מגזין חננאל שפירא י"ג כסלו התשפ"ד

פעיל השמאל הקיצוני ד"ר גרשון בסקין התגורר שנה בכפר כנא והיה בקשר ישיר עם בכירי החמאס | הוא האמין שאפשר להגיע איתם להבנה ואף היה זה שיצר עימם ערוץ חשאי וישיר לשחרור גלעד שליט | בימים אלו הוא מנסה לחדש מגעים ולסייע בהשבת החטופים, ובד בבד הוא מתחיל להתפכח עד כאב. הוא מנתק קשרים  ומצהיר: "חמאס חייב להימחק"

 

"בפעם הראשונה מאז שמחת תורה אני מרגיש קצת אופטימיות", אומר ד"ר גרשון בסקין. ניכר בקולו שזוהי אופטימיות זהירה מאוד. את שיחתנו אנו מקיימים השבוע, ביום שלישי בערב, שעה קלה לפני שעסקת החטופים תעלה לדיון בממשלה. "במידה והכל יעבור כשורה, בתוך 48 שעות נראה את ראשוני

"הם לא ראויים עוד לתואר 'בני אנוש', אבל העסקה חשובה". ד"ר גרשון בסקין בשיחה ל'משפחה'

החטופים מגיעים לארץ", אומר ד"ר בסקין, ומציין כי הוא צופה בהחלט התפתחויות חיוביות.

"אבל חשוב לי להדגיש שאף אחד לא יודע בשלב זה את המהלך המדויק שעומד לקרות. הכל רגיש מאוד, ועלול ברגע אחד להשתנות. עד שלא נראה את החטוף האחרון בעסקה חוצה את הגבול, עלולה העסקה להיקטע באיבה".

למה אתה מתכוון? מה עלול לקרות?

"נתחיל מכך שהחטופים מפוזרים ככל הנראה במנהרות ובמקומות מסתור שונים ברחבי בעזה, לכן ייקח לאנשי החמאס זמן כדי להתארגן ולהעביר אותם במרוכז לארץ. הם יקפידו לעשות הכל בהסוואה מלאה, כפי שעשו עם גלעד שליט – ביום השחרור של שליט יצאו ממרכז עזה שלושים מכוניות זהות ושחורות לכיוון המעבר, אך רק לבסוף התברר שהחייל לא היה באף אחת מהמכוניות האלו, אלא בכלל נסע במכונית אחרת בדרך עוקפת, והגיע אל המעבר יחד עם אחמד ג'עברי.

"אני מניח שגם הפעם חמאס יעשה הכל כדי להסתיר את מקומות המחבוא של החטופים, ולא פחות חשוב מכך – של אנשיו. הם מתוחכמים מאוד, וזו גם הסיבה לכך שחלק מהסכם החזרת החטופים כולל התחייבות של מדינת ישראל שלא לאפשר הטסת רחפנים וכטב"מים בשמיים בזמן השחרור, על מנת שאנשי חמאס יוכלו להמשיך להסתתר. יש גם דברים נוספים שעלולים להשתבש ולפגוע בהסכם, כמו למשל מקרה בו מישהו בעזה מפר את הפסקת האש ויורה רקטות על מדינת ישראל, ואז מדינת ישראל מגיבה והכל מוקפא.

"או למשל צעד יותר דרמטי – מדינת ישראל מגלה את מקום המסתור של סינוואר או אחד מהמפקדים הבכירים, ומחליטה שאי אפשר להמתין ויש לחסל אותו מייד. עלול  גם להיווצר מצב בו חלק מהחטופים לא חוזרים, חלילה, בעודם חיים. זה מצב שאנחנו לא רוצים לראות, אך אם הוא יקרה ח"ו, גם הוא עלול לקטוע את העסקה".

בהנחה שכולם חוזרים בעזרת השם בריאים ושלמים, הם מביאים איתם בוודאי מידע מודיעיני רב. אתה חושב שהוא ישרת את מדינת ישראל בהמשך?

"בוודאי שכן. ברור שבשלב ראשון יאפשרו לחטופים להיפגש עם משפחותיהם ולחזור הביתה, אך במשך כל הימים הבאים הם יהיו עם אנשי הביטחון, עם פסיכולוגים ועם עוד אנשי מקצוע שיידעו לתשאל אותם, ויחד עם זאת לטפל בהם. מדינת ישראל למדה להיות מאוד רגישה ומקצועית במצבים האלו, ואם בעבר, למשל כשחזרו שבויי המלחמה בשנת תשל"ד (1973-1974), הם לא טופלו כראוי, כיום מדינת ישראל יודעת לעשות זאת טוב יותר".

