אייל שיינס ז"ל נפל בצהרי יום חמישי מירי צלף כשעמד על גג מבנה ברפיח. יממה לפני כן, באותו מקום ובאותה שעה, העניק את הריאיון האחרון בחייו לכותב השורות ] רשמי ביקור בקן הצרעות, שיחה מרתקת עם מג"ד 931 בחפ"ק, ושורות כואבות על טרגדיה נוראה שהתרחשה | יומן מלחמה
1.
הריאיון האחרון
יום רביעי שעבר, דרום הרצועה, העיר רפיח. זאת שעת צהריים. השמש מכה ללא רחם בקסדות הפלדה, דוחקת להאיץ ולהיכנס פנימה, למבנה שנותר עומד על תילו.
את שדה הראייה, עד לקצה האופק, מציפות דבשות בטון ופסולת. עדות אילמת לשכונה שהייתה כאן ואיננה עוד. אני מפלס דרך בין עיי חורבות; צועד בעקבות הלוחמים. חייל נעים סבר, ישוב על כיסא בחדר המדרגות, מברך לשלום. ידיו לופתות את הנשק; מבטו ממוקד בחלל הכניסה. חבריו מובילים אותי לחפ"ק המג"ד הממוקם באחת הקומות.
סא"ל עוז משולם, מפקד גדוד 931, מקדם את פניי. בן 35, נשוי ואב לשניים. תשעה חודשים, כמעט ללא הפוגה, הוא ברצועה; עשרה ימים ברפיח. לפני כן היה עם חייליו בג'באליה, אחרי זה בזייתון, אחר כך בשאטי, במסדרון נצרים, ועכשיו כאן. עשרה ימים, הספק נאה: 32 מחבלים הרוגים, איתור מנהרות ופירים, ותפיסת עשרות מחבלים בחיים. בימים הבאים עוד נכונו להם עלילות. לטוב, ולמרבה הכאב גם למוטב.
חם בחדר. המצנן מתקשה להיאבק באקלים. לשולחן מוגשים בקבוקי מים צוננים. משולם מתעלם ויורה את דבריו בשטף. הזמן, התנאים, המרחק מהבית, לא משפיעים על רוח הקרב. הוא נחוש, קוהרנטי, מנומק. האופן שבו הציג את הדברים, מרשים. שליטה פנומנלית בתו"ל; שכנוע פנימי שמשתקף החוצה. מהחומר הזה צומחת השדרה המטכ"לית.
נוכחות קבועה. הרמטכ"ל הרצי הלוי צילום: פלאש 90
תכף נשוב לשיחה המרתקת שנמשכה כשעה. ברשותכם, קפיצה קלה לגג הבית. זה קורה בסיום התדרוך. סא"ל משולם לוקח אותי למעלה, לפני שישלח את קצין האג"ם ניב ביטון לעשות לי סיור שטח במרחב. רפיח נפרשת לנגד עינינו במלוא חורבנה. "60% מהמבנים שמצאנו כאן", סיפר, "היו ממולכדים; אין בית שלא עובר תחתיו תוואי תת-קרקע".
בזווית העין הבחנתי בחדר קטנטן. תקרתו משופעת רעפים, קירותיו חשופים בטון, בחזיתו חייל. ניגשתי והצגתי עצמי. "נעים מאוד", אמר ולחץ את ידי. "קוראים לי אייל שיינס ואני שוביסט הקמ"ן". שיגו היה נעים, שיחו מאיר פנים.
הוא רק בן 19. נער שכל עולמו לפניו. את הטירונות סיים לפני ארבעה חודשים ומייד נכנס לזירת הקרבות. "זה הגיל וזאת המשימה", הגיב בצניעות כשהתפלאתי על גילו הצעיר. "עושים מה שצריך לעשות", הוסיף. ברגע מסוים השתתק; עיניו שיקפו עצב עמוק. חברים שלך? שאלתי בזהירות. "כן", אמר. "חמישה. הם היו איתי באותה פלוגה בטירונות".
