יש מי שדיבורי אמונה פותחים לה את הלב, מחברים אותו ישר לאבא שבשמים. יש מי שתפילה טובה מחברת אותה, ויש גם מי שהרגשת התלות בבורא העולם מאירה בתוכה את הקשר האמיץ איתו | נשים יקרות שיתפו אותנו במילים מלאות כנות, ישר מהלב, על הדרך הפרטית שהן סוללות, הולכות בה כדי להתקרב יותר ויותר לבורא העולם | רגעים שלי עם אבא
לקראת ראש השנה ושאר חגי תשרי, בימים שאנחנו מחפשות יותר מתמיד את קרבת השם, תרתי אחר הפרטיות המבורכת הזו. כל אישה היא עולם מופלא. בין אם הקימה את משכנה ובין שעדיין היא מתפללת לקשירת ענן באוהלה, בין אם מאכילה תינוק או עורגת אליו, בין אם עובדת בבית או מחוצה לו, בכל תחום עיסוק ובכל עשייה – היא מחפשת קרבת אלוקים.
ראיינתי נשים ממגוון עיסוקים וסגנונות, וביקשתי מכל אחת מהן לאפשר לנו להציץ לקדושה העדינה והמבורכת הזאת, בינה לבין קונה. להכניס אותנו אל קרבת האלוקים שלה, מתוך עולמה הפנימי, בתחום עיסוקה ובין קירות ביתה.
אין עוד מלבדו
משתפת: רויטל כהן, אחות בשירות בריאות
קרבת האלוקים שלי
קרבת אלוקים בשבילי מתחילה מההבנה והשינון היום-יומי, שבורא העולם הוא כל יכול, ואין עוד כוח בעולם מלבדו שיכול להשפיע בעולם או לעשות כנגד רצונו, וכן מההבנה וההפנמה העמוקה שהוא אוהב אותי וכל רצונו הוא להשפיע עלי רק טוב. ממקום זה נובעים תלות מוחלטת, קשר הדוק ויום-יומי לקב"ה וכמיהה שישפיע עלי מטובו. כך אני מוצאת עצמי פונה אליו, מבקשת ומתפללת, שוטחת את בקשותיי ולפעמים גם מנהלת 'משא ומתן' בקשר לעניינים שונים, מתוך אמונה שהוא ורק הוא יכול לסייע. אם אני מבינה שנוכחותו בחיי ממשית והשגחתו עלי היא בכל רגע – איך אחמיץ את הטוב הזה?!
נקודה נוספת שקשורה לקרבת אלוקים היא ההשתדלות לשאול את עצמי בכל צעד מה השם היה רוצה שאעשה, ולכוון את עצמי לשם. ללכת בדרכיו ולדבוק במעשיו ממש בפועל – חסד, ויתור לזולת, הבנה והכלה והרבה סבלנות.
להגיע למתיקות בעבודת השם
המתיקות בעבודת השם, בעיניי, מגיעה מתוך ההתבוננות היום יומית במעשיו, בדרכיו בניהול העולם ובהשגחתו המפעימה. אם מתבוננים בכך אי אפשר שלא להגיע להתפעלות ושמחה! לא פעם מצאתי את עצמי פורצת בצחוק מהתפעלות והבנה פתאומית של איזה 'מהלך מבריק' שקרה בהשגחה. ההתבוננות והזיהוי של החיבוקים שהקב"ה נותן לי לפעמים (ואני בטוחה שכל מי שתתבונן תבחין בכך) גם בימים לא קלים, מגבירים את האהבה לבורא עולם ונותנים לי להרגיש עטופה בידיים הטובות ביותר שאפשר, "כגמול עלי אמו".
אחות – הכי קרובה לאבא
כאחות, אשר עוסקת יום יום בנפשות כואבות, אני זקוקה לקב"ה יותר מכל בעבודתי. כל יום עבודה אני פותחת בתפילה לבורא עולם שיעזור לי לעשות את עבודתי בחשק ושמחה, שלא אגיע חלילה לפגיעה בשום אדם אלא שיזכה אותי שכל מעשיי יהיו רק לעזר וסיוע.
אני חייבת להודות כי לא תמיד הרגשתי כך. בעבר לא 'עירבתי' את הקב"ה בעשייה המקצועית שלי והיא הייתה רק ממקום של הידע והניסיון שרכשתי. עם הזמן ומקרי השגחה מופלאים שנתקלתי בהם, הבנתי שההסתמכות רק על עצמנו ועל הידע שלנו כאנשי רפואה, והמחשבה כאילו החיים והמוות תלויים בעשייה שלנו, הן גאווה ושקר! ולא רק זאת אלא הן אף מובילות לפעמים, במקרים שמסתיימים פחות טוב, לרגשות אשמה, צער וצלקות שמלווים אותך תמיד ומשפיעים על העשייה. אני מניחה שכל אחות ואיש רפואה מכירים את זה.
