זה היה בית הכנסת שבו התפללו רבים מגדולי בני ברק – אבל המתפלל החשוב והמרכזי בו בעשרות השנים האחרונות היה מרן שר התורה הגר"ח קניבסקי זצוק"ל >>> בשבתות היה מבקש מהילדים לשמור עליו שלא יטה את הלוקסים, בערב פסח ערך סיום הש"ס בבית הכנסת, ופעם, כשרצה להציע שידוך לבתו של הגבאי, הוא טיפס אל הגג >>> עכשיו, בהינטל העטרה, הגבאי המסור ר' אהרן כהן, אינו יודע את נפשו מצער וגעגוע: "הגשר נשבר" >>> סיור מרומם
צילומים: עזרא טרבלסי, שוקי לרר, יעקב כהן, דוד זר
זהו אמנם רחוב אחד מני רבים בעיר התורה והחסידות, אך ללא ספק מהחשובים והידועים שבהם. דמויות המופת שקבעו בו את משכנם, העלו את הרחוב הקטן והנחבא לפסגות. הוותיקים שבין דיירי הרחוב, מדברים על רחוב רשב"ם כמו היה הוא שביל משבילי דרקיעא. רשב"ם של מעלה.
לרובנו, מזוהה שמו של הרחוב עם תל התלפיות הרוחני בעשרות השנים האחרונות – ביתו של מרן שר התורה רבי חיים קניבסקי זצוק"ל, הממוקם בקצה הרחוב. תורה מונחת בקרן זווית. בסמוך לו, ובשנים האחרונות אף מחובר אליו באמצעות גשר, עומד על תילו סממן נוסף וקדום: בית הכנסת 'לדרמן' המפורסם, ששימש מלבד את המתפללים הקבועים גם את 'עולי הרגל' הרבים שבאו להקביל את פניו של גדול הדור לעצה, לברכה ולישועה.
מעטים הם המקומות שניתן לחוש בהם הוד קדומים כפי שניתן כמעט לחוש בהיכל של 'לדרמן'. בקיר המזרחי נותר לעדות אילמת כיסאו של מרן הסטייפלר, כשלצידו ספסל עץ פשוט – מקום מושבו של הגאון רבי חיים גריינמן. ממול, בשורה הראשונה, מקומו של רב בית הכנסת הגאון רבי יוד'ל שפירא – מגדולי תלמידי מרן ה'חזון איש'. משם ועד לקיר המערבי – פזורים מקומותיהם של הגאונים רבי גדליה נדל ורבי חצק'ל ברטלר – אף הם מגדולי תלמידיו של מרן ה'חזון איש', הגאון המקובל ר' ישראל אל'ה וינטרוב, הגאון רבי ראובן פיין – ממתפללי בית הכנסת עוד בטרם עבר לארצות הברית והתמנה לראש ישיבת 'תורה ודעת', והמגיד הנודע רבי יענק'לה גלינסקי. זכר צדיקים לברכה.
והיה, כמובן, את ר' חיים זצוק"ל. שר התורה שישב באמצע בית הכנסת, סמוך לבימת הקריאה בתורה. כבר עשרות שנים שבית הכנסת הזה, עם כל המטען הערכי והתורני הקסום שלו – מזוהה עם שר התורה.
עכשיו, משניטלה עטרת הדור, ניטלה גם העטרת של בית הכנסת 'לדרמן', שכמו עושה לה אבל יחיד. המתפלל המפורסם ביותר והחשוב ביותר – נלקח לישיבה של מעלה. אולי ל'לדרמן' של מעלה. אבל יחיד עושה לו בית הכנסת
"ממתפללי בית הכנסת". מקום מושבו של מרן הגר"ח זצוקל"ל במרכז ביהכנ"ס
'לדרמן'. המקום הפשוט באמצע בית הכנסת, לא יאויש יותר על ידי מרן שר התורה. שוב לא יצעד על הגשר שחיבר בין ביתו לבית הכנסת. אם תרצו, הגשר נשבר.
בתום השבעה, יצאנו לפגוש את הגבאי של 'לדרמן'. האיש שבראשו נצורים הסודות, הסיפורים והתמונות.
הסטנדר של ר' חיים
את הגבאי של 'לדרמן', הרב אהרן כהן, אנחנו פוגשים על גרם המדרגות, בכניסה לבית הכנסת שהיה לאגדה. הוא גדל בבית הכנסת, דור שני בגבאות: את התפקיד קיבל מאביו, הרב משה כהן ז"ל, שכיהן כגבאי בית הכנסת במשך שישים שנה. "מזה כארבעים שנה אני נמנה על מתפללי בית הכנסת. מאז פטירת הרבנית בת שבע קניבסקי ע"ה, אבא העביר לי את התפקיד הניהולי של בית מקדש מעט זה".
