אם לילד כואבת הבטן, בטח יש לו מבחן היום. אם ליולדת צעירה אין כוח לקום מהמיטה, כנראה היא בדיכאון. נערה שלא רוצה לנסוע למחנה, תעורר מיד אבחנה של חרדה חברתית. האמנם? • בואו נשים את כל תפיסות היסוד שלנו בנושא גוף-נפש בצד, ונפנה מקום לעובדה פשוטה: לפעמים מצוקה גופנית היא בדיוק מה שהיא, ולא סימפטום למצוקה נפשית • איך יודעים להבדיל? מאיזה כיוון נכון לטפל? ואיך אפשר לעצור את הגלגל? • שנרגיש טוב
כשמירי הייתה בת חמש עשרה, אובחנה אצלה הפרעת אכילה. התסמינים לא היו ממש כמו בטבלאות, אבל המטפלת שאליה היא הלכה אמרה שכל עוד המשקל נמוך כל כך, יש להתייחס לכך כאל הפרעת אכילה. מירי אכלה והקיאה, אכלה והקיאה והייתה מדוכאת. לטיולים השנתיים היא לא הסכימה ללכת, שהרי חלק מהפרעת האכילה הוא הדיכאון, וממחנה הקיץ שכל בנות כיתות ט' כל כך מתרגשות לקראתו, היא נמנעה. סביר. מתאים להפרעה הכוללת.
הטיפול ארך שלוש שנים, ולא ניכר שיפור. הדיאטנית שניסתה להשתלב בטיפול, הרימה ידיים.
מירי עשתה מאמצים כבירים לאכול את משולשי הפיצה שאמא שלה קנתה לה, את הבייגל עם הבצל שהיא ממש מחבבת, את הוופלים המצופים עתירי הקלוריות. כבר שנאה אותם, את הוופלים האלו, שתמיד אחריהם היא מקיאה. אבל הייתה לה מוטיבציה להעלות את המשקל הנוראי שלה. 32 קילו לנערה בת שבע עשרה זה לא משקל מלבב. ואף על פי שהיא התאמצה כל כך, היא לא הצליחה: אוכלת מקיאה, אוכלת מקיאה. בדיקות הדם סיפרו: תת תזונה.
עכשיו נחשוב רגע על המשפחה של מירי. על אמא שלה שחרדה לה כל כך. שמרגישה אשמה. היא מתאמצת, גם אבא של מירי נרתם. משהו בבית משתנה לטובה, אבל ענן הדאגה סמיך. אנורקסיה דורשת טיפול משפחתי רב מערכתי.
הם הולכים להדרכת הורים ועוד הדרכה, מרגישים שמשהו בפירוק הנפשי של מירי משפיע על כל בני המשפחה. נחשוב על אחיות של מירי שחושבות: יש לנו אחות אנורקטית.
זה בסדר, למדנו להכיל שמחלת נפש היא לא בושה. אבל מחלת נפש היא לא בושה כשהיא מספרת משהו אמיתי. כשהיא קוראת לשינוי, כשמשהו מתחבר לנו בין מחלת הנפש לאפשרויות הריפוי. כאן, התחושה הייתה אחרת: משהו לא בסדר, לא בסדר, לא בסדר.
ואז, יום אחד, כשמירי הופנתה שוב לבדיקות שגרתיות, הייתה בקופה רופאה חדשה, ממלאת מקום. היא התבוננה במירי והציעה: "עשית פעם בדיקה לגילוי צליאק?" לא. מירי מעולם לא עשתה את הבדיקה הזו. הבדיקה בוצעה, והתוצאות החיוביות שלה הגיעו מהר מאוד וסיפרו: אין כאן הפרעת אכילה ולא דיכאון. יש כאן צליאק ברור, הפיצות והוופלים רק החמירו את מצב המעי וגרמו לכאבי הבטן להיות קשים יותר, להקאות להיות תכופות יותר, לתת-התזונה לשגשג, והדרך לדיכאון – קצרה.
תגובת השרשרת הייתה הדוקה ומהירה: הגלוטן יצר כאבי בטן, הם יצרו חרדה, החרדה התמידית יצרה דיכאון והימנעות מאכילה שהובילה לתת משקל, לניסיונות פיצוי במזונות עתירי פחמימות (ספק עיקרי: גלוטן), שוב כאבי בטן עזים, שוב הקאות, וכמה מהר נוצרת המשוואה הפנימית: אוכל = כאבים. למי יש תיאבון לאכול אם מערכת העיכול שלו משתוללת אחרי כל ארוחה?