לכן, רק ההבנה כי הקב"ה הוא הרופא הגדול ואנחנו פה בשביל לעשות כמיטב יכולתנו לסייע לברואיו, אבל בשום אופן לא לוקחים ולא נותנים חיים, מאפשרת לשליחות להיעשות באופן בוטח, רגוע ומקצועי. כיום האמונה מלווה את עבודתי, אני מתפללת על המטופלות שלי ועל צורכיהן ומשתדלת לכוון את ה'לויאליות' שלי לבורא עולם ולמוסר שהנחיל לנו בתורתו.
לא בכדי הפסוק שלי בסוף תפילת העמידה הוא: "רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא… אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל" (דברים לב לט).
פינה במשכן הפרטי שלי
הפינה בבית – המטבח. נשמע מצחיק, אבל במטבח, גם אם אני לא תמיד מרגישה, אני כנראה הכי קרובה לבורא עולם. במטבח אני מזינה את הילדים שלי, דרך האוכל נותנת להם אהבה ושמחה, בימי החול, ימי הולדת, חגים ושמחות, וגם עוגה לסיום החומש בכיתה… במטבח אני מתכוננת לשבת, מפרישה חלה ומתפללת לבורא עולם על כל צרכינו. במטבח אני מבשלת לאורחים וכן לעיתים קרובות לנשים יולדות, ובכך תורמת את חלקי הקטן לחסד ביישוב. אולי לא הכי גבוה ונעלה, אבל דרך העשייה במטבח, מתבטאת הקִרבה!
לעשות רצונך חפצתי
משתפת: הודיה אולמן, צלמת מקצועית
קרבת האלוקים שלי
אני חושבת שלא צריך תנאי שטח רוחניים מדי כדי להרגיש את קרבת השם. מרגישה שאם אני מצליחה לעשות את רצונו באמת – זו קרבת האלוקים בשבילי.
פעם חשבתי שרק תפילת שחרית מרוממת בעלות השחר, במרפסת מול הזריחה, תביא אותי להרגשה הזו, אך ברוך השם, החיים והתנאים הובילו אותי למסקנה שקרבת השם יכולה להיות גם שנייה לפני שהעיניים נעצמות בלילה, כשאני מעבירה במחשבה את כל מה שעשיתי היום, וגם מה שלא עשיתי, מסמנת לעצמי וי על הצלחות והתגברויות, מסיקה מסקנות ולומדת מטעויות. באותם רגעים אני מרגישה כל כך חזק את הקשר שלי עם הקב"ה: מבינה שהוא לא עוזב אותי לרגע, שהוא סומך עלי בתוארי כאישה וכאמא, מכוון אותי בדרך, לאן להגיע ומה עלי לעשות באותו רגע, ונותן לי כל כך הרבה טוב.
להגיע למתיקות בעבודת השם
"דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם" – כך אומר הפסוק במשלי. הסבר ששמעתי פעם ממישהו קרוב מלווה אותי עד היום: מצוות לא מקיימים בלחץ, אלא בשמחה. יש לנו אבא אוהב שהתאים לנו צורת חיים שהכי נכונה ומתאימה לנו, והוא יודע וסומך עלינו שנעשה את זה הכי טוב שיש. עם זאת, הוא יודע שאנחנו לא מלאכים ולמרות זאת ממשיך להאמין בנו כמו שרק אבא יכול להאמין. כשכל התנאים האלה קיימים – מה מתוק יותר מלעשות את מה שהוא מבקש ממני?
צלמת – הכי קרובה לאבא
אני צלמת, עצמאית. עם כל מה שזה כולל. נדרש לי הרבה זמן להחליט שאני עוברת מעבודה קבועה שמכניסה כל חודש בקביעות את אותו הסכום, לעבודה עצמאית שכל מה שקשור בה זה סימן שאלה אחד גדול.
לא הייתי מוותרת לעולם על ההרגשה העילאית הזו של להיות עצמאית. אני יכולה להבין קצת מה מרגיש איכר – עובד אדמה שמחכה ומתפלל לגשם ותלוי כל כך בקב"ה. התלות המוחלטת הזו וההרגשה השלמה של 'מה שיכולתי לעשות בגדר השתדלות – עשיתי, וכל השאר בידך' – מחזקות את הקשר לבורא העולם.
