כיפות למשפט >> שני שופטי העליון הדתיים חוזרים אל מוקדי החיכוך של הציבור ומערכת המשפט
ימים אחרי פסיקת בית המשפט העליון שמכירה בגיורים רפורמיים, נפגשים שני השופטים בדימוס צבי טל ואליקים רובינשטיין בבניין בית המשפט העליון, לשיחה מקיפה על נקודות ההשקה בין המגזר החרדי שהם מכירים ומוקירים ובין מערכת המשפט הישראלית שבה הם שירתו במשך שנים >> קווים שאינם נפגשים
"פטפטת אדריכלית מנופחת", הגדיר אחד המבקרים את המבנה של 'בית המשפט העליון' שאני צועד בין מבוכיו.
מיליוני דולרים הושקעו כאן, כדי ליצור סימבוליקה ואיזו תחושת רוממות של צדק גבוה. שורת מדרגות מעוצבות מובילה אותנו מהמסדרונות המצולמים כל כך של אולמות המשפט, אל אגף השופטים בדימוס. הכל מעוצב בקפידה מלומדת. הקיר המעוגל, הוא בעצם ארון ספרים אחד גדול. ספרי משפט בכריכות עתיקות, בשלל שפות. ושקט דממה.
בין מדפי ספרות המשפט האנגלית לצרפתית, פעור פתח. מתוכו מבואה אל כמה לשכות. כל שם כאן, מזכיר שורה של אירועים ישראליים מרכזיים. על שם היושבים כאן רשומים פסקי דין וועדות חקירה מפורסמות. רק דלת אחת פתוחה. לשכתו של השופט בדימוס אליקים רובינשטיין. מולו, עם ספר פתוח, יושב עוד עליון בדימוס, השופט צבי טל. את דקות ההמתנה עד שאני נכנס אליהם, מנצלים השניים היטב. רובינשטיין לכתיבה, טל לקריאה צפופה. ניכר שאין להם רגע לבזבז.
אנחנו נפגשים כאן ימים ספורים אחרי הפסיקה הדרמטית של בג"ץ, שקבעה כי גם מי שעבר גיור רפורמי או קונסרבטיבי – יוכר כיהודי לעניין חוק השבות ולקבלת אזרחות. התחושה קשה למדי. היהדות החרדית מוצאת את עצמה בפעם המי יודע כמה בהתנגשות חזיתית מול מערכת המשפט. ודווקא עכשיו, מסכימים שני השופטים חובשי הכיפה ושומרי המצוות, להתייצב למפגש משותף. לנסות להתבונן שוב בפצע המדמם הזה של יחסי חרדים-בג"ץ.
שני השופטים שיושבים מולי מכירים היטב את הנפיצות הזו. כל אחד מהם בתורו צבר על בשרו לא מעט קילומטרז' מהעניין הזה. המקרה הכי מפורסם הוא זה של השופט טל, ששם משפחתו מספר גם את הסיפור היותר נפיץ בין המגזר החרדי לבג"ץ – סוגיית בני הישיבות. 'חוק טל' שתוכנן ב'ועדת טל' שהוא עמד בראשותה ושרובינשטיין היה בראשית הדרך מיוזמיה ולבסוף גם מאלו שדרשו לבטל את מסקנותיה.
למרות שהשופט טל מבוגר יותר, לבקשתו, הפגישה מתקיימת בלשכתו העמוסה לעייפה של רובינשטיין. השולחן, הכתלים והארונות גדושים עד להתפקע. רובינשטיין נראה כמו מי ששולט היטב בכל נבכי העומס שסביבו. שלט אחד בקצה הכותל כותב פתגם כזה: "אם אתה מחפש עזרה, תפנה לאדם העסוק. לפנויים – אף פעם אין זמן".
התמונות שעל הקיר מספרות את סיפור חייו הגדוש עד להתפקע שלו עצמו. לפני היותו שופט, עשה רובינשטיין חיל בממשלה. הוא היה מעורב עד צוואר בהסכמי השלום שהתגבשו כאן לאורך השנים. על כל תמונה אפשר להתעכב שעות ארוכות. בניגוד לשופט טל, שכבר הספיק לכתוב את הספר הביוגרפי שלו, 'עד בוא השמש', רובינשטיין עוד לא שם. אבל בימים האחרונים יצאו לאור שני כרכים עבים במיוחד (אותם הוא משיג מהחדר הסמוך, של השופטת אילה פרוקצ'יה), הנקראים 'ספר אליקים רובינשטיין'. כאן ניתן למצוא מעט פרטים וציוני דרך מרתקים.