גם נפש, גם גוף
אנחנו מדברים לא מעט, דיבורים מבורכים מאוד, על חיוניות הפנייה לעזרה נפשית. על החשיבות העצומה שיש לטיפול רגשי מקצועי ומוסמך, על הרווחה שיכולה להיות: לי, לך, לנו. לא באנו לסתור שום אמירה כזו, רק לעצור לרגע ולבקש לברר.
בתור התחלה, שווה לערוך בדיקות דם. כי שום פסיכולוגית לא תוכל לנטרל רגישות לגלוטן בשיחות, ושום עובדת סוציאלית שיושבת עם המשפחה לא תוכל להעלים את הצליאק. התחום שלהן הוא תחום אחר, שונה. ולפני אבחנה זו או אחרת, כדאי לבדוק מה קורה בגוף.
הנה סיפורים נוספים שסיפרו לנו ובעקבותיהם נדרשנו לכתבה:
כשישראל היה בן שתים עשרה, הוא עבר תקופה קשה בחיידר. היה לו מלמד נוקשה שהעניש אותו כל שני וחמישי. כבר אלף פעמים הוא כתב אלף פעמים שיותר הוא לא יפטפט בשיעור, ופעמיים הוא נשלח למנהל. ואז החלו להופיע המצמוצים. עין ימין, עין שמאל. מה זה, טיקים? מצוקה נפשית? היא ברורה! רע לו בתלמוד תורה, הוא סובל, ואף על פי שהוא מנסה לצחוק ולייצר אווירה קלילה, הגוף שלו מספר סיפור אחר: רע לו מאוד.
כאן אמא של ישראל איבדה סבלנות. היא תיקח את ישראל שלה לפסיכולוג חינוכי שעל הדרך יטפל גם במצב בתלמוד תורה! הפסיכולוג יתערב, יקרא לסדר, ילמד משהו או שניים את הצוות החינוכי. היא הסתערה בכל עוצמת הכאב למצוא פסיכולוג. העניין הוא, שהפסיכולוג שלח ראשית כל לבדיקת ראייה.
"בשביל מה?" שאלה אמא של ישראל. "רק לפני שנה עשינו לו משקפיים עם מספר שלוש וחצי!" היא הרגישה שלא מבינים את המצוקה שלה, של ישראל שלה. אבל רופא העיניים לא התרגש: "הילד שלך עשה קפיצת גובה, נכון? יחד עם קפיצות הגובה, מספר המשקפיים קופץ גם הוא לא פעם. זו תופעה ידועה. ישראל, יש לך מספר 7 במשקפיים, תתחדש!"
שווה שהפסיכולוג יישאר בתמונה, זה כן, אבל המצמוצים? הם לא משם. התברר שכוח ההישרדות של ישראל הוא לא כל כך חלש.
את הסיפור הבא כל אמא מנוסה יכולה לספר לנו:
שימי הפסיק לקום בזמן לתפילות בישיבה גדולה. לא מצליח לקום. מתהפך לצד השני, מושך את השמיכה עד מעל לאף וממשיך לישון. חברים שלו משפריצים עליו מים אז הוא קם, מחכה שהם ילכו לתפילה, וחוזר לישון עד שעות הצהריים. הצילו. מי יודע מה הוא עשה בלילה. אולי הוא מתקלקל, אולי הוא במשבר. ואולי – וכך אכן התברר, ה-12B שלו היה נמוך כל כך, ואחרי חודש של זריקה יום-יומית המשבר או הקלקול המדומה, חלפו כלא היו.
ואסתר? אסתר החלה לסבול מהתקפי חרדה איומים שהתחלפו בדיכאונות קשים. היא לא ישנה בלילות והקיאה את נשמתה. היות שרק חודש קודם לכן נולד לה תינוק, היה ברור שמדובר כאן בדיכאון אחרי לידה, נכון? היא הלכה לפסיכיאטר פרטי (1,200 ש"ח), אבל לפני שהוא המליץ לה על תרופות, הוא ביקש ממנה לבצע בדיקות דם. חבל רק שהוא לא ביקש את בדיקות הדם לפני הפגישה, כך היו נחסכים אלף ומאתיים שקלים למשפחה אברכית.
