כשהבכור היה תינוק, הייתה אמא שלו 'אמא תינוקת', צעירה וטרייה מאוד. כשהבכור הופך למתבגר, נהיית אמא שלו 'אמא מתבגרת', מגבשת במקביל אליו את הזהות הפנימית שלה כאמא ולומדת להכיר את עצמה מחדש. כי ככה אנחנו: גדלות עם הילדים ועם התפקיד | אז מה עובר על אמא שלומדת לראשונה להיות אמא למתבגר? אילו רגשות היא פוגשת? ומה כדאי לה לדעת בשלב המרגש והקצת-מפחיד הזה? נשות המקצוע כאן עם תשובות מאלפות | עוד יותר גדולה
השלב שבו אנו הופכות לאימהות למתבגרים מגיע בדרך כלל כשאנו כבר מרגישות אימהות בעלות ותק וניסיון. אנו כבר מגדלות חבורת ילדים בבית, למדנו כיצד לנהל אותם היטב, איך לנענע את הקטן בעגלה ובו זמנית לבחוש בסיר ולהטות אוזן לילד הגדול; למדנו לפשר בין ניצים ואפילו הקימה בלילה לתינוק התורן לא מאיימת עלינו; צברנו לא מעט ניסיון, ואנו בטוחות בעצמנו, יודעות מה לעשות ואיך להגיב ברוב המצבים.
ואז, לראשונה, מגיעה התמודדות מזן אחר, שונה לחלוטין מכל מה שהכרנו עד כה – גיל ההתבגרות של ילדנו הבכור. זהו שלב מכונן, שבו אנו פוגשות לראשונה את האתגר הזה, את השינויים, את ההתנהגויות החדשות ואת חוסר הוודאות. למרות כל הניסיון שצברנו כאימהות, אנו ניצבות כעת בפני אתגר חדש לגמרי, מסע לא מוכר שבו אנו לומדות מחדש את תפקידנו.
איך ניגשים למשימה הזו? והאם אפשר לעבור את גיל ההתבגרות בשלום? יצאנו לשוחח עם נשות מקצוע, ויחד הן מרכיבות את המדריך השלם לאם למתבגר הראשון.
כשאני הייתי בגילך
"נהוג לומר ש'ילדים קטנים נושאים על הידיים וילדים גדולים על הכתפיים', וזה נכון כל כך", מקדימה שפרה יוספי, יועצת חינוכית. "אין ספק שגיל ההתבגרות הוא מאתגר, וכמו בכל תחום, גם בכל מה שקשור לגיל הזה הילד הבכור הופך להיות סוג של שפן ניסיונות. כמו שטעינו לא מעט פעמים כשהוא היה קטן, כך גם בהתבגרות אנו עלולים לטעות, ויש בכך יתרונות וחסרונות.
"גיל ההתבגרות הוא גם זמן לגלות על עצמנו יכולות חדשות כהורים", היא מוסיפה. "אם עד עכשיו ידענו למשל שאנו יודעים לרתק את הילדים בסיפורים או שיש לנו יכולת להלביש אותם בטעם טוב, ייתכן שנגלה כהורים למתבגרים שיש לנו יכולת ליצור איתם קשר, להקשיב להם או להיות שותפים בבחירת בגדים בשיתוף איתם. יש נקודות לא מעטות שיכולות להפתיע אותנו, ועלינו להיות מוכנים למסע הזה אל הפנימיות שלנו, כי כל ההורות היא מסע של גילוי עצמי".
אם אפשר היה לחשוב שכאימהות צעירות יהיה לנו יותר כוח לעמוד באתגרים, טוענת מנחת ההורים דקלה יוספסברג כי "לפעמים דווקא האימהות הצעירות, שחוות לראשונה את גיל ההתבגרות אצל ילדיהן, הן אלו שהכי ייבהלו ממנו. כי ככל שהאימהות צעירות יותר, כך הן בדרך כלל מבולבלות יותר, ואילו האימהות ה'מנוסות', שכבר גידלו כמה מתבגרים בבית, פחות נלחצות מהפוזות שילדים עושים לפעמים בגיל הזה.
