בתוך המשפחה תמר עבודי כ"ו טבת התשפ"ה

אבא, אמא, ילד. כמה פשוטה התמונה הזו. כמה לא | מה עושים כשהורים לא מסוגלים לגדל את הילד שלהם? זו שאלה שמאחוריה מסתתרים אינספור סיפורים, המון וריאציות, אוקיינוס של רגשות, ואף אחד מהם אינו קל ופשוט | החוק קובע כללים ברורים, אבל המציאות לא מחויבת לעמוד בכללים שלו. היא מורכבת עד מאוד, ומציפה שאלות רבות ועדינות. שוחחנו עם אימהות שמגדלות ילדים של אימהות אחרות ועם אנשי מקצוע, כדי להנגיש מידע פרקטי ורגשי. שלא נצטרך, אבל אם נפגוש | פותחים בית

 

 

אפשר למחוק רגעים ראשוניים שבורים, שיהיו כלא היו?

אהבה היא יכולה להיות במקום אבא ואמא ביולוגיים?

הווה הוא יכול לרפא את העבר?

אם לוקחים ילד מאבא ואמא שלו הוא עדיין הילד שלהם?

אהבה היא טבע פשוט בין הורים לילדים?

יכולת יש לכל אבא ואמא?

יש שאלות שאין לשאול אותן. יש שאלות שאין עליהן תשובות, רק דמעות, ודם. ולפעמים הדם הזה הוא לא דם, הוא מים. אבל כל זה הוא רק ניסיון לרפד במילים יפות את הסיפורים, הדילמות והקונפליקטים המטלטלים את הנפש מקצה אל קצה. עדיף שניתן לחיים לספר את עצמם.

מודה בכנות שלא הצלחתי להַבנות את הכתבה עם סדר, רצף, קוהרנטיות. אולי זה בדיוק מה שמספר את הסיפור: פיסות פיסות, קרעים קרעים. מתוכם ממש נצטרך לאחות, תך לתך, את מה שנהיה מסוגלים.

 

 

פתרון קשה מאוד

אפרת שעוסקת בתחום חינוכינפשי, היא אמא לילד אחד שהיא מבטיחה לו שהוא הילד שהיא ממש ממש בחרה בו, ספציפית כמעט. היא גם אמא לתאומות, ביולוגיות. וכל זה מורכב. כמעט מורכב מנשוא. אבל היא נושאת את זה, הם נושאים את זה בקשב, בסקרנות ובגדילה מתמדת. וככה היא מספרת:

"לפני עשר שנים קיבלנו לידיים שלנו את האוצר הגדול בעולם, את בננו בכורנו. הוא היה אז בן שלוש וחודשיים, ובאורח פלא דומה לבעלי כשתי טיפות מים. אף על פי שמעולם לא הסתרנו ממנו שהוא מאומץ, אפשר בקלות לחשוב שהוא הילד הטבעי שלנו.

"מכיוון שארכו הימים מאז שהגשנו בקשה לאימוץ ועד שהבן שלנו הגיע לביתנו, חקרנו היטב את הנושא, גם מבחינת מערכת הרווחה, וגם על בשרי כמובן, ואני יכולה לומר:

"הסיבות להוצאת ילד מהבית הן לרוב סיבות דומות, והאימוץ הוא פתרון אחרון, אחרי שכל הניסיונות האחרים לא צלחו. הניסיונות האחרים הם רבים: ניסיון לשיקום ההורות, תמיכה כלכלית, סומכת ועוד. למרבה הצער לא כל זוג הורים מוכן ומסוגל לקבל את העזרה. לפעמים הם מתעקשים רק על עזרה ספציפית, רק על נישה מסוימת, ואז, כשיש חוסר רצון, הדברים הופכים להיות מורכבים יותר.

"הרעיון המרכזי הוא, שכאשר מגיעים לחובת דיווח, כשהרשויות מבינות שלילד אין מבוגר שיכול לגדל אותו וזו לא הבנה שנשלפת מהשרוול אלא יש תהליך ארוך שמייד אפרט אותו צריך לפנות לעזרה מבחוץ.

"הטיפול של הרשויות מתחיל בהערכת מסוגלות הורית שנמשכת זמן רב, חשיבה וניסיונות שיקום, ניסיונות לשים את הילד במקומות זמניים תוך כדי הדרכת הורים, אבל חובת הדיווח היא השלב הראשון כדי לבדוק אם קיימת התעללות, הזנחה, ואם יש מחלות נפש קשות להורים שמונעות מהם לספק לילדים את הצרכים הבסיסיים. אם יש עורף משפחתי הרווחה פונה ראשית למשפחה, מתוך הבנה שהיא שיכולה לספק לילד את צרכיו בצורה הטובה יותר. אבל כשאין משפחה תומכת, יש צורך לפנות לעזרה מבחוץ.

"בכל מקרה של הוצאת קטין ממשמורת הוריו צריך אפוטרופוס. כדי שעו"ס חוק נוער יהפוך לאפוטרופוס מעבר לפרק זמן קצר, לרוב שלושים יום, צריך אישור של בית משפט. כך גם אימוץ או אומנת קרובים כרוכים באישור בית משפט. אם כן, העזרה מבחוץ עוברת דרך בית משפט לנוער ומשפחה, ובמקרה שההורה הביולוגי מערער זה גם עובר לערכאות גבוהות.

"המגמה בעיקר בארץ, הולכת ומתחזקת: הטוב ביותר לילד הוא שיגדל בבית שלו, גם אם לבית יש חסרים מסוימים, והעו"סים צריכים להוכיח לבית המשפט שהם עשו הכל לפני שהם הוציאו את הילד מהבית.