בלוטת התריס של אסתר הייתה כל כך לא מאוזנת, שרופא המשפחה פלט "אוההה!" כזה ארוך. לקח לה זמן להתאזן, לאסתר, אבל היא לפחות לא חשבה שהיא עומדת לאבד את השפיות שלה.
ויש עוד סיפור, עצוב יותר. רינה הייתה בת ארבעים וחמש כשהיא החלה לסבול מחרדות. החרדות היו איומות, כאלו שגורמות לכאבי בטן עזים. העובדה שרינה הייתה מזכירה במרכז טיפולי, עזרה לה להבין שיש קשר ברור בין כאבי הבטן לדופק המהיר, לקוצר הנשימה ולהתקפי החרדה. נס שהיה לה בעל מסור שעצבנו אותו הקשקושים של הפסיכולוגים, הוא לא רצה לשמוע שלאישה שלו יש התקף חרדה, והטיס אותה למיון. כן, היא כבר הייתה באמצע אירוע לב מתקדם. רינה ניצלה, אבל לו היא הייתה מגיעה שעה קודם, הוא לא היה מותיר ספיחים.
מי הביצה ומי התרנגולת?
אין ספק, הגוף והנפש קשורים בקשר הדוק. כאבי בטן יוצרים חרדה, והחרדה יוצרת כאבי בטן. לחץ נפשי גורם לבלוטת התריס לזגזג בפעילות החשובה שלה, וכשבלוטת התריס מזגזגת, היא גורמת לתחושות קשות של לחץ נפשי. חסר בוויטמינים גורם לירידה בחיוניות, וירידה בחיוניות יוצרת חוסר תיאבון שגורר חסר באכילה איכותית ולמחסור תזונתי. ככה זה. גופנפש, יד ביד.
אבל איך יודעים במה לטפל קודם, בגוף או בנפש?
שאלנו את יסכה ברנדס, פסיכולוגית רפואית מומחית בטיפול בילדים, נוער ומבוגרים, עובדת בבית חולים אלי"ן ובקליניקה פרטית, את השאלה הזו. הרי רובנו יודעים ומכירים את הקשר בין הגוף לנפש, אבל איך נדע מה משך את מה: האם אי הנוחות הגופנית יצרה את זו הנפשית, או להפך?
"השאלה הזו טובה בעיניי, מפני שהיא נוגעת בלב המורכבות", משיבה יסכה. "הגוף והנפש מצויים במערכת יחסים הדדית ומשפיעים זה על זה. כאשר אדם חולה, בשפעת למשל, קיימת תופעת לוואי שמקורה במערכת החיסון שקרויה 'התנהגות מחלה'. המשמעות של 'התנהגות מחלה' היא שלחולה אין חשק ורצון לפגוש חברים או לעבוד. כך האדם אינו מתיש את עצמו אלא עוסק במנוחה. באופן ההפוך, מצב של סטרס ממושך פוגע ביכולת של מערכת החיסון להתמודד בהצלחה עם מחלות.
"כאשר אנו מרגישות כאב ראש או בטן, חולשה או עייפות, נוכל לשאול את עצמנו מתי התחיל הסימפטום, מה האירוע שהתרחש באותה תקופה. בפן הפיזי נשאל את עצמנו: האם קיבלתי מכה בימים האחרונים? האם ישנתי מספיק שעות בשני הלילות האחרונים? האם שתיתי מים? ובפן הנפשי – האם יש לי אתגר בעבודה שאני מרגישה חוסר ביטחון לגביו? האם רבתי עם אדם קרוב?
"שאלות אלו לא מחליפות הגעה לרופאה במידת הצורך, יכולת לענות להן תעזור לרופאה לעזור לנו".
לעזור לנו משני הכיוונים: זוכרות את רינה, שהיא מזכירה במרכז טיפולי? כשהיא הסבירה לרופאים במיון את המקצוע שלה, הם ידעו להקשיב בין השורות: רינה, מתוקף עיסוקה, משייכת כמעט כל כאב פיזי לפן הנפשי. וזה תמרור אזהרה, כי דווקא בשל כך היא עלולה להחמיץ תסמינים פיזיים משמעותיים, על ידי כך שהיא תתלה אותם ב"חרדה", "סטרס", "מועקה", ולא בקריאת חירום של הגוף. ולא, לא יעזור מיינדפולנס להתקף לב. גם לא הרפיה. היא צריכה ניתוח מעקפים דחוף.
