מה רוחש מאחורי הקצוות הקיצוניים של סקאלת המעמדות החברתיים, שנעה בין הדחויים – לשקופים – ולכוחניים
הוא דחוי, הם כוחניים, ומשחק התפקידים הנורא הזה עובר מדור לדור כשרק השחקנים מתחלפים בו בכל פעם, וגורם לסבל רב של ילדים שלא ברור במה חטאו. מה גורם לילד להיות דחוי חברתית ולסבול מהצקות חוזרות ונשנות? איך מרכיבים את הפרופיל של המציקים? מה החלק של הצוות החינוכי בתמונה? ואיך מטפלים בבעיה מהשורש? זה דוחה!
שוב הוא חוזר הביתה בפנים נפולות, עם דמעות בעיניים שהמתינו כל שעות הלימודים לרגע שיוכלו להתפרץ.
הלב שלנו יוצא מרחמים על הילד המקסים שלנו, בעל המידות המדהימות והרגישות המיוחדת, שסובל כל כך בלימודים. סתם, כי יש ילד ששם לו למטרה להפוך אותו למרמס, לנושא לבדיחות ולהצקות, כדי שהוא יוכל להתרומם תוך כדי דריכה על גבו השחוח.
ולפעמים הילד או הילדה אינם דווקא מושא ללעג. הם פשוט בגדר של רואים ואינם נראים, שומעים ואינם מדברים. איש לא שם לב אליהם, ובסתר ליבם הם היו מעדיפים אפילו לספוג מדי פעם הצקות, רק כדי שלא יישארו בגדר אוויר.
גם בגזרת הבנות לא תמיד החיים תותים: מכירות את מלכת הכיתה שחושבת שהיא יודעת הכל, ושמגיע לה הכל? היא תארגן מסיבה רק לחברות שלה, והאחרות? יבחינו איך כולן מתלחשות, מתכננות ומתכוננות. ורק הן מחוץ למעגל.
אז כן, כל עוד לא ירד בית המקדש משמים, מן הסתם זהו אות כי שנאת חינם עודנה חיה ובועטת, גם בגיזרת הילדים. אולי אם נציף את הנושא שוב ושוב ונחפור לעומקו, נוכל להפחית תופעות של דחייה, להרבות אהבה ולקרב את בניין הבית.
משחק התפקידים
הרב משה אריה כהן, מומחה בעבודה עם מתבגרים להצלחה בחיים ולפתרון קונפליקטים עם ההורים, יועץ חינוכי, מנחה הורים ומאמן אישי מוסמך החבר בלשכת המאמנים, סבור שכולנו חיים כל העת בקבוצות חברתיות-משפחתיות, חברתיות או לימודיות.
"בכל קבוצה או מערכת חברתית ישנם רכיבים שונים כמו מנהיגות, לכידות, וגם חלוקת תפקידים לכל אחד מהחברים בה: הראשון הוא המלך, השני דואג לכולם, השלישי אחראי על היחסים התקינים, הרביעי דואג למלא בתוכן את זמן הפנאי ועוד. בצד הקיצוני ישנם אלו התוקפנים, המסיתים והשתלטנים, הדחויים חברתית, ונוסף עליהם ישנו החלק הקשה ביותר – השקופים, הבלתי נראים, השקטים, שאף אחד לא מרגיש בקיומם, איש לא קושר עימם שיחה ולא שם לב אם הם נמצאים או לא".
לדבריו, כמעט בכל קבוצה יש דחוי ברמה מסוימת. גם כאשר מישהו כזה משחרר את התפקיד, לרוב מישהו אחר יתפוס את מקומו.
"לדעתי, השקופים הם הרבה יותר אומללים מהדחויים, מאלו ששונאים אותם ונלחמים בהם. כי בעוד הדחויים מקיימים אינטראקציה חברתית, מתייחסים אליהם והם יכולים ליהנות מכך שהם מעצבנים, השקופים מרגישים מיותרים, כמו אוויר ממש. אין להם ביטחון עצמי, אין להם זכויות. הם רוצים לדבר, להשמיע קול, אבל הרצון הזה נותר קבור במעמקי הלב".
איך ילדים מגיעים למצב כזה של רואים ואינם נראים?
"יכולות להיות לכך סיבות רבות. לא כולם נולדים עם כישורים חברתיים, ולא כולם חיים בסביבה שמאפשרת לימוד של אותם כישורים. יש ילדים שנמצאים על הרצף התקשורתי או סובלים מלקות למידה לא מילולית. הם מתנהגים בחוסר טקט ואין להם היכולת להבין מצבים חברתיים, מה שגורם לחברים שלהם להתרחק מהם.
"לפעמים מדובר בהיפראקטיביות, בילד אימפולסיבי שעושה שטויות ומציק לחברים עד שכולם מעדיפים להתעלם ממנו. לא רבים יודעים, אבל הפרעת קשב וריכוז יכולה להתבטא בקשיים חברתיים רבים, נושא חשוב לא פחות מהיכולת להתרכז בלמידה".