כשהיה צבי בן שמונה, עלה עם הוריו לארץ ישראל. "עלינו ארצה בערב פורים. אינני זוכר לא את ימי הפורים הללו ולא את ליל הסדר הראשון שלנו בארץ, אבל זכורני שליום טוב האחרון של פסח עלה אבא לירושלים, ושם ראה את הרב קוק ז"ל שהיה בחודשי חייו האחרונים. ממה ששמע אודותיו בחו"ל, ציפה לראות רב מודרני בצילינדר. אבא חזר מלא התפעלות ואמר שראה רבי של חסידים צדיק בעל לב שבור שכולו אומר חסד ורחמים".
הוא לא זוכר בדיוק איך ולמה, אבל בשלב כלשהו הוא הגיע אל תנועת 'בני עקיבא'. בהמשך עבר ללמוד בכפר הרא"ה והיה מגרעין המייסדים. מורה דרכו באותם ימים היה הרב משה צבי נריה. "הרב נריה", הוא כותב, "נתן בקביעות שיעורים בגמרא עם ראשונים ואחרונים. תפילתו הייתה בדבקות וניגוניו ושיחותיו באפלולית סעודה שלישית חדרו ללבבות. הוא היה מעורר אותנו בשחר בניגונו 'ישראל עם קדושים, קומו לעבודת הבורא'".
הוא מעולם לא חשב שיום יבוא והוא ישב על כס המשפט. אילו נמשכו חייו כפי שהתחילו, ייתכן שהיה נשאר מורה להתעמלות או לחשבון. הוא למד חינוך גופני ומתמטיקה, אבל סיפור חייו עשה תפנית. הוא למד משפטים והפך לעורך דין. 25 שנים הוא שימש בתפקיד עורך דין, ברובן עצמאי. ואז הוא קיבל פנייה מלשכת עורכי הדין בירושלים להתמנות כשופט מחוזי. "השבתי שעלי לחשוב בדבר, ובליבי אמרתי לשאול את אחד מגדולי הדור, הרבי מליובאוויטש", הוא כותב. "החלטתי לעשות כל אשר יורני הרבי". ההשערה הייתה, שהרבי לא ירשה לו לקבל את המינוי, ובזה יסתיים העניין.
"…מכיוון שדחקו לקבל ממני מענה דחוף, ניצלתי את קשריו של ידיד קרוב ששהה אז בניו יורק, וביקשתי שיביא את שאלתי אל הרבי… להפתעתי הגמורה, השיב לי ידידי בטלפון את תשובתו המותנית, אך החיובית של הרבי". התנאי, הוא כותב, היה התחזקות בקיום המצוות במישור האישי, או במילותיו של טל: "קבלה על עצמו הוספת עניין בקיום משפטיו של 'השופט כל הארץ' בחייו הפרטיים".
טל עשה כמצוות הרבי. "חשבתי למלא את דברי הרבי על ידי ייסוד שיעור ב'דף היומי'". לאחר כמה ימים טלפן אליו נשיא בית המשפט העליון יואל זוסמן ואמר לו: "אדון טל, תצטרך לעשות דיאטה, כדי שלא יאמרו שהשופטים נראים טוב ואינם צריכים העלאה במשכורת".
בשנת תשנ"ג, 18 שנים אחרי שהתמנה לשופט מחוזי, הוא זומן לנשיא בית המשפט העליון דאז, מאיר שמגר. הוא החל את עבודתו במינוי זמני לעליון וחבש את ספסל 'השופט הדתי' במקומו של השופט מנחם אלון, שפרש בסמוך למינויו. בספרו הוא גלוי לב גם בקשר לעבודתו השיפוטית. "בתחילת דרכי אפשר שנטיתי להאמין ולקבל דברים כפשוטם וכלשונם. כמו שאמר מבקר אחד: 'לטל לקח זמן עד שלמד להבחין בין סיפור שמוכרים לו ובין האמת'. אם נהגתי כך, לא מתוך תמימות יתרה נהגתי. שופט, ככל בשר ודם, עלול לטעות. יש שהוא טועה להחמיר, ויש שהוא טועה להקל. אם נגזר עלי לטעות, מוטב אטעה כבית הלל".