"התנהגות המחלה" של מירי מתחילת הכתבה, זו שאובחנה בטעות כאנורקטית, גם סייעה לה בהתמודדות הפיזית עם הצליאק: כשהיא סירבה להגיע למחנה השבת ולטיול השנתי, היא התמודדה עם כאבי הבטן שנגרמו בגלל הגלוטן בסביבה הביתית המוכרת, במקום להתמודד איתם בסביבה חדשה וזרה, הרחק מהבית. היא הייתה חייבת להתנהג כך, כל עוד הצליאק לא אובחן. משאובחן, והלחמית נטולת הגלוטן לא גרמה לה להתכווצויות העזות, היא יכלה לנסוע בקלות לצפון הארץ ולשייט בו.
והתנהגות המחלה של ישראל? טוב, זה כבר הרבה יותר פשוט ומאותת: ללכת לרופא עיניים. כמה פשוט ככה רחוק לפעמים מאיתנו, המסובכים.
היות שהמדדים הגופניים ניתנים למדידה בצורה פשוטה הרבה יותר, תמיד כשיש מצוקה נפשית, לצד הפנייה לסיוע נפשי, כדאי לערוך בדיקות פיזיות מקיפות שיכולות לפתור לא מעט התמודדויות.
נפש קשובה לגוף
מרב מתמודדת עם FMF. זו מחלה גנטית עלומה למדי, שנפוצה בעיקר בקרב יהודי צפון אפריקה. המחלה מתבטאת בהתקפים של חום ודלקתיות, ומלווה בכאבים עזים באזורים שונים בגוף. אחרי ההתקף, כל המדדים חוזרים לתקנם, והכאב חולף כלא היה.
אני שואלת את מרב על הקשר בין ה-FMF שלה לבין תגובות רגשיות, והיא צוחקת: "בטח! זה הדבר הכי ידוע! נושאי המוטציות הגנטיות האלו חיים בחרדה תמידית: מתי יגיע התקף? מתי הוא יתקוף אותי? איפה אהיה? באמצע הגן? (היא גננת.) מה אגיד לילדים כשפתאום אני מרגישה את הדקירות האלו שמבשרות לי שהנה… הנה… בום! אולי אהיה באמצע הרחוב, בדרך למכולת? אם זה יקרה שם, אני כבר יודעת, אשכנע את עצמי שזה שום דבר, שאני יכולה לעצור את זה, ואז, כשכבר אהיה עם השקיות של העגבניות והמלפפונים, אתחיל להתפתל מכאבים. ישאלו אם להזעיק אמבולנס ואני אסביר להם שזה רק התקף ויעבור, ובקושי אצליח לנשום, ויגידו לי 'הי, גברת, מסכה'. זו החרדה, סיכמנו?…" היא צוחקת, כל השיחה היא צוחקת, כנראה למדה דבר או שניים על התמודדות.
"חוץ מזה, ישנו כמובן הדיכאון שמגיע בעקבות המצב. אי אפשר לתכנן יותר מדי, יש זיכרונות של התקפים שהם לפעמים קשים מאוד, יש גם בהלה: אולי אחמיץ משהו אם פעם זה לא יהיה רק התקף, אלא משהו מסוכן יותר שאני לא שמה אליו לב, כי אני עסוקה בהתמודדות עם הכאב כמו שאני מכירה אותו?"
גם אתי שמתמודדת עם פיברומיאלגיה, ואפרת שיש לה EBV כבר למעלה משנה, מספרות סיפורים דומים. "חצי שנה הייתי חלשה, והרופאה שבדקה את הברזל ואת הוויטמינים טענה שהכל בסדר, וכדאי שאלך לטיפול נפשי. מה אעשה, וכבר הייתי בטיפול נפשי? אז היא המליצה על פסיכיאטר. זה בסדר, אין לי התנגדות לציפרלקס בכלל, אבל כשניסיתי להתעקש איתה לבדוק יותר, כי אני מכירה את עצמי ומרגישה שיש כאן משהו פיזי, היא כעסה עלי.