"אגב, זה מתבטא גם בתחומים נוספים, כי כיום, עם כל הידע הרב שקיים בנושא האימהות, אמא מרגישה לעיתים קרובות שהיא 'לא מספיק יודעת' ו'צריכה להתייעץ וללמוד'. אשת המקצוע תלמד אותה, העובדת הסוציאלית תדריך אותה, האחות בטיפת חלב תסביר, המורה תייעץ… כולם ילמדו אותה איך לנהוג עם הילדים שלה, וזה מערער אצלה את שיקול הדעת הטבעי. זו לדעתי אחת הסיבות לכך שכיום מגיעות אלי אימהות לילדים צעירים ממש שטוענות שכבר צצו אצלם סממני גיל ההתבגרות, והן חסרות אונים מולם".
אבל האם הצעירה הזו עברה בעצמה את גיל ההתבגרות לא מזמן. אולי זה יעזור לה בהתמודדות?
"אני לא חושבת שיש בכך יתרון", משיבה דקלה. "אם מדובר באמא שעברה את גיל ההתבגרות ללא כל בעיה מיוחדת, היא ממילא לא תבין את המתבגר שלה, ואם היא עברה את הגיל הזה בהתמודדויות ובקצרים עם אמא שלה, אפשר לשער שהיא הבטיחה לעצמה ש'היא לא תהיה כמו אמא שלה'. זוהי הבטחה שמלווה אותנו לא פעם כאימהות, ובהתאם לכך אנו בונות לעצמנו בראש סוג של דגם הורי שאנו חייבות להיצמד אליו, העיקר שהילדים שלנו לא יחוו את מה שאנחנו חווינו. התוצאה היא הורות לחוצה שאינה בטוחה ונינוחה. הילדים, בחכמתם, מרגישים את הנושא הרגיש אצלנו ומשתמשים בו כדי לנסות אותנו.
"הייתה אצלי למשל אמא שכמתבגרת חוותה הרבה מאוד סירובים מהוריה לבקשות שביקשה, והיא החליטה בליבה שלילדים שלה היא תיתן ותאפשר הכל בצורה יותר משוחררת. אבל מרוב שהיא הייתה לחוצה לאפשר להם, הילדים שלה זיהו זאת, והיו מנצלים אותה ואף מבצעים מעשים קשים ביותר עד כדי סכנת נפשות. הם לא עשו זאת במודע כמובן, אך מתחו את הגבול כדי להשיג כל מה שרצו, עד שלבסוף היא נאלצה לומר 'לא', ובכל פעם שהיא סירבה היא חשה כישלון גדול, כי הרי היא הבטיחה לעצמה שהיא לא תהיה כמו אמא שלה…
"דבר זה נכון תמיד, אך בגיל ההתבגרות הוא בא לידי ביטוי חזק יותר, והמציאות מוכיחה שככל שנתאמץ להתרחק מהמודל שראינו בבית, כך אנחנו עלולות להזמין את הילדים שלנו לאותו מקום, והם יובילו אותנו בדיוק למקום שבו לא היינו רוצות להיות".
גם שפרה יוספי בטוחה שעצם הניסיון להקביל בין מה שעבר עלינו כבנות מתבגרות, לבין מה שעובר על ילדינו כמתבגרים – עלול לנחול כישלון. "נכון שכאימהות צעירות יש לנו נטייה להרגיש שאנחנו 'מבינות' את המתבגרים שלנו, ואנחנו משתמשות במשפטים כמו: 'בגיל שלך הייתי…' או 'אצלנו לא היה מקובל', ו-'הדור שלכם…' אבל האמת היא שכאן בדיוק מתחילה הבעיה, כי אמא צריכה לדעת לעשות את ההפרדה בינה לבין ילדה, ולהבין שאחרי שנים שבהן היא גידלה את הילד שלה כשהוא כביכול חלק ממנה – הוא הגיע לשלב שבו הוא מייצר הפרדה מוחלטת.