נוסף עליהם, יש גם ילדים בעלי רמת משכל גבולית או ילדים לקויי למידה שמשולבים בכיתות רגילות. אמנם הם לא מתאימים לחינוך המיוחד, אבל גם בחינוך הרגיל חלק מהם לא מצליחים להשתלב מבחינה חברתית. לפעמים הם עושים דברים שמרגיזים את החברים שלהם רק כי הם לא מבינים שכך לא מתנהגים, וכך הם נופלים בין הכיסאות.
"ואז הילדים – עם חכם המלא באגו ודאגה עצמית שלעיתים באים על חשבון הזולת – שמים לב ללקות של החבר ומדירים אותו מהפעילות החברתית. ילדים כאלו לא יודעים לעמוד על זכויותיהם, וכך הם נפגעים כל העת".
הכר את הבריון
רבקה טוקר, מאבחנת דידקטית, M.Ed בחינוך מיוחד ומרצה הייתה מהראשונים שהתריעו על פגיעות חברתיות בפרט ועל קשיים חברתיים בכלל. היא מגדירה את הדחייה החברתית במילה הרבה פחות מכובסת, והרבה יותר מציאותית: בריונות.
"אנשים סבורים שהאלימות קיימת רק במגזר הכללי, אבל צר לי לאכזב את כולנו", היא מבהירה. "נכון שאין אצלנו פעילות כוחנית מסכנת חיים, אבל אפשר למצוא אלימות שונה המתמקדת בהצקות ובאלימות מילולית. זו התעללות לכל דבר, אף על פי שיהיו כאלו שיתייחסו אליה בשוויון נפש".
לדבריה, לא כל הצקה נחשבת כבריונות. כדי שהיא תהיה מוגדרת כך ההצקה צריכה להתממש לאורך זמן, בכוונת זדון, כאשר יש חוסר איזון בין הבריון לקרבנו.
"הבריונות יכולה לגרום לנזקים רבים לקרבן", היא מוסיפה נקודה חשובה ומעניינת, "אבל הבריון סובל לא פחות – לעיתים הוא קרבן ממקום אחר. הוא אולי סובל ממטען רגשי שמחייב אותו להיות השולט, אולי הוא חסר יכולת לפתור בעיות, ובדרך כלל הכוחניים סובלים מבעיות שונות כמו לקות למידה, הפרעות קשב וריכוז ועוד. הבריון נמצא במצוקה בדרך כלל, או שהוא גדל בבית חסר חינוך, או שקיבל חינוך קפדני מדי שגורם לו לפרוק את התסכול שלו על הזולת.
"הקרבנות בדרך כלל שונים מהחברה", היא מבדלת. "הם יכולים להיות שמנים, גבוהים או נמוכים, שונים במראה החיצוני, בעלי מבטא זר, חלשים בלמידה, חלשי אופי ואפילו חלשים בגוף. הם הולכים שפופים וכל מהותם אומרת 'סליחה שנולדתי, זה לא יקרה שוב'. יש אצל ילדים מושג ששמו 'פרצוף שמזמין סטירה', והם יודעים על מה הם מדברים.
"לצידם, יש ילדים שסובלים מלקות בתקשורת לא מילולית. הם יתקשו לקרוא הבעות פנים, להתנהג בצורה טקטית ולהבין מצבים חברתיים. ילדים כאלו מועדים לפגיעה חוזרת ונשנית בשל הקושי שלהם ללמוד מטעויות ולהגיב בהתאם".
הרב משה אריה כהן מוסיף: "הרבה ילדים אלימים פיזית ומילולית מתנהגים בצורה בוטה לחבריהם בשל חוסר ביטחון עצמי. הילדים הללו מרגישים שכדי להתרומם, הם צריכים לדרוך על מישהו. לפעמים יש להם קושי אובייקטיבי – לימודי, רגשי או חברתי, והם מחפים על הקושי והתסכול שלהם כשהם 'יורדים' על מישהו אחר. כך הם מרגישים שהם טובים יותר ממנו ובכך מונעים מאחרים לגלות את החסרונות שלהם.
"לא אחת פגשתי ילד שהיה 'מלך' הכיתה ורדה בכולם, עד שילד אחד העז לגלות ברבים את אחת החולשות שלו, או שהכיתה התארגנה בעוצמה נגדו. הוא לא יכול להכיל את גודל ההשפלה ופשוט התרסק".
לעיתים המציקים הם ילדים שהיו במעמד חברתי טוב עד שהגיע מישהו חזק יותר ותפס את מקומם, ואז מתוך תסכול הם מחליטים למרר את החיים לאחרים. לא פעם שומעים על ילדים שעברו ממוסד חינוכי אחד לאחר, ולא הצליחו להגיע למעמד החברתי שהיה להם במקום הקודם. התגובה הטבעית שלהם הייתה לחפש שעיר לעזאזל שיספוג בדממה את ההצקות, בתקווה שכך הם יזכו למעמד טוב יותר.
וכמובן, יש גם קשיים אובייקטיביים בבית כמו משפחה שהתפרקה או מחלה של אחד מבני המשפחה, מעמד סוציו אקונומי נמוך או קושי כלכלי, שגורמים לילד להפוך לאימת הכיתה. ולעיתים, לא נעים לציין, ילדים כאלו יורשים את הגנים הלא נחמדים בעליל הללו מהוריהם.