"חצי שנה אחרי זה היא נרגעה והביאה לי בדיקות לגילוי מונו. כן, אני סובלת מנגיף ה- EBV והוא חריף. מעבר להתמודדות הפיזית, יש התמודדות נפשית: כי אין לי כוח לצייר עם הילדים – ואז מתעוררות התחושות הקשות של איזו מין אמא אני? אני מפרנסת פחות – איזו רעיה אני? לא אפקטיבית, לא יצרנית. חלשה ומשתרכת מהמיטה לכורסה… אני מבוישת מעצמי, כן".
"כאבים בגוף משפיעים על הנפש בדרכים מגוונות", מסכימה יסכה ברנדס. "הדבר הראשון הוא תחושת ההתשה שאדם שחווה כאבים מתמודד איתה. דמיינו שלרשימת הקניות הקבועה מוסיפים ארגז בקבוקי שתייה. יהיה לנו קשה יותר לסחוב ונרגיש עייפים יותר. אדם שמתמודד עם כאבים מתמודד עם תוספת כזו בכל יום. עליו להתנהל כמו כל אדם אחר, אך במקביל להתמודדות נוספת. כך, לעיתים קרובות נראה מותשוּת, חוויית חוסר אונים או חוסר מסוגלות. יהיה לו קשה יותר להתרכז ולהרגיש מובן.
"בניגוד למדדים פיזיולוגיים אחרים שניתן לבדוק בבדיקת דם, בדיקות דימות או בדיקות אחרות, לא ניתן לערוך בדיקה חיצונית אובייקטיבית לתחושת כאב. כך, אדם שמתמודד עם כאב מתמודד גם עם חוויה של חוסר מובנות מצד הסביבה כלפיו ולעיתים חוויה של חוסר אמון. מצב זה, של כאבים מגבילים שקשה להסבירם, עלול ליצור חוויה של שונות ובדידות. היבטים אלו באים לידי ביטוי בעיקר כאשר מדובר בכאבים ללא מקור אורגני מאובחן, וכאשר הכאבים נמשכים".
מרב, למשל, טוענת: "יש לי תחושה שלאחרונה הרופאים ממהרים מאוד לשייך כל כאב בטן וכל מועקה בחזה להתקפי חרדה. יש רופאים שקצת עייפים מלבדוק בערנות את כל האפשרויות הקיימות. וזה חבל. כי עד שאובחנתי, הרגשתי טיפ טיפה משוגעת: כואב לי. כואב לי מאוד. זה בא והולך לסירוגין. עשו לי את כל הבדיקות הקיימות: קולונוסקופיה – יצאה תקינה, קפסולת מצלמה – תקינה, התרוקנות מעי – תקינה. הרופאה (שר"פ, אלא מה?) אמרה לי 'תודי להשם שהכל בסדר'. ואני הודיתי לו, מאוד מאוד, אבל כל כך חיכיתי לראות: אז מה יש לי? אם הכל בסדר, למה אני מרגישה כל כך רע? התחושה הייתה חוסר אונים ובדידות קשה".
גוף קשוב לנפש
אם נחשוב על זה רגע, החרדה הכי ראשונית שלנו מאז שהגענו לעולם, הייתה החרדה מכאבי הבטן שלנו. אחרי חודשים שבהם היינו עטופים ומוגנים, נאלצנו להתמודד עם כאבים שהתקיפו אותנו חזק ומפחיד, ולא תמיד היה לצידנו מישהו שהבין ויכול להקל. פלא שהחרדה והכאב קשורים כל כך חזק זה בזה?!
האם נוכל להרגיע את עצמנו במילים רכות ומנחמות, שהנה, עוד מעט בעזרת השם זה יעבור, כי ככה, הכאב הוא חלק מהחיים, חלק אבל לא הכל?
אם נדע להרגיע את עצמנו במילים המנחמות האלו, ובכלל, אם נדע להכיל את עצמנו טיפ טיפה יותר, להקשיב, לדייק את עצמנו ולתת לנו מה שאנחנו כל כך צריכים, יש סיכוי שגם הכאב הפיזי יעבור הרבה יותר מהר.
למה?
כי לא רק הנפש קשורה לגוף, גם הגוף קשוב, קשוב מאוד, לנפש.