הוא סיפר על חברו הקרוב מיכאל רוזל, שנפל לפני מספר שבועות במתקפת הפצמ"רים על כרם שלום. "סגרנו יחד שבת, שוחחנו שעות", תיאר בכאב. "ביום ראשון הקפיצו אותו לכרם שלום. אחרי כמה שעות אני שומע שהייתה מתקפת פצמ"רים על המוצב. התקשרתי לאחד החברים, והוא אמר לי 'שמע, שיינס, נפצעתי. אדבר איתך אחר כך'. אחרי זה שמעתי שנפצע בינוני. ניסיתי להתקשר למיכאל רוזל והוא לא ענה לי. חשבתי מה כבר יכול להיות, אולי גם הוא נפצע. לאט-לאט התחילו להגיע שמועות ובאותו ערב הודיעו לנו שנפל. זה היה קשה מאוד; זה עדיין קשה מאוד".
מאיפה אתה? שאלתי. "מדרום רמת-הגולן, קיבוץ אפיק", אמר. ההורים מפונים? התעניינתי. "ספציפית הקיבוץ שלנו", אמר, "לא מפונה. אבא שלי בכיתת כוננות".
מתגעגע? שאלתי. "מאוד מתגעגע", הודה.
הוא קם ממקומו. "בוא", אמר לי, "אסביר לך קצת על המרחב". יצאנו לרחבה החשופה. הוא הצביע על חומה מבוטנת שעל ידה ניצבים שני גישרונים. "זה", אמר, "מעבר רפיח". אצבעו נעה ימינה. "וזה ציר פילדלפי", הוסיף.
בין ההריסות הזדקר בניין רב קומות; בולט לעין. "כשנכנסנו", סיפר, "כבשנו את האזור ההוא עד שהגענו לכאן". כלומר, ביקשתי להבין, השטח שמתחיל מהבניין הגבוה עד לנקודה שבה אנחנו נמצאים, מטוהר? "פחות או יותר", השיב. "אנחנו שולטים בגזרה".
תחלוף יממה. באותו מקום – ופחות או יותר באותה שעה – ייפול מות גיבורים. צלף פלסטיני שתצפת על המבנה ישגר לעברו כדור שיפגע בחזהו ויביא לנפילתו הטרגית.
תנוח בשלום על משכבך אייל שיינס. יהי זכרך ברוך. מהשיחה איתך אפשר היה להתרשם מטוב ליבך, מאישיותך הכובשת, ומהיותך איש טוב, ולא פחות מכך, בן טוב.
כשזה קרה, אימו מירב שוחחה איתו בטלפון; שמעה בזמן אמת את חילופי האש. מאוחר בלילה יבשרו לה את הנורא מכל.
אייל הי"ד נפל בצהרי יום חמישי. הריאיון התקיים, כאמור, יממה לפני כן, בצהרי יום רביעי. בבוקר יום ראשון, העלה עמיתי יניר קוזין את האם השכולה לריאיון בגלי צה"ל. במהלכו השמיע לה את הקלטת השיחה המצמררת שבה בנה אייל מספר לי, בין היתר, על תחושותיו הקשות אחרי מות חבריו. "השיחה הזאת היא מתנה עבורי", אמרה בקול חנוק. "זה היה מדהים. אני אפילו לא ידעתי. בדרך כלל הוא משתף הכל, אבל בשיחה האחרונה הוא לא סיפר שראיינו אותו, ולשמוע אותו פתאום כל כך חי זה היה פשוט ממש מתנה. לא יודעת איך זה נפל עלי ככה. זה היה מדהים, מדהים, מדהים.
"הוא כל כך אהב את החברים שלו בצבא, כל כך היה קשור אליהם. כל פעם שחזר הביתה שיתפתי אותו בחששות שלי. שאלתי אותו למה אתה לא מסרב להיכנס אחרי שחמישה חברים שלך כבר לא פה? הוא לא הבין את השאלה. הוא אמר 'אני לא יכול לעשות את זה, אני נכנס'. אמרתי לו: 'אתה יודע שאני לא אוהבת את הרעיון הזה – מלכתחילה לא אהבתי שהוא הלך לקרבי – אבל אני מכבדת את מה שאתה עושה'. כשהוא בישר לי שהתקבל לחטיבת הנח"ל הוא כל כך שמח. שמחתי בשבילו שהוא קיבל את מה שהוא רצה אבל בתוכי פחדתי".
מירב סיפרה על המפגש האחרון איתו, בחג השבועות. "הוא היה בבית וקיבל הודעה שיכול להישאר עוד יום. הוא ממש שמח ואמר שזו הזדמנות בשבילו לבקר את משפחתו של חברו מיכאל רוזל. היה לו כל כך קשה עם מותו, הוא כל כך אהב אותו. אמרתי לו 'ברור', ומייד נסענו לשם.