המבוגר האחראי
הרב משה אריה כהן מציע לשים עין על קבוצה נוספת של ילדים שהחברה 'סימנה' אותם. מדובר בילדים שצוותי ההוראה לא מסמפתים אותם. מדובר בתופעה שלא תמיד הורים מודעים אליה, היא לא שכיחה אבל בהחלט קיימת.
"אלו ילדים שמאתגרים את המורה או הגננת, מתחצפים ומפריעים, והיחס אליהם בהתאם. עובדי ההוראה נכנסים לקונפליקטים איתם, מוציאים אותם החוצה שוב ושוב ומעירים להם הערות פוגעניות, והחברים קולטים בחושים החדים שלהם שעל הילד הזה אפשר 'לרדת' מכיוון שאין לו גיבוי מהמורה".
כדאי לדעת שהרבה מלמדים, מורות או גננות נגררים למקומות הללו והופכים ליריבים של הילדים בעקבות מאבק של ההורים נגדם. לפעמים מדובר בוויכוח לגיטימי, אבל המורה נפגע/ת ומתקשה לשים את הגבול בין הכעס על ההורים, שהוא אולי לגיטימי, לבין הכעס על הילד שהוא אף פעם לא מוצדק.
"לא תמיד המורות או המלמדים יכולים להתעלות מעל עצמם ולתת לילדים הללו, שבדרך כלל סובלים מבעיה כלשהי, את המקסימום שהם יכולים. במקום זה הם נגררים למאבק מולם, והילדים הללו משלמים מחיר כפול – הם שנואים על המורה או על המלמד, וגם על החברים.
"סיבה נוספת שעלולה לגרום לילדים להיות דחויים חברתית היא קשיים משפחתיים – אח או אחות שביתם התפרק או נושרים, משפחה בעלת תשובה ועוד. ילדים מזהים את החולשה הזו של חבריהם, ומציפים בדיוק את הנקודה הכואבת.
"וגם אם לא בשביל להציק מלכתחילה, לעיתים משתמשים בנקודה הזו כמגן בעת מריבה. התגובה של אותם ילדים שדרכו להם על היבלת בדרך כלל קשה ולא פרופורציונלית, המריבה פורצת כאש בשדה קוצים, והילד האומלל כבר מתויג כבעייתי ואלים, אף על פי שהאלימות בעצם הופנתה כלפיו.
"בנושא ההצקות על רקע אישי ומשפחתי, הצוותים החינוכיים בדרך כלל עושים עבודה טובה ולא מאפשרים לילדים המציקים להשתמש בנקודות התורפה הללו מול חבריהם", מציין הרב כהן. "גם מורות או מלמדים שבאופן עקרוני נמנעים מלהתערב במריבות בין ילדים, יֵצאו מגדרם כאשר מדובר במריבה על רקע משפחתי.
"ילדים גדולים יסתירו את ההצקות הללו מהצוותים החינוכיים, אבל כאשר הילד הדחוי או הוריו מתלוננים, שום מורה לא יישאר אדיש. יש מודעות גבוהה לצורך לחזק את הילדים הללו ולא לאפשר פגיעה בהם, אבל ההורים צריכים תמיד לעמוד על המשמר ולדאוג שזה לא יקרה".
קבוצה נוספת, אומללה במיוחד, מורכבת מילדים שדחויים דווקא בבתיהם. לפעמים הם דווקא מצליחים בחברה, לעיתים המצב בבית גורם להם להיות בעלי דימוי עצמי נמוך גם בחברה, אבל הסבל שלהם בשל היותם 'כבשה שחורה' במקום שאמור להיות עבורם חמים ומוגן, הוא בל יתואר.
"כבר היו הורים שהתוודו באוזניי שמהרגע שהילד או הילדה נולדו, הם הרגישו שקשה להם ממש לאהוב אותם", מציין הרב כהן בכאב. "לפעמים מדובר בילדים מרדנים וחצופים, שהוריהם לא תמיד מצליחים להראות כי הם אוהבים אותם, וגם האחים בבית שסובלים מעריצותם מתנהגים אליהם בהתאם. במקרים כאלו, אי אפשר לצפות שהחברה תאהב ותקבל את הילד הזה, אם המשפחה שלו לא מסוגלת לעשות את זה".
גם בבית ספרנו
אם הורים חושבים שהאלימות, הבריונות וההצקות הן מחוץ לבית ספרם ולמוסדות החינוך של ילדיהם, רבקה טוקר, כאמור, בטוחה שהמצב ממש לא אוטופי.
"כשלימדתי את הנושא של דחייה חברתית בסמינרים, אחת המחנכות טענה שזה לא קיים בחינוך שלנו, אבל אחרי תקופה היא סיפרה לי שהבן שלה, שלמד באחד מתלמודי התורה הנחשבים ביותר, נהג לקחת ממנה שקל מדי יום ביומו.
"לזכותה ייאמר שהיא לא אמרה מילה בהתחלה, אבל כשהמצב הזה נמשך שבועיים היא פנתה אליו וביקשה הסברים. הילד נשבר, פרץ בבכי וסיפר כי הוא נפל קרבן לילד כוחני שדורש ממנו כסף כל יום כ'דמי חסות', אחרת יפגע בו. כך, ילדים רבים מדווחים שחברים לוקחים מהם, למעשה בכוח הזרוע, חפצים יקרי ערך שהם מביאים לכיתה".