בת שבע במברגר, מייסדת ארגון 'עזרי מעם', מספרת על כך: "הניסיון שלי בהקשרי גוף-נפש, הוא ניסיון אישי: מגיל שש עשרה אני מתמודדת עם קרוהן, מחלת מעי דלקתית. כיום, כל רופא יודע להגיד שיש להתלקחויות קשר לסטרס וללחץ, וזה פשוט: הגוף שלנו הוא הכלי של הנשמה. כשאנחנו תוקפים את עצמנו בצורה לא מאוזנת בלחץ, במטלות אין-ספור, בדרישות גבוהות מדי, אז גם הגוף שלנו מותקף. כל אמא יודעת שלפני שהילדה שלה מתחילה כיתה א' היא אולי תתמודד עם כאבי בטן. כמעט כל אמא לא רצה לרופאה מיד, אלא מבינה: הבת שלי לחוצה. הרגש משפיע על הגוף.
"כבר הרמב"ם מדבר על ההקשר הברור הזה, ומי שסובלת במיוחד בהקשר שבין הגוף לנפש, זו מערכת העיכול שלנו.
"הרבה פעמים, התפרצות של מחלה במערכת העיכול מתחילה אחרי טריגר של לחץ. משכנתא לוחצת יכולה להיות טריגר, מעבר דירה, מבחן גדול. נשים רבות מספרות לי שיש להן החמרה בתסמינים הדלקתיים של הקרוהן בערב פסח ואפילו בערבי שבתות חורפיות.
"אפשר להבין את זה כקריאה פנימית של הגוף להתעורר ולהקשיב לעצמי: מה שלומי? מה עובר עלי? כמה אני מתואמת בין החלומות שלי לבין הכוחות שלי? זה כמו פעמון אדום שמבקש מאיתנו רגע של שקט לקשב של עצמי לעצמי. כמה אנחנו ממעטות לתת לנו את הרגעים האלו!
"אני פוגשת לא מעט נשים שבעקבות הקריאה של הגוף, מתבוננות בעצמן ועושות שינוי בחיים שלהן: שינוי מקום עבודה, שינויים בתזונה, שינויים במערכות המשפחתיות. הגוף אומר לנו: סטופ. הוא מתגייס לעזור גם לחיי הנפש שלנו.
"אמנם לא פשוט להקשיב לו. לא פשוט לעשות את השינויים האלו. אבל אנשים מוצאים דרכים יצירתיות ושונות שמתאימות להם: עד כמה שיישמע מופרך, יש אישה שבזמני לחץ שהיא לא יכולה למנוע כרגע, היא נוטלת תרופת מרשם בהמלצת הרופאה, וכך יוצרת את הרוגע. אישה אחרת מצליחה להכניס עזרה לבית, וככה יוצרת את השינוי שמתאים לה. עוד אחת תשתמש בתרגילי הרפיה. ואחרת? אחרת בכלל תוכל לעבור לעיירת נופש בשוויץ… אישה אישה ופתרונותיה, ולא דומה פתרון של זו לפתרון של האחרת.
"וכמובן, המטרה היא לייצר שינוי פנימי, איטי והדרגתי, בכל היחס לחיים. השינוי מתחיל במודעות: מתי אני בלחץ? בגלל מה? איך אלמד מהטעויות של עצמי? האם אני יכולה לעשות שינוי במוקד הלחץ או בסביבה שלו?
"רבים מחולי הקרוהן הם פרפקציוניסטים. האם ניתן לעשות שינוי בדרישה העצמית הלא פוסקת הזו?
"מטעם הארגון שלנו אנחנו מפעילים קבוצות לחולי קרוהן: קבוצות לגברים, לנשים, לבחורות ולילדות. אני פוגשת שם נשים ובחורות ערכיות בצורה מיוחדת. נשים ששואפות לניהול בית מקסימלי וקשה להן לישון אם יש כוס בכיור, בנות שדורשות מעצמן חסד עם אחרים ללא רבב. ואנחנו עובדות, אט אט, בתוכנית מסביב למעגל השנה, קצת להרפות. לתת מקום לעצמי. לא לתקוף את הצרכים שלי ואת היכולות שלי. טיפ טיפה לנשום".
המצב ההפוך
טיפ טיפה לנשום נשמע צורך אוניברסלי ולגיטימי ממש, נכון? אבל גם אותו אנחנו לא תמיד מצליחות לספק לעצמנו. אולי אם נשתכנע ניתן לנו את זה?