אפשר לשבת שעות ולשמוע ממנו סיפורים על בית הכנסת ומתפלליו הנודעים. די לעמוד במרכז בית הכנסת, לעצום עיניים, ולדמיין איך נראית שבת אחת, למשל, בה יושבים גדולי עולם לאורך ולרוחב בית הכנסת, כדי להבין את המשיכה למקום. נדמה, כי אין עוד בית כנסת שיכול להתהדר בארבעה כותלי 'מזרח' כמו בית הכנסת 'חזון איש – לדרמן'.
"כאן הוא ישב", הצביע ר' אהרן על אחד המקומות במרכז ההיכל כאשר ביקשנו לשוחח איתו על רבי חיים זצוק"ל. המקום – סטנדרטי לחלוטין. לא מרופד עור ולא דמוי עור, אלא מושב פשוט, כמו יתר ספסלי העץ בבית הכנסת. אף הוא היה משיב לשואלים שלא הכירוהו כי הוא "ממתפללי בית הכנסת לדרמן". כך הוא ראה את עצמו, לא רק בשנים בהן התפלל כאברך צעיר לצד אביו ה'סטייפלר' ורבים מתלמידיו וממשיכי דרכו של מרן ה'חזון איש'. כך הוא ראה את עצמו גם כאשר כולם עלו לישיבה של מעלה והוא נותר בגפו לשאת על שכמו את הנהגת הציבור כשר התורה שהכל פונים אליו לעצה, לתשובה ולברכה.
ור' אהרן, הגבאי, ראה ב'רב חיים' את האבא הרוחני והגשמי של המקום הנורא הזה. הוא מלטף באינסטינקט את הסטנדר הפשוט שקבוע על יד הסטנדר, עליו נחרט באותיות פשוטות שמו של המתפלל – קניבסקי. אף הוא בכזו פשטות.
מיהו אותו 'לדרמן' שעל שמו נקרא בית הכנסת?
ה'קבר רחל' של בני ברק. מקום תפילתה של הרבנית קניבסקי ע"ה
"לפני כשישים שנה עמדה במקום הזה בּוּטְקֶ'ה, מעין צריף קטן, בו התגוררו ר' יחיאל מרדכי ואשתו רוחמה פראדל לדרמן – זוג קשישים עריריים, שהחליטו להקדיש את ביתם למקום תפילה. הם עצמם היו מהמתפללים הראשונים למשך כמה שנים במניין הקטן והמצומצם שהתאסף עד לשנת תשכ"ט, אז נפטר ר' יחיאל מרדכי. מכיוון שמשפחת לדרמן הקדישה את המקום לעילוי נשמת מרן ה'חזון איש' זי"ע, הוא נקרא באופן רשמי בית הכנסת 'חזון איש – לדרמן', אך בפי המון העם נותר השם 'לדרמן'".
במשך השנים, עם גידול אוכלוסיית רחוב רשב"ם וריבוי המתפללים – נבנתה לו קומה נוספת. מרן ה'סטייפלר', שהתפלל כל השנים בקומת הקרקע, עבר להתפלל בקומה השנייה למשך שנה אחת בטרם נפטר.
ר' אהרן נזכר באנקדוטה מעניינת: "כאשר רצו להרחיב את מקום התפילה באמצעות קומה שנייה, אחד המתפללים התעקש שירחיבו דווקא את ההיכל מצד מזרח ולא להוסיף קומה. הוא אף גייס לשם כך תורם מאמריקה שהעניק עשרת אלפים דולר כתרומה. אבי שיחי' הלך להתייעץ עם ר' חיים, ואף סיפר לו כי הלה ממש מפריע לקידום הבנייה. ר' חיים קרא לו והעיר לו בתקיפות על כך שהוא מפריע לבניית בית הכנסת, ואכן הוא חזר בו מכוונתו וניתב את כספי התרומה לבניית קומה שנייה".
ר' אהרן עוצר ומסתכל לראות אם הבנתי את הנקודה. "תבין, ר' חיים היה איש נינוח, שמעולם לא הרים את קולו. אבל כאשר הוא ראה לנכון שכך צריך לעשות על פי ההלכה – הוא לא היסס בכלל. והנה, תראה עד כמה הוא צדק, כאשר הוא זכה להמשיך להתפלל בבית הכנסת גם בשנים האחרונות כשהירידה לקומה הראשונה הייתה קשה עבורו והוא נותר להתפלל בקומה השנייה".
מה אתה זוכר מאותה תקופה?
"באותו זמן עוד לא היה נפוץ המושג של 'משמש בקודש' או בקיצור משב"ק – בציבור הליטאי בכל אופן. גם מרן ה'סטייפלר' לא נתן לאף אחד לשמש אותו. עם זאת, מכיוון שהיינו גרים בשכנות לו, ברשב"ם 10, לי, כילד, הוא הסכים מדי פעם שאסייע לו".