לגבי המידע המודיעיני אומר ד"ר בסקין: "החטופים בוודאי יביאו איתם מידע, אך אני מקווה מאוד שהוא יוכל לשרת אותנו. בשלב זה ברור שגם אם הכל יצליח ויעבור כשורה, החמאס ימשיך להחזיק בידיו את כל החטופים שמוגדרים כ'חיילים' – בין חמישים לשמונים אנשים בגילאי 50-18, עבורם הוא יגבה מחיר גבוה בהרבה, כשהשאיפה שלו היא לשחרר באמצעותם את כל המחבלים והאסירים הביטחוניים שכלואים בארץ. אין ספק שהעסקה כעת היא משמעותית, אך אנו עדיין נמצאים רק בתחילת הדרך".

 

בבוקר כ"ג בתשרי, למחרת שמחת תורה, כשכולנו היינו תחת הלם מוחלט ומדינה שלמה שרויה באבל בלתי נתפס, התיישב ד"ר גרשון בסקין בביתו בירושלים ושלח הודעה קצרה לגלעד שליט, החייל החטוף לשעבר. "עוד תראה שבזמן הקרוב תשמע שוב ושוב את שמך", כתב לו.

"אנשים רבים יחזרו וידברו על עסקת שליט. יהיו גם כאלו שיטענו שאולי היא הייתה טעות. אבל תזכור: אתה לא קשור לעסקה. לא הצבעת ולא המלצת, אתה היית הקורבן. מדינת ישראל היא זו שהחליטה להציל אותך. אתה לא אשם".

ד"ר בסקין הוא האיש שהוביל מאחורי הקלעים את עסקת שליט, לפני כתריסר שנים, והצליח לפתח ערוץ ישיר עם החמאס שהוביל להשבת 'הילד של כולנו'. הוא בטוח גם עכשיו שיש דרך לקדם משא ומתן כדי להחזיר את מאות החטופים לבתיהם בשלום "אך זה יהיה כרוך במחיר כואב ובהתלבטות נוראית עבור מדינת ישראל", הוא מדגיש. את הדברים הוא לא משמיע כתאוריה. בשבועות האחרונים הוא שוב שוחח עם בכירים בארגון הרצחני ושמע את דרישותיהם.

עכשיו יש לו מסקנות.

 

אשליות מאמריקה

"נסעתי לעזה כדי להיפגש עם בכירים". בלחיצת יד עם אבו מאזן

ד"ר בסקין נולד באמריקה למשפחה יהודית ליברלית שמוצאה מגליציה ומבלרוס. "לא היינו דתיים", הוא מציין, "אך מכיוון שלהוריי היה חשוב מאוד לשמור על הזהות היהודית, התגוררנו כל השנים בקהילה יהודית גדולה. אבא היה איש עסקים, אמא עסקה בחינוך ובהמשך שניהם הקימו עסק לייעוץ פיננסי. אני לא חשבתי לחבור לעסקיהם. הכסף מעולם לא היה מנוע חשוב בחיים שלי. היו בעיניי דברים חשובים הרבה יותר".

בגיל 12 חווה בסקין את מלחמת ארה"ב-וייטנאם ועקב אחריה בדריכות רבה. "אני זוכר שבכל יום דיווחו מטעם צבא ארה"ב על מספרים גבוהים מאוד של הרוגים בצבא הוייטנאמי ועל חיילים אמריקאים בודדים שנפגעו, אך רק לבסוף התברר המחיר הכבד: כ־60 אלף חיילים אמריקאים נהרגו בקרבות אלה. זה הוביל אותי להתעניין במאבק נגד המלחמה ובתנועת זכויות האדם", הוא מסביר.

כשהיה בן 14 סיפר לו חבר יהודי על הקמת תנועת נוער ציונית והזמין אותו להצטרף. "הגעתי למפגש הראשון מתוך סקרנות", הוא מספר, "אבל מהר מאוד גיליתי שהאידיאולוגיות שמוצגות שם מאתגרות את המחשבה שלי. הפכתי להיות פעיל בתנועה, עד כדי כך שבכיתה י"ב מוניתי לעמוד בראשה".

כמי שעומד בראש תנועה ציונית, חלום חייו היה לבקר בארץ והוא החליט להגיע לכאן לשנה. במהלך השנה הוא שהה במגוון קיבוצים ובירושלים, ולמרות שבליבו גמלה ההחלטה להשתקע בארץ בקביעות, הוא שב לאמריקה ללימודים. "רק כשחזרתי לאמריקה הגיע רגע של הארה. פתאום שמתי לב ששנה שלמה הייתי בארץ, ראיתי בה כל פינה, אך לא דיברתי עם אף ערבי ובעצם לא ממש ידעתי שיש עוד עם שמתגורר בארץ. לא הכרתי את הסיפור הפלסטיני בכלל, גם לא את המציאות שלו. זה הוביל אותי להתעניינות גדולה בעם הפלסטיני וביקשתי להיפגש עם אנשים שיספרו לי עליהם, ביקשתי לשמוע עוד ועוד".