גם בנושא של גבולות בעבודה – כמה עבודות לקחת בחודש אחד? מה יהיה על חשבון הבית? מה יהיה על חשבוני? האם לוותר על עבודה כי הלקוחות לא מתאימים לי רוחנית? – אני תמיד צריכה לבדוק עם עצמי, מה באמת יעלה אותי ויקדש את המטרה של העבודה שלי ומה יגרום לי להתגלש באיזה מדרון של 'לעבוד בלעבוד'…
בתור צלמת ובתור מדריכת טיולים בעבר – הטבע ואני חד הם. אני עוסקת בבריאה כפי שהיא ונהנית מכל דבר טבעי שיד אדם לא נגעה בו, ומאוד טבעי לי לשמוע את הילדים שלי נהנים בינם לבין עצמם – "תראה איזו שקיעה נדירה", "אילו צבעים…" זה באמת משהו שמריץ אותי למרפסת גם באמצע בישול – עם מצלמה ביד, להנציח את הטבע הלא טבעי הזה…
פעם הזעיקו אותי בערב יום כיפור לצלם ניו בורן טרייה. זה היה מהרגע להרגע. בין סעודה ראשונה לשנייה, לקחתי את הציוד ויצאתי לצלם את היצור הכי בראשיתי שיש… הכי קרוב להשם.
פינה במשכן הפרטי שלי
איך לא? פינת הדלקת הנרות. הנרות שלנו מונחים על שידה יפה בעיצוב רטרו – עיצוב שמדבר אלי מאוד. תמיד חלמתי על מקום מיוחד להניח את הנרות, משהו שיהיה בגובה העיניים שלי, וכשראיתי את השידה הזו – מייד ידעתי שהיא שלי. אני מניחה עליה תמונות של הילדים (משתדלת לא להיות סנדלרית יחפה…) מתמלאת בנחת ובתפילה להשם שנזכה לגדלם לתורה ולמעשים טובים ומודה לו על כל הטוב שהוא נותן לנו בכל רגע בחיים.
שומע תפילה
משתפת: רבקי דייטש, בעלת העסק 'ריבקיס' –
מגשי אירוח ואירועי בוטיק
קרבת האלוקים שלי
מבחינתי, קרבת אלוקים היא ההרגשה והידיעה שלי שהקב"ה אוהב אותי ודואג לי בכל מה שאני עושה, שאני יכולה לפנות אליו בכל רגע נתון, לשתף אותו בקשיים, ולבקש ממנו בקשות מהדברים הכי פשוטים ועד לדברים גדולים ומשמעותיים.
להגיע למתיקות בעבודת השם
כילדים וגם כבוגרים, מחנכים אותנו לעשות מצוות ודברים רוחניים מתוך הרגל (ברור שזה יותר קל), אבל בשבילי תמיד היה קשה מאוד לעשות מה שצריך בלי לקבל הסבר למה אני צריכה לעשות את זה ולמה זה חשוב, ואפשר לומר שהייתי עושה את הדברים בדרך משלי, לפעמים גם 'מעגלת פינות'.
עד שבאיזה שהוא שלב הבנתי, לאחר מחשבה רבה, שאני לא חייבת לעשות הכל בשלמות מייד. התחלתי במשהו קטן ועשיתי אותו כמו שצריך, עד שלאט לאט הוספתי לעצמי עוד עשייה רוחנית.
אני זוכרת איך פעם אחת, אחרי הסמינר, אמרתי הלל בראש חודש, ופתאום גיליתי לראשונה איזו תפילה יפה זו, ומאז שגיליתי אותה, אני מחכה שיגיע שוב הזמן לאומרה.
לסיכום, אני חושבת שהדרך למתיקות בעבודת השם היא ההפנמה והחיבור האישי מתוך הבנת המשמעות.
שפית – הכי קרובה לאבא
כעצמאית, לפעמים אני מתחילה את החודש בלי לדעת כמה ואילו הזמנות יהיו לי, וזה גורם לי להתפלל להשם ולבקש ממנו שישלח לי פרנסה בצורה טובה וחלקה. בכל פעם מחדש, אני נדהמת לגלות איך הכל מסתדר בצורה טובה גם מבחינת היקף ההזמנות הרצוי, וגם בדרך שבה הלקוחות מגיעים אלי.