בנתיבות המשפט:
מבחן ה'חפץ חיים'
עוד נחזור לטל. עכשיו לרובינשטיין ה'ליטאי'. המכנה המשותף הראשון שלו, מלבד הכיפה, הוא לימוד הגמרא. כשאני מציין שהוא "הספיק הרבה", רובינשטיין מבטל. "להספיק, זה ללמוד 'דף היומי' כל יום", הוא אומר וגם לומד מדי יום. אבל במקום להאריך, הוא מדפיס לי מאמר מרתק שהוא כתב לא מזמן ופרסם בתוך הספר 'המשפט והחרדים בישראל' (בעריכת יורם מרגליות וחיים זיכרמן), מאמר שהוא כעין אוטוביוגרפיה קצרה ומרתקת על החיכוך החרדי-בג"צי ועל דרכו של רובינשטיין בתווך.
הוא פותח ב'חפץ חיים'. "לפני למעלה מעשור התבקשתי לתת אחת מהרצאות קציר באוניברסיטת תל אביב, על שם פרופ' אהרן קציר המנוח, שנרצח בהתקפת טרור. אמרתי לבנו, פרופ' אברהם קציר, כי במקום נושא משפטי כמקובל, אבקש להרצות על ה'חפץ חיים', רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, פוסק ואיש מוסר נודע. בהסכמתו עשיתי כן.
"פתחתי את דבריי לקהל תל אביבי של כמה מאות אנשים בשאלה על הכרת אישיותו של ה'חפץ חיים', והיו מעטים שהרימו ידם. אמרתי: הנה המשל לשני עולמות. אם ניסע מכאן עשרים דקות לבני ברק, כל ילד בן שש-שבע יֵדע על ה'חפץ חיים' ומאבקו בלשון הרע ועל פסיקותיו ההלכתיות ב'משנה ברורה'. לעומת זאת, הילד וגם גדולים ממנו לא יֵדעו על נושאים שלקהל התל אביבי חשובים ביותר".
תיאור ממצה לפתוח את פער העולמות. רובינשטיין מנסה להסביר בקצרה את העולם החרדי "הרואה עצמו כממשיך את המסורת של הקיום היהודי. בעיני עצמו, העולם החרדי הוא שמירת החותם, הוא הערובה להמשכיות היהודית ובראש וראשונה ללימוד התורה… לימוד התורה מייצג את תמציתה הרעיונית של ההוויה החרדית".
מכאן הוא פותח בכמה נקודות. הוא מספר על בית אבא הליטאי. "אבא סיפר לי תמיד, כי בשלהי מלחמת העולם הראשונה, בהיותו כבן שמונה-תשע, עבר בעיירה חסיד גור בלבושו האופייני, וסבו של אבא אמר לו באידיש: 'עֶר אִיז פוּן דִי כת' – 'הוא מהכת', הכינוי בפי המתנגדים בימי הגאון מווילנה לחסידים.
"אימי", הוא מספר, "הייתה בת למשפחה חסידית מאוקראינה הרוסית, מכפר סמוך לעיירה מקארוב, שהרבי שבה היה מוחזק עושה מופתים שבהם האמינה סבתי בכל ליבה".
באותו מאמר הוא ממשיך ומספר על ילדותו. על ביקור בטיש בבעלזא בתל אביב. על השתתפות ב'ירחי כלה' עם הרב מפוניבז'. על רבותיו שלימדוהו תורה. כמו על השלב שבו חשקה נפשו בלימוד ש"נעשה מרכזי בהווייתי עד היום הזה". כן, הוא חושף, עד היום מגיע יהודי חסידי ללמוד עימו גמרא אחת לשבוע, וזה מלבד ה'דף היומי' ועוד לא מעט שיעורים, כולל עיון בספר 'שפת אמת'.