לפני כחמישה עשורים, עוד במהלך לימודיו, פרסם בסקין מאמר ראשון בעיתון יהודי שיצא בקליפורניה, שבו הזכיר את טענתו: "כדי שמדינת ישראל תהיה דמוקרטית ויהודית אסור לה לשלוט בעם אחר, אלא צריכים להגיע לפתרון של 'שתי מדינות לשני עמים'". לדבריו, זה היה שלב מאוד מוקדם מכדי להעלות את הדברים, שכן מחנה השלום בארץ היה מיעוט קטן, ובכל זאת היה ברור לו מעבר לכל ספק שזהו הפתרון.

ומה עם הפלסטינים? הם הביעו התעניינות בפתרון שהצעת?

"בתחילה האמנתי שהם אכן בשלים לכך, אולם בהמשך נפגשתי עם כמה וכמה פלסטינים שכולם הודיעו לי חד משמעית: 'אין מצב שנקבל את הרעיון. גנבתם לנו את המולדת ונילחם עד שתחזירו לנו אותה'. כמובן שלא ויתרתי. חשבתי לתומי שעוד יבוא יום שבו ההנהגה הפלסטינית תתפכח ותבין שכדי שהם יקבלו מדינה ועצמאות, הם ייאלצו להתמודד עם קיומה של מדינה יהודית".

 

חלום השלום

בשנת תשל"ח (1978) עלה בסקין לארץ. הוא עשה זאת לאחר שנודע לו על יהודי אמריקאי שיזם תוכנית להבאת יהודים מאמריקה למגורים בכפרים ערביים בתוך מדינת ישראל, במטרה ליצור ביניהם קשרי הבנה ודו קיום. עבור בסקין ההשתתפות בתוכנית כלל לא הייתה בגדר שאלה, וכך הוא הגיע לגור בכפר כנא כשנתיים.

את החוויות שחווה בכפר הוא לא מסוגל לשכוח עד היום. "למדתי על תרבות ועל שפה שלא הכרתי, על עם אחר שחי איתנו בלי שאנו מכירים אותו או יודעים את המצוקות שלו. ביקרתי ביותר מ־500 בתים של תושבי המקום, והייתי בן בית לפחות בחמישה מהם. למדתי רבות גם על האירוח הערבי ועל המנהגים שלהם".

ולא פחדת?

מלחמת חורמה. ההרס בשכונת רימאל בעזה

"זו שאלה ששמעתי מחבריי היהודים לא מעט באותם זמנים, ולכולם הסברתי: 'אני גר בבית בלי מפתח, מסתובב חופשי בכפר, מתארח אצל חברים ומרגיש בטוח לגמרי, ללא שום פחד. זכור לי רק יום אחד שבו חזרתי הביתה וראיתי שהוא קצת הפוך. התחושה הייתה שמישהו חיפש משהו ואז גיליתי שגנבו לי את המצלמה. זה מאוד פגע בי. שוחחתי על כך עם בני הנוער של הכפר. יומיים לאחר מכן כשחזרתי הביתה גיליתי את המצלמה על המיטה. החבר'ה הרגישו לא נעים וסיפרו לי: 'הייתה שמועה שיש לך אקדח, לכן באו לחפש אותו, וכאשר לא מצאו – לקחו את המצלמה'".

כשעזב את הכפר גמלה בליבו החלטה לנסות להשפיע על נושא דו הקיום דרך הדרג הפוליטי, וכך יצר קשר עם ראש הממשלה דאז מנחם בגין והציע את עצמו לתפקיד רשמי בתחום. כמענה הוא הוזמן לירושלים, ומהר מאוד מונה למתאם חינוך בין המגזר היהודי לערבי. מתוקף כך הוא יזם פעולות שונות בתחום ובראשן מפגשים בין תלמידים יהודים לערבים. גם בתי ספר דתיים היו אמורים להשתתף בפרויקט, אך הם סירבו וקיבלו אישור החרגה של שר החינוך דאז, זבולון המר. "כששאלתי את ראש המוסדות מדוע הם מתנגדים למפגשים, הוא ענה לי שהם חוששים שזה יגרום להתבוללות", הוא מגלה.