ר' חיים מטפס לגג
ר' אהרן פוסע לאורך בית הכנסת ומצביע על המקום שבו ישבה כל אחת מהדמויות התורניות שפיארו אותו. "הנה, כאן ישב ר' גדליה, כ
המנהיג של בית הכנסת. הגבאי ר' אהרן כהן בשיחה עם מרן הגר"ח זצוק"ל
אן ר' יוד'ל, ושם ר' חצקל". ר' אהרן מתרפק בערגה על אותם ימים ולא מסתיר אנחה על השריד האחרון לדור דעה שהיה מתפלל כאן אך לפני שבוע. "בתקופה האחרונה", הוא אומר, "כאשר קשתה עליו ההליכה – היה ר' חיים נכנס לבית הכנסת דרך הגשר שחובר לביתו ונשאר להתפלל בקומה השנייה".
בכותל המזרח, מימין לארון הקודש, ניצב עדיין כיסאו של ה'סטייפלר', כשלצידו ספרייה קטנה עמוסה בספרי 'קהילות יעקב' ו'ברכת פרץ'. סמוך לה, בכותל הצפוני, ספסל עץ קטן עליו ישב הגר"ח גריינמן זצ"ל, עד שעבר להתפלל במניין שהקים. הגאון ר' יהודה שפירא, או בכינויו 'ר' יוד'ל', שימש כרב בית הכנסת, אך מפאת כבודו של ה'סטייפלר' לא ישב ב'מזרח', אלא בספסל הראשון ממול.
תאר לנו את המתפלל ר' חיים, שעה שהוא עומד ומתפלל לצד אביו ה'סטייפלר'…
"עוד כילד, אני זוכר את הנעימות והמתיקות שהייתה בר' חיים. גם אבי סיפר לי, כי במשך שישים השנים שבהן שימש כגבאי – הוא לא זוכר מעולם שר' חיים התווכח או נזף במישהו, או לחילופין שהיה מתפלל שנפגע מר' חיים. בכל עת שהיה מתייעץ עם ר' חיים, הוא יצא ממנו עם חיוך על הפנים. ר' חיים היה משמח אנשים כפשוטו. ראינו בו באופן נפלא את מידת הכרת הטוב שהייתה בו, ועל אף זמנו היקר והמחושבן – הוא היה מגיע להשתתף בכל השמחות של המשפחה, כהכרת הטוב לאבי שניהל את בית הכנסת.
"לפני שלושים שנה בערך, עלה אבי לגג בית הכנסת על-מנת לתקן שם משהו. ר' חיים ראה שאני מסתובב למטה ושאל אותי איפה אבא, כי הוא רוצה להגיד לו דבר מה. עליתי אל אבי וסיפרתי לו שר' חיים מחפש אותו. עוד לא הספקתי לרדת בחזרה, ואני רואה את ר' חיים על הגג. לתמיהתו של אבי מדוע הרב עלה – הרי הוא תכנן לרדת אליו – ענה לו ר' חיים בפשטות, כי הוא רוצה לשוחח עמו על שידוך לאחת מאחיותיי. 'בשביל שידוך לא מחכים דקה' – קבע ר' חיים.
יום אחד הגיע ר' חיים לבניין מספר 10, היכן שהיה ביתו של אביו, ה'סטייפלר' זצ"ל, וכיום מתגוררת בו בתו הרבנית יוספה ברזם, אלמנת הגאון רבי שאול ברזם זצ"ל, גיסו של רבי חיים. "גם אנחנו התגוררנו באותו בניין, ור' חיים דפק אצלנו בדלת", נזכר הרב כהן. "הוא ביקש לדבר עם אבא, אך אחותי אמרה לו כי הוא נח. ר' חיים ביקש למסור לו, כשיתעורר, שהוא חיפש אותו והלך. לאחר דקה נשמעות דפיקות בדלת. נדהמנו לראות שוב את ר' חיים.
"רבי חיים אמר: 'ביקשתי מכם למסור לאבא שחיפשתי אותו, אבל לא אמרתי מי אני. אתם יודעים מי אני?' הסיפור הזה הוא אחד מני רבים המקיפים את אישיותו ואופיו של רבנו. זה שהוא חשב שאנחנו לא יודעים מי הוא, הטרחה שלו להגיע בעצמו לדבר עם אבא במקום לבקש לקרוא לו אליו – אלה היו סממני ההיכר, למי שהכיר אותו בכל השנים הללו. מי שהכיר את ר' חיים ידע, שזו לא ענווה שהוא עבד והתאמץ להשיג, אלא חלק בלתי נפרד מהאופי הנינוח שלו. מה'תמימות' שהייתה בו. הוא לא הבין למה כולם צריכים להכיר אותו".