המציקים הלא מטופלים, לא נעצרים כשהם גדלים.
"יכול להיווצר מצב שבחורים אלה רודים בבני הוועד שמתחתם, מחייבים אותם לישון בקומה העליונה, לוקחים את המנות קודם כל לעצמם ועוד. אין ספק שבחורים טובים ואיכותיים שמוצאים סיפוק בלימוד יציקו פחות לאחרים, אבל פה ושם יכולים להימצא האומללים שמרגישים שהם צריכים לדרוך על מישהו כדי להרגיש גבוהים ו'שווים'".
ומה באשר לבנות? כמורה במספר סמינרים, רבקה טוקר יודעת היטב שגם שם הדברים הללו קיימים. בצורת שמות גנאי, גם אם בדרך של לצון, חרמות ונידויים, וכמובן התעלמות מכוונת.
"שמעתי על קבוצה של בנות שתכננו מפגש חברתי, והודיעו לאחת החברות בכוונה תחילה שהמפגש ייערך ביום אחר. הן רצו למדר אותה מהמפגש, סתם ככה, כדי להציק.
"הכרתי גם בחורה שלמדה בסמינר מעולה, והתחילה לפתח אנורקסיה במקביל לדיכאון ולחוסר עניין בלימודים. התברר לי שהכל התחיל אצלה מדחייה חברתית שהיה לה קשה מאוד להתמודד איתה.
"כשאני מלמדת על הנושא בסמינרים, בקורסים לחינוך מיוחד שאני מעבירה, אני רואה היטב כיצד הבנות מהנהנות בראשיהן, הן יודעות היטב במה מדובר".
לדבריה, הסימנים המובהקים שיכולים לאותת להורים שילדם חש דחייה או עובר התעללות במסגרת החברתית, הם חוסר רצון של הילד ללכת לבית ספר באמתלות שונות של כאבים, ירידה בלימודים, שינוי בהרגלי השינה והאכילה, קושי להירדם או שנת יתר, רגרסיה התנהגותית ושינויים כלליים בהתנהגות ובמצב הרוח.
"בניגוד למה שהיינו חושבים, גם הילד הכוחני מציג שינוי בהתנהגותו. הוא לא מרגיש סיפוק ושמחה בגין מעשיו, הוא מתנהג בבריונות ובאלימות, בחוצפה ובבוטות גם בבית. הוא כבר לא נראה הילד הטוב והמתוק שהכרנו, ולפעמים דווקא ההצקות גורמות לו לתחושות אישיות קשות".
לא לסתום פיות
אז מה עושים כדי להתמודד?
רבקה טוקר טוענת שהדבר הראשון שצריך לעשות, הוא לא להתעלם, לא להתכחש ולא לסתום פיות. "כשילד בא הביתה ומספר על חוויה שלילית שעבר במסגרת הלימודית, אם ההורים ינזפו בו שהוא מדבר לשון הרע, הילד ייחסם ולעולם לא ישתף אותם במה שקורה לו. לילד לא תהיה כתובת לפנות אליה בשעת מצוקה, והתקשורת עם הילד תיקלע למבוי סתום.
"כמובן, חייבים לשמור על כללי ההלכה ובלי לחרוג מהם – לעודד את הילד לספר. בתחילה נבקש ממנו לומר בלי שמות, אבל כשמדובר במקרים חוזרים ונשנים של הצקות, כשיש צורך בהתערבות הורית או של הצוות החינוכי, חייבים לדעת במי מדובר. בכל מקרה, אחד הדברים הבסיסיים שילד צריך לדעת הוא שעם ההורים שלו הוא יכול לדבר על הכל, ושהוריו תמיד יהיו לצידו. אחרת הוא נפגע פעמיים".
בשלב הבא, כשהמידע בידיהם של ההורים, הם צריכים לשקול היטב מה לעשות. הצעד הראשון, והמתבקש אולי, הוא לפנות למחנך או למחנכת, אבל לא תמיד הם יכולים לפתור את הבעיה. למה? אולי מדובר, למשל, בבן של איש צוות או אפילו של המנהל?
"במקרה הזה, אני חושבת שיועץ או יועצת חינוכית שעובדים במוסד החינוכי או מורה מתקנת הם הכתובת המתאימה", טוענת טוקר. "במרבית המוסדות יש יועץ כזה, אבל אני חושבת שבכל בית ספר, חיידר, ישיבה או סמינר מן הראוי שתהיה כתובת של איש חינוך או גורם טיפולי כלשהו.
"לפעמים מורה מתקנת יכולה להיות אוזן קשבת גם לילדים מכיתות אחרות. אני שומעת לעיתים שהורים רבים מטייחים את הבעיה ולא מטפלים בילד או בילדה, מחשש של פגיעה בשידוכים, והצלקת לא מגלידה".
על פי דבריה, הטיפול בנפגע צריך להיות בהתאם למצב: כשמדובר בילד בעל לקות תקשורת, צריך יהיה ללמד אותו איך להתנהג בסיטואציות חברתיות, לתרגל איתו קריאת הבעות פנים ותגובה מתאימה למצבים שונים.