בסקין המשיך לעסוק במגוון פעילויות, ואף הקים מכון לחינוך דו קיומי יהודי-ערבי המסונף למשרד החינוך. עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה הוא פרש מהנהלת המכון והקים מרכז מחקר יסודי פלסטיני משותף בשם 'איפקרי', שאותו ניהל עשרים וארבע שנים עם עמיתים פלסטינים. בשנים אלו הוא נקרא לייעץ לצוות השלום של רבין, וגם ניהל ערוץ חשאי להשבת גלעד שליט.

 

החטוף המשפחתי הראשון

הקשר של ד"ר בסקין לגלעד שליט ולחטופים בכלל, התחיל באירוע טרגי בשנת תשס"ה (2005), לאחר שאזרח ישראלי בשם ששון אוריאל נחטף ונרצח על ידי החמאס. "ששון הוא בן דוד של אשתי", הוא מסביר. "כשנודע על חטיפתו, עוד לפני שנרצח, פנתה אליי המשפחה וביקשה את עזרתי לאתר אותו או לפחות להגיע למידע על אודותיו ולהבין היכן נמצא ומה מצבו. ניסיתי להפעיל קשרים, אך לא הצלחתי.

"בינתיים פרסם חמאס קלטת שבה הוא נראה אזוק ומדקלם שהוא דורש ממדינת ישראל לשחרר אסירים פלסטינים בתמורה לחייו. הפרסום נתן קצת תקווה למשפחה שכן היא הבינה שהוא בחיים, אלא שזמן קצר לאחר מכן כנראה אנשי חמאס הרגישו שהשב"כ מתקרב, והם רצחו את ששון והשליכו אותו לצד הדרך בגדה".

את לווייתו של בן הדוד זוכר בסקין כמאורע מכאיב מאוד, אך גם משנה חיים. "הגעתי ללוות אותו עם עוד כאלף ישראלים בבית הלוויות בגבעת שאול בירושלים. זו הייתה לוויה קשה ומזעזעת, ועל קברו הבטחתי לעצמי שאם אי פעם יפנה אליי מישהו עם מקרה דומה, אעשה כל מה שאפשר כדי להציל חיים".

מספר חודשים לאחר מכן הוא הוזמן להשתתף בכנס בקהיר שאורגן על ידי ה'בנק העולמי'. הוא היה הישראלי היחיד בכנס ומלבדו נכחו בו ערבים מכל ארצות הים התיכון. "באחת ההפסקות ניגש אליי מכר שלי לשעבר – פרופסור לכלכלה המתגורר בעזה, ולצידו אדם נוסף שלא הכרתי. הוא ערך היכרות ביני לבין אותו אדם וסיפר לי שידידו חבר חמאס והגיע לכנס כי שמע שיש פה ישראלי, ומעולם הוא לא פגש ישראלי פנים אל פנים. כעת הוא חושב שזו יכולה להיות הזדמנות. השבתי לו בתגובה: 'כבר יותר מעשרים שנה אני עובד עם פלסטינים ומעולם לא הכרתי מישהו מחמאס'. אחר כך יצאנו החוצה וניהלנו שיחות במשך יומיים. היו בינינו מחלוקות רבות, הסכמנו על מעט מאוד דברים וגם לא יצא שום דבר מעשי מכל הדיבורים בינינו, אבל השיחה הייתה מרתקת. לאחר שנפרדנו המשכנו לשמור על קשר ואפילו נסעתי במיוחד לעזה, שם פגשתי אותו ועוד כמה עמיתים שלו, וכולנו נסענו יחד אל משרד ראש הממשלה איסמעיל הנייה. ישבנו שם כשעתי

"אם לא סינוואר היו צומחים 1000סינווארים אחרים". סינוואר ימ"ש

ים, וכך בעצם נחשפתי לעולם של חמאס".

זמן קצר לאחר מכן, בכ"ט בסיוון תשס"ו (2006), התרחשה התקפה בכרם שלום. נרצחו בה שני חיילים וגלעד שליט נפצע קל ונחטף. "מייד לאחר האירוע קיבלתי שיחת טלפון מידידי מעזה. הוא אמר לי משפט אחד: 'חייבים לעשות משהו'. הסכמתי איתו. שוחחנו ארוכות והחלטנו לפעול יחד כדי לפתח ערוץ תקשורת בין הצדדים.

"בשלב הבא הוא נסע מיוזמתו למשרד ראש הממשלה בעזה ומשם חזר עם הצעת אנשי חמאס: 'לקיים שיחת טלפון עם אביו של החייל'. נדהמתי מהרעיון ומיהרתי ליצור קשר עם נועם שליט ע"ה. שאלתי אותו אם הוא מוכן לדבר עם מישהו מחמאס והוא השיב: 'בוודאי. אעשה הכל כדי לדעת מה מצבו של בני'. ובאמת, עוד באותו יום התקיימה ביניהם שיחה. למחרת הגיעו אליי נועם ואשתו ואני הודעתי להם: 'אני איתכם, עד שגלעד יחזור בריא הביתה'".