לעיתים יש ימים לחוצים יותר שההזמנה כבר צריכה לצאת, ותוך כדי העבודה אני מבקשת מהשם שישלח לי ברכה בזמן ושאצליח להוציא הכל בזמן ובהצלחה. זו סייעתא דשמיא שאני רואה ביום יום שלי.
כשאני מכינה אוכל, אני משתדלת להתפלל על החיבור שהוא יגרום בין אנשים ועל החיוך שיהיה להם על הפנים כשייהנו מהמטעמים. כל זה מקדש את העבודה שלי לכבוד השם. לא בכדי אנו מברכים ומודים להשם לפני שאוכלים. האוכל הוא חלק משגרת החיים שלנו, וכשאנחנו מברכים לפניו ואחריו, יש לנו כל הזמן את האפשרות להיות מחוברים להשם.
פינה במשכן הפרטי שלי
המקום שבו אני מרגישה חיבור וקרבה גדולה, הוא המקום שבו אני מתפללת בכל בוקר תפילת שמונה עשרה. בפינה הזו יש משפטי השראה שאני אוהבת, וזה המקום הקבוע שלי להודות להשם על כל מה שאני מקבלת ממנו, ולבקש ממנו הלאה את מה שאני צריכה.
הטוב ומטיב
משתפת: רות אזולאי, אדריכלית ומעצבת פנים
קרבת האלוקים שלי
קרבת אלוקים משמעותה לדעת ולהרגיש את הקב"ה בכל רגע נתון, לדבר איתו מכל מקום ולדעת שהוא שומע אותי ורוצה, הרבה יותר ממני, להיטיב איתי, וגם אם כרגע (או בכלל) בקשותיי לא מתמלאות, זה הכי טוב בשבילי.
להגיע למתיקות בעבודת השם
הרגיש לי מתוק וקרוב דווקא כשקרו לי דברים קשים ואכזבות, ובאותם רגעים ממש (בזכות בעלי) עצרתי את עצמי וקראתי את נוסח התפילה של רבי אהרן ראטה זי"ע: "אני מאמינה באמונה שלמה שזה הצער והייסורים שבאו לי, בהשגחה פרטית מעם השם…" ואז הרגשתי איך כל הקושי פשוט מתקלף ונעלם באותו רגע, ובמיוחד הרגשתי את החיבוק הגדול של השם. זה רגע גדול, וזאת סגולה בדוקה להמתקת הדינים (שנים זה במגנט על המקרר שלנו).
אדריכלית – הכי קרובה לאבא
כאדריכלית, הרגע שאני מרגישה קרבה גדולה הוא הרגע הזה שבו "אני" מפצחת את התוכנית למרות כל האתגרים שלה וכל הציפיות הגבוהות של הלקוח שפעמים רבות נשמעות כמעט בלתי אפשריות. כמו להכניס חמישה חדרים פלוס שלושה חדרי רחצה פלוס מטבח פסח פלוס יחידת דיור ועוד כמה פלוסים – והכל בדירה מלאת עמודים! ובכל זאת, בסוף אני מצליחה ליצור תוכנית של מרחב כל כך נוח לשימוש. באותם רגעים, אני מרימה עיניים לשמיים ואומרת תודה גדולה לבורא עולם, כי ברור לי שזו רק סייעתא דשמיא וכלום לא ממני.
אגב, אני גם מבקשת מהלקוחות שלי שיתפללו עלי לפני כל פרויקט חדש. כמה משפחות שליוויתי אפילו נסעו במיוחד לכותל להתפלל, ומייד אחר כך הרגשנו את ההשגחה עוד יותר. ברוך השם, בכל פרויקט אני מרגישה איך השם הטוב מלווה אותנו.
פינה במשכן הפרטי שלי
רציתי לבחור את הפינה שבה שאני מתפללת (מהסידור), אבל אז חשבתי שיש מקום אחד חזק יותר – המרפסת שלנו. שם אני רואה את הנוף – הציפורים הנודדות בגאונות מופלאה, העצים והטבע המופלא שברא לנו הקב"ה. שם אני מדברת עם השם מהלב שלי.
דרך אמונה
משתפת: שרי צלניקר, מאמנת כושר, מסז'יסטית ובעלת סטודיו דאנס לנשים
קרבת האלוקים שלי
קרבת אלוקים מבחינתי היא להרגיש את יד השם בכל צעד ושעל. כעצמאית, אין רגע שאני לא חשה זאת ומחנכת את עצמי לראות כל מה שקורה – לטובה.