"למרבה הכאב הצורב, לפעמים כל המאמצים האלו גובים מחיר מהילד: הוא מוצא מהבית בשלב מאוחר יותר, הוא נמצא תקופה ארוכה מדי בחוסר ודאות לגבי צורת חייו, וזו בעצם טעות. כי כולם בסופו של דבר בני אדם, שמנסים ככל שביכולתם לא לטעות, אבל לפעמים – טועים. וכמו שאני רואה את זה, הטעויות לרוב הן לכיוון השני: זהירות רבה מדי בהוצאת הילד מהבית".

 

 

חמישה שותפים

"ונחזור לילד שלי, שנקרא לו מוישי, שם בדוי כמובן, שלא מזמן חגגנו לו בר מצווה בחברת אחיות תאומות שנולדו לנו, ביולוגית. וזה מורכב.

"כאמור, מוישי שלנו יודע מגיל שלוש וחודשיים שהוא מאומץ. בשנים הראשונות האימוץ היה פתוח, שכן עדיין לא ניתן צו בית משפט ברור.

"אימוץ פתוח משמעותו המשך קיום קשר של הילד המאומץ עם דמויות משמעותיות ממשפחתו הביולוגית, כגון הורים, סבים, אחים. שמירת הקשר יכולה להתקיים בדרגות שונות, החל מהעברת מידע על הילד המאומץ באמצעות העו"ס, דרך שליחת מכתבים וצילומים ועד לקיום מפגשים בפועל בין הילד המאומץ לבני משפחתו הביולוגית והיכרות בין בני המשפחה הביולוגית לבני המשפחה המאמצת. לפעמים האימוץ מתחיל כאימוץ פתוח ולאחר מכן עובר לאימוץ סגור שבו אין להורים כל יכולת לקשר עם הילד, וכן להפך, ובגיל שמונה עשרה הילד יכול להחליט לפתוח את תיק האימוץ.

"כשהאימוץ עדיין היה פתוח", ממשיכה אפרת, "היינו בכל מוצאי שבת מדברים על השבוע הקרוב: מתי יש ביקור ומתי אין, וזה היה הזמן שלו לשאלות: איפה אבא היה כשנולדתי? ואני הייתי משיבה לו: אתה יודע, אתה נולדת לאישה שילדה אותך, ועכשיו אבא פה. הוא היה מתעקש כל כך, כמעט בתחנונים, שאגיד לו שהוא נולד פה, בבית הזה. להבנות את המציאות שלו כמו מציאות רגילה. 'גם החברים שלי ככה? מה יהיה כשאני אתחתן? אני אגור פה? אוכל לבוא לפה עם האישה שלי?' והתשובות שהייתי עונה לו, היו חוזרות על אמונה ברורה ובהירה: יש ילדים שנולדים מהלב. וזה זה זה. הוא נולד מהלב.

"אצל רוב הילדים שלושה שותפים באדם, אצל מוישי שלנו חמישה שותפים. לא כולם זוכים ככה, ולצד הזכות יש גם כאב מפלח.

"אחד הדברים שלמדנו בלימוד על עור חשוף ולב הולם, היה: גם אם ההורים הביולוגיים עשו משהו שרע מבחינתנו, הילד לא יכול להבנות את הזהות שלו על הורים ביולוגיים לא טובים. גם אם הילד עצמו אומר את זה, אנחנו, כהורים מאמצים, לא יכולים לומר על ההורים הביולוגיים משהו רע. אנחנו יכולים לומר: 'אסור להשאיר ילד קטן לבד בבית'. אנחנו יכולים לומר: 'זה עצוב ממש שאמא לא לקחה אותך לבית חולים כשהיה לך שבר וצרחת, וזה עצוב שבגלל זה הרגל שלך קצת נגררת עד היום'.

"ומוישי שלנו אתגר אותנו. הוא שאל, והמון: 'למה אמא שלי לא ידעה לגדל אותי?' – כי ככה. היא לא ידעה לגדל אותך בצורה שאתה צריך. אבל איזה כיף לה שהגעת אליה מבית החולים.

"'למה ארך כל כך הרבה זמן עד שהוציאו אותי מהבית?' הוא שאל אותנו במבט פגיע כל כך, וזה היה קורע לב, כי יש לו זיכרונות קשים מהשנים הראשונות שלו. זיכרונות שאסור שיהיו לילדים. עצוב שזה ארך כל כך הרבה זמן, ונדרשו כל כך הרבה דיונים בבית משפט, והוכחות. הוא אמר לנו: 'אני רוצה לכתוב מכתב לעובדת הסוציאלית, אני רוצה שהיא תדע שאסור שיקרה דבר כזה, שאסור שילדים שאמא שלהם לא שומרת עליהם ואבא שלהם לא בבית יישארו בבית, וייקח כל כך הרבה זמן להוציא אותם. אני רוצה שהיא תראה את זה לכל העובדים הסוציאליים'. זה עצוב. אבל לפחות הוא יכול להתבונן בזה במבט של לשעבר, הוא לא נתון לאיום.

"אני פוגשת בקבוצת התמיכה ילדים שהוצאו מהבית בגילים גדולים יותר אחרי הזנחה משמעותית ונוראה, והם מגינים על ההורים הביולוגיים שלהם, מזדהים איתם וממשיכים, לעצמם, את ההתנהלות המזניחה, המרעיבה, הפוגענית.

"למרבה הצער, בשלב הזה קשה כל כך לשחרר אותם מההיפוך הזה בין הטוב לרע, שקנה מקום בנפש שלהם. אני חושבת בעצב עמוק, כמה קשה לעמוד מול מציאות קשה, וכמה הנפש צריכה להיות במקום בטוח כדי לומר: זה היה אסור. זה היה כואב. כל עוד אין ביטחון לנפש, היא נאחזת בדבק הזה שמדביק אותה למקום היחיד ששייך לה, גם אם הוא מקום מכאיב נואשות.