השלב הבא במבצע היה בניסיון לקבל אות חיים מאנשי חמאס, שיוכיח שהחטוף עדיין בחיים ושיש מידע מלא על מקום הימצאו. "זה היה מורכב ומסובך", מסביר ד"ר בסקין, "בעיקר משום שההתנהלות של החמאס הייתה מול ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט, שכלל לא היה מעוניין ביצירת קשר עם הארגון. גם איתי סירב אולמרט לשוחח ובסופו של דבר העברתי לו את המסרים דרך בתו, דנה. בתחילה ביקשתי מחמאס להעביר לנו הסרטה, אך הם דרשו יותר מדי בתמורה ואולמרט סירב.

"נסעתי שוב לעזה ונפגשתי עם ראזי חאמד, דובר ממשלת חמאס. הצעתי לו להעביר מכתב בכתב יד של גלעד בלי לקבל דבר בתמורה. הוא שאל מה ירוויחו מכך והשבתי לו שזה יאפשר לנו לפתוח את המשא ומתן. חאמד אהב את התשובה, ובערך שבועיים לאחר מכן הועבר המכתב דרך נציגות מצרים בעזה. הוא עבר בדיקה מדוקדקת שבה וידאו שזהו אכן כתב ידו של גלעד, ולאחר מכן הועבר להורים. מכתב זה היה משמעותי מאוד, מכיוון שהוכיח שגלעד בחיים ושיש ערוץ תקשורת שמוביל אליו".

 

גלעד ולא ששון

העניינים המשיכו להתגלגל. "שבוע לאחר מכן מונה עופר דקל למתאם השבויים והנעדרים, ובמקביל מצרים נכנסה לתמונה כמתווכת. בהמשך, שישה חודשים אחרי החטיפה, הגיעו המצרים לסיכום עם חמאס לשחרר אלף אסירים פלסטינים תמורת גלעד שליט, כשהדבר יתבצע בשתי פעימות. בפעימה הראשונה 450 אסירים על פי רשימת חמאס, ובפעם השנייה 550 אסירים על פי רשימה ישראלית שמאושרת על ידי מצרים. אבל בצד הישראלי לא אישרו את העסקה והתעקשו לנסות קודם לכן מבצע צבאי. המבצע לא יצא לפועל, אך גם העסקה לא וכך חלפו להן יותר מחמש שנים שבהן היה גלעד שליט בשבי".

מה בכל זאת הכריע לבסוף את הכף?

"בשנת תשס"ט (2009) הושבו גולדווסר ורגב שנהרגו בלבנון. מי שהוביל לכך היה מתווך, איש מודיעין גרמני. בארץ ביקשו מהגרמני לתווך גם עם חמאס, אך חמאס זעמו על הצעותיו, גירשו אותו מעזה והזהירו אותו לא לחזור. בקיץ תש"ע (2010) קיבלתי פקס מפתיע ממפקד הזרוע הצבאית שבו הובאה הצעה לחדש את המשא ומתן לפי המתווה הגרמני. העברתי את הפקס לחגי הדס, המתאם החדש של עסקאות השבויים והנעדרים, אך הוא סירב לדבר איתי כי טען שאני 'גורם מפריע'. חצי שנה לאחר מכן הגיש הדס התפטרות ובמקומו מונה איש המוסד דוד מידן. כשפניתי למידן הוא הביע התעניינות, אך ביקש ממני להמתין מעט עד שהוא יתאקלם בתפקידו. בינתיים המשכתי להתקדם על דעת עצמי: חידשתי את הקשר עם אנשי חמאס ועדכנתי אותם שאדם חדש נכנס לתפקיד, וזה הזמן לחדש משא ומתן. כמה חודשים לאחר מכן שוחחתי עם מידן שרצה לבדוק את טיבו של ערוץ התקשורת שלי עם חמאס וביקש ממני להעביר להם מסר. ה

"אמרתי לגלעד: 'תתכונן לכך שיזכירו אותך הרבה'". עם גלעד שליט

עברתי אותו, ואחרי שעה כבר מסרתי למידן את תשובתם. הוא היה בהלם, שכן הבין שיש באמת ערוץ תקשורת ישיר שייתכן שיוכל לקדם מגעים".

במה עסק המסר שהוא ביקש ממך להעביר?