"הוא אמר לי, 'יום אחד תהיה לי פוסט-טראומה, אבל אני לא חושב על זה עכשיו ואני אדבר על זה (רק) אחרי שאצא משם".
מירב שיתפה בכאב על שיחתם האחרונה, שבה שמעה אותו נפגע מירי צלף: "הוא התקשר הביתה והייתה שיחה כל כך טובה. דיברנו מספר דקות, הוא אמר שהוא מגיע ב-08.07 וביקש מהמפקד שיאריך לו עד שבת. ואז פתאום אני שומעת שיורים בו, וככה נגמרה השיחה. זה היה נורא… הייתי בטוחה שאני נוסעת לחפש אותו בבית חולים, לא חשבתי שאני נוסעת לקבל בשורה".
בבוקר יום שלישי עליתי לדרום רמת הגולן, לקיבוץ אפיק, כדי לנחם את המשפחה. ההורים התרגשו מהמחווה. ההקלטה הזאת, אמרו לי איתי ומירב שיינס, היא מתנה מדהימה בשבילנו. העברתי להם את תמונתו האחרונה לפני נפילתו. טוב הלב קורן ממנו, אמרתי, זכיתם לילד מיוחד. עכשיו, כשהכרתי אתכם, הוספתי, אני מבין שהיה לו ממי ללמוד.
הם הגיעו לקיבוץ לפני עשור. ביקשו חיי קהילה באווירה רגועה ופסטורלית. בסלון הבית ישובים בחצי גורן חברי הקיבוץ. אני סוקר את הפסיפס: דתיים, חילוניים, מסורתיים. "החינוך שאייל קיבל", אמרה לי האם, "הוא של 'יחד שבטי ישראל'. אלו הערכים שאני מאמינה בהם". החברים מסביב הנהנו בהסכמה.
ביום ההלוויה, סיפרו ההורים, כל יישובי הגולן יצאו החוצה, לכביש הראשי, עם דגלי ישראל בידיהם. מחווה לגיבור ישראל שנפל בקרב על הגנת הארץ. דתיים, חילונים וגם דרוזים.
יש להם שני ילדים, אייל ונועם. אייל היה בן 19, נועם, יבדלח"א, בן 16. היא סיפרה על האנושיות המיוחדת של בנה הבכור. "זה לא סתר את רצונו להיות לוחם. אדרבה, גם בפעילות הצבאית הוא תמיד הקפיד על מוסר וערכים".
2.
המשימה: ספירת גופות
התמונה האחרונה. כותב השורות עם אייל שיינס ז"ל יממה לפני נפילתו
בחזרה לשיחה עם מג"ד 931 של חטיבת הנח"ל.
"המשימה שלנו", אומר סא"ל עוז משולם, "לחסל כמה שיותר מחבלים, לאתר כמה שיותר מנהרות ופירים, ולהשמיד אמל"ח".
על הקיר מימינו תלוי לוח גיר. טבלה בכתב יד מציגה את ההישגים. כמה חוסלו, כמה מנהרות אותרו. התפוקה מרשימה. "מהרגע שהגענו לכאן", אמר, "הבנו שתוואי התת-קרקע הוא נקודת התורפה. היו לנו מנהרות גם במקומות אחרים ברצועה, אבל כאן מדובר במשחק אחר לחלוטין; מעבר לכל דמיון. אנחנו מדברים על קילומטרים רבים מאוד. אלפי מחבלים שוהים בהם ונעים דרכם ממקום למקום".
ברקע נשמעים צרורות ירי. "זה 24/7", לוחש לי קשר הגדוד. "הירי הוא ירי שלנו", מבהיר המג"ד. "כשאנחנו מתקדמים קדימה אנחנו מבצעים ירי".
לאורך חודשי הלחימה, הלשעברניקים באולפנים ממעיטים בערך מספר המחבלים שחוסלו. לא בדיוק ממעיטים, אבל טוענים שלא זה המדד שיקבע את יעדי המלחמה.
זה נושא שמזמין דיון. האם, למשל, 1,000 מחבלים הרוגים משפיעים על 30,000 שנותרו בחיים? האם זה משפיע על צמרת חמאס? על סנוואר? סוגיה חשובה לדון בה. אם תשאלו את סא"ל משולם, התשובה ברורה: "אני", הוא אומר, "גדוד שסופר גופות. בפרקטיקה, הטבלה שנמצאת כאן מנהלת את סדר יומי. אני מתבונן בה ובוחן מדי יום כמה מחבלים נוספו לסטטיסטיקה. חלקם חוסלו בתקיפות 'זיג', חלקם בתקיפות צלפים במארבים שאנחנו מבצעים, חלקם בתוך המנהרות".