"מכל כיוון שמתבוננים על כך, יש כאב עד ההשלמה, וההשלמה גם היא מגיעה טיפין טיפין. כשנולדו לנו התאומות, מוישי בכה כל כך: 'גם אני רציתי להיוולד לך'. ולא היה לי אלא להתבונן בו בעיניים כנות מאוד ולומר לו: 'מוישי שלי, גם אני רציתי שתיוולד אצלי. רציתי כל כך שתהיה שלי מהרגע הראשון'. זה שבר. שבר עמוק. אבל אני גם מאמינה בתיקון, ואני אומרת לו את זה: 'שורש הנשמות שלנו מחובר, אתה שייך לאבא, לי, לבית הזה'. אני יודעת: לשלושתנו יש חסר. יש חסר לבעלי, אבא של מוישי; יש חסר לי, אמא של מוישי; ויש חסר למוישי. אבל אני מאמינה שאפשר לתקן, גם כשמדובר בטראומות ראשוניות מאוד של היקשרות.

"אני חושבת על שאלה של הרבה ילדים ששואלים בתקופה מסוימת בחיים שלהם האם אני מאומץ? ואני חושבת שהם שואלים, בסאב טקסט: האם בחרתם בי? האם נוכל לוותר על הקשר שלנו אי פעם? ואני יודעת שבחרנו במוישי שלנו, ושלא נוותר על הקשר הזה לעולם".

ומה שאפרת אומרת מותיר הרבה מחשבות, כאלו שאפשר לחשוב אותן וכאלו שמפחיד לחשוב אותן, אבל הן קיימות, וחלק מהמציאות, גם אם היינו רוצים כל כך שלא. הלוואי שמהמחשבות האלו ייבראו בנו הרוך, הסליחה והקרבה.

 

 

חוויה של חצי

אם אפרת הרגישה שהיא הרחיבה את היריעה, שולמית הרגישה די אחרת. הקונפליקטים קרעו וקורעים אותה, החוויה שלה היא של חצי:

"ביום אחד שהיה דווקא חם ברמה לא נסבלת, חברה שלי שיתפה אותי שנולדו לה שלושה חצאי ילדים. אח שלה, אבא אוהב ומסור לשלושה ילדים צעירים, גילה בתהליך כאוב ומטלטל שאשתו החליטה לפתוח חיים חדשים בחו"ל, לעזוב את דרך התורה והמצוות ולהתנתק, גם מהילדים.

"מכיוון שאבא שלהם הוא אבא אוהב, מסור ואחראי מאוד, והוא גם מוכרח לעבוד עד הערב כדי לפרנס אותם, הרווחה הציעה תוכנית 'תמיכה ביתית': בכל יום אחרי הלימודים הילדים שבו לביתה של החברה שלי, ובשבע בערב, כשאבא שלהם חזר מהעבודה, הם המתינו לו מקולחים ושבעים, עם ילקוט מסודר וחתימות על המבחנים, וחזרו לשעת סיפור עם אבא ושינה בבית. בשבתות ובחגים הם היו איתו. הרווחה שילמה סכום כלשהו לבית התומך, והילדים חוו גם סיפוק של הצרכים שלהם ואווירה ביתית מחבקת, וגם בהירות: אבא שלנו נשאר אבא שלנו. ככה הכרתי את המושג של 'תמיכה ביתית'.

"כשאחותי הצעירה נפלה לדיכאון חמור אחרי הלידה הראשונה ולא יכלה לטפל בתינוקת שלה, כבר הכרתי את המושג, והצעתי להם לפנות לרווחה ולהציע אותי כבית תומך. בעלה של אחותי אבא של התינוקת, מתמסר לתינוקת שלו באהבה רבה, אבל במשך היום הוא לומד ועובד, ולא פנוי לגדל אותה במקום אמא. ונוסף על כך, הוא צריך לתפעל את הבית.

"אחותי התאוששה בעזרת הכדורים, אבל אז התברר שהתפרצה אצלה מחלת נפש. היא הפכה להיות קצרת רוח כלפי הילדונת שהחלה לגדול, לא הייתה לה סבלנות לטפח אותה ובכלל היא חוותה אותה כאילו היא בת בוגרת, כזו שאמורה להבין שאי אפשר לבכות ולא מתאים להתעורר בלילה. יום אחד שמעתי אותה אומרת 'היא הרביצה לי אז הרבצתי לה חזרה!'

"כשבעלה בבית, אני יכולה להיות רגועה: הוא אוהב את הילדונת אהבת נפש, ומטפל בה במסירות רבה: מאכיל אותה, מטפח, מספר לה סיפורים ומשחק איתה. אבל כשהוא לא בבית, יש סכנה ברורה ומוחשית לגוף ולנפש של הילדה.

"כשפנינו לרווחה לבקש עזרה, הבנו שחשוב לילדה להיות בת של ההורים שלה, ראשית כי זו התוכנית האלוקית, זו אמא שלה, וזה אבא שלה. חשוב גם שההורים לא ירגישו ש'חטפו להם את התינוקת', כי זו תינוקת שהשם נתן להם. ועדיין, היא צריכה לקבל את כל התנאים כדי שהיא תוכל להתפתח בצורה שתאפשר לה לגדול בריאה בגוף ובנפש. לכן הרווחה רקמה את התוכנית הזו של 'אומנה יומית': הילדה גדלה אצלי במשך היום, ובשבע אבא שלה בא לקחת אותה כשהיא אחרי ארוחת ערב, שבעה, מקולחת ולבושה, כדי שאבא שלה יספר לה סיפור וישכיב אותה לישון, ואמא שלה תיתן לה כמיטב יכולתה.