"מידן הורה לי לבקש אות חיים חדש. תשובתם של נציגי חמאס הייתה שלילית, כי טענו שבעבר לא השיגו באמצעות אות החיים שום דבר. מידן ביקש ממני להעביר להם מסר נוסף, ושוב הם הגיבו בתוך שעה קלה. הוא התפעל מהמהירות והודיע לראש הממשלה שיש לו ערוץ ישיר עם חמאס. ראש הממשלה אישר להפעיל את הערוץ, בתנאי שלא ידלוף החוצה. לכן בימים ההם ידעו רק שבעה אנשים על כך שחודשו המגעים לעסקה. גיבשנו יחד כמה פעמים מסמך, שבגרסה השביעית שלו כונה על ידי מידן 'פריצת דרך' וקיבל את אישור ראש הממשלה לסגירת העסקה, ואז היה ניתן לעבור לשלב הבא שכלל משא ומתן פרטני על שמות האסירים".

בסקין מדגיש כי הוא לא היה שותף כלל לשלב הזה שהתנהל בבסיס מודיעיני בקהיר: משלחת ישראלית יושבת בחדר אחד ומשלחת של חמאס בחדר אחר, ומתווך מצרי מדלג בין החדרים. "במוצאי יום כיפור טס דוד מידן למצרים, ועם ראש השב"כ הם סגרו את העסקה. כשהוא חזר לארץ התכנסה הממשלה כדי לאשר, ובשעה שתיים לפנות בוקר הצביעו 26 שרים בעד העסקה ושלושה התנגדו. באותו לילה התקשר אליי דוד מידן והודיע לי: 'בעוד שבוע גלעד חוזר'. בשיחה ההיא הוא גם נאלץ לגלות לי כי רוצחי בן דודה של אשתי מופיעים גם כן ברשימת המשוחררים".

ואיך הרגשת עם זה?

"נורא ואיום. ביום השחרור של גלעד שוחחתי עם אלמנתו של ששון שנמנתה עם מגישי בג"ץ נגד העסקה. היא בכתה לי במשך ארבעים דקות בטלפון וזעקה בכאב: 'הרוצחים של ששון משוחררים וחוזרים למשפחותיהם, ואילו ששון לא יחזור!' בכיתי יחד איתה. התחושה הייתה קשה מאוד. אבל כשסיימתי את השיחה חשבתי לעצמי שאומנם את ששון לא ניתן להציל, אבל לפחות גלעד חוזר בחיים".

לאור העובדה שרבים מהמחבלים ששוחררו בעסקת שליט היו מעורבים בפיגועים רבים, וחלקם גם בטבח שמחת תורה, אתה חושב במבט לאחור שעסקת שליט הייתה טעות?

הוא מהרהר לרגע. "קשה לי להשיב על כך", משיב לבסוף. "מה עוד שהייתי רק מתווך ולא שום צד בעניין. אבל חשוב להבין: עסקת שליט נעשתה רק אחרי שהיה ברור שאין שום עסקה אחרת טובה יותר, וגם הגיעו למסקנה שאין אפשרות לחלץ את גלעד במבצע צבאי, מה שללא ספק היה עדיף ורצוי. במשך חמש שנים וארבעה חודשים ניסו למצוא דרכים חלופיות, ורק כשהיה ברור שהן לא יוכלו לצאת לפועל, הוחלט על סגירת העסקה. ראש הממשלה נאלץ לקבל הכרעה קשה ביותר, ולהעמיד משני צידי המאזניים את הערכים החשובים ביותר עבור צבא ומדינה. הערך האחד של 'לא מפקירים חייל', ולעומתו הערך הידוע 'לא משחררים מחבלים'. הוא קיבל לבסוף החלטה מנהיגותית, וקבע בהחלטתו כי הערך הראשון חשוב יותר מהשני".

 

סינוואר הוא התירוץ

אחרי 5 שנים ו4 חודשים בשבי. גלעד שליט חוזר הביתה

במוצאי שמחת תורה, כשעם ישראל החל להתוודע לטבח הנוראי והבלתי נתפס, בסקין לא ממש הופתע, שכן לדבריו הוא צפה את האירועים האלו במידה כזו או אחרת, אם כי לא בכזו עוצמה.

"56 שנים מדינת ישראל שולטת בעזה. היה ברור שמה שקורה שם אינו שקט אמיתי אלא אשליה, ומתוך האשליה הזו הגיעו כוחות שמוכנים למות כדי להרוג אותנו. נכונות זו מצטרפת לגישה מעוותת של דת האסלאם שמבוססת על קדושת המוות והערך להיות שאהיד למען פלסטין, והתוצאה רצחנית. ולמי שמשליך הכל על שחרורו של סינוואר, אני יכול לומר שזה בכלל לא רלוונטי. כי אם לא היה סינוואר היו צומחים אלף סינווארים אחרים על רקע הסכסוך המדיני, העוני המחפיר, האידיאולוגיה המעוותת שלהם ותנועות האחים המוסלמים וחמאס".