שאלנו גם את יסכה, אם באמת ניתן לראות אצל חולים שיפור כאשר הם עוברים תהליך נפשי במקביל לתהליך הפיזי.
"למצבים פיזיים, כגון מוגבלות פיזית או התמודדות עם מחלה, יש השפעה על האדם הסובל ועל בני משפחתו", מסבירה יסכה. "במצבים אלו, הליכים נפשיים שיחברו לכוחות התמודדות, לעיבוד רגשי של המצב ולמתן כלים רגשיים להתמודדות, עשויים להקל את התמודדות עם המצב הפיזי. במצבים פיזיים ונפשיים יום-יומיים, כאלה שהקשר בין הגוף לנפש משמעותי בהופעתם ופוגע בתפקוד או באיכות החיים של האדם, ניתן לסייע בטכניקות פסיכולוגיות או בטכניקות גופניות לוויסות נפשי ופיזי.
"יש לנו אפשרות לעבד באופן רגשי את האירוע וכך להשיב אותו מהמיקוד בזירה הגופנית לזירה הנפשית, או לתת טכניקות כלליות לוויסות רמות הלחץ כמו איך לנשום נכון, דמיון מודרך וכן הלאה, וכך להפחית את הלחץ – ועימו גם נרגיש הפחתה בתחושה הגופנית".
כי אם נסכים להודות ולהביט לצד השני של המטבע, נגלה שהנפש משפיעה על הגוף לא פחות מאשר הגוף משפיע על הנפש. למעשה, קיימת הדדיות ביניהם.
"זו הייתה תקופה קשה בחיי", מתארת מיכל, "למרות שמבחוץ הכל היה נראה נפלא ואפילו מעורר קנאה. היו לנו חמישה ילדים קטנטנים ומטופחים כמו שכל אמא חולמת. הייתי נשואה באושר לר"מ מצליח ואהוב. אף לא אחד ידע שאני מתמודדת עם עבר טראומתי. בקושי אני הרשיתי לעצמי לדעת את זה.
"עבדתי במשרה מלאה ואז הציעו לי ניהול וריכוז של מערך שאפילו לא פנטזתי שיציעו לי בגיל צעיר כל כך. התחלתי את העבודה החדשה והמרשימה הזו, ואז זה הגיע: התקפים נוראיים של כאבים בחזה מלווים בזיעה קרה ששוטפת את כל הגוף, יחד עם רעד ובחילות. טסתי לחדר המיון שם נמצא שהכל תקין. נרגעתי, ניסיתי להתאושש מהכאב ומהחולשה ולאחר שבוע שוב חזר ההתקף על עצמו. בעלי הזמין נט"ן, השכנים דאגו והתפללו לשלומי, אבל האק"ג והאקו לב היו תקינים. רופאת המשפחה שלחה אותי לבדיקות רבות נוספות. היא ראתה אותי אישה צעירה, מצליחה, מתפקדת היטב. אם כן, התקפים כאלה חייבים לספר על משהו פיזי, לא?
כל הבדיקות היו תקינות.
רופאים מומחים המשיכו לבדוק כל מערכת גופנית אפשרית. שללו בעיות נוירולוגיות וגידולים, תודה להשם. אבל מה זה?
"עד שפרופסור מומחה לרפואת פנים ששילמתי לו 1800 שקלים על הביקור והיה אמיץ, (למה אמיץ? כי רופאים נוטים שלא לשאול שאלות כאלו כשהם רואים נשים כמוני וורבליות, מרשימות ובטוחות בעצמן) הישיר מבט ושאל אותי: עברת טראומות בחיים?
"מאז כל הטיפול עבר למישור הרגשי. מה שעברתי הוגדר התקפי פאניקה. הטריגר להם היה ההצלחה המסחררת שהרגשתי שהיא לא מסונכרנת עם הנפש שלי שעדיין צריכה שיקום".
כיום מונחים רופאים רבים בחדר המיון ללמוד לתשאל לצד התשאול הפיזי, גם תשאול רגשי. פעמים רבות החרדה, הפאניקה ותחושת חוסר האונים מתחפשות לתחושות גופנית, כאילו שרק אם נהיה חולים פיזית, תותר לנו המנוחה ויתאפשר הטיפול. הנפש שלנו מתביישת לספר את סיפור האמיתי שלה.