"אנחנו מקבלים הדרכה ומודעים לכך שיתעוררו קונפליקטים בהמשך. למשל היא יכולה להתבלבל, מי ההורים שלה? מי דמות ההיקשרות? כרגע, אחיינית שלי נמצאת איתי יותר מאשר עם אמא שלה, אחותי. היא אצלי גם בשעות אחר הצהריים של השבתות והחגים. אני רוצה שהיא תהיה קשורה אלי, תלמד איך מתנהל בית נורמלי ובריא, אבל השם נתן לה את אמא שלה כאמא. מה עושים? הילדים שלי לפעמים כועסים שהיא אצלנו. הם מרגישים שהיא גוזלת את הזמן שלהם איתי, וזה נכון. לצערי. הדאגה שלי אליה רבה, והרצון שלי לתת לה בשעות שהיא אצלי כמה שיותר גירויים התפתחותיים, הוא על חשבון הילדים שלי.

"חברה שלי שהיא עו"ס משפחה, העלתה גם את הנקודה שאחותי מפתחת תלות בי. אני האחות המוצלחת והיכולה, היא הקטנה, הלא מרגישה טוב והזקוקה. אני מבינה את זה, מבינה שאני צריכה לטפח את תחושת היכולת אצל אחותי גם עבור הבת שלה, אבל הכוחות והיכולות שלי גם הם מוגבלים. אני גם יודעת שלאחותי יש חילוקי דעות עלי, וכשתתחזק רק קצת יהיו לה השגות: 'איך זה שהבת שלי נחשפת למחשב?' (בלי אינטרנט, ועדיין.) 'איך אתם מאפשרים עיתונים בבית? אני לא מוכנה שהילדה שלי תלבש מכנסיים אפילו שהיא בת שנתיים'… וזה רק חלק. כך שיש קונפליקטים, והם לא פשוטים.

"יום אחד שמעתי אותה אומרת לגיסתי בטלפון: 'אה, שולמית מקבלת מלא כסף מהרווחה בשביל הבת שלי', והרגשתי שננעץ חץ בליבי, כי כן, אני מקבלת סכום מסוים עבור הצרכים של הילדה, אבל מכאן ועד 'מלא כסף', מכאן ועד שזו תהיה הסיבה שבשבילה אנחנו מוסרים כל כך הרבה חלקים מהבית שלנו עבורה, תהום פעורה.

"ועדיין אני חושבת שהפתרון הזה של אומנת יום אצל קרובי משפחה הוא רעיון מוצלח. כי בדרך כלל, האומנה היומית היא אצל בני משפחה או שכנים, אצל סבתא או דודה. נראה שהילדים מבינים שמשפחת האומנה היא חלק מהמעגל המשפחתי הקרוב, והשהייה בביתם לא נתפסת כמשהו חריג".

יהיה מי שיאמר שזה המקום לכתוב כמה מילים על עוצמות הנפש וכמה יפים הכלים שנוצרים משברים, זו ממש אומנות יפנית מרהיבה. כנראה המישהו הזה יהיה צודק, אבל איכשהו מרגיש שהשתיקה נאה כאן יותר. נאה יותר מול הכאב הקורע מקצה לקצה, ומגדלות נפשם של האנשים שמהלכים בקצותיו.

 

 

החוק היבש והדמעות

ומי שמהלך בקצוות הכאב אלו הילדים, אלו המשפחות שמהן נקרע הילד, אלו המשפחות המקבלות את הילד, ואלו, לא פחות, מקבלות ההחלטות שים שלם של כאב מתנקז אליהן, מושלך אליהן כאילו כאילו הן שאשמות בשבר. הן יודעות, זה מנגנון פשוט של השלכה, ועם זאת זה לא מונע מהן להרכין ראש בדומייה.

מרים היא עו"ס חוק נוער אי שם בצפון הארץ, והיא מתראיינת ללא פרטים מלאים כי התוכן כבד לה:

"הנושא הזה של הוצאת ילדים מהמשפחה הוא נושא שקורע ושובר אותי בכל פעם מחדש. האמת, את תופסת אותי אחרי שבוע שנשארתי בבית, כי הביקור האחרון בבית משפט, כשאמא מסתכלת עלי בעיניים ושואלת אותי 'מי את שתחליטי אם אני יכולה לגדל את הילדים שלי או לא?' גמר את שארית הכוחות שנותרה בי. אבל אני חוזרת לעבודה בזכות החיזוקים שאני מקבלת ללא הרף מרב המשפחה שלנו ששוב ושוב מזכיר לי שהעבודה הזו היא עבודת קודש, ובזכות הילדים שאני רואה, שנים אחרי, והם פורחים, ואני יודעת שהכל היה יכול להיות אחרת.

"ברמת העיקרון אני לא מחליטה בשום צורה אם הילד יישאר בבית או לא, אלא החוק. החוק היבש מכיל סעיפי נזקקות להוצאה חוץ ביתית לילד ולנוער. חוק נוער טיפול והשגחה התש"ך, הוא חוק שמטרתו להגן על קטינים מפני פגיעה בהתפתחות התקינה שלהם, והוא קובע דרכי טיפול שיש לנקוט לשם כך. בסעיף 2 מובאים סעיפי הנזקקות, ואם אחד או שניים מתקיימים אצל הילד או ההורה, יש להוציא את הילד מחזקת ההורה:

אם לא נמצא מישהו אחראי עליו.

האחראי אינו מסוגל לטפל בו או להשגיח עליו, או שהוא מזניח את הטיפול או ההשגחה.