שלושה מחנות ב'לדרמן'
מידותיו הטובות של ר' חיים כמו גם פשטות הליכותיו – מקבלות ממד נשגב כאשר מבינים שאת בית הכנסת היה ניתן לחלק לכמה מחנות: פוניבז', סלבודקא, ועוד שלושה תנאים אליבא ד'חזון איש' – ר' גדליה נדל, ר' יוד'ל שפירא, ור' חיים עצמו. ולמרות זאת, הוא תמיד ישב במקומו, לא דרש גדולה לעצמו, לא ניסה לכפות את דעתו, ואדרבה, כופף את עצמו לדעתם של אחרים. בכל השנים בהן ר' יוד'ל שפירא התפלל בבית הכנסת ושימש כרב המקום, ר' חיים הקפיד על כך שהש"ץ ימתין לר' יודל ולא עבורו. מי שניס
גלה כבוד. ספרי מרן זצוק"ל על מקומו במרכז ביהכנ"ס
ה לעורר שיח בנידון, הושתק על ידו במהירות.
"כשהייתה מתעוררת שאלה באמצע התפילה או קריאת התורה ועיני המתפללים הופנו לרבי חיים – הוא היה שולח לשאול את ר' יודל שפירא או את ר' גדליה נדל. רק לאחר שהם נפטרו הסכים לענות בעצמו, ותמיד הוסיף כי לא כדאי שיסמכו עליו 'הלכה למעשה'.
"גם בדברים שבהם היה לו ויכוח לגבי הנהגה או פסיקה של מרן ה'חזון איש', הוא הורה לנהוג למעשה בהתאם לדעתו של ר' יוד'ל שפירא. דוגמה אחת הייתה נוגעת לצורת תקיעת 'שברים' בראש השנה. בבית הכנסת תקעו כפי שהורה ר' יוד'ל, אך כשהגיע לביתו, הוא ביקש מהבעל-תוקע שיתקע לו שוב כפי שהוא עצמו סבר בדעת ה'חזון איש'. לאחר פטירת ר' יוד'ל חזר להורות בבית הכנסת כפי דעתו".
הרב כהן מספר ל'משפחה', כי אחד ממתפללי בית הכנסת היה מקבל באופן קבוע את עליית 'חתן תורה' בשמחת תורה. בשלב מסוים עוררו רבים מהמתפללים, כי את העלייה הזאת – ראוי לתת לחתן התורה האמיתי של הדור, רבי חיים קניבסקי. אולם ר' חיים לא נתן לאף אחד לעורר מהומה והלה המשיך להתכבד בעלייה החשובה, אף כאשר שמו של ר' חיים כבר הלך לפניו בכל העולם. רק לאחר שבניו של ר' חיים כבר לא יכלו לשאת את ביזוי כבוד התורה – הם ארגנו מניין נוסף בביתו ושם הוא קיבל את כתר התורה הראוי לו.
"כשאחי היה שליח-ציבור בימים נוראים, לאחר פטירת החזן הרב יצחק דוד זלזניק, הוא שאל את ר' חיים האם להמתין לו לאחר סיום תפילת העמידה. ר' חיים ענה שלא יחכה לו, אבל הוא יכול לחכות לשאר המתפללים, משום שבימים נוראים אנשים נוהגים להאריך יותר. גם כאשר היו חזנים שמסיבות שונות הציבור רצה להזיז אותם, ר' חיים עמד על כך שלא יעזו לעשות שום מהלך בנידון. הוא היה אומר שהם מתעסקים בדברים הנוגעים לשפיכות דמים".
עם זאת, ר' חיים גם ידע לדבר בטון אחר כשהיה צריך. "פעם, בשבת חנוכה וראש חודש, שבה מוציאים שלושה ספרי תורה, לא היו מספיק ספרי תורה עבור כל המניינים ב'לדרמן'. אבי הביא מהבית ספר תורה קטן עבור המניין המאוחר יותר, שהתקיים בקומת הגג. לאחר התפילה ניגשו לאבי כמה מן המתפללים בתרעומת על כך שהביא להם ספר תורה שאין בו שיעור 'חזון איש' בקלף. אבי ניגש לר' חיים לשאול אותו אם באמת המתפללים צודקים והוא לא נהג כשורה. ר' חיים ענה לו: 'מי שלא מקפיד על קריאת שמע כד
כדעת מרן החזו"א. הגבאי ר' אהרן כהן ברקע הגנרטור החדש
עת ה'מגן אברהם', שלא יבקש לעצמו חומרה כדעת ה'חזון איש'.
"במקרה אחר, אבי סיפר לי על ילד שנהג לעשות מעשה שובבות חמור – הוא היה זורק חול על המנקה של בית הכנסת. באחת הפעמים ניגש אבי אל אביו של הילד, אך זה טען כי אין לו שליטה על מעשיו של בנו. כשאבי סיפר זאת לר' חיים, הוא ביקש ממנו, שבמידה והמקרה חוזר על עצמו, שיקרא לו. וכך הווי. הילד שוב זרק חול על המנקה, ואבי הלך לקרוא לר' חיים. הרב סגר את הגמרא, ירד לרחבת בית הכנסת, ניגש אל הילד ונתן לו סטירה הגונה. אבי נבהל, אך ר' חיים הרגיע אותו, שאם לא יחנכו כך את הילד – הוא עלול לצאת לתרבות רעה".