את החיכוך הראשון בסוגיות חרדים ומדינה, פגש רובינשטיין בתפקידו במשרד הביטחון. הסוגיה הראשונה הייתה גיוס בנות. "באותם ימים עדיין בנות דתיות שבקישו פטור משירות צבאי היו חייבות להתייצב בפני ועדת פטור בלשכת הגיוס. והיו מהן שלא השיבו נכונה לשאלות שנשאלו, כך שלא קיבלו את הפטור". הוא זוכר את הפניות והשתדלנויות של העסקנים. בעיקר של הרב שלמה לורנץ ועוד.
כשהשופט טל עוד היה במחוזי והתמודד עם פרשיות משפטיות סוערות כמו משפטו של ג'ון דמיאניוק ועוד ("זה היה המשפט היחיד שזכור לי שסוקר בצילום מלא – משפט אייכמן שודר אך לא סוקר בצילום. כמדומני שבפועל, לאחר דקות אחדות, שכחו כל הנוכחים את נוכחות המצלמות"), רובינשטיין עבר מהמשפטים למשרד החוץ ואז, בתשמ"ו, התמנה למזכיר ממשלת האחדות. כאן למד לראשונה על ה'סגן שר במעמד שר'. "תיקון מוקשה בעיניי".
בשלב זה נכנסו למשוואה השרים החדשים של תנועת שס החדשה. הצעיר שבהם, אריה דרעי, יכיר לימים את רובינשטיין בתפקידו כיועץ משפטי לממשלה, שיעסוק בתיקיו הפליליים. רובינשטיין גם יזכה להכיר באופן אישי את מרן הגר"ע יוסף זצ"ל ואף לקבל ממנו ספר עם הקדשה. "לכבוד ידידי וחביבי מכבר ומחבב את התורה ולומדיה ונשא דגלה ברמה".
ללא מוצא:
מחלוקת שאינה נגמרת
את פסק הדין בנושא הגיור כתב 'המשנה לנשיאת בית המשפט א' רובינשטיין'. "נושא הגיור אינו יורד מעל שולחנו של בית משפט זה, ויוכיחו פסקי הדין הרבים שאזכרה וציטטה חברתי". זו גם התחושה של השופט טל. כל כך הרבה פעמים הסוגיה הזו עלתה על שולחנם. כל פעם היא נפיצה ומכאיבה, במיוחד לאנשים שמכירים היטב את שני הצדדים.
"תראה", מצביע רובינשטיין על התאריך של אותה פסיקה. שנת 2005. "גם התאריך בפסק הדין שניתן השבוע", הוא אומר, "הוא משנת 2006. אתה מבין? יותר מחמש עשרה שנה לאחור. כל כך הרבה שנים זה נסחב. זאת לא סחבת בירוקרטית. בג"ץ ניסה לא להכריע בפרשה, נתנו ארכה של יותר מעשר שנים לכנסת לטפל בסוגיה, אבל הפוליטיקאים מעדיפים למשוך זמן. ובתווך יש אנשים שדורשים הכרעה".
"מי שמתעקש לקבל הכל", אומר טל, "מסתכן בכך, שבסופו של דבר הוא יקבל 'לא-כלום'".
שניהם מבינים היטב את הנפיצות ההלכתית של הסוגיה. בפסק הדין הארוך והמפורט שלו, רובינשטיין כותב בין השאר: "הקושי שנראה לי בעמדת חברתי, לעת הזאת, הוא שבכך אנו נותנים יד – בלי משים כמובן – לדיסהרמוניה בנושא הגיור, נושא חשוב בהווייתה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". אלא, שהם סבורים שבית המשפט מחויב לדאוג לשוויון של כל הצדדים.
השופט טל מוציא מתיקו ספר קטן שחיבר. שם הספר כל כך גליצאי 'על שופטים ומשפטים וצרות אחרות' (בפתח הספר מופיע מאמר הערכה, 'אגלי טל', מאת השופט רובינשטיין שמשבח את הספר ואת מחברו). עכשיו השופט טל מבקש להקריא מתוכו כמה קטעים שהוא כתב על הגיור הרפורמי.
"המאפיין את התנועה של היהדות הרפורמית או המתקדמת, הוא היעדר כל מסגרת מחייבת של מצוות. רבני התנועה ומנהיגיה אינם מחויבים להחלטות הגוף העליון של התנועה, והרשות בידי כל רב שלא לקבל החלטות אלה, אפילו כהנחיה. המדובר אפילו בעקרונות היהודיים היסודיים ביותר, כגון שבת, ברית מילה, ארץ ישראל, המשכיות יהודית, טהרת המשפחה ואין צריך לומר כשרות. גישה זו, הנמנעת ממסגרת מחייבת, היא עקרונית כדי שלא תיהפך התנועה לדת 'אורתודוקסית' חדשה.