"כדאי מאוד ללמד את הקרבן שככל שמראים לילד הכוחני שנפגעים ממנו, הדבר נותן לו רוח גבית להמשך ההצקות. הדרך הטובה ביותר להפסיק את המסע היא להראות לפוגע שהוא לא מצליח לעצבן אותנו. אפשר לעשות זאת באמירה שנונה, בסרקזם או בהתעלמות מכוונת, אבל הסוד של ההצלחה הוא בכך שהקרבן באמת לא ייפגע".
וזו באמת עבודה קשה.
"אכן, אבל היא הכרחית. אם מחזקים את הדימוי העצמי של הילד, ובמקביל מתארים לו עד כמה הפוגע הוא אומלל שמבקש למצוא סיפוק בהצקות, ועד כמה מצבו נמוך ונחות בשל מידותיו הלקויות, אפשר בהדרגה להגיע למצב שבו העלבון יהיה פחות ופחות כואב, ואז ההצקות ייפסקו".
טיפול משולב
רצים לערוך שיחת חיזוק עם הילד? רק רגע. הרב משה אריה כהן סבור שלפני שמתחילים לטפל, יש צורך להבין את היקף הדחייה, את משך הזמן שהיא קיימת ואת עומק הבעיה.
"כשמדובר בבעיה שקיימת מספר שנים, העומק של הדחייה קריטי להבנת דרכי הפעולה: אם הדחייה גורמת לילד לחוסר רצון להגיע ללימודים, להתנהגות בעייתית או דיכאונית ואפילו לחרדה חברתית, הטיפול יהיה לעיתים בשיתוף פעולה עם רופא, שבחלק מהמקרים יסייע לילד באמצעות תרופות כדי לצלוח את התקופה הקשה.
"יש צורך גם לבדוק את היקף הבעיה: האם כל הכיתה מתנהגת לילד בצורה לא יפה, או מדובר בילד אחד או שניים שמציקים לו?
"אחרי שהדברים מתבהרים, יש צורך בתוכנית פעולה בשיתוף פעולה עם הצוות החינוכי, שבדרך כלל מתגייס לעזרה. לא תמיד הטיפול חייב להיות בפרהסיה ולכלול שיחות עם הילדים המציקים. לפעמים די בעבודה עם הילד בעצמו – לתת לו תפקידי מפתח בכיתה, או לבקש מילדים מובילים ובעלי תדמית חיובית להתחבר איתו".
במקרים מורכבים מומלץ לערב את היועצים החינוכיים של המוסד ואפילו את המנהל. הם ידעו לקבוע אם יש צורך להפעיל תוכנית חברתית בכיתה, או לקחת את הילד לשיחות קבועות.
"פעמים רבות אני נכנס לכיתה שבה הילד הדחוי לומד, ועושה בה פעילות שתכשיר את הקרקע לטיפול בילד הדחוי. לעיתים זה קורה בנוכחות הילד הדחוי, ולעיתים נעשה כשהוא לא נמצא. אני מסביר לילדים שההנהלה של החיידר ביקשה ממני לתת להם כמה שיעורים שיסבירו להם איך להצליח בחיים, והילדים פשוט מתחברים לזה. כמובן, כל הפעילות נעשית בשיתוף פעולה הדוק עם המלמד".
לצד הפעילות הזו, יש צורך לתת להורים כלים איך להקשיב לילד בצורה אמפתית, לעודד אותו לשתף אותם בחוויות שעוברות עליו ולדעת להכיל את מה שהוא עובר.
בשלב השני מעניקים לילד הכוונה איך להתנהג נכון כדי שלא יפגעו בו, מעצימים את יכולותיו לשתוק ולהתגבר על העלבון, ומייעצים לו איך להתנהג בחברה, איך למצוא חברים שיכבדו אותו ואיך להשתלב ביוזמות חברתיות.
"היה לי מקרה שבו טיפלתי בילד שהיה ממש שקוף, אבל לא רק שהוא לא התלונן על המצב, הוא פשוט התכחש לו. הוא טען שאין לו צורך בחברים. אבל אני לא ויתרתי. הסברתי לו שמדובר בצורך בסיסי של ממש, ואני מוכן לעזור לו להשתלב בחברה. יחד עם ההורים העלינו רעיונות שונים שגרמו לו ליזום פעילות עם חברים בימי בין הזמנים ולארגן מסיבות שהוא האחראי והמפיק שלהן, כדי להכניס אותו לחברה".
במקרים שכל הדברים הללו לא מספיקים להוציא את הילד מהמצב של רואה ואינו נראה, יש מקום לשקול טיפול רגשי מקצועי, או השתתפות בקורס להקניית כישורים חברתיים שמארגנים גופים שונים, וקופות החולים מסבסדות אותו. מלבד הכלים שהילד ירכוש בחוג הזה, תהיה לו עוד אינטראקציה חברתית עם ילדים אחרים.
אגב, לפעמים לשלוח ילד לחוג שחייה, מקהלה או נגינה, עוזר מאוד לילד דחוי לרכוש חברים חדשים, ולחוות חוויות חברתיות בקבוצה שמקבלת אותו כשווה בין שווים.