"ברגע שאני מצליחה כאמא לייצר את ההפרדה ביני לבין הילד ומבינה שהיחס שלי כלפיו כמתבגר צריך להיות שונה מכפי שהיה בעבר, סימן שאני בתחילתו של תהליך נכון, כי ההתבגרות היא גם שלי כאמא, ולא רק של הילד. גיל ההתבגרות הוא הזמן להבין שאני מגדלת בבית בן אדם שיש לו אישיות משל עצמו וייתכן שגם דעות שונות משלי, רצונות אחרים וגם חוויות שונות. כשנגיע להבנה הזו, משהו בתקשורת בינינו ייפתח".
דומה אבל שונה
אילה אלבאז, עו"סית קלינית ומחברת הספר 'עד הקצה' המיועד להורים למתבגרים ולאנשי חינוך, רואה את כל התופעות האלו מקרוב. "כשמדובר במתבגר ראשון במשפחה, הוא בעצם גם הילד הבכור", היא מזכירה, "וממילא מצטרפות למרדנות הטבעית של גיל ההתבגרות גם תכונות 'הבכור'. זה הופך את האתגר לגדול יותר ומעורר תחושה של קושי ושל סיבוך.
"אנחנו לפעמים נדהמות ולא זוכרות את עצמנו במצבים כאלו כשהיינו בגילם", היא מוסיפה, "וזה באמת נכון, כי מבחינה מנטלית הם באמת נמצאים במקום שונה משלנו. לכן הדבר הראשון שאני ממליצה לאימהות הוא לתת לילדים המתבגרים זמן ומרחב רגוע כדי שיוכלו לבנות את הזהות שלהם, ולהפריד בין מה שאנחנו עברנו בגיל ההתבגרות לבין מה שהם עוברים. לקבל בהבנה את זה שיש להם סודות וכל עוד הם לא מסכנים את עצמם זה בסדר, לקבל גם את העובדה שהם יוצרים הפרדה או אולי מרחק – זה חלק מתהליך בניית המובחנות שלהם, והכל תקין ונורמלי".
אבל מה יש בו בגיל ההתבגרות שמצליח לסבך את כולנו?
"אדם בוגר הוא אדם שאחראי להחלטות שלו, למערכות היחסים וההישגים שלו ולמימוש הפוטנציאל שלו", מסבירה שפרה, "וגיל ההתבגרות הוא בעצם המסע שהילדים שלנו עוברים בדרך להפוך לבוגרים.
"התהליך הזה כולל מגוון של שינויים הנוגעים לחיפוש הזהות והשייכות, לדימוי גוף, להצבת גבולות, לצורך בתשומת לב, לניסיון להיות חלק מחברת השווים, ועוד רשימה ארוכה של שינויים והתמודדויות, שאם רק נפרק אותה לחלקים קטנים – נגלה שגיל ההתבגרות מאתגר לא פחות מהתקופה של אחרי לידת הבן הבכור שבה אנו חוות את משבר האימהות הראשון, או ממשבר גיל הארבעים המפורסם.
"אני חושבת שרובנו לא זוכרות באופן מדויק את מה שחווינו בגיל ההתבגרות, אך למרות זאת, ברור שלכולנו יש זיכרונות מסוימים מהגיל הזה, ואם רק ניזכר בתחושות הכלליות שחווינו, ונכפיל את העוצמות שלהן – כי כיום הכל קיים בעוצמות גבוהות יותר – נוכל להבין כמה לא פשוטה ההתמודדות של הילדים שלנו.