"היסטורית, עוד בשנת 1843 החליט הגוף העליון של הרבנים הרפורמים לקבל גרים ללא טקס גיור (אף ללא מילה וטבילה). כיום, יש מהרבנים הרפורמים שמלים ומטבילים ויש שלא. וגם בקהילות הנהוגות, אין אלה נתפסות כמרכיב הכרחי".
בהמשך הוא מסביר את המצב במדינת ישראל. "עד שנת 2002 לא הוכר גיור רפורמי שנערך במדינת ישראל. אמנם, אדם שעבר גיור רפורמי בחו"ל ובא לכאן, נרשם במרשם האוכלוסין כיהודי 'לצורך סטטיסטי בלבד', בלי שרישום כזה משפיע על מעמדו האישי מבחינת דיני נישואין וגירושין. זוהי 'הלכת ש"ס' המבוססת על פסק דין של ביהמ"ש העליון משנת 1989. אדם כזה אם יבוא להירשם לנישואין או לגירושין, ייחשב מן הסתם בעיני בית הדין הרבני כאינו יהודי".
הוא עומד על הבעייתיות של ההסדר הזה "שהאמתלה כאילו הרישום נעשה לצורך סטטיסטיקה בלבד אינה אלא פיקציה, שהרי רישום 'סטטיסטי' זה בתעודת הזהות מחייב לכל תחומי החיים האזרחיים בארץ ומקנה זכויות וחובות".
בהמשך הוא מצטט את עמדת המיעוט של השופט יצחק אנגלרד ש"מצר על שבית המשפט נדרש לעסוק בשאלה 'מי הוא יהודי' שביסודה אינה שפיטה כלל, בהיותה שאלה 'נקייה' של השקפות עולם 'שאין בכוחם של כלים משפטיים לפותרה'. כל שכן שהמדינה עצמה בטיעונה התנגדה לעמדה זו שאימץ בית המשפט …גם השופט חיים הרמן כהן כותב: 'אין ספק ששעה שהמחוקק נקט (בחוק השבות) 'התגייר' – התכוון לגיור דתי".
הקטעים שאותם מבקש טל לקרוא בקול בריאיון, הם ציטוטים מפיהם של "רבני" התנועה הרפורמית עצמם. "הם עצמם מבינים את הבעייתיות החברתית של הגיור שלהם. משום שהם יודעים שהגיור שלהם לא מקובל על חלק משמעותי מהעם היהודי". הוא מצטט את דברי מנכ"ל התנועה הרפורמית העולמית דאז, ד"ר ריצ'רד הירש, שאמר: "כאשר רב פרוגרסיבי עורך גיור, הוא למעשה נותן למתגייר ויזת כניסה לעולם היהודי. האם אין הרב הפרוגרסיבי מחויב, על כן, לוודא שהגר יהיה מקובל על מרב הפינות של העולם היהודי?"
מנהיג רפורמי נוסף, ד"ר וינר, מתאר את התוצאות המזעזעות שצומחות מגיור שאינו מקובל על כל העם. "חוויתי מקרים בתוך העדה והקהילה שלי עצמה, אשר מניעת המידע הזה (בדבר אי היות הגיור הרפורמי מקובל על הכל), הביא לתוצאות טראומטיות. כלה צעירה אחת, נודע לה ברגע האחרון שרב קונסרבטיבי לא יכהן בנישואיה עם בן קהילתו של אותו רב, מפני שאימה שלה לא גוירה כהלכה – דבר שגרם עוגמת נפש שלא תתואר. במקרה אחר, ילדיה של אחת ממגויריי גילו עניין רב ביהדות, ואחד מן הנערים החל לחפש קשר עם בית כנסת אורתודוקסי. עודני זוכר את הצער של האם ושל בנה כאשר נודע להם – ומי שהעמידם על כך לא התכוון לנהוג באכזריות – שהם לא 'באמת' יהודים".