"הבשורה המשמחת היא שבמקרים שגם ההורים וגם הצוות משתפים פעולה, יש אחוזי הצלחה גבוהים מאוד, גם במקרים קשים", מסכם הרב כהן. "יש לי עדויות רבות של אנשים שהיו דחויים או 'שקופים' והחליטו להשקיע בנושא, ובמשך השנים הגיעו להצלחה. הם קיבלו כלים להבין את הקודים החברתיים, עבדו על עצמם בנושא של ביטחון עצמי, ובסופו של דבר רכשו לעצמם מקום בחברה, ואפילו הפכו למנהיגים".
שעת חינוך
נכון שליבנו עודנו מלא ברחמים על הדחויים ועל השקופים, אבל אם נצא מנקודת ההנחה שכל ילד רע מתנהג כך כי רע לו, אי אפשר להתעלם מהצורך לטפל גם בפוגעים.
רבקה טוקר: "הטיפול בפוגע ייעשה במסגרת החינוכית בשיתוף עם ההורים. אם מדובר בהתנהגות תוקפנית שקשורה לבית, צריך להפנות את הזרקורים לשם. כשמדובר בקושי רגשי, הטיפול צריך להיות אצל פסיכולוג או מטפל מוסמך.
"שמעתי על מקרה שילד הציק לילדים בבית ספר לא דתי. שלחו אותו להסתובב בבית הספר עם כפפות, במקביל לטיפול פסיכולוגי, כדי 'לסמן' אותו כבריון. תוך יום אחד התופעה באה לקיצה. אין ספק שאצל יהודים שומרי מצוות יש צורך לנקוט דרך מבישה פחות, אבל כזו שתיתן אותו אפקט. הדם של הקרבן לא סמוק פחות מדמו של המציק".
הטיפול בקרבן, לדעתה של טוקר, חשוב גם כאשר לקרבן אין בעיה ספציפית שמתייגת אותו כחלש. בכל מקרה של הצקות ודחייה חברתית צריך לחזק אותו. "אפשר להציע חוגים ספציפיים שילדים אוהבים ללכת אליהם ומפתחים כושר והישרדות. לבנות ניתן להציע חוג נגינה או כל דבר אחר שיעצים את הילדה ויעניק לה ביטחון עצמי. ברגע שהם יהיו חזקים, 'יתחילו איתם' הרבה פחות, הביטחון העצמי שלהם יעלה ולא יהיה צורך בהתערבות נוספת".
"הילד הדוחה צריך חינוך", סבור הרב משה אריה כהן. "צריך להשקיע זמן ולהסביר לו ש'מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך'. אפשר וראוי להוסיף ולהדגיש שגלגל חוזר בעולם, ואם אתה מציק למישהו אחד, בסופו של דבר אתה תסבול. החברים שלך שרואים שאתה מציק לאחרים, לא ירחמו עליך ולא יעמדו לצידך אם יעשו לך אותו דבר בדיוק. אולי החברים שלך נהנים לראות אותך מתבדח על חשבון אחרים, אבל בליבם לא רק שהם לא מעריכים אותך, אלא הם מרגישים כלפיך רגשות של בוז ותיעוב.
"אני זוכר שפעם נשלח אלי בחור שלמד בישיבה קטנה, שהיה מציק לחבריו ולועג להם על בסיס קבוע. הגעתי למסקנה שמדובר בבחור פגיע מאוד, שכחלק מהמגננה שלו והרצון לשמור על הנפש שלו, הוא יורה לכל הכיוונים. אותו בחור היה משוכנע שלא יהיה לו מעמד חברתי בלי שיראה לכולם את לשונו השנונה, אבל הוא גם לא היה מוכן לקבל את העובדה שהוא עושה לאחרים עוול. ואם לא די בכך, היה לו קושי אמיתי להודות על האמת, להבין שעליו לקבל אחריות ולבקש סליחה.
"התחלתי לקלף את קליפות הבצל. תיארתי לו מה מרגיש בחור ש'זוכה' לשבט לשונו, והוא פתאום התחיל לבכות. כשהאמת נחשפה מול עיניו, הוא לא יכול היה להכיל את עוצמת הסבל שגרם לאחרים".
במקביל לכל הדברים הללו, רבקה טוקר טוענת שצריך להעלות את המודעות של הכיתה לנושא במטרה לעורר את חוש הצדק שלהם ולגרום להם להוקיע את הפוגעים.
"המורה או המלמד חייבים ללמד את הילדים שיש ילדים שונים, יש מתקשים ויש חלשים, וצריך לכבד את כולם. כשרואים ילד שמציקים לו, הם חייבים לדווח על כך ולעצור את הפוגע במקביל לעידוד הנרדף. אפשר לעשות זאת בסיפור על ילד שסובל מבעיה מסוימת והחברים מציקים לו במקום לעזור לו. אחר כך מתפתח דיון בכיתה, והילדים מקבלים את הכלים להבין את השונה ולדעת לסייע לו.
"חשוב להדגיש לילדים, שאם אין קהל שצופה או מריע, הבריונות לא מתקיימת", מדגישה טוקר. "לכן, במקרה שילדים ידעו ושתקו, או חמור מכך, כשמדובר בהצקה של מספר ילדים, יש צורך להעניש אותם ולדאוג שבפעם הבאה בה הם ייקלעו לסיטואציה כזו, הם ידעו היטב מה נכון לעשות".