"עצם ההבנה הזו תעזור לנו להזדהות עם הילד, פתאום נוכל להבין למה הוא נפגע ממשפט שאמרנו לו, או למה חשוב לו כל כך לקנות בגד מסוים דווקא או לצאת עם חברים. גם אם לא נסכים עם חציית הגבולות – לפחות נבין ונזדהה עם רגעים של בהלה, בלבול או חרדה. בשלב זה נוכל יותר להכיל ולהקשיב, וגם נילחץ פחות. כי הרי גם אנחנו עברנו את ההתמודדויות האלו, והנה אנחנו כיום אנשים בוגרים, שפויים ונורמליים פחות או יותר, למרות כל הבלגן שחווינו".
אימהות צעירות מרגישות לפעמים כמו "חברות" של הבנות שלהן, כשהן יושבות איתן ועם החברות שלהן ביחד, וכביכול חוזרות לימי הסמינר. האם זה חיובי ומועיל?
"אמא היא לא חברה, וזה חייב להיות ברור", מבהירה דקלה. "אבל אם היא אוהבת את הטעם האופנתי של הבת שלה, היא יכולה בהחלט לצאת איתה לקניות, וזה יכול להיות נחמד. אין סיבה שלא ליהנות עם הבנות שלנו, אפשר גם לצחוק ולשוחח איתן, ואם הן לומדות משהו מעניין בכיתה – הן יכולות לשתף אותנו, סתם בשביל הכיף.
"נכון שבעבר היו היחסים בין הורה לילד מרוחקים יותר וכיום אנו מצויים במקום אחר, וככל שחולפות השנים מתבססת הורות חדשה שהיא רכה וחברית יותר, בגובה העיניים. אך התפקיד שלנו הוא לזכור שבתוך כל זה חייבת להישאר היררכיה, ואמא היא לעולם לא 'חברה לחלוטין', כי אז הילד עלול לזלזל, ואנחנו לא רוצים שזה יקרה. דווקא בתוך ההורות החדשה הזו חשוב יותר מתמיד שנשמור על כבודנו".
זה נורמלי?
אם כל התופעות של גיל ההתבגרות כל כך טבעיות ונורמליות, מה בעצם הבעיה?
"רוב השינויים שעוברים על המתבגרים שלנו הם נורמליים ותואמים לגיל, אך יש גם כאלו שצריכים להציב לנו תמרור אזהרה", מבהירה שפרה. "אומנם נכון שילדים בגיל ההתבגרות חווים שינויים במצב הרוח וזה נורמלי, הם מנתקים קשרים או מתבודדים או מתנתקים מפעילות חברתית שאהבו בעבר – וגם זה נורמלי, הם מתקשים לקבל סמכות, חווים לפעמים ירידה בלימודים או שינויים בהרגלי אכילה ושינה – והכל נורמלי והגיוני.
"הבעיה מתחילה כאשר הדבר פוגע בהם, וכדי לדעת אם יש צורך לדאוג, חשוב שנשאל את עצמנו כמה שאלות. הראשונה נוגעת למשך הזמן: 'האם כל הזמן זה כך?' כלומר – האם הילדה שלנו תמיד חווה שינויים במצב הרוח, גם בכיתה וגם בבית? ההבדל יכול להיות גדול ומשמעותי מאוד, ולכן חשוב למדוד זאת בזמן.
"השאלה השנייה בוחנת את עוצמת ההתנהגות. ייתכן שתהיה לילדה שלנו ירידה במוטיבציה או בהישגים הלימודיים. אם במקום לקבל 100% היא יורדת ל-80% זה סביר, אך אם הירידה דרסטית – מ-100% ל-30% או שהיא לא מתרכזת כלל ואין לה שום מוטיבציה – נוכל להבין שיש כאן בעיה הדורשת טיפול.
"השאלה האחרונה שהייתי מבקשת לברר היא אם זה מפריע לה בכלל. כי נכון שמלכתחילה היינו מצפים מהילדה להתנהלות מסוימת, אך אם היא מתנהלת אחרת כי זה האופי שלה והדבר אינו מפריע לה – איננו צריכים לנסות לשנות זאת. כדאי תמיד שנשאל את עצמנו: 'למי זה מפריע – לי או לילדה?'" וכמובן שלא מדובר כאן על חוצפה או על דברים שעוברים גבול הלכתי או התנהגותי. למשל ילדה שבגיל ההתבגרות הסדר לא מעניין אותה בכלל.