הוא עשה מעשה שהוא עבירה פלילית ולא הובא בפלילים.

הוא נמצא משוטט, פושט יד או רוכל.

הוא נתון להשפעה רעה או שהוא חי במקום המשמש דרך קבע מקום עבירה.

שלומו הגופני או הנפשי נפגע או עלול להיפגע מכל סיבה אחרת.

הוא נולד כשהוא סובל מתסמונת חסר (סינדרום גמילה).

"כל סעיף שווה שיעור שלם, והוא כולל סעיפים ותתי סעיפים, לא נרחיב עליהם, אבל העניין הוא שאנשים לא רוצים להיות מעורבים בסיפורי זוועה, ואני יכולה להבין אותם", אומרת מרים. "ולכן, יש פעמים שכולם יודעים, ואף אחד לא מדווח על ילדה בת שנתיים שמשוטטת ברחובות, וכשמחזירים אותה לאמא שלה זו לא שמחה בכלל; על ילד בן חמש ששומעים מהבית שלו צרחות ומכות ובכי ורואים את הפנים שלו חבולות, אבל פוחדים מאבא שלו ושותקים. חשוב להזכיר שתורנית, מוסרית, וחוקית יש חובת דיווח.

"לפעמים הילד מוצא מהוריו בהסכמה. יש הורים שאפילו מבקשים, מכירים בעובדה שהילד שלהם כרגע לא מקבל את מה שהוא צריך לקבל. אם זה כי אמא חולה, או כי ההורים נוסעים לחו"ל להשתלת כבד בילד הצעיר שלהם וזקוקים לסיוע של הרווחה לתקופה זמנית.

"המקומות הללו הם 'מקומות קלים', אם אפשר לכנות את הכאב הנורא הזה ככה. ההורים פונים לרווחה, הרווחה קשובה לצורך, נמצאת משפחה מתאימה המקובלת על כל הצדדים ונקבעת תקופת זמן. וכן, יש סיפורים כאלו, וחשוב להכיר אותם ואת האפשרות הזו שמביאה הקלה רבה בתקופות ספציפיות לא פשוטות שעוברות על משפחה.

"לפעמים ההסכמה מגיעה מכיוונים אחרים, למשל: אמא עם פיגור קל, מקסימה ואוהבת, ואבא עם מחלה כרונית קשה שנוגסת גם בתפקודים הקוגניטיביים שלו, ויש להם תינוק חמוד אבל הם באים ומבקשים מהסומכת של המשפחה: קחו את התינוק שלנו. אנחנו לוקחים תרופות מרדימות, לא מצליחים לקום אליו בלילה. אבל הם ממשיכים ושואלים שאלה שלא משאירה עין יבשה: תרשו לנו לבוא לחלק'ה שלו? למסיבת החומש? וזו הוצאה לאומנה מרצון, אומנם, אבל כל כך עצובה.

"לעומת זאת, כשאין להורים הבנה של הצורך, והדבר מתגלגל להחלטת בית משפט, אז הכל הופך להיות חרב פיפיות".

 

 

כשהדילמות קורעות את הלב

עד כמה זה קשה ונורא וקורע, אפשר ללמוד מהמילים של מרים, וגם מביניהן: "נקודת המוצא של השירות למען הילד אומרת, שילד צריך בית קבוע. בית קבוע יוצר אצל הילד תחושה של קביעות פסיכולוגית ראשונית שכולנו יודעים את המשמעות שלה לעתיד החיים הנפשיים של הילד, ולכן אם נראה שההורים אינם בני שיקום, יש לפעול לכיוון של אימוץ. יש כמה סוגים של אימוץ, אבל הרעיון הגדול הוא בית קבוע לילד.

"כשלהורים יש אופק של שיקום, כשנראה שאפשר לעשות איתם עבודה או לחלופין שהילד יוכל להתפתח גם אצלם כשיגדל, למשל הורים עם מונמכות קוגניטיבית שכרגע לא יכולים לקום לתינוק בלילה, ולא יכולים לשמור עליו כשהוא זוחל ומכניס חפצים לפה, אבל כשהוא יהיה בן שבע וירכוש חוסן כלשהו לדאוג לעצמו הוא יוכל לחזור אליהם, והיכולת המוגבלת של ההורים בתוספת עזרים יספיקו לו, אז פועלים לכיוון של אומנה, ולא של אימוץ.

"גם במקרים שההורה בתקופת מחלה או מאסר, או שההורים נעדרים שלא בשליטתם ואין בעיה במסוגלות ההורית, אלא מדובר בתקופה זמנית מחפשים לילד משפחת אומנה, והמטרה היא להמשיך ליצור את הקשר בין הילד להורה. עמותות האומנה מפעילות טיפולים דיאדיים בין הילד להורה הביולוגי כדי שכשהילד יחזור יהיה לו מצע טוב לחזור אליו.

"וגם אז התפיסה של משרד הרווחה היא לבדוק אומנת קרובים, כי זו אומנה שתאפשר הכי הרבה קשר עם ההורים וגם גדילה בבית דומה ככל האפשר לבית של ההורים, אבל השיקולים צריכים להיות דקים מאוד: מה עדיף שהילד ילך לבית של סבא וסבתא שכועסים על הבת שלהם שמזניחה לתחושתם את הילד, ולכן ידברו בגנותה, או שילך למשפחה זרה שתאפשר יותר קשר של הילד עם אימו?