אבל אם נקשיב לה, אולי יהיה לה סיכוי לצאת מהתחפושת ולקבל מזור.
אפשר לתקן
אם ניקח את זה עוד קצת לקצה, נוכל לפגוש הוגים שונים שמדברים על ריפויים רבים כתוצאה משיפור רגשי ונפשי.
כאן נדבר די בזהירות, בהרבה ענווה ואמונה: לא כל כאב ניתן לרפא. ועוד יותר מזה: לא פעם, כשקשה לנו להכיל מצבים שונים, אנחנו נוטים להאשים את עצמנו או את האחרים – לו רק היית רוצה היית יכולה לרפא את עצמך, אפילו קראתי על כך בכתבה ובספר!
אז זהו, שלא. כיהודים מאמינים יש לנו חובת השתדלות ברורה, לרפא את הגוף, לרפא את הנפש. כיהודים מאמינים יש לנו גם חובת אמונה ברורה: לא הכל בידיים שלנו, לא בחולי נפשי ולא בחולי גופני.
אנחנו יכולים להשתדל, לנסות, להתאים את הרפואה למכה. לא לחשוב שאנו יודעי כל. ועם האחריות הזו ניגש לדברים שכותב ד"ר ג'ון סארנו בספרו 'ריפוי הכאב הכרוני' בהוצאת 'פוקוס':
ד"ר סארנו מספר על תסמונת TMS, תסמונת של לחץ מיונוירלי, או 'תסמונת גוף-נפש', שמות שונים שמתארים את הכאבים הכרוניים העזים בשרירים, שהמקור שלהם הוא לא גופני אלא נפשי.
סארנו מתאר שלושה מקורות של זעם ששוכן בלא מודע:
זעם שנוצר בגילי הינקות והילדות ולא התפוגג (אמא הייתה עסוקה ואני הייתי צריכה להעסיק את עצמי בעצמי, תינוקת בת שנה לבד במיטה).
זעם מלחצים שאנחנו מטילים על עצמנו (שרה מרגישה שצריכה להיות אמא מושלמת לעשרה מקסימים, לעבוד במשרה מלאה ולהצליח בה מאוד, ולהשאיר בית מצוחצח עם חיוך על הפנים וריח של שניצלים ותפוחי אדמה בתנור ואז עוגיות אמסטרדם!).
זעם מתגובה ללחצים אמיתיים האופייניים לחיי היום-יום (המצב הבריאותי/ בטחוני מדאיג, השם ישמור).
לא תמיד קל לנו להתמודד ישירות עם הזעם המודחק. לא סתם נבראה לנו מערכת הגנה משוכללת כזו. אלא שאז, טוען סארנו בספרו, "התסמינים ממלאים תפקיד בשיטה שמטרתה למקד את תשומת הלב שלנו בגוף כדי למנוע מרגשות מסוכנים לברוח אל התודעה או להימנע מעימות עם רגשות בלתי נסבלים".
למשל? מגיע ערב חג, ושרה חייבת להיות אמא לעשרה תוך כדי עבודה ועוגיות אמסטרדם. היא לא מצליחה לנשום, החובה העצמית שלה כל כך לוחצת עליה שהיא חייבת, חייבת, חייבת להספיק. היא מרגישה התגוששות איומה: אם לא תספיקי את לא שווה כלום! ואז, מגיע הגואל: כאב גב איום. היא לא יכולה להכין עוגיות אמסטרדם, אבל הגב אשם, לא חלילה הקשב העצמי הרך ונטול השיפוטיות שמבקש ממנה לחדול לקרוע את עצמה.
מחקרי מעבדה מספרים שברגעים הללו, שהרגשות המודחקים מתחילים לתפוח במוח, המוח נקרא לפעולה באמצעות מערכת העצבים האוטונומית. הוא מוריד את זרימת הדם המקומית לרקמות היעד, וכך נוצר מחסור קל בחמצן. המחסור הקל הזה יוצר כאב, והכאב – מוריד את הנטל מהנפש.
מה נשאר לנו לעשות?
להקשיב לעצמנו. כמה פשוט ככה יפהפה: להקשיב. לחזור לשיח העצמי הזה ששואל: איפה כואב לנו? בגלל מה? מה שכחנו לתת לנו היום? ומה אתמול? ואיך, איך לתחושתנו נוכל לפגוש את עצמנו חזרה?