להגיע למתיקות בעבודת השם
לדעתי, הדרך להגיע למתיקות בעבודת השם היא להתחזק באמונה בכל יום מחדש ובלי סוף, שכל מה שעושה השם – הכל לטובה. האמונה הזו נותנת שלווה, שחרור נפשי ומתיקות לעבודתו יתברך.
מאמנת כושר – הכי קרובה לאבא
באימונים, אני אומרת לנשים היקרות שבניית שריר חזק ובריא זו עבודה. זהו תהליך שצריך לתרגל ולעבוד צעד צעד. במילה אחת: אימון.
האימון הגופני מקביל לפיתוח 'שריר האמונה', שהוא האימון הרוחני. הוא לא הולך בקלות, וככל שנתרגל במאורעות היום-יומיים שלנו את האמונה בבורא עולם, השריר מתחזק ומתחזק ותמיד יש מה לשפר ולהשתפר ולהתקדם.
בתהליכי אמונה, כמו בחדר הכושר, צריך להבין שלעיתים ישנם ניסיונות וקשיים בדרך. לפעמים כואב פה, כואב שם, אבל האמת שהשריר נבנה ומתחזק. מעניין לראות כי המילה 'אמונה' והמילה 'אימון', הן למעשה מאותו השורש – אמ"נ.
פינה במשכן הפרטי שלי
הפינה שבה אני מרגישה הכי קרוב לבורא עולם היא המרפסת, שם אני יושבת בשקט. מעדיפה לעשות זאת בשעות הבוקר המוקדמות, מהשעה 05:00 ואילך. זו שעה שכולם עדיין ישנים, הכל שקט ובחוץ עדיין אין אור. כך אני מתחילה את היום שלי. אני יושבת, נושמת פנימה את האוויר ומשננת לעצמי שלא משנה מה יהיה היום, הכל הכל לטובה, הכל מכוון ומדויק מאת השם יתברך. וכך, בידיעה הזו, אני מתחילה את היום המאמן שלי, תרתי משמע.
בכל דרכיך
משתפת: יפה עמיאל מויאל,
עקרת בית במשרה מלאה
קרבת האלוקים שלי
קרבת השם בשבילי היא תחושה פנימית של אוויר ואווירה. אני חיה את השם דרך הרגשות החבויים והתחושות הפנימיות, וגם ברובד החיצוני, דרך שיעורי התורה והספרים. האמת שלעיתים, מספיק לי מבט חטוף לשמיים כדי להרגיש את זה. אני חושבת שבעולם מורכב כמו שיש לנו, זו זכות עילאית להיות קרובה למלך העולם.
להגיע למתיקות בעבודת השם
צריך לעבוד את השם בשמחה. בחיים שלנו יש עליות וירידות, יש ניסיונות לא פשוטים, מהמורות, געגועים להורים שאינם, ולהבדיל געגוע לילדים הנשואים, דאגות, תהיות ומחשבות רבות. אני חושבת שצריך לגייס את כל מה שעובר עלינו כדי להבין שהשם יתברך נמצא איתנו בכל, ומשם רק להתחזק בעבודתו. צריך לטפח הכנעה למה שקורה, לנהוג בענווה ולהתפלל אליו בכל עת. אני מעידה על עצמי שאחרי תפילה טובה ועמוקה, אני אדם אחר, שמח וחזק יותר.
הדרך הטובה ביותר, לדעתי, להגיע למתיקות בעבודת השם, היא ללכת לאור הפסוק: "בכל דרכיך דעהו". אני עוסקת במשהו שאני מחפשת את פתרונו וממלמלת: "לישועתך קיוויתי השם". כשאני מרגישה דכדוך אני משננת: "כי בשמחה תצאון", וכשנכנסתי לבית חדש ביקשתי: "אל תבואני רגל גאווה".
עקרת בית – הכי קרובה לאבא
כעקרת בית, יש לי פריווילגיה לקבוע לעצמי סדר יום. בכל דבר יש יתרונות וחסרונות, והיתרון בשהייתי בבית הוא החירות לגמישות במטלות והיכולת לומר לעצמי: 'עכשיו אני צריכה מוסר, עכשיו אני צריכה תפילה, עכשיו זה הזמן לפרקי תהילים'. הרכיבים הללו במשך היום, בונים ומעצימים את הקרבה שלי להשם יתברך.