"הדילמות גדולות, והקונפליקטים המשפחתיים כל כך סבוכים ודקיקים. למשל, הורים לא יכלו לתפקד בתקופה מסוימת ואחות של האב הציעה את עצמה. הילדה הייתה אצלה, אבל אז ההורים הביולוגיים טענו שהיא חטפה אותה, והיו דופקים בבית שלה בחצות לילה ומזמינים לה משטרה. או אח שלקח את האחיינית שלו לביתו, אבל היה עסוק כל הזמן בלעזור לאחותו שבמצוקה, ולא היה פנוי לשמור על הבת שלה. מנגד, היו שם סבא וסבתא אוהבים. לשים אצלו או אצל משפחה זרה?

"עוד דוגמה הורים שנדרשו לטוס לחו"ל לצורך טיפולים קשים וביקשו להכניס את הילד שלהם לאומנה. הסבא והסבתא הציעו את עצמם אבל לסבא ולסבתא יש רקע של אלימות על גבול הבעייתי והלא חוקי, ומנגד הילד יקבל בבית הזה מה שהוא לא יקבל בשום בית אחר מבחינת הקשר, השייכות והמשפחתיות. זו דילמה, והיא קורעת לב. במקרה הזה, למשל, בית המשפט הורה שהילד יהיה אצל הסבים, והם יקבלו הדרכה של ויסות רגשי איך להשתמש בשיח בונה ולא באלימות, מתוך הבנה שהוא יקבל בבית הזה מה שהוא לא יקבל בשום בית אחר מבחינת הקשר המשפחתי. ועדיין, זה לא פתרון מושלם.

"ההורים מכירים את הרקע, הם ספגו אותו, הילדים מפוחדים ויש דריכות באוויר. וזו כשלעצמה דילמה קורעת לב: האם נשחזר עבר טראומתי של ההורים? האם נוכל לייצר להם בית אחר? האם נתעקש על 'תיקון' של הקשר הבין דורי, או שהוא נידון לכישלון?"

אתן מצליחות לנשום כשאתן שומעות את השאלות של מרים? תארו לכן שאלו הדילמות שלה יום יום, שעה שעה. תארו לכן מקצוע שדורש מאשת המקצוע לגזור את הלב שלה לחתיכות בכל שעת עבודה. ומרים ממשיכה:

"עוד דילמה: הכנסנו ילדים לאומנה בבית של משפחה ללא ילדים. אומנה, כאמור, היא זמנית, אבל הורי האומנה רוצים את הילדים לתמיד, באימוץ, הם נקשרים לילד ולשמחת החיים שהוא מביא להם לבית. וכשהזמני מסתיים הם נאבקים על הילד, מחבלים בחזרה שלו לביתו מתוך מקום פצוע שלהם. הרי הם היו מגויסים כל כך לילד, כל כולם היה שם, ועכשיו יהיה ריק נורא. לכן הם מדברים סרה בהורים הביולוגיים, ומסיתים את הילד נגדם. ההורים הביולוגיים אומנם לא מושלמים, אפילו לא מתקרבים למצוינות של הורי האומנה, והילד, נקרע. מה עדיף: אמא לא שלו אלא שיש שם מצעים ריחניים ושניצל חם, או אמא שלו עם לחם ושוקולד לארוחת צהריים? הילד נקרע, ואנחנו איתו.

"ומה עם נערה שאמא שלה חולה בסכיזופרניה פעילה ואבא שלה נפטר, והדודים מבקשים לקחת אותה אליהם, אבל הם כבר לקחו את שני האחים של אותה נערה, והם עצמם מבוגרים וחולים? ואנחנו יודעים שגם הנערה המתבגרת הזו, שבעצמה מפתחת תסמינים פסיכוטיים, תזדקק להשגחה צמודה ולטיפול יוםיומי, למעקב אחרי הטיפול התרופתי ולליווי לטיפול נפשי. אם נאשר אומנה אצל הדודים העמוסים ממילא הבית כולו יקרוס. הם לא יעמדו בצרכים שלה. אבל הם לא מבינים את העתיד, והנערה מתעקשת להישאר בבית, ואזבתסקיר אני כותבת שהילדה צריכה לצאת לבית אחר, לא לדודים. והיא צורחת ושונאת, והדודים משתמשים במילים קשות והאמא בכלל, מקללת. ואני נשארת האיש הרע שביקש לעשות טוב, אבל הטוב כפי שאני רואה אותו מבחוץ הוא אחר מהטוב שהם רואים".

 

 

ילדים של השם

למרים, עו"ס חוק הנוער, יש משנה ברורה על הטוב והרע, והמשנה הזו די מגינה עליה עצמה:

"אני חושבת שכשלהורה נולד ילד, כמעט לא אפשרי לומר שההורה לא אוהב את הילד שלו. זו אמירה לא טבעית. נכון שלפעמים מתרחשים בעולם מקרים לא טבעיים, והם חלק ממציאות קשה, אבל בדרך כלל זה מלווה בהפרעה נפשית נוכחת ופעילה. זה לא הטבע הבסיסי. קשה לי וכמעט בלתי אפשרי לחשוב שהורה ביולוגי לא אוהב את הילד שלו.

"אבל המציאות שהורה לא מסוגל להביע את האהבה הזו, לא מסוגל לגדל את הילד שלו, מציאות של הורה שהרגש שלו לקוי היא מצויה, למרבה הצער. ומכיוון שאין לאיש בעולם מנדט מי יכול להביא ילדים ומי לא, אז יש לפחות חוק שמגן על חסרי ישע כשמתרשמים שהורה לא יכול לגדל את ילדיו כמו שצריך.

"ויש ילדים שמגיל אפס גדלים למציאות העצובה הזו. היום מעודדים את המשפחה האומנת לספר לילד את סיפור החיים מגיל אפס. כשמוציאים תינוקת מבית החולים למשפחת אומנה ולא להורים מצלמים לה את השלט שבעריסת הנולדת, שומרים לה את הצמיד, כותבים את רגע הלידה, ואני מקבלת לא פעם ממנחי אומנה את הפידבק הזה שהילדים זקוקים לנרטיב שלהם, שלהם.