מאוחר יותר יצאו למארב. נרשמה הצלחה משמעותית. כמה ימים אחרי יאתרו שורת מבנים ממולכדים. זה יקרה באזור שבו פעל הצלף שהביא למותו של אייל שיינס ז"ל. גדוד 271 של חיל ההנדסה ישמיד אותם; הצלף יחוסל.
3.
כזה הם עוד לא פגשו
מאז התמרון ברפיח, צה"ל איתר כמויות אמל"ח עצומות. לפני הכניסה, העיתונות ניסתה לגמד את משמעות הפעילות בעיר. ארבעה גדודים לא יעשו את ההבדל, צוטטו ביטחוניסטים בדימוס. אבל מה שעושה את ההבדל אלו מנהרות בנות מאות קילומטרים ואמצעי לחימה מתקדמים, כאלו שהלוחמים לא פגשו באזורים אחרים ברצועה. לכן, שורת המסקנה מפריכה את הטענה: ישראל לא יכלה לוותר על התמרון ברפיח. באשר לטענה כי הכניסה נעשתה באיחור והקמפיין נועד למטרות פוליטיות, זה כבר סיפור אחר.
סופר גופות מחבלים. מג"ד 931 סא"ל עוז משולם עם ישראל יוסקוביץ ברפיח
"גם בג'באליה", אומר סא"ל עוז משולם, "מצאנו אמל"ח, אבל כאן האמל"ח שונה. המטענים שאנחנו מאתרים (ברפיח) רבי עוצמה. מטענים נגד טנקים, חומר נפץ מיוחד. בכל מקום שאנחנו דורכים עליו יש מטענים. הם חיכו לנו ונערכו.
"גם כמות הפירים שונה מכל מה שהכרנו. ראינו הרבה פירים והרבה מנהרות. במסדרון נצרים החיילים שלי איתרו 21 קילומטרים של תוואי תת-קרקע. זה עצום. ובכל זאת, כשהגענו לכאן הופתענו. מהכמות ומההיקף. אין מקום שאין בו תוואי תת-קרקע".
משימת האם של גדוד 931 היא להכשיר את מסדרון פילדלפי לנוכחות של צה"ל. הצבא יהיה אחראי על 'מרחב אבטחה'. כדי שזה יקרה, המשימה היא לאתר ולהשמיד את כל המנהרות באזור. במיוחד אלו שחוצות גדר, לצד המצרי.
"בראי היום שאחרי", אמר סא"ל משולם, "כולנו מבינים שנשלוט במסדרון פילדלפי. אחת ההצלחות של צה"ל במלחמה הזאת היא מסדרון נצרים. מי שהיה שם, יכול היה להתרשם מהאפקטיביות שלו. זה חוצץ בין צפון הרצועה לדרומה וזה מאפשר לנו תנועה מהירה מזירה לזירה בזמן קצר".
בצבא מעריכים שאורך המסדרון יהיה בין עשרה לארבעה עשר ק"מ. "אנחנו פועלים כדי לפגוע במנהרות ההברחה שחוצות את הגבול. זאת המשימה העליונה שלנו: למנוע מעבר אמל"ח. בשביל זה אנחנו כאן, לסגור את צינור החמצן של חמאס.
"מרחק של 14 ק"מ ממעבר רפיח ועד הים זה מרחב גדול. לוקח זמן לנקות אותו. יש לנו כוחות שנמצאים במרחב פילדלפי ובמרחב הגדר ותפקידם לאתר כמה שיותר מנהרות".
האם יש לכם מספיק חימושים להשמיד את התת קרקע? שאלתי. "בוודאי", אמר. "אין לנו בעיית חימושים. העבודה איטית לא בגלל היעדר יכולת השמדה אלא מפני שאנחנו רוצים לעבוד מסודר. כשעובדים מסודר הכל הולך לאט יותר.