פינה במשכן הפרטי שלי
הפינה שבחרתי היא פינת האוכל. שם אני יושבת בכל בוקר עם הספרים שלי: 'ארך אפיים' של רבנו נחמן, קונטרסים, 'אור החיים' הקדוש לפרשת השבוע, 'נעם אלימלך', 'רזיאל המלאך', תהילים. בפינה הזו אני לומדת, ותוך כדי, מסתכלת על השמיים ועל הרי הגלבוע הנשקפים למולי. אני רואה פרח, אני רואה ציפור, אני רואה תמונה של צדיק, והכל – זו האלוקות.
האמנתי כי אדבר
משתפת: אורנה סויסה, מורה, מוזיקאית, מדריכת כלות ויועצת לנשים בדרך התורה
קרבת האלוקים שלי
קרבת השם בשבילי היא היכולת לעבור ניסיונות בחיים ולהרגיש איך הקדוש ברוך הוא נמצא איתך לאורך כל הדרך – היה הווה ויהיה. ואפילו שאת נמצאת בחושך, את מצליחה להיחלץ מתוך הפרטיות המצמצמת. בעזרת הכלים הרוחניים נפתח צוהר, ואור האמונה מפציע ומגדל אותך, לחזות באין-סוף גדולת השם.
להגיע למתיקות בעבודת השם
כדי להתקרב במתיקות, אני 'תוקפת' בכל הכיוונים: מדליקה נר, ממלמלת פרקי תהילים, מחפשת שיעור טוב, מתבוננת במשפטי השראה וחכמה ברחבי הבית ומנהלת שיחה טובה עם אשת אמונה, עד שנפשי נקשרת.
מוזיקאית ויועצת – הכי קרובה לאבא
המוזיקה היא שער שפותח במהירות את הנפש. שיר טוב יכול להביא אותך היישר לחיבור וקרבת אלוקים. הגיטרה יוצאת מראש חודש אלול, הפסנתר בבית פתוח והיד פורטת על מיתרי הלב את שירי קרבת השם ועבודתו.
בכובעי כיועצת וכמדריכה, בסוף מפגש ייעוץ עם אישה או בסיום הדרכת כלה, אני מודה להן ואומרת שהן עשו אותי אישה טובה יותר ומאמינה יותר, משום שכשאת נמצאת בעמדה של ייעוץ, כל כולך מתמלאת ברגשות קודש למול גודל ההבנה שאת צריכה לזכך את הצינור שאת. ככל שאת שונה ומלמדת אמונה ותורת חיים, את מבינה כמה עומק והתרחבות יש בעולם. את גדלה, מתפתחת ומשתכללת וככה האמונה שלך נעשית בהירה. את מגיעה לרובד אחר ולקרבה גבוהה יותר.
פינה במשכן הפרטי שלי
הכורסה בסלון, שם אני יושבת מול מדף הנרות וספריית הקודש, היא מקום קסום ורוחני מאוד עבורי. מקום נוסף נמצא במטבח, מול השידה הלבנה עם ידיות וינטג' ו'זכוכית סבתא', ומעל השידה מפה רקומה ועליה עציץ ותמונת חמותי ע"ה, מנדלה מעניינת ומדף מפורזל שממנו משתלשלים אהילי זכוכית עם נרות שמן ופתיל צף דולק. אני מתבוננת בכל זה ומתפללת שנזכה לעשות את רצון בוראנו ואת שליחותנו בעולמו בשלמות.
נחת רוח אליך
משתפת: רעות אברהם, עובדת סוציאלית
קרבת האלוקים שלי
קרבת השם עבורי היא הידיעה הברורה שיש כתובת שאליה ניתן לפנות בכל זמן ומכל מקום.
להגיע למתיקות בעבודת השם
צריך תמיד לחזק את הכרת טוב השם ואת אהבתו בעזרת לימוד מתמיד. אנחנו צריכים לעבוד על פיתוח מודעות ברורה שהשם הוא ה-כ-ל ואין עוד מלבדו, ולפני כל פעולה לכוון: 'זה לכבודך'.
עובדת סוציאלית – הכי קרובה לאבא
העבודה הסוציאלית היא שליחות חשובה מאוד. היא מפגישה אותי לא פעם עם הצדדים המטרידים של האנושות, ואני מודה שיש פעמים שקשה ומאתגר להתמודד עם מצבים מסוימים, כאילו אין פתרון. אך לצד הקושי, יש סיפוק אדיר כשאני רואה חלק מהאנשים עוברים שינויים ותהליכים מבורכים ומקדמים, ולוקחים איתם משהו לדרך.