"אבל גם זה אינדיווידואלי, וכל ילד עובר תהליך משל עצמו. לא אצל כולם התהליך מיטיב למרות המאמצים. יש ילדים שמפתחים כעס ושנאה כלפי המבוגרים. מאבדים אמון. יש ילדים שנקרעים בין ההורה הביולוגי להורה האומן. ילדים כאלו גדלים אכולי שנאה עצמית וחסרי יכולת להתבגר. וכן, זה קשור גם לאישיות של הילד, גם לזו של ההורה הביולוגי, גם להורים האומנים וגם לתהליך ולתיווך שאנחנו מנסים לעשות אותו מיטיב ככל האפשר.

"יש סיפורים נפלאים של משפחות שנוסעות יחד לטייל, שמגדלות יחד, ששומרות על קשר מיטיב, ויש סיפורים אחרים. ובכל פעם, מכל קצה וצד, אני מתחזקת בהכרה הבהירה שהם ואנחנו כולנו ילדים של הקדוש ברוך הוא. הוא אוהב אותם ואותנו יותר ממה שאנחנו יכולים להעלות על קצה דעתנו, והוא מטפל בהם טוב יותר מאיתנו. טוב יותר ממה שאנחנו מסוגלים להגדיר בתור 'טוב'".

ואולי בלי האמונה הפשוטה, התמימה הזו, בלי המצע הזה של גמול עלי אימו, אי אפשר לנשום. אולי האמונה הזו לא פשוטה כל כך. היא נפתלת ומתפתלת בגן המבוכה של החיים, כמעט נתלשת מצער, ושבה ופועמת. אי אפשר לחיות אחרת.

 

החוק ומה שמאחוריו

בנימין אדלר, עו"ס קליני, מנחה אומנה טיפולית במכון סאמיט, מבהיר מושגים, וגם את מה שמאחוריהם:

"כשילד גדל במקום שמונע את צרכיו ואת התפתחותו התקינה ממגוון סיבות אפשריות, אם זה בעקבות מחלת נפש או בשל פטירה של הורים לא עלינו, המחלקה לשירותים חברתיים תתכנס לוועדה לתכנון טיפול בעניינו של הילד. אם הלשכה תחליט על הוצאה חוץ ביתית, בין אם בהסכמת ההורים בין אם בצו בית המשפט, יעמדו שלוש אפשרויות, לכל אחת מהן מעלות וחסרונות: אומנה, פנימייה ואימוץ. במקרה של אומנה ואימוץ השיקולים המרכזיים הם גיל הילד ומידת המסוגלות של הוריו להשתקם ולחזור לגדל את ילדם בביתם.

"חשוב לציין שההבדל המהותי בין אומנה לאימוץ הוא השאלה אם מדובר בסידור שהוא קבוע או בסידור זמני. באומנה הרציונל הוא שזה יהיה סידור זמני ויש לחזור כל שנה לוועדה בלשכה לשירותים חברתיים ולדון בשאלה אם הילד ימשיך באומנה או יחזור לגור אצל הוריו, בעוד באימוץ הסידור הוא קבוע והילד עובר לרשות המאמצים, והם נחשבים כהוריו לכל דבר ועניין".

נקודה נוספת לציון היא שבאימוץ הילד הוא חלק מתעודת הזהות, ההורים מקבלים עבורו קצבת ביטוח לאומי כמו לכל ילד רגיל, ואילו האומנה היא זמנית ובתשלום של משרד הרווחה.

בנימין ממשיך:

"ישנם שלושה סוגים שונים של משפחות אומנה שמתחלקות לפי אפיון המשפחה:

אומנת קרובים: אומנת קרובים כשמה כן היא קרובי משפחה מדרגה ראשונה להורים או לילד (סבים, דודים ואחים) לוקחים את הילד לביתם לאומנה. על פי חוק האומנה, כאשר מחפשים משפחת אומנה לילד, ישנה עדיפות לקרובי משפחה לשמש עברו כאומנים, אם הם כשירים לכך.

אומנת מאגר: משפחה שפנתה לאחד משירותי האומנה בבקשה לשמש משפחת אומנה. שירותי האומנה יבדקו אם המשפחה עומדת בקריטריונים ואם היא מתאימה לשמש כמשפחת אומנה, ואם כן היא תיכנס למאגר משפחות האומנה, וכאשר יחפשו בית עבור ילד, שירותי האומנה יעשו את החיבור בין הילד למשפחה.

אומנה ייעודית: לרוב מדובר באומנה שבאה מתוך הקהילה או ממעגלים שקרובים לילד ולמשפחתו שאינם קרובי משפחה. בשונה ממשפחות מאגר, מדובר במשפחות שלרוב לא בהכרח היו פונות לשירותי האומנה ומבקשות להיכנס למשפחות המאגר אלא התגייסו לעזרה סביב משבר של ילד מסוים. אציין שסידור אומנה זה נפוץ בחברה החרדית בעיקר בשל המבנה הקהילתי שמאפיין אותה.

"הלבטים שעוברים על העובדים הסוציאליים בתהליך המקדים הם רבים: נושא בחירת המשפחה הוא נושא מאוד מורכב ורגיש, שכן אנשי מקצוע רבים שותפים בו. אפשר לומר שהשאלה המרכזית והבסיסית בבדיקת המשפחה היא אם המשפחה מסוגלת להעניק לילד מקום בטוח ומוגן שיענה הן על צרכיו הפיזיים והן על צרכיו הרגשיים.