תפילה לאור לוקסים
ר' אהרן מתכנס בעצמו, שוקע בזיכרונות, ואני מעיף מבט לכיוון שעון הקיר. לרגע היה נדמה לי כי הזמן עצר מלכת. הסבתי את תשומת ליבו של ר' אהרן, כי גם לאחר שעברה שעה תמימה של שיחה – השעון מראה את השעה בה החלה פגישתנו.
הגבאי צחק. "אתה לא יודע שב'לדרמן' לא מחליפים לשעון קיץ? כאן כל השנה נוהג שעון חורף, בדיוק כמו בביתו של ר' חיים". והוא נזכר באנקדוטה מעניינת: "אחי, רבי מיכאל זצ"ל, שנפטר לפני ארבעה חודשים, היה אחראי על הדלקת ה'לוקסים' – עששיות הנפט – מדי ערב שבת וחג, בהתאם להוראת ה'חזון איש' שלא להשתמש בחשמל בשבת. פעם, כשהדליק את הלוקסים בקיץ כהרגלו – 20 דקות לפני הדלקת הנרות, הוא שם לב לאברך שיושב ומקליד במחשב, מתוך מחשבה מוטעית שיש עוד זמן רב עד כניסת שבת. אחי ניגש אליו וזירז אותו: 'כאן הרי לא מחליפים את השעון, ועוד 20 דקות שבת'. האברך נבהל ורץ לביתו להתארגן לשבת. לאחר מכן, אבי ואחי הלכו אל הרב ושאלו אותו אולי כן ראוי להחליף את השעון כמו בכל הארץ, מכיוון שהדבר עלול להביא למכשול, אבל ר' חיים סירב".
ככלל, כל מי שהכיר את ר' חיים ידע כי הוא לא היה נותן שישנו שום דבר ממנהגי בית הכנסת או מדברים שאין הכרח הלכתי לשנותם. ר' אהרן מספר, כי כאשר ר' יחיאל מרדכי לדרמן שם לב, כי נרות השעווה שהדליקו על עמוד החזן גורמים ללכלוך – הוא החליף אותם בנורות חשמל. באותה שנה הוא נפטר. ה'סטייפלר' התבטא אז על הזהירות שלא לשנות שום מנהג. מאז, אף אחד לא מעז לשנות כלום. "אבי פעם הגיע לרב בבקשה להנהיג הבדלה במוצאי יום כיפור ולהגיש כיבוד קל עבור המתפללים המבוגרים. ר' חיים סירב. הוא טען שהדבר עלול להביא לידי תקלה, שעם הזמן יחשבו שכך המנהג בבית הכנסת".
כאמור, מסממניו הבולטים של 'לדרמן' הם הלוקסים הקבועים בתקרת בית הכנסת, כתחליף לתאורת החשמל המיוצרת על ידי חילול שבת, האסורה בשבת לדעת מרן ה'חזון איש'. "זוהי תאורה מכבידה, לא נעימה ומאוד מחממת", מתאר ר' אהרן ומוסיף לספר: "במשך השנים רבים הגיעו לר' חיים בבקשה להחליף את הלוקסים לתאורת חשמל שמופעלת על ידי גנרטור, אך ר' חיים לא נתן לשנות מאומה. רק לאחר שר' יששכר מאיר סטפנסקי, מי ששימש כנהגו של ה'סטייפלר', התעלף באמצע התפילה בראש השנה, וד"ר משולם הרט – רופאו של הרב – קבע כי זה קרה בעקבות החום הנורא בשילוב דוחק המתפללים וכי יש כאן עניין של פיקוח-נפש, רק אז התיר ר' חיים להתקין מזגנים שיעבדו כמובן על גנרטור ולא על החשמל הרגיל.
"אגב", נזכר ר' אהרן, "אותו ר' יששכר מאיר סטפנסקי ז"ל, הוא זה שרכש מכספו את קברם של ר' חיים והרבנית בת-שבע זה לצד זה, בתנאי שהוא ורעייתו יהיו קבורים בסמוך להם, וכך הווי". בבית הכנסת תלוי שלט שבו נכתב שהמזגנים פועלים מכוח גנרטור שבת.
הפינה של הרבנית
ועכשיו כבר אין גשר. המקום בו עבר הגשר מהבית לביהכנ"ס
במהלך השיחה מלטף ר' אהרן בעיניו את חלל בית הכנסת. הוא חוזר בעיני רוחו לימים שהיו ואינם, ומתקשה לעכל כי גם השריד האחרון עזב לאנחות. מבטו נעצר על ספריית בית הכנסת. "אתה יודע ש'לדרמן' הוא בית הכנסת היחיד שבו מחליפים את כל הספרים לפסח?"