רובינשטיין חוזר אל ימי ממשלת האחדות של שנת תשנ"ח (1998), כשעליו הוטל להגיע להבנה בין הזרמים השונים. הוא חוזר גם אל ימי סערת 'מיהו יהודי' הזכורים. מי שלחם אז בעניין היה האדמו"ר מליובאוויטש, "אדם גדול ורב זכויות שהדליק נר יהודי בכל חלקי תבל". מלחמתו של הרבי מליובאוויטש – שאליה הצטרפו גם אדמו"רים נוספים בראשות מרן ה'לב שמחה' מגור ועוד – הייתה שחייבים להוסיף בלשון החוק – שיהודי הוא רק מי שהתגייר "כהלכה".
כמשפטן (ואולי גם כ'ליטאי'…) רובינשטיין משוכנע שהמילה הזו לא הייתה פותרת את הבעיה. משום שעדיין ניתן היה להתפלפל ולטעון שיש "הלכה" קונסרבטיבית. הוא מספר שביקר בארה"ב בחדרו של הרבי, ושיתף אותו בניסיונותיו להציע פתרון חדש והרבי אמר לו: 'מה שהיה היה, תגן על ארץ ישראל'. "כלומר, הרבי חדל אז מעיסוק בנושא".
בשלב מסוים הוקמה 'ועדת נאמן' לטפל בנושא הגיור. ההצעה של נאמן הייתה אולי פותרת את הבעיה ההלכתית, כמו שגם טל וגם רובינשטיין משוכנעים. אם לתמצת, הפתרון היה שהגיור עצמו ייעשה כפי ההלכה האורתודוקסית, אלא שלרפורמים יהיה נציג אחד במכון שמכשיר את המתגייר החדש. "במובן המהותי", מסביר רובינשטיין, "המחלוקת נסבה הן על עצם ההכרה של החרדים בעולם הקונסרבטיבי והרפורמי, והן על מהות קבלת עול מצוות שהיא חלק מובנה בדרישות הגיור. דברים אלה מלווים אותנו עד עתה".
כן ירבו:
שהחיינו באולם הדיונים
נכון, אני אומר לשני השופטים הנכבדים, מאז ומתמיד היו סוגיות שאתגרו את יחסי המגזר החרדי ומערכת המשפט. אבל התחושה היא שבשנים האחרונות, הכל נהיה הרבה יותר קיצוני.
השופט טל מסכים עם ההגדרה. "במשך שנים כל הצדדים ידעו להתנהל בצורה יותר מתוחכמת. סגרו דברים מבלי לעורר יותר מדי מהומות. ואני מדבר על כל הצדדים. הבינו איפה נכון וצריך להתפשר".
טל מוכן אפילו לרמוז שיש קשר בין המהפכה המשפטית המפורסמת של פרופ' אהרן ברק, לבין נקודת הרתיחה בין הפלגים. בכלל, בקהילת המשפטנים הישראלית, ידוע שטל לא נמנה על תומכי המהפכה. הוא ישב בהרכב שדן בפסק דין 'בנק המזרחי' המפורסם, זה שכונן את המהפכה החוקתית, אבל טל נמנע מלדון בשאלות הללו. בריאיון שהעניק שנים לאחר פרישתו, הביע חרטה על שלא הצטרף לעמדת המיעוט העקרונית של השופט מישאל חשין, ששללה את ההגדרה המשפטית שהוביל ברק.
"בכלל", אמר טל בריאיון שפורסם בספר 'ללא גלימה', "בית המשפט העליון מתערב יותר מדי בניהול המעשי של המדינה… השופטים לא נבחרו לשם זה. אין להם כל אחריות על זה. נניח שהם אומרים שטות ומתברר שזו שטות? השופטים לא ייתנו את הדין על זה. אין זה פלא שקוראים לזה דיקטטורה שיפוטית… מרוב כוח, בית המשפט העליון כבר חורג מהגבולות".
רובינשטיין לא ממש שותף לדברים. אם כי הוא "מוכן תמיד לשמוע גם עמדות מנוגדות לאלו שלי". מה שמפריע לו בעיקר זהו ה"דימוי הזה שהשתרש בציבורים מסוימים, שבית המשפט העליון זומם מהלכים מכוונים נגד הדת". הוא יודע שיש ביקורות לא נעימות נגד בית המשפט העליון, אבל לדעתו חלק מהפוליטיקאים שמתחמקים מאחריות, מעדיפים שהציבור יפרוק את התסכול על מערכת המשפט.