"כמו כן אנו עסוקים רבות בשאלת המוטיבציה לקחת ילד לאומנה, מתוך הבנה שהבחירה במהלך הזה היא קריטית עבור הילד. מתוך ניסיון רב אנו מבינים שכאשר התהליך לא נעשה מתוך רצון ובחירה אלא מלחצים משפחתיים או קהילתיים, שלא מביאים בחשבון את רצונם של הורי האומנה, סיכוייו של הילד להרגיש את ביתם כמקום בטוח ואוהב שבו הוא רצוי ומקובל הם נמוכים.

"נושא נוסף שהוא קריטי מבחינת ההתאמה הוא עמדתם של האחים הקולטים, שמבחינתנו הם שותפים מלאים ביכולת של הילד להרגיש בבית. לרוב היא נעה על רצף שבין תמיכה נלהבת, אמביוולנטיות והתנגדות נחרצת, ובתהליך ההשמה נבין עד כמה ההתנגדות היא כזו שתזיק לילד או אם אפשר לעבוד איתה ולעשות איתה תהליך.

"כמו כן משפחות אומנה צריכות לעבור כתנאי לקבלת רישיון קורס מיוחד שאותו אנו מכנים קורס במ"ה (בחירה, מיון והכנה), שהוא למעשה קורס אינטנסיבי שאורך יומיים, שבו נלמדים באופן תאורטי וחווייתי היקף רחב של נושאים שנוגעים לילדי אומנה כדי לתת למשפחה ידע וכלים להתמודד עם המורכבות של ילדי האומנה.

"אנחנו מתבוננים במה שעובר על משפחת האומנה: להיות משפחת אומנה זה תפקיד ייחודי שכולל אתגרים רבים, אחריות גדולה אבל גם סיפוק מיוחד. אנחנו רואים הבדלים בין סוגי האומנות:

"באומנת מאגר, שכאמור זו משפחת אומנה שהתנדבה להיות משפחת אומנה ונכנסה למאגר המשפחות ללא קשר לילד ספציפי, החוויה הראשונית שממלאת את המשפחה הזו היא ציפייה והתרגשות לקראת בואו של ילד חדש למשפחה, קצת כמו שמחכים לתינוק שעתיד להיוולד, אך עם זאת תמיד יש חשש וחוסר ודאות מי יהיה הילד או הילדה שייכנסו לביתנו, וכן האם נצליח לעמוד במשימה? האם שאר המשפחה תקבל אותו? החששות הם נורמליים ותקינים ומעידים על מסוגלות ויכולות גבוהות של המשפחה.

"כמו כן, לפעמים מגיע ילד שלא בדיוק חשבו שזה מה שיגיע, לפעמים מצפים לתינוק ומגיע נער או לפעמים מצפים לילדה ומגיע ילד, מה שלפעמים קצת מצריך מצד המשפחה 'להתאפס' על הציפיות שלה ולחשוב על משהו חדש. כאן המקום לציין שלעולם שירותי האומנה לא ייתנו למשפחת אומנה ילד בניגוד לרצונם, ויש למשפחות המאגר הזכות לסרב לקבל כל ילד לפני שהוא מגיע לביתם.

"באומנת קרובים, ברוב המוחלט של המקרים משפחת האומנה מכירה את הילד הרבה לפני שהיא נהפכת למשפחת אומנה, ובמקרים רבים היא כבר הייתה מעורבת במשבר שפקד את המשפחה לפני שהילדים הגיעו לביתה, מה שמקל מאוד גם על הילדים וגם על האומנים. כמו כן המוטיבציה והמחויבות עבור הילדים יחזיקו לאורך זמן ובעקשנות יתר חרף כל הקשיים. אבל לעומת זאת יכולים להיות קשיים דווקא בשל הקרבה ובשל הבחירה המצומצמת יחסית של להיות משפחת אומנה.

"ובאומנה ייעודית שמתאפיינת לרוב בהשמה קהילתית או אצל חברים, קיימים רכיבים שמצד אחד מזכירים אומנת מאגר אך מצד שני מזכירים אומנת קרובים, שכן מצד אחד הילד הוא לא בן משפחה ובחלק מהמקרים גם כלל לא היה מוכר למשפחה קודם לכן, מה שמצד אחד יכול להיות דווקא יתרון שכן לא קיים כאן כל הקושי שמלווה באומנת קרובים, וכן אפשרויות הבחירה לרוב הן גמישות יותר, אך מנגד, לפעמים דווקא בשל חוסר המחויבות לילד וכן העובדה שהמשפחה לא ציפתה להיות משפחת אומנה זה עלול להיות אתגר עבורה.

"חשוב לציין שהצד השווה בכל סוגי האומנה זה הסיפוק העצום שמתלווה בנתינת בית חם ואהבה לילדים שלצערנו לא תמיד זכו לקבל זאת בבית הוריהם.

"לפעמים אנחנו, כעובדים סוציאליים וכבני אדם, טועים, אך חשוב להדגיש שכדי למנוע טעויות מצד שירותי האומנה בבחירת המשפחה לעולם לא יהיה גורם אחד שיחליט אם המשפחה מתאימה או לא, אלא זו תמיד תהיה החלטה דרך הלשכה לשירותים חברתיים, שירות האומנה, והפיקוח על שירותי האומנה, ולעיתים גם בית משפט יידרש לסוגיה הזו.

"דבר נוסף, לרוב גם אם משפחה מרגישה שטעתה, טעויות ניתנות לפתרון על ידי דיאלוג והסתייעות בגורמי מקצוע שונים. לכן חשוב תמיד במהלך השהייה של הילד בבית לא להישאר עם הקשיים לבד, אלא לשתף אותם עם גורמי המקצוע הממונים על כך כדי שאלו יעזרו למשפחה".