לפליאתי הרבה, הסביר: "את הספרים שמשתמשים בהם במשך השנה – סוגרים בארונות, ובמקומם מניחים במדפים ספרים נקיים ללא חשש חמץ. מדובר על אלפי ספרים, גמרות, סידורים, חומשים, תהילים, ושאר ספרי היסוד. זו עבודה קשה מאוד, אך כך נהגו כאן כל השנים לפי מסורת מה'חזון איש'. לאחר פסח שוב מחליפים את ספרי הפסח לספרים של כל השנה. ניסיתי מספר פעמים לגשת לר' חיים בבקשה שנוכל להפסיק עם זה, אך הוא לא הסכים לשנות מהמנהג".
ר' אהרן מוביל אותי אל המעבר השמאלי מחוץ לבית הכנסת, שנדמה כי הוא נבנה טלאי על טלאי. "בכל פעם הוסיפו עוד חדר, סגרו עוד קיר, שיפצו והרחיבו לפי הצורך".
אנחנו נכנסים אל עזרת הנשים. בפינות העזרה מצטנפות להן נשים צדקניות ונושאות תפילה מעומק הלב. חלקן מכוונות לתפילת מעריב שמתחילה כעת בבית הכנסת, חלקן עם ספרי תהלים. מדלת הכניסה מצביע ר' אהרן על הקיר ממול, שמדף עץ קבוע בו. "זהו מקומה של הרבנית קניבסקי ע"ה. עד היום מגיעות לכאן נשים להתפלל בסמוך למקום בו התפללה הרבנית שלוש תפילות ביום והייתה מקבלת את מאות הנשים שצבאו לפתחה בבקשת ברכה וישועה.
ר' אהרן שולף צרור מפתחות, ניגש למחסן שבפינת החצר, ומוציא ממנו כיסא עץ פשוט, ללא ריפוד ואפילו בלי ידיות. "על הכיסא הזה ישבה כל השנים הרבנית ע"ה. אם הוא לא יהיה נעול במחסן, הוא ייאבד". ר' אהרן מוביל בידיו את הכיסא עד למקומה של הרבנית ומניחו שם, כמו שהיה בחייה. "וואי", נפלטת ממנו קריאת התרגשות, "זה מחזיר אותי יותר מעשר שנים לאחור".
אנחנו ממהרים לצאת. עוד ועוד נשים מגיעות לשפוך שיח במקום שהרבנית של כלל ישראל הייתה נושאת בו את תפילותיה ונושאת בליבה את צרות הכלל והפרט. "אולי אפשר לשים את החדר הזה בשורה אחת עם הכותל המערבי, מערת המכפלה, קבר רחל ומירון. אלפי נשים רואות בו מקום קדוש. לא פחות".
אתה זוכר את רגעיה האחרונים של הרבנית?
"בוודאי. זה היה אחרי מנחה של שבת חול המועד סוכות. הרבנית יצאה מהתפילה, כשמסביבה עשרות נשים. כשהגיעה לגרם המדרגות המוביל
התחיל כבוטק'ה. כתב 'משפחה' בשיחה עם הגבאי ר' אהרן כהן על מדרגות ביהכנ"ס
אל ביתה, היא התמוטטה ונפלה. נפטרה במקום. בדיוק כמו הרב. בלי קושי ובלי שום טלטלה. היו שלווים ורגועים בפטירתם כמו בחייהם. אני זוכר שהרב היה בבית, אבל כשהתבשר על פטירת אשתו – הוא לא הזיל דמעה אחת. רק בצאת השבת הוא בכה. אבי טוען שמאז פטירת הרבנית, החל פרק חדש בחייו של ר' חיים. הוא לא היה אותו אחד שהוא הכיר".
השכן, הרבי מגור
ר' אהרן ניגש למחסן כדי להחזיר את הכיסא של הרבנית קניבסקי. רגע לפני שהמחסן ננעל, הוא נזכר: "בוא תראה עוד משהו". הוא מוציא מאחד המדפים המאובקים קופסת עץ קטנה ותמימה למראה ופותח אותה. בתוכה – אתרוג ישן נושן שהצטמק עם השנים. "אבד עליו הכלח", אני מהרהר בקול. מסביב לאתרוג, כמה עשרות גרגרי ציפורן, התבלין הריחני של מוצאי שבת. "תריח", הוא מקרב לי את הקופסה לאף.
כשאני מתעניין אודות הקופסה, ר' אהרן מספר כי זו שימשה עבור ר' חיים להשלמת מאה ברכות בשבת. הריח הנפלא שיוצא מהקופסה גורם לי לתהות בקול: איך יכול להיות שאחרי כל כך הרבה שנים יש בזה ריח כל כך טוב של טריות? "ריח גן עדן", מעלה ר' אהרן השערה. "עוד 'מופת' של הרב".
מה יחסר לך במיוחד מעכשיו?