"הבעיה שלנו", הוסיף, "שאין לנו לא סבלנות ולא אורך זמן. כמפקד, באופן אישי אני מעדיף תמיד לתקוף ולהתקדם קדימה. כאן פגשנו משימה אחרת, מורכבת יותר. היא דורשת אורך רוח. כדי שנשיג פתרון זהה למה שהשגנו במסדרון נצרים אנחנו חייבים לעבוד מסודר. שם, בנצרים, הבנו שלא יעזור רק לבודד את צפון הרצועה מהדרום, אם לא נשמיד את התת-קרקע".
4.
מחוץ לקופסה
הודעות דו"צ חוזרות ומספרות על לחימה עיקשת, נועזת, מוצלחת, מעל ומתחת לפני הקרקע. שאלתי את מג"ד 931 באילו אמצעים הם פועלים בעזה תחתית. הוא פירט כמה מהם. זה נשמע מרשים, אפילו נועז. בתקשורת הזרה דיווחו השבוע על אחת הפעולות. צה"ל לא אישר ולא הכחיש.
ואף על פי כן, כשנחשפים לכמות המנהרות שהצבא מעריך שישנן ולכמות שאותרה בפועל, אפשר להבין עד כמה ארוכה הדרך להכרעת חמאס. "אנחנו מצליחים להרוג מחבלים בזמן שהם שוהים במנהרות", אמר. "לא את כולם, גם לא את רובם, אבל רבים מהם. הגדוד שלנו הוא הגדוד היחידי שראה בעיניים גופות מחבלים בתת קרקע". הוא היה מספיק הגון כדי לשקף את המוגבלות.
ישראל מתמודדת עם מנהרות ברצועה מאז ראשית המילניום. גם בשנות ה-2000 המוקדמות היא לא הצליחה להשמיד את כל מה שאותר. עכשיו אנחנו ב-2024. מרבית התוואי לא אותר; מה שאותר מושמד בקצב שלו. בגלל הסיבות שמנה סא"ל משולם ובגלל הרצון לחקור אותן. זה אורך זמן, זה יארך עוד הרבה זמן.
בחמ"ל הפיקוד. כותב השורות עם מג"ד 931
וזה כמובן מציף שוב את גדול המחדלים של השבעה באוקטובר: גיוס אקטיבי של כסף קטארי, בחסות וביוזמת ממשלת ישראל. זה אם כל המחדלים. אין דומה לו. מי שפעל להאביס את חמאס בכסף, יצטרך לתת את הדין על כך. אילו המנהרות לא היו קיימות, המלחמה הייתה מסתיימת מזמן בתוצאה מובהקת.
על הקיר ממול מוקרן תיעוד דרמטי; פעילות הכוחות בתוך המנהרות. הדרך נמשכת ונמשכת, ואין סוף הסתעפויות מלמדות עד כמה רבה ומורכבת המשימה. בכל כמה מטרים חדר שהייה מאובזר. על הארץ אפשר גם לראות גופות מחבלים שחוסלו. אחרים הרימו ידיים והסגירו עצמם לכוחותינו.
תיעוד אחר מציג סיכולים ממוקדים שביצעו חיילי גדוד 931 מעל פני הקרקע. אחד מהם מלמד על שיטת הפעולה של חמאס: השעה היא שעת לילה מאוחרת. במסדרון ההומניטרי צועדים שלושה עזתים. כפכפים לרגליהם; לבושם לבוש אזרחי. השעה מעלה חשד: איזה עזתי יסתכן להיכנס לזירת אש סתם כך באמצע הלילה? דקה אחרי מבצבץ מאחד מהם נשק. האות ניתן והשלושה מחוסלים.
שאלתי אותו על מגבלות התנועה במנהרות, בצל ההבנה שיש היתכנות להימצאות חטופים בהן. "אנחנו בקשר שוטף עם חמ"ל שו"ן (חמ"ל שבויים ונעדרים בפיקודו של האלוף ניצן אלון. י"י)", אמר. "אנחנו בוחרים את האמצעים שלנו בקפידה כדי לא לפגוע בשו"ן". מאוחר יותר ייוודע לי על שיטת הפעולה המבריקה שנעשית כדי למנוע פגיעה בחטופים. בשל מגבלות הצנזורה לא נוכל לפרט.
מה הלאה? שאלתי. "מי שחושב", אמר, "שחיסול חמאס יקרה בתוך שבועות חי באשליה. זה יארך שנים. אנחנו חותרים להגיע למצב שבו עזה תהיה דומה לאיו"ש. כשזה יקרה נעבור לכיסוח דשא. ניכנס, נצא ונשלוט בצירים המבתרים את הרצועה ומונעים הברחות ושיקום תשתיות".