…
דחייה מסוכנת
לפעמים דחייה חברתית, בבית או במוסד החינוכי, לא 'רק' גורמת לצלקת בנפשו הרכה של הילד. במקרים הקשים היא אחד הטריגרים לעזיבתם של נער או נערה את המסגרת החינוכית.
אריאל זולברג, עובד סוציאלי במחלקה לנוער וצעירים בעיריית ירושלים, מתאר כי פעמים רבות מי שפונה בבקשת עזרה עבור הנער או הנערה הם גורמי חינוך: ראש ישיבה, רב או מורה. לעיתים הפנייה מגיעה מרבני הקהילות או מההורים. הצוות המקצועי מקיים דיון עם הפונה, ומנסים להתאים מענה לכל בעיה.
"אי אפשר לומר שדווקא הילדים שחוו דחייה או השפלה יהיו בסיכון לנשירה, אבל לעיתים זה טריגר. העולם הפנימי שלנו מורכב, במיוחד בגיל הנעורים. החברה תופסת מקום משמעותי מאוד, וגם לבית יש מה לומר. הבית צריך להיות משען לילד, וכאשר הוא מרגיש שאין לו העוגן הזה, מתחילות הבעיות.
"כשיוסף עמד בניסיון כתוב שהוא ראה את דמות דיוקנו של אביו. התא המשפחתי משמעותי כאשר נער או נערה מתמודדים עם ניסיונות בחברה, וכשילד מרגיש דחוי בחברה, ומבחינה מסוימת גם דחוי בבית, מי ייתן לו כוח?
"זו הסיבה שהמחלקה שלנו ביחידה לנוער וצעירים נותנת כחלק אינטגרלי מהטיפול גם ליווי וייעוץ להורים, כיצד לחזק את הקשר בינם לבין ילדיהם, ואיך לשמש עבורם משענת בסערות הגיל והתקופה".
לדבריו, כשנער יוצא לחברה, הוא רוצה להיות חלק מהחברה, מ'קבוצת השווים'. כשיש בעיות באותה קבוצה, כשהחברה מאתגרת אותו ומערערת את היציבות, אם המקום שהוא הגיע ממנו חזק, הוא יכול לצלוח גם משברים קשים.
אפשר להצביע על תהליכים בחברה שגורמים לנשירה?
"קשה לדעת. יכולים להיות מספר נערים או נערות שחווים אותו דבר, וכל אחד יגיב אחרת. אחד יתרסק והאחר דווקא יתחזק. הנפש מורכבת, ויש משמעות עמוקה גם לאופי הבסיסי וגם לחוזק של הבית.
"אם נביט בכיתה של שלושים ילדים, ודאי שתהיה שונות בין ילד לילד. חלק חברותיים יותר, חלק פחות. יהיו כאלו שיהיו בצד של הפוגעים, ואחרים בצד של הנפגעים. לאחרונים יש אתגר גדול יותר, ותפקיד הצוות החינוכי לשים לב לאותם ילדים ולסייע להם, כדי שלא יגיעו למצב של נשירה.
"אם מזהים את הבעיה כבר בשלב מוקדם, כשהילד או הנער עדיין נמצאים במסגרת החינוכית ולא עזבו אותה, יהיה קל יותר לטפל בה. כמובן, גם אנחנו במרכז נכנסים לתמונה, ויחד עם הצוות החינוכי ועם ההורים מעניקים את המעטפת הטיפולית הרחבה".
כדי ליצור לנערים המתמודדים הללו חוויות של הצלחה, אריאל והצוות שלו מקיימים עבור הנערים והנערות שהם עובדים עימם פעילות קבוצתית במהלך שעות הפנאי. זה יכול להיות חוג אלקטרוניקה, בנייה בגבס או צילום. זה מתאים לא רק למי שיצא מהמסגרת, אלא גם לכאלו שעדיין לומדים במסגרות רגילות אבל זקוקים לחוויה מהצד שתיתן להם תחושה של הצלחה וביטחון עצמי.
"כל אחד מקבל טיפול בהתאם לבעיה שלו", הוא מדגיש. "לדוגמא, ילד שמצליח בלימודים אבל יש לו אתגר בחברה, אנחנו מכניסים אותו לטיפולו המסור של עובד סוציאלי, שמלווה אותו ונותן מענה לכל הרקע.
"אחת הדוגמאות הטובות לכך הייתה כאשר קיבלתי פנייה מהוריו של נער מצטיין בלימודים שלמד בישיבה קטנה, אבל מסיבות שונות, אולי כדי למצוא חן בעיני הסביבה, קוד הלבוש שלו לא תאם את דרישות המוסד. ראש הישיבה הצטער מאוד, אבל לא הייתה לו דרך לאפשר לאותו נער להמשיך ללמוד".
הנער החל לשוטט ברחובות וצבר בפרק זמן קצר שישה תיקים פליליים. כשההורים פנו בבקשת עזרה נואשת, אריאל התמקד במציאת מסגרת מתאימה עבורו. "כנגד כל הסיכויים, הנער הצליח להתחיל שוב ללמוד בהצטיינות רבה. המסגרת החלופית הייתה ברמה רוחנית נמוכה יותר מהקודמת, אבל זה מה שהתאים לו באותה תקופה. במקביל, המשטרה שראתה את ההתקדמות סגרה את כל התיקים הפליליים שלו.