"מה לא", הוא נאנח עמוקות. "המקום היה שוקק חיים בזכות הימצאותו של הרב בינינו. לא היית יכול להבחין כאן בין לילה ליום. בכלל, בחגים ובימים נוראים, זה כבר לא יהיה אותו דבר. עד לפני כמה שנים היה גר בבניין הסמוך כ"ק מרן האדמו"ר מגור. מדי יום, במניין מעריב של השעה 11, הוא היה מתפלל כאן יחד עם מרן האדמו"ר מוויז'ניץ וכ"ק האדמו"ר מסלאנים. עד לפני שנה, למרות המעבר של האדמו"ר לירושלים, המשיכה הרבנית מגור להגיע לכאן לתפילות הימים הנוראים, כדרכה מזה שלושים שנה. היא פשוט לא יכלה לוותר על התפילות כאן.
בליל ראש השנה היו מגיעים אלפים לראות את ר' חיים, לברך ולהתברך. הרבי מוויז'ניץ היה אומר לחסידיו, שמי שרוצה לזכות לשנה טובה – שיעבור אצל ר' חיים. אתה מתאר לעצמך מה היה הולך כאן? ר' חיים היה יושב ארבע וחמש שעות לאחר תפילת מעריב של ראש השנה ומקבל את הקהל העצום, ורק לאחר מכן היה עולה לקדש בביתו. כשניסו להניא אותו מזה, ולהגיד לו שאולי אפשר שיעמוד במרפסת הבית ויברך את כולם ביחד, הוא לא הסכים לוותר. הוא טען שהברכות של הרבים הן אלו שמחזיקות אותו בחיים עוד שנה.
אין ספק, שהמקום כבר לא יהיה כמו שהיה. "הרב היה אב רוחני וגשמי לבית מקדש מעט זה. עם פטירתו – פנה הודה פנה זיווה פנה הדרה. אני מאוד מ
פנה הודה זיוה והדרה. מודעות האבל על קיר ביהכנ"ס
קווה ומתפלל שהקב"ה לא ייטוש את המקום הנורא הזה, ויעזור לנו להמשיך לחזק ולהחזיק. אנחנו בטוחים שהרב ימליץ עלינו בשמים. הוא הבטיח למי שיעזור ל'לדרמן', שיזכה בעשירות, בנחת ובגן עדן".
'ילדים, תשמרו עלי'
בדרך החוצה מבית הכנסת פוגש ר' אהרן את הרב יצחק גולדשטוף, מי שעורך מזה כמה שנים – את העלון 'דברי שי"ח', המלקט את תורתו של מרן הגר"ח קניבסקי זצוק"ל.
"על ה'כתובים' סיפרת לו?" הוא מתעניין. ר' אהרן לא מבין איך הוא שכח דבר כזה. "תבין, זהו בית הכנסת היחיד בעולם, אם אינני טועה, שיש בו את כל ספרי ה'כתובים' על קלף, כמו ספרי הנביאים". כשאני שואל מדוע צריך כתובים על קלף כאשר את ההפטרות קוראים מספרי הנביאים בלבד, ומספיק שיהיו רק חמש המגילות על הקלף – שאותן קוראים בימים טובים ובאיכה מתוך מגילה כשרה כדעת הגר"א, משיב ר' אהרן: "כך ר' חיים ביקש. שבבית הכנסת יהיו גם ספרי 'כתובים' על קלף, כמנהג הגר"א".
ואכן, בתרומתו הנדיבה של הנגיד ר' אלימלך לימן מבית וגן, הוכנסו ספרי הכתובים לבית הכנסת במעמד מפואר ובהשתתפות גדולי ישראל. "כדי להמחיש עד כמה היה זה יום שמחה עבור הרב, אגלה כי את ההזמנה למעמד כתב ר' חיים בעצמו בכתב ידו". כמה רגעים יחלפו עד שר' אהרן ייזכר כי נעשה בכתובים שימוש נוסף. "כשהרב היה מתפלל ב'הנץ' – מדי יום, היו קוראים מתוך הקלף עשרה פרקי תהילים לפני התפילה".
אילו זיכרונות ילדות חקוקים בך במיוחד מהמקום הזה?
"מול עיניי אני רואה גדולי עולם מתנהגים בפשטות ובצניעות. אני זוכר את ר' יוד'ל שפירא שהיה מחליף את המגבות מדי יום שישי, לוקח את המשומשות לכביסה ומביא חדשות. גם את ר' ישראל אל'ה וינטרוב אני זוכר, שהיה פורש לפני שבת מפות לבנות על השולחן.
"אבל בעיקר לא אשכח את ר' חיים, שהיה יושב בליל שבת לומר 'שניים מקרא' והיה מבקש מהילדים לשמור עליו מחשש 'שמא יטה' את הלוקס. אם לא היו ילדים שישמרו עליו, הוא לא היה לומד. לפעמים, הוא היה רוצה לבדוק אם אנחנו ערניים והיה מטפס על כיסא לכיוון הלוקס שבתקרה. מיד היינו קופצים – ואז הוא היה מחייך ויורד. כל פעם כזו שהוכחנו לו שאנחנו ערניים, הוא היה מחלק לנו פרס – ווארט על הפרשה. אני לא אשכח את הפרס שאני עצמי קיבלתי ממנו – ווארט על פרשת המרגלים.
