלכות נזקי ממון. חזרת כמה פעמים על המסכת שלמדת. לא תכחיש את זה, זו היא העובדה המכריעה. בעובדה זו גנוז סוד הניצחון במאבק היצרים שלך.
"הנך כותב: 'לעולם לא אשכח הרצון שהיה בי להצליח ולעלות מחיל אל חיל. אבל חבל, כבר אבדה תקוותי'. אינני יודע כיצד אתה מעיז פנים להכחיש מציאות חיה, האם אתה לא עלית מחיל אל חיל מאותו זמן שנכנסת לבית המדרש?!
"מכיר אני אותך שאינך בעל העזה כזה, שלא שהם הם הדברים: אם מוצא אתה בעצמך שיצרך הרע מתגבר עליך, הנך חושב בטיפשות ובתמימות שכבר אבדה תקוותך. דבריך פשוט מביאים לידי גיחוך. משתתף אני בסבלך הרע, אבל הסבל הזה הוא, הוא הרחם של הגדלות. ראיתי את פניך בשעת עיון בהלכה. ראיתי את פניך בשעת הקשבה לשיעורים. ראיתי את פניך בליל שביעי של פסח. האותיות החרותות על פניך בשעות הנ"ל הן אותיות של 'סוף הכבוד לבוא'. אין שביל הכבוד מתפתל דרך מישור: שביל הכבוד עובר מסתובב כנחש עלי דרך וכשפיפון עלי אורח. ארסו של נחש בקרבך? – הוא ישופך עקב ואתה תשופנו ראש.
"מצאתי לנכון להציע לך דברים הללו במכתב. הכוונה היא לתת לך יכולת להזדקק להם מדי פעם בפעם. מובן מאליו שמפאת זה לא היתה לי הכוונה אלא לקו הכללי. בנוגע לנקודות פרטיות, בזה יפה כוחו של הדיבור החי פנים אל פנים.
אתה הוא השתול בבית השם!
בהשתתפות בסבלך, בביטחון בניצחונך, בתפילה להצלחתך
יצחק הוטנר.
נ.ב. עכשיו הנך מבין את המשפט הראשון של המכתב, כי עצם מכתבך מנוגד הוא לכל התיאורים הנמצאים בו".
כמה אנחנו רוצות להיות טובות, ורק טובות. מרוב פחד מהרע, אנחנו מכסות אותו בשמיכות ובשטיחים. עוצמות עיניים מראות רע. אבל מוזר, הוא לא נעלם לשום מקום. הוא נמצא שם, קופצני ופורץ בדרכים אפלות יותר.
מי ייתן והילדים שלנו יוכלו לספר לנו את חטאיהם, ואנחנו נעלוז במלחמה שלהם. מי ייתן ונוכל לספר לנו עצמנו את עצת יצרנו, ונשמח – הנה, מצאנו אותך, יצר, עכשיו נעשה איתך עבודה. מי ייתן ונסכים לגלות שטעינו, נסכים לגלות שאנחנו יכולים לתקן.
הלוואי שנפגוש את הערים התחתיות שממילא קיימות בכולנו, נאיר עליהן פנסים. נעשה את רצון השם.