מג"ד 931 מדייק. אי אפשר לדרוש מצה"ל ניצחון מוחלט בפרק הזמן שעבר. מאז ההתנתקות, בקיץ 2005, הצבא לא היה בעזה. 19 שנות התחמשות לא נגדעות בשנה. ייתכן שגם לא בשנתיים. אם וכאשר יוכרז בימים הקרובים על מעבר שלב, זאת לא תהיה הכרזה על הפסקת המלחמה. הבוטים ברשתות, בדרך כלל נבערי דעת, מתעבי ידע, שקיבלו מקלדת לידיהם, יתקפו את מקבלי ההחלטות. בפועל, שלב ג' יעסיק אותנו עוד הרבה זמן. "הנכדים שלנו", אמר לי השבוע בני גנץ, "עוד יילחמו בעזה". רוצה לומר: מלאכת הניקוי תימשך הרבה מאוד זמן.
"יש ברצועה", אמר סא"ל משולם, "מצבורי נשק גדולים. כשלא היינו כאן, זה מה שנוצר. אנחנו מדברים על מאות קילומטרים של מנהרות. זה אומר שבכל נקודה שדורכים בה יש תת-קרקע". הוא לא ידע לומר כמה מכל זה כבר הושמד.
תשעה חודשים, אמרתי, זה הרבה זמן ומעט זמן. על המעט דיברנו. האם זה לא מספיק זמן כדי לאתר את הנהגת חמאס? "כשעושים פעולה כפי שעשו בשבעה באוקטובר", השיב, "הם חשבו גם על ההישרדות. הם שמרו לעצמם מצבורים והכינו מקומות מחסה.
"האזרחים שנמצאים כאן משרתים אותם. המחבלים שאנחנו הורגים לבושים אזרחית. הם צועדים במסדרונות הומניטריים, מגיעים לבית, מוציאים את הקלאץ' ויורים".
תחלוף יממה וכולנו נקבל עדות טרגית וכואבת לדברים הללו. על אותו גג שבו שהינו יום קודם ייפול אייל שיינס ז"ל. אפשר להניח שהצלף לא היה שם כשאנחנו היינו שם. הוא הסתנן למחרת במסדרון ההומניטרי.
5.
לזכרם ובשבילם
העיר החרבה. ישראל יוסקוביץ בין הריסות רפיח
השליטה בצירים היא נכס חשוב של צה"ל. חשוב, גם בגלל שחמאס מתפתל מכאב כשלוקחים לו טריטוריה וחונקים את יכולת השליטה שלו; חשוב, גם בגלל חופש התנועה היחסי של הכוחות לנוע מגזרה לגזרה. כשלקחו אותנו מאוחר יותר לאחת המנהרות שאותרה באזור, נסענו ברכבים פתוחים.
השטח שבו אנחנו נמצאים לא טוהר לחלוטין. מחבלי חמאס מזנבים בכוחות, אבל לא כמערך מאורגן. הלוחמה היא לוחמת גרילה. "האויב מנסה להבין את קו כוחותינו", אומר לי סא"ל משולם. "כמפקד, המשימה שלי לשנות את קו כוחותינו בתדירות גבוהה. גם כדי להרוג מחבלים וגם כדי שלא יבינו היכן אני נמצא. היריות ששמעת קודם נועדו כדי לשנות קווים". עשרות מחבלים כבר חוסלו בשיטה הזאת.
הוא דיבר בכאב על החיילים בגדוד שנפלו. "יש לי חברים קרובים שנהרגו במלחמה הזאת. אחד המ"פאים שנפל, טל גרושקה, היה קרוב מאוד לליבי. הוא נפל תוך כדי ההסתערות על מפלסים בשבעה באוקטובר. רס"ן שי שמריז, חבר נוסף קרוב, נפל בקרבות בדרג' תופאח. אנחנו נלחמים לזכרם ובשבילם", אמר. "אנחנו יודעים, ממפקד הגדוד ומטה, שיכול להיות שחלק מאיתנו לא יחזרו מחר בבוקר. נשבענו בכותל, בטקס ההשבעה, על חירוף הנפש".
מאז מותו הטרגי של אייל שיינס, למחרת היום, המשפט הזה מהדהד באוזניי. כשישבנו בחפ"ק בקומה השנייה, הוא היה במשימת האבטחה עלינו בקומת הגג.
יהי זכרו ברוך.