כותל המזרח. מקומו של מרן הסטייפלר, וסמוך לו ספסל העץ של הגר"ח גריינמן
"מעולם לא העיר לאף ילד. תמיד היה כל כך נינוח ורגוע. כל ילד שהיה מגיע אליו לשאול שאלה בחומש רש"י או במשניות, ר' חיים היה עומד עם הילד, ותוך כדי שיחה היה מלטף אותו. זו הייתה תחושה שקשה לתאר במילים. הוא הקרין כזו חיבה אבהית מיוחדת. דיברתי עם כמה ילדים של אז, שהיום הם בני גילי, התחושה של כולנו היא אחת: יתמות.
"מדי שנה כידוע ערך ר' חיים בבית הכנסת את סיום הש"ס בבלי בערב פסח. בין הרבים שהגיעו לשמוע את הסיום, היו גם בכורים שרצו לצאת ממנו ידי חובה ולהיפטר מתענית הבכורים. אני זוכר שפעם הגיע אליו בחור ואמר לו שהוא איחר את הסיום והאם יש משהו שיוכל לעשות. ר' חיים אמר לו: 'תעלה איתי הביתה, אני עושה שם סיום על הירושלמי'.
"מרוב צניעותו, הוא לא רצה לערוך את שני הסיומים בבית הכנסת. ומה שהוא בכל זאת עשה סיום בבלי בבית הכנסת – זה רק כדי שהבכורים יוכלו להשתתף".
נשבר הגשר
ר' חיים, כידוע, לא דיבר הרבה ברבים. הוא לא מסר שיעורים ולא שיחות. רק פעמיים בשנה מסר שיעור קצר בבית הכנסת אחרי מניין ה'הנץ' – ביארצייט של דודו ה'חזון איש' ושל אביו ה'סטייפלר'. ר' אהרן נזכר, כי במשך כמה שנים ר' חיים מסר שיעור ב'חיי אדם' לאחר התפילה בשבת בבוקר.
"ככלל, הוא לא היה דברן. פעם הסביר שיש לו 'אימתא דציבורא'. עם זאת, הוא דיבר יותר מכולם והוא היטיב לבטא זאת בספריו הרבים שהתחברו בכל מקצועות התורה. שם הוא הוכיח את כוחו הגדול בביטוי, ושפתיו ידובבו בקבר ללא הרף בזכות הלימוד בספריו בכל בית מדרש בעולם".
כל באי רחוב רשב"ם זוכרים את גשר הברזל שנמתח מביתו של הרב עד לפתח בית הכנסת בקומה השנייה. ר' אהרן מספר: "בתחילה היו עושים לפני ימים נוראים פיגומים ארעיים, אבל עם הזמן, וככל שההליכה נעשתה קשה עליו – בנו גשר קבוע. בפעם הראשונה שהוא נכנס לבית הכנסת דרך הגשר, כאשר בסיום התפילה הובילו או
שפתיו דובבות. ספרייה עמוסה בספריו של מרן הסטייפלר בסמוך למקום תפילתו
תו לכיוון הגשר, הוא פשוט לא הסכים לצאת משם, מכיוון שבהלכה כתוב, שיש לצאת מבית הכנסת דרך פתח אחר מזה שנכנסו אליו. וכך, בפעם הראשונה שהוא השתמש בגשר, זה היה רק לצד אחד. את החזרה הביתה הוא עשה במדרגות, כדי לצאת מפתח אחר. כמובן שמאז פתחו פתח נוסף בקומה השנייה, כדי שיוכל להיכנס ולצאת משני פתחים שונים".
מבט אל עבר המקום בו עמד הגשר הידוע, לימד כי כבר הספיקו לפרק אותו עוד במהלך ימי השבעה. החלל שנוצר בין בית הרב לבית הכנסת – המחיש יותר מהכל את החלל שנוצר בעולם כולו.
"אין ספק ש'לדרמן' ידע ימים יפים יותר", מבכה ר' אהרן את לכתם של הגדולים שהיוו את הנוף התורני והרוחני של העיר בני ברק, ובפרט של רחוב רשב"ם, ועוד יותר מכך – של בית הכנסת. "כל עוד ר' חיים היה איתנו, הוא היה גשר לדורות קודמים, מלבד מה שהוא עצמו היה מגדלור רוחני אדיר שחי בתוכנו והאיר את חיינו בכל צעד ושעל".
השעה הינה שעת ליל לא מאוחרת, אבל רחוב רשב"ם שקט משהו. מחלון הבית הגדול והקדוש ניתן להבחין באלומת אור זעירה. עם כל הקושי, המשכנו לעמוד עוד רגע מול הבית, להרהר במה שהיה בו ואיננו, ולהבין במעט את התחושה, הצער, הכאב, והיגון של סילוקם של צדיקים, השקולה לשרפת בית אלוקינו.
הגשר נשבר – – –