"כמי שצפה בפעולת בית המשפט לאורך עשרות שנים וזכה לכהן בו למעלה משלוש עשרה שנים, אומר בפה מלא, כי יש עיוות גדול בביקורת. בית המשפט אינו חסין מטעויות, וביקורת כשלעצמה היא לגיטימית. אך בית המשפט אינו 'מהגג' כיצד לפגוע בעולם החרדי… קראתי אך מעט ביקורת מהותית מקצועית של ממש על פסקי דין שהחרדים היו מעורבים בהם, ובעיקר אנו עומדים מול סטראוטיפים שהתקבעו".
מהיום שבו הוא הגיע אל בית המשפט העליון, בתשס"ד (2004), עלו על שולחנו לא מעט תיקים הנוגעים לעולם החרדי. "הכרעות בית המשפט ובהן דעותיי שלי, היו מנומקות", הוא כותב. "ככל שמדובר בבתי הדין הדתיים, מתאמץ בית המשפט לנהוג בהם כבוד".
הוא נזכר גם בשאלת קווי 'מהדרין'. "בפסק הדין אומצו, לאחר גלגולים בהנחיית בית המשפט, המלצות של ועדה שכונן משרד התחבורה, שלפיה נאסרה כל הפרדה מכוונת וכל שכן כפויה. אך ניתן מקום להתחשבות במבקשים לנהוג בעצמם הפרדה וולונטרית… לא מנענו המשך פתיחתה של דלת אחורית… העובדה שבשנים שחלפו מאז פסק הדין, לא הייתה – ככל הידוע לי – התדיינות בבית המשפט העליון בנושא זה, מעידה – דומה – על האיזון שנקטנו.
"בנושא תקציבים הייתה לעולם השאלה של הגינות ושוויוניות, בלי לפגוע כהוא זה בערך לימוד התורה, אלא בהשוואה לאחרים בציבור".
הנושא "הקשה ביותר", כפי שמגדיר אותו רובינשטיין, "היה ועודנו שאלת הגיוס". בנושא זה מטבע הדברים אני מבקש את עמדת השופט טל, שהועדה שבראשותו חוקקה את 'חוק טל' המפורסם. אך השופט טל מבקש שלא לעסוק בכך בהזדמנות זו. רובינשטיין, שהיה אחד מיוזמי ומקימי הוועדה, הוא גם זה שביטל אותה מאוחר יותר כחלק מעמדת הרוב בבית המשפט העליון.
"ער אני לביקורת החרדים על ערכי החירות והשוויון", כותב רובינשטין. "השיח בנושא זה לא חדל מימי קום המדינה. ער אני גם לפער בין הדימוי של החרדים בעיני חלקים נרחבים בציבור הלא חרדי… בין דימוי של סחטנות אינטרסנטית לבין ראיית השירות לעם ישראל בלימוד תורה כמסירות נפש… כל אלה, כמו גם גווני החברה החרדית, אינם מוכרים דיים לציבורים לא-חרדיים. נחוץ כיבוד האוטונומיה החברתית הייחודית של החרדים על ידי הציבור הכללי, אך חיונית גם הבנה בכיוון ההפוך".
את שתיקתו של השופט טל בנושא ביטול חוק טל, הוא מפר בספרו. שם הוא כותב את הפסקאות הבאות: "בשנת 2012 פסל בית המשפט את מה שקרוי 'חוק טל', מן הטעם של חוסר שוויון בנשיאה בנטל השירות הצבאי. אולם, לא נזהר בית המשפט ולא סימן את החלק שנפסל ובכך הפיל – ללא כל סיבה או סמכות – חלקים בחוק שאיש לא טען נגדם ולא נמצא בהם פסול".
את אותו פרק מסיים השופט טל ב"ביקורת נוספת" שנשמעת על "התערבות בג"ץ בעניינים בעלי גוון פוליטי, כאשר, מטבע הדברים, השקפות השופטים משתקפות בהחלטותיהם. כל אלה", הוא מסכם, "קוראים לריסון עצמי ולהצנע לכת של בית המשפט, כי אין מי שירסן אותו זולתו".