"אין ספק שמדובר בהצלחה", הוא מסכם. "אבל לו היינו מתערבים בשלב מוקדם יותר, כשהקשיים התחילו, היינו יכולים לסייע לו במסגרת החינוכית שהוא למד בה, והוא לא היה נאלץ להיפלט לרחוב".
במקביל לטיפול בנערים, אריאל זולברג מציע לכל הורה שילדו מתמודד עם קושי רגשי, התנהגותי או חברתי בבית או במסגרת החינוכית, לפנות לייעוץ, אפילו באופן חד צדדי. "לפעמים מספיקה הדרכת הורים, ופעמים רבות המתבגרים אפילו לא צריכים לדעת שההורים מתייעצים בקשר אליהם. במסגרת המפגשים שהם כמובן ללא תשלום, ההורים מקבלים ייעוץ ומענה על כל שאלה, ולפעמים די בכך כדי לפתור בעיות".
…
אומנות ההשתלבות
הרב משה אריה כהן יועץ חינוכי, מנחה הורים ומאמן אישי מוסמך מעניק להורים טיפים חשובים כדי לעודד את ילדיהם להשתלב בחברה:
מומלץ מאוד ליצור קשר חמים עם הילדים שלנו, כדי שישתפו אותנו בדילמות והמצוקות שלהם בחברה.
ההורים חייבים להקשיב בתשומת לב לכל סיפור של הילד שלהם על הקורות אותו במסגרת החינוכית. גם אם נחליט בסופו של דבר שהבעיה לא מחייבת כרגע טיפול, ישנה חשיבות רבה בעצם ההקשבה לילדים מאחר שכך הם יראו בנו כתובת לפנות אליה במקרה של קושי.
היו ערניים למצב החברתי של ילדכם, ושימו לב אם יש לו התנהגויות מוזרות מול חברים, כגון ניתוק טלפונים, בדידות או הימנעות מהשתתפות באינטראקציות חברתיות. מצאתם? נסו לברר מדוע זה קורה.
אם ילדיכם לא יודעים איך לקבל מעמד בחברה וליזום פעילות חברתית, תנו להם רעיונות והציעו עזרה – ארגנו להם מסיבת יום הולדת, טיול יפה למקום קרוב או פעילות בחיק הטבע.
ילדים עם קושי בטקט חברתי זקוקים לתיווך וללימוד מהסביבה הקרובה מה עושים, איך מתנהגים בחברה, מה מקובל ומה לא. גם אם לרוב הילדים הדברים הללו מובנים מאליהם, עדיין יש ילדים הזקוקים ללמוד את כל הדברים הללו.
עקבו אם לילד יש צורך בקניית חברים בכסף או בממתקים. אם כן – נכון לוודא שאלה לא תשלומי פרוטקשן למניעת דחייה חברתית, ובמקביל למדו את הילד איך קונים חברים בזכות עצמו.
…
מורה, ילד שקוף לפניך!
יש לכם ילד בכיתה שהוא דחוי או שקוף? הרב משה אריה כהן בעצות למלמדים או למורות:
חשוב לקבוע מטרות אישיות לילדים שקשה להם להשתלב בחברה. לעיתים קרובות מדובר בהצלת נפשות של ממש, ובפניות של הילד ללמידה.
אם אתם רוצים להכיר באמת את התלמידים שלכם, הקפידו מדי פעם לשבת בכיתה בזמן ההפסקה, להיראות עסוקים מעט בניירת, ופשוט לתצפת על מה שקורה. אין ספק שהדקות הללו יגרמו לכם לגלות דברים חדשים שלא ידעתם, להבחין בילדים שלא יוצאים להפסקות, בילדים שמעליבים ובילדים שנעלבים, ובעיקר להכיר את סגנון הדיבור והאינטראקציה החברתית בכיתה.
במקרה שאתם נתקלים בילדים חסרי מעמד חברתי או דחויים, עדכנו את ההורים בהקדם האפשרי, אפילו לפני אספת ההורים, לפני שהמצב יהיה מורכב יותר והקושי יועצם.
מומלץ לכל מי שעוסק בחינוך ללמוד, לקרוא ולהכיר מעט את תחום הבעיות החברתיות. כך תוכלו לתת מענה ראשוני לבעיות כאלו, ללמד מיומנויות חברתיות תוך כדי תנועה והוראה לפי סיטואציות מזדמנות, ולהפעיל פעם בשבוע תוכנית חברתית בכיתה. הדבר יסייע גם ללמידה וגם לאווירה, ובעיקר לקשר טוב בין המורה לתלמידים כולם.
גם אם ההורים של אחד הילדים דיברו אליכם בצורה לא ראויה, פגעו בכם והתנהגו באופן לא מכובד, הקפידו לערוך הפרדה ברורה בין הכעס והעלבון המוצדקים שלכם, לבין היחס לילד של אותם הורים. לכל הדעות, הוא לא יכול להיות בין הפטיש לסדן בקונפליקט שנוצר ביניכם.