זו מעין נגיעה בבסיס הכי טהור של החיים, לטוב ולרע, ועצם הנגיעה הזו מעצימה ומחזקת את החיבור והקרבה לאלוקים. זו הזדמנות גדולה להיטיב לזולת, להתפלל ולבקש על הפרט והכלל ולומר בפשטות: אין עוד מלבדו, הוא המנהל הוא המחליט, ועינינו נשואות אליו שינהג בנו לפנים משורת הדין וברחמים רבים.
פינה במשכן הפרטי שלי
המרפסת שלנו (פינה לא בבית, סורי) היא מקום אידיאלי לקרבת השם. בלי תקרות ובלי מחיצות – ישר מביטה לשמיים.
לנגדי תמיד
משתפת: דורית סלמן, גרפולוגית
משפטית ואבחונית מוסמכת
קרבת האלוקים שלי
קרבת אלוקים עבורי זה לחשוב כל רגע ובכל פעולה על בורא עולם. אני מדברת איתו כל היום וחשה אותו קרוב, עוטף ומחבק.
אתן דוגמה: לאחרונה החלטתי להתחזק ולהפריש לצדקה חומש במקום מעשר. והנה, בהיותי ספקית חדשה לתוכניות לימודים במשרד החינוך, קיבלתי לפני שבועיים הזמנות מבתי ספר – תקשיבו טוב – בסכום הגדול פי כמה וכמה ממה שתרמתי. הייתי בשוק! וכמובן מרוגשת ומבינה שזה לגמרי שמיימי, חם, עוטף ומחבק.
להגיע למתיקות בעבודת השם
אני חושבת שזה מאוד תלוי גיל ותלוי בחוויות שאנחנו חווים. כשהייתי נערה צעירה, לא הרגשתי את המתיקות כמו היום כשאני אישה בוגרת וכבר למדתי את החיים. צריך רק לפקוח עיניים ולראות כמה הכל מדויק בעולם, ותפור אישית לכל אחד ואחת.
גרפולוגית – הכי קרובה לאבא
כשהייתי צעירה ורק שמעתי על המקצוע המרתק הזה, הייתי המומה מהעובדה שכתב היד שלנו הוא בעצם כתב המוח. זה דבר בלתי נתפס ומעורר התפעלות גדולה מבורא עולם – מה רבו מעשיך השם!
בכל יום שבו אני עוסקת בגרפולוגיה, אני חווה את ההשתאות מחדש. אני רואה במו עיניי אלוקות מופלאה, כיצד מתבטאת הנפש והנשמה שלנו בכתב היד. הכל ממנו יתברך!
פינה במשכן הפרטי שלי
אצלי בבית יש שתי פינות שבהן אני מרגישה קרובה מאוד להשם.
הפינה הראשונה היא הפינה שבה אני מדליקה נרות שבת. ברגעים אלו, אני תמיד מוצפת בדמעות על כל הטוב שיש לנו ושזכינו להיות שייכים לעם הנבחר, אף על פי שיש במקביל הרבה התמודדויות לא פשוטות.
הפינה הנוספת שבה אני חשה קרבה גדולה, היא ספריית ספרי הקודש שלנו המשתרעת, ברוך השם, על פני קיר שלם. קשה לתאר במילים את ההרגשה ליד הספרייה הזו, אבל המילים הכי טובות שבהן אוכל להגדיר זאת הן: כניסה לבית הכנסת. כך אני מרגישה בעומדי בפינה זו. כפועל יוצא, אני אפילו מבקשת מבנותיי התנהגות מכובדת הרבה יותר בפינה הזו.
את נכנסת לפינה ההיא, החשוכה והמוארת, הצפופה והמרווחת. ליבך הולם, ומשליך אותך אל הרגע. עבר, הווה ועתיד מתקבצים אל כל פעימה. את חייבת, חייבת לעשות את הדבר הנכון. ברגעים כאלה, שבהם המילים 'רחמנא ליבא בעי' מעוררות רגשות חמים, שבהם שמיים וארץ מעידים על הטוב שאת רוצה לעשות בעולם, ברגעים כאלה – את הכי קרובה לאלוקים.
הלהט שלך לעבודת השם מתאדה לשמיים, וחוזר אליך בגשמי ברכה, כמו שהפליא לפייט רבי יהודה הלוי: "דָּרַשְׁתִּי קִרְבָתְךָ, בְּכָל לִבִּי קְרָאתִיךָ. וּבְצֵאתִי לִקְרָאתְךָ – לִקְרָאתִי מְצָאתִיךָ".
שנה טובה ומלאה בקרבת השם מתוקה.