"ייתכן גם מקרה הפוך, שבו ילד מתבגר יהיה מבוהל מעוצמת ההתפרצויות שלו או מעיסוק בתחום מסוים שפתאום מעורר אצלו עניין, והוא מרגיש חריג. חשוב שננרמל לו את התחושות שלו ונבהיר לו שהן טבעיות לגיל ויחלפו. נרגיע אותו במילים, נחונן אותו במבט הסבלן לתהליך, נתמלל ונתווך את השינוי הפנימי הזה".
ומה עם מקרים שבהם זה גובל בבעיה רוחנית?
דקלה מבקשת להבהיר ולהרגיע: "הלחץ הגדול ביותר שיש לכל אמא שומרת מצוות: דתייה – מהמגזר הלייט ועד למגזרים השמרנים ביותר – הוא שהילדים שלה לא יהיו דתיים כמוה, או אולי לא דתיים בכלל. זה מעיק עליה ומעסיק אותה, וגם מאוד מפחיד אותה. בדיוק כאן מצויה הבעיה, כי ברגע שאמא 'מפחדת' ו'נלחצת' מהילדים שלה, היא מעבירה להם את המסר שיש להם דרך להלחיץ אותה. במצב כזה, הילדים, בצורה לא מודעת, עלולים לנצל זאת.
"ננסה לחשוב על נערה בת שלוש עשרה שמקצרת קצת, רק קצת מאוד את החצאית ורואה שאמא שלה מחווירה ומבועתת כולה. חשבו כמה כוח יש לצוציקית הזו כשהיא מבינה שביכולתה להשפיע על מצב הרוח של אמא. ברור שהיא תמשיך לנצל את עמדת הכוח המדהימה שהיא קיבלה לידיה. איך אפשר אחרת?"
אם לא להיבהל, אז איך להגיב?
"הרעיון הוא לפעול בצורה עניינית ונטולת פחד, מתוך ידיעה מוחלטת וברורה שהילדים שלנו רוצים ושואפים במהותם לבוא אחרינו, כי זוהי האקסיומה האנושית שהקב"ה ברא בעולם – רק שיש להם ניסיונות משלהם, והניסיון שלנו הוא לא להאמין לתחפושות שלהם. מוטל עלינו להעניק להם את מלוא האמון והאהבה, כשאנו מודעים לכך שייתכן שיטעו או ייפלו בדרך, אך לא נתרגש מכך, אלא נמשיך לכוון אותם בכבוד, אהבה ואמון, ואם יש נפילה כלשהי נחכה בסבלנות, עד שיתרוממו".
מדובר בכל זאת בילדים צעירים. האם אפשר לסמוך עליהם שיצליחו להתמודד?
"לפעמים הורים אומרים לי: 'היא ילדה קטנה, בסך הכל בת שתים עשרה, איך נוכל לסמוך עליה?' או: 'הוא בחור בישיבה קטנה, מה הוא כבר מבין?' ואני עונה להם: אם הקב"ה סומך עליה שתקבל עול מצוות, אז מבחינת הבורא היא כבר לא ילדה אלא אישה, ואם האב בירך 'ברוך שפטרני מעונשו של זה', זה בוודאי לא סתם משפט, אלא יש בו משמעות. אם הקב"ה סומך על הילד שלנו, גם אנחנו יכולים לסמוך עליו, ולא מתפקידנו להיות אחראים למצוות שלו.
"ידוע הסיפור על אבא שהגיע למרן הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל ושאל אותו: 'הבן שלי לא קם לתפילה, מה לעשות?' שאל הרב שטיינמן: 'מה הבעיה שלך?' שוב אמר האב: 'הבן שלי לא קם לתפילה'. ענה לו הרב שטיינמן: 'זו הבעיה של הבן שלך, ומה הבעיה שלך?'