לטענתך הם פעלו מתוך רצון להשתחרר מהתנאים המחפירים, אבל בעצם המיטו בכך אסון על עצמם, שכן כפי שניתן לראות עזה כיום נכתשת. מה חשבו סינוואר וחבריו כשתכננו את הטבח?

"שוחחתי השבוע עם אחד ממנהיגי הפלסטינים שעזב את עזה לפני כחודשיים, לאחר שישב בעבר בשיחות בארבע עיניים עם סינוואר. שאלתי אותו באמת מתוך חוסר הבנה: 'האם סינוואר לא מבין שימיו ספורים? מה הוא חשב כשפתח במתקפה הזו?' התשובה שלו הפתיעה אותי: 'סינוואר לא חושב שימיו ספורים. הוא מאמין שיצא מהמלחמה חי וימשיך לשלוט בעזה, וכל המלחמה הזו תהיה עוד סבב, כמו שהיו סבבים קודמים במשך השנים. הוא מאמין שימשיך להנהיג את חמאס, ומשימת חייו היא לשחרר את כל האסירים הפלסטינים. שחרור האסירים הוא נושא שהוא מזכיר שוב ושוב בכל נאום שהוא נושא במשך השנים האחרונות, וכעת הוא מוצא הזדמנות פז לעשות זאת באמצעות עסקת החטופים".

מלבד עסקה, אתה לא רואה סיכוי להחזיר את החטופים הביתה בדרך אחרת?

"אני לא יודע. אבל דבר אחד ברור: בלי העסקה אין סיכוי שכל החטופים ישובו בחיים. בשלב זה ברור לנו שחמאס בוודאי מחזיק לפחות ברוב החטופים בחיים, והוא יודע שהערך של חטוף חי גבוה לאין ערוך מערך של חטוף שנפטר.

"אני לא יכול להביע דעה בעניין, כי מדובר בהתלבטות נוראה שאני לא מאחל לאיש לעמוד בה, אבל צריכים גם לזכור כי ברגע שהחטופים יחזרו הביתה, שום דבר לא ימנע ממדינת ישראל להמשיך להילחם עד הסוף, לעצור שוב את מי שישוחרר ולחסל את האסירים שנשפטו למאסרי עולם. אנשים לא יודעים, אבל כל אחד מהמחבלים שנגע בגלעד שליט, שמר עליו או היה אחראי לחטיפתו – לא קיים היום. מדינת ישראל חיסלה את כולם".

ומה עם החטופים הוותיקים, כמו אורון שאול והדר גולדין? גם הם ייכללו בעסקה?

"בוודאי. כל עסקה שהיא תכלול גם אותם. זה מובן וברור ומחובתה של מדינת ישראל".

יש לך הערכה לגבי מה שעובר על החטופים בימים אלו?

"ממה שידוע לי, לחמאס יש יחידה מיוחדת המשתייכת ל'נוח'בה' – כוח העילית, שבמהלך השבועות הראשונים קיבלה פיקוד והשתלטה על כל החטופים שהובאו לעזה, גם אלו שנחטפו על ידי הג'יהאד האסלאמי, גם על ידי אנשי החזית העממית וגם על ידי אזרחים. אני מניח שאחרי כחודש היחידה כבר השתלטה על כולם, אך סביר להניח שהם לא נמצאים יחד, אלא מפוזרים במערכת המנהרות של עזה, וייתכן שחלקם בתוך בתים.

"גלעד שליט למשל היה יותר משנה וחצי במרתף של בית, עם משפחה שהתגוררה מעליו. כאמור, חמאס שואפים להשאיר את כולם בחיים, אך עם כל ההפגזות המסיביות ייתכן שיש מהם שנהרגו. כמו כן יש סכנה בשל מספרם הרב, כי בניגוד לחייל אחד שנחטף ויש לו ערך רב, כשיש הרבה חטופים ואחד מהם חולה או זקוק לתרופות מיוחדות, לפעמים קל יותר להיפטר ממנו, והמחשבה על כך נוראית. אגב, אני מציע לא להאמין לאף מידע שמפיץ חמאס, כיוון שזה חלק מהתעמולה ומהמלחמה הפסיכולוגית. בשלב זה אי אפשר לדעת מי מהם בחיים ומי חלילה לא".

התפכחות כואבת ומאוחרת

מה קורה עם החטופים? אתה חושב שדואגים להם שם לאוכל ותרופות? אילו תנאים הם מקבלים?