אִם אָפֵס רֹבַע הַקֵּן וְאֵלֶיךָ עֵינֵינוּ
עֲשֵׂה לְמַעֲנָךְ, צוּרִי (וְגַם לְמַעֲנֵנוּ)
בְּכָל נְתִיבוֹתֵינוּ פַּזֵּר בִּרְכוֹתֶיךָ
שְׁמַע קוֹל תַּחֲנוּנֵינוּ, כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ
אֲגֻדָּה אַחַת, לְפָנֶיךָ נִצָּבִים
וְעֵינֶיךָ צוֹפוֹת בְּשִׁבְרוֹן הַשָּׁבִים
בְּצֶדֶק מַדֶּיךָ אַתָּה בְּחַרְתָּנוּ
דְּרַשְׁנוּךְ, הַשֵּׁם, הִמָּצֵא לָנוּ!
בְּהָדָר תּוֹפִיעַ, לִתְהִלַּת הַחוֹלְמִים
אֵ-ל מֶלֶךְ יוֹשֵׁב
עַל כִּסֵּא רַחֲמִים. ]
הקרבה שלי
כְּשַׁחַף דּוֹאֶה בֵּין גַּלִּים וְכַרְמֶל
כִּמְעוֹף אַבְקָנִים לְמוּל עֵשֶׂב קָמֵל
כִּנְדֹד אֲנָפוֹת בְּלִהוּק חֲבֵרִים
כִּדְרָכִים חֲצוּבוֹת בְּנִקְרוֹת הַצּוּרִים
כְּנוֹף סַגְרִירִי, כַּמָּטָר הַנִּתָּךְ
כְּמַרְבָד סְגַלְגַּל בִּרְקִיעֲךָ נִמְתָּח
כְּנִתּוּר יְעֵלִים בֵּין טְרָשִׁים וְצוּקִים
כִּלְטִיפַת קֶרֶן הוֹד בֵּינוֹת חֲרַכִּים
תַּעֲלֶה בְּמָחוֹל –
קִרְבַת אֱלוֹקִים.
כשהייתי נערה, חוץ מלכתוב שירים, התלהבתי גם מהתחום הקולינרי. פלשתי למטבח וערכתי ניסויים קשים מנשוא: מרק אבוקדו, חביתה עם מטבוחה, עוף בקוקה קולה, דג סצ'ואן במיליון וחצי טעמים ועוד תרכיבים הזויים. בדרך כלל המשפחה בלעה את העניין ואפשרה לי להרגיש מאסטר שף.
יום אחד המצאתי שקשוקה ממש טובה, באמת מעדן. קראתי לה "שקשוקה מיכלית". עד היום בני הדודים לא שוכחים את הטעם הערב שלה. ניסו לחקות אותה, אך ללא הצלחה. זו הייתה שקשוקה מיכלית בלבד. לא היה לה מתכון מוגדר, אבל היא הייתה כל כך שלי, כל כך מתוכי, שאף אחד לא עשה אותה כמוני.
כל אחת מאיתנו היא בת יחידה אצל בורא עולם. כל מה שהיא עושה בעולמה, היא עושה מתוך סך כל התכונות, קווי המתאר, השאיפות, החלומות והחולשות שלה. שלה בלבד. לכן, לכל אחת יש 'פרטיות' משלה עם השם, והמהות הקדושה הזאת, היא בלעדית. כל אישה יודעת, שרק הוא יתברך מבין כל נשימה, כל בליעת רוק, כל מצמוץ, הנהון ונפנוף שלה, על מצע האישיות, תנאי החיים ונטיות הנפש שלה בלבד.
כשסיימתי את לימודי החינוך, ביקשה מאיתנו המדריכה הפדגוגית לסכם את ההתנסות המעשית שלנו בכתב. קשה לי להאמין שהצלחתי לשמר את הטקסט ההוא, אבל כן. וכך כתבתי לפני כעשרים שנים: "אני רוצה שתלמידותיי יראו בי כתף, מקור לאהבה, להגברת מוטיבציה. אני רוצה להניף שינויים קוגניטיביים מבניים, גם במקומות שלכאורה אינם עבירים. להרביץ תורה בתשב"ר, להנחיל שירה ויופי לעולם המקסים של הקדוש ברוך הוא".
אני לא זוכרת מה הרגשתי כשכתבתי את המילים הללו, ואני באמת באמת מקווה שהצלחתי לעמוד במשהו מזה, אבל הרצון הבראשיתי לכוון את העשייה החינוכית לשם השם היה נוכח, הוליד אמירה שהייתה לי בסיס לעבודתי ואבן יסוד לקרבת אלוקים.