"זה לא שאני אומרת להתעלם מההתמודדות של הילדים או לא לעזור להם בעת הצורך, אלא להפך – חשוב שהם ידעו שאנו נמצאים עבורם, זמינים ומוכנים תמיד לשמוע ולייעץ, אך עם זאת לא להיבהל ולא להילחץ מכל שטות שהם עושים בגיל ההתבגרות".
הדמות הנוספת בחייו
מה עם הדמויות שהילדים שלנו פוגשים במוסדות הלימוד? האם הן יוכלו לסייע במקרה שאנחנו מתקשים לעשות זאת?
"המסגרת החינוכית תופסת מקום רב אצל ילדינו", מסכימה אילה, "וכן, לפעמים זה יכול להיות לטובה, כאשר הנער יוצר קשר מיטבי עם מבוגר שמאמין בו ורואה בו את האיכויות שלו, שלעיתים לא מתבטאות בבית, אך באות לביטוי במסגרת הלימודית.
"קורה גם שבני נוער, מתוך הרצון שלהם להגן על בני המשפחה, יעדיפו לשתף מישהו מתוך מסגרות החינוך. נוסף על כך, לאנשי החינוך תפקיד חשוב באיתור וזיהוי הקשיים, אך מובן שאין בקשרים האלו כדי להחליף את הקשר עם ההורים, שהרי היחסים עם בני המשפחה ילוו את האדם לכל אורך החיים שלו, ולכן יהיו התמודדות מרכזית בחייו".
שפרה: "אני רוצה להאמין שבית הספר הוא לא רק מקום לימודים שמקנים בו ידע, אלא גם מקום שבו הילדים שלנו מפתחים כישורים חברתיים ומקבלים כלים לניהול מערכות יחסים, רוכשים ערכים ויכולות התמודדות ועוד. אבל עם כל הרצון הטוב – מורה לא באמת יכול להוות תחליף למטפל רגשי, וזה גם לא נדרש ממנו.
"בכיתה של ארבעים בנות, המורה יכולה לכל היותר לתת מחמאה לתלמידה או לחלופין – לזהות בעיה ולעורר על כך, אבל אי אפשר לצפות ממנה שתהיה דמות תומכת, מטפלת או מייעצת. כך גם בעולם הישיבות. אף על פי שיש משגיחים ודמויות מפתח שאמורות ללוות את הבחורים – הם יכולים לייעץ באופן נקודתי, אבל לא באמת לטפל.
"לכן בדרך כלל במנגנון בריא ההורים הם הדמויות המשמעותיות בחייהם של הילדים שלהם, הם שמייעצים ונותנים להם כלים, ואילו אנשי הצוות ערניים וקשובים, ויכולים לסייע להם. ההורים הם היחידים שמכירים את הילד מרגע הולדתו, על כל שלבי חייו, כוחותיו ויכולותיו.
"עם זאת, חשוב לי לציין בנקודה זו כמי שעסקה במשך שנים בנוער בסיכון, כי דווקא כשמדובר במקרי סיכון, לעיתים דמות משמעותית יכולה לעשות את ההבדל בין חיים למוות כפשוטו. באופן אישי נתקלתי בלא מעט מקרים שבהם דמות נכונה של מורה או מדריכה שהייתה שם ברגעי משבר הייתה קריטית עבור הבחורה וממש הצילה את חייה.
"וכמובן, עם כל הנכונות שלנו להגיש את המענה הנכון – לעיתים קרובות המתבגרים שלנו לא יפנו אלינו לקבלת עזרה, גם לא תמיד הם יראו בנו אנשים שכדאי לשוחח איתם ולפתוח בפניהם את הלב. אבל אנחנו נמשיך להעביר את המסר שוב ושוב: 'אנחנו כאן בשבילכם, מקבלים אתכם באהבה, ונמצאים כאן תמיד כדי לעזור לכם'. למילים החשובות הללו יש כוח, כי הן מנכיחות את הקשר והמחויבות, וגם נותנות להם את הידיעה שלא הכל מונח על הכתפיים שלהם, ואת זה חשוב להדגיש בכל גיל".