"אני לא יודע מה מצבם, אבל כפי שראינו אצל ארבע הנשים ששוחררו וגם אצל החיילת שחולצה – לא פגעו בהם באופן פיזי ולא עינו אותם. סביר להניח שהם מקבלים מזון מינימלי וטיפול רפואי מינימלי בתנאים לא תנאים. הבעיה היא שיש כאלו שנפצעו בזמן החטיפה, וכן יש גם תינוקות ואנשים מבוגרים שזקוקים לתרופות או לטיפול מיוחד. כך למשל אם יש חולי סוכרת שזקוקים לאינסולין יום־יומי, קשה לי להאמין שהם מקבלים אותו, לפחות לא בשבועות הראשונים. הקושי הגדול ביותר שלהם הוא ללא ספק בחוסר הוודאות. גלעד שליט העיד לאחר שחרורו שהקושי הגדול ביותר שחווה בזמן השבי היה חוסר הידיעה לגבי מה שצפו

"נועם אמר לי: אני מוכן לדבר עם החמאס, העיקר שהילד יחזור הביתה'". נועם שליט

י לו בעוד רגע, ומה יעלה בגורלו".

למדינת ישראל יש מה לעשות כדי לפחות לשפר את מצבם?

"בשבועות האחרונים נעשו ניסיונות מצד המשפחות להעביר תרופות לחטופים, אחרי שנאסף מידע רפואי לגבי כל חטוף וחטוף ובתיאום עם כל קופות החולים. המשפחות פנו לקטארים, ל'צלב האדום' וגם לאו"ם. אפילו הועלתה הצעה שעם המשלוח יעבירו גם כמות גדולה של תרופות לילדי עזה, אך חמאס סירבו בכל תוקף וטענו שהם לא סומכים על מדינת ישראל, שכן אולי התרופות הללו כוללות רעל, או מכשיר GPS שעלול לשמש את הישראלים כדי לאתר את מקום המסתור של החטופים.

"כידוע הם גם לא מאפשרים לנציגי ה'צלב האדום' לבקר את החטופים, למרות שהדבר נדרש על פי החוק הבין־לאומי. מהבחינה הזו באמת אין שום יכולת לעזור להם".

אתה חושב שלמדינת ישראל יש מידע על החטופים שאינה משתפת בו את הציבור?

"נכון לעכשיו למדינת ישראל אין שום מושג מה מצבם של החטופים, ומאז תחילת התקיפה הקרקעית הקשר נותק עוד יותר. גם הקשר שהיה לי בתחילת המלחמה עם אנשי החמאס נותק מאז התקיפה הקרקעית והם לא מעבירים דרכי שום מסר בנוגע להצעה או לעסקה".

אתה חושב שהפעילות הקרקעית באמת גורמת ללחץ שיעזור לשחרור השבויים, כפי שמציגים זאת בצמרת הביטחון?

"אני לא יודע, אבל אני חושב שלא, ואפילו ייתכן שזה פועל בכיוון השני. עם זאת, מכיוון שהצבא שלנו כל כך קרוב כעת לפירים ולמנהרות, ייתכן שזה יעזור באיתור חלק מהחטופים. חשוב גם לזכור שכל חילוץ כזה מסכן מאוד גם את החטופים וגם את החיילים, ובסופו של דבר אין שום הבטחה שמבצעי החילוץ יצליחו".

אי אפשר שלא לשאול: אחרי כל כך הרבה שנים שבהן אתה מגדיר את עצמך כפעיל שלום, אתה עדיין מאמין שיש סיכוי שזה יקרה?

"אף פעם לא דיברתי על שלום עם חמאס. ידעתי שזה לא יקרה, אבל חשבתי שנוכל להגיע להסדרה על ידי הסכם של הפסקת נשק ארוכת טווח, או כמו שמכנים זאת אצלם 'הודנה', והיו במשך השנים כמה הזדמנויות. הדיבורים שלי על שלום היו רק עם אנשי הפת"ח ואש"ף, שהיו מוכנים לקבל רעיון של שתי מדינות.

"כעת, בעקבות הטבח, התוודעתי למה שאולי קודם לכן ידעתי אך לא מספיק הפנמתי: אנשי חמאס אינם בעלי זכות להתקיים ולשלוט על טריטוריה ליד מדינת ישראל. הם איבדו כל צלם ואינם ראויים עוד לתואר בני אנוש. חשבתי בעבר שראזי חמאד, דובר החמאס, הוא איש שאפשר לבטוח בו; חשבתי שיחד נוכל לעזור להביא לעמים שלנו עתיד טוב יותר, אך טעיתי. אישית כתבתי לו בעקבות הטבח שאינני מעוניין לדבר איתו יותר לעולם, ואני אכן מתכוון לעמוד בדבריי. אין לו ולארגונו שום זכות קיום על האדמה".