מילת המפתח הקריטית: אמון
לסיום, תוכלו לתת לנו טיפ שילווה אותנו לאורך התקופה?
שפרה: "כשהיינו ילדים הדרך שבה התנהל העולם הייתה ברורה לנו מאוד – הכל נצבע בצבעי שחור ולבן, עם צדיקים ורשעים, וידענו שהטוב סופו לנצח. כשילד מגיע לגיל ההתבגרות העולם שלו מתחיל לקבל גוון מורכב יותר, ואנחנו שם כדי לעזור לו ללמוד לראות את החיים מחדש, ולהבין שגם דברים שנראים לנו ברורים אינם בהכרח נראים כאלו בעיניים שלו. זה לא שהוא מנסה לאתגר אותנו, אלא זה פשוט חלק מהתהליך".
אילה משלימה אותה: "גם אם נראה שבני הנוער שומרים מרחק מאיתנו כדי לגבש את הזהות שלהם, אנחנו צריכים לבנות את הקשר ולהיות קשובים לסיפור שהם מספרים לנו. לפעמים הסיפור מסופר בצעקה או בלחישה וקשה לנו לשמוע. בכל מצב ננסה לזהות את המוטיבציה של בני הנוער להיות אנשים ערכיים וטובים ומשם לעודד אותם להתפתחות חיובית שלהם. החזרת האמון שלנו בילד היא החזרת האמון בטוב הטמון בו. כשאנו מצליחים לראות בו את הטוב אנו סוללים גשר אל הלב שלו".
ואילו לדקלה חשוב להדגיש: "כיום, כשמדברים על 'גיל ההתבגרות', מייד אנו רואים מול העיניים 'בעיות'. חבל כל כך שזה מצטייר כך, כי אני מכירה הרבה מאוד ילדים מהממים בגיל ההתבגרות שאפשר לשבת סביב שולחן השבת ולנהל איתם דיונים מעמיקים, או לצאת איתם יחד לשופינג, או לקרצף יחד את הבית בשעות הלילה, באווירה כיפית ונעימה. באופן אישי אני כל כך אוהבת את הגיל הזה, כי הוא גיל מדהים.
"אנו נוטים להתמקד בשטויות ובגחמות שיש לילדים בגיל ההתבגרות ושוכחים לעיתים לראות את היופי שיש בו. אני מעבירה סדנאות והרצאות בסמינרים, ובין היתר עוסקת בנושא כיבוד הורים. אי אפשר להאמין איך הבנות שותות בצמא את הדברים האלו, וממש מתחננות: 'תעזרי לי, אני רוצה לכבד את אמא'.
"כתושבת אלעד מזדמן לי לעבור הרבה באזור הישיבות בעיר, ואני שומעת אלפי בחורים שלומדים תורה בכל שעות היום, ותאמינו לי שאף אחד לא מכריח אותם לעשות את זה, והם בוחרים מיוזמתם לדבוק בטוב ולהתרומם.
"אז כן, גיל ההתבגרות דווקא אצל הנוער שלנו הוא מדהים, ויש בו שאיפות עומק רוחניות ועבודה עצמית רבה. נכון שקורה שנופלים, אבל הגיל בכללותו הוא מיוחד במינו וטומן בתוכו כל כך הרבה הזדמנויות נפלאות. הלוואי שנצליח לראות אותו כך". ]
ההזדמנות שלך לגדול
"בואו נעזוב את מה שמתחולל אצל ילדינו בגיל ההתבגרות, ונתמקד במה שעובר עלינו כהורים כשהילדים שלנו מגיעים לגיל הזה", מציעה שפרה אופנר, מטפלת רגשית ומכשירת מטפלות בשיטת אית"ן, "כי בראש ובראשונה אנחנו נדרשות להתבגר בעצמנו – ללמד את עצמנו להסתכל על החיים בצורה עניינית ולא לתת לרגשות השליליים לנהל אותנו. כמי שמטפלת בשיטת אית"ן המבוססת על התניא והחסידות, אני מתחברת מאוד לגישה שאומרת שכל הקשיים שיש לנו בחיים מגיעים מכיוון שהנפש הגשמית והבהמית שלנו משתלטת על הפנימיות. זוהי הסיבה שתוקפים אותנו רגשות כמו כעס, אכזבה וכישלון – באופן כללי כלפי העולם, ולא פעם כלפי המתבגר שלנו, כי זה טבעי ואנו בני אדם.
"אבל השאלה היא מה אנחנו עושות עם עצמנו אחרי שחשנו את הרגשות האלו – האם אנחנו נותנות להם להשתלט עלינו ולפגוע במערכות היחסים שאנו מנהלות עם המתבגר, או שאנחנו מבינות שלפני הכל עלינו לשנות את עצמנו בעבודה עצמית ואישית, כדי להיות מחוברות יותר לקב"ה, וברגע שנשקיע בתיקון עצמי, ממילא תהפוך הדינמיקה עם המתבגר להיות איכותית, נכונה ומדויקת".
זאת אומרת שעלינו לעבוד כדי לשפר את עצמנו ולא את הנער או הנערה שלנו?
"נכון, כי אם אני אעשה את העבודה העצמית שלי, ובמקום להתפוצץ כלפי המתבגר שמאתגר אותי אסביר לעצמי שאין לו שום דבר נגדי, אלא הוא פשוט מתבגר שחוקר את העולם וחווה סערות פנימיות וטלטלות שאינן קשורות אלי, ממילא היחס שלי לכל התופעות שמאפיינות את הגיל יהפוך להיות פחות רגשי. בשלב זה אוכל להחליט איך להגיב בהתאם, וכל מה שאעשה יהיה מתוך חיבור עצמי, וממילא אעזור לו לעבור את התקופה בצורה טובה ומצמיחה יותר".
אופנר מדגישה כי גיל ההתבגרות של הילדים שלנו הוא גם הזדמנות עבור עצמנו להתבגר, ואף ללמד את עצמנו שהרצון של הקב"ה הוא שיהיה טוב בבריאה, וכל מה שאנו רואים סביבנו הוא במהותו טוב, כולל כל ה'טיפש עשרה' שהילדים שלנו חווים שמגיע כחלק מהגיל. "כשנבין זאת ממילא נצליח להרפות ולחוש פחות את הצורך להיות בשליטה", היא מסבירה, "וככל שנשחרר יותר כך נצליח לראות את הקב"ה בתמונה, ומניסיון – מאותו רגע הכל ייראה אחרת".
מתי בכל זאת לדעתך יש צורך בייעוץ מקצועי או בהתערבות מיוחדת?
"במקרים רגילים שבהם אין התמודדות חריגה, כדאי מאוד להורים להשתתף בסדנאות ולהקשיב להרצאות ולשיעורים בנושא גיל ההתבגרות, כדי לא להרגיש שהם לבד באתגר הזה. אבל כאשר יש קשים משמעותיים יותר והתחושה היא שכל משפט שנאמר גורר פיצוץ, מומלץ מאוד לפנות לייעוץ, וחשוב להדגיש – הכוונה היא לייעוץ הורי, לא לייעוץ לילד. כי כפי שציינתי – המטרה היא ללמד את עצמנו להתמודד, כי זהו תפקידנו בשלב זה – להתבגר וללמוד.
"ובעיקר חשוב שכל אמא תזכור גם בזמנים של התמודדות שהיא האם הכי טובה לילדים שלה, כי אם הקב"ה בחר בך מכל האימהות שבעולם לגדל אותם, אז ודאי שיש לך בתוכך האינטואיציה והיכולת להשפיע עליהם ולתת להם את התשובות הנכונות. פשוט סמכי על עצמך, כי הקב"ה סומך עלייך".
