מגזין ישראל הרשקוביץ כ"ח חשון התשפ"ד

כבר שלושים יום שאביחי ברודץ מסתובב בעולם בודד וכואב | רעייתו ושלושת ילדיו האהובים נחטפו, והוא נותר לבד. על כיסא מול משרדי הממשלה הוא מנסה להשמיע את זעקתו האילמת | הוא כבר ביקר בוושינגטון, פגש את השגריר הקטארי ואת נציגי הצלב האדום, אבל אף אחד לא יכול לעזור | ויש לו תחינה גם אלינו: "תתפללו על ילדיי אפרי, יובל ואוריה, ועל אימם הגר ובת השכנים אביגיל – שיחזרו כבר בשלום" | ריאיון

 

הוא אומנם יושב לצידנו בליבו של מלון שפיים, על כורסאות הטובלות במרבד דשא בעל מראה פסטורלי, תחת פרגולת הצללה, אך גם הכריות הצבעוניות שעל כורסאות העץ לא מצליחות ליצור ולו מצג של נוחות. "אני כאן יחד עם יתר תושבי קיבוץ כפר עזה. הבתים של כולנו נמ

הגר, אפרי, יובל, אוריה, אבא מחכה לכם. אביחי שופך את שיחו בכותל המערבי, לפני שבוע (צילום: פלאש 90)

חקו ונהרסו, ואנחנו כאן, אין לי מושג עד מתי. גם אני קיבלתי חדר, והאמת שדי תהיתי: האם מגיע לי חדר לבד כמו ליתר הרווקים כי אני בודד, או שמגיעה לי דירה משום שיש לי משפחה?"

קשה לשוחח עימו. מה שקשה בעיקר הוא השתיקות שבין המילים. בכניסה למתחם, לצד עמדת השומר, תלויה כרזה המבקשת מהמבקרים "נא התחשבו ברגשות המפונים". והבקשה הזו, שמרחפת בחלל, הופכת את הקושי למאתגר עוד יותר. וכי מה אפשר לומר לבעל שאיבד את אשתו, לאב שאיבד את שלושת ילדיו, שיושב כאן אך ליבו שם ואין לו שמץ של מושג מה עובר עליהם כעת, כשהם נתונים לחסדיו של השטן המפלצתי שמחזיק בהם.

אין מה לומר לו.

אך השקט הזה, הוא מה שהכי מתסכל אותו.

"אני מתגעגע לרעש, לבלגן", הוא אומר, עיניו מצועפות, משקיפות הרחק. "אוריה הקטן, בן ארבע וחצי בסך הכל, היה – לא היה, הוא עדיין, אני מקווה – ילד פעלתן. 'היפר'. הוא לא השאיר דבר אחד במקום. אילו בלגנים הוא היה עושה… הוא עשה בבית מהפכות ופוגרומים, סליחה על הביטוי, ולא הצלחנו להחזיר אותו למסלול. אז גערתי בו וצעקתי עליו.

"היום אני יושב בחדר המסודר במלון, והסדר הזה מוציא אותי מדעתי. אני מחכה לרגע שהוא יבוא, שיבלגן, שיהפוך הכל, שירעיש, שיהרוס הכל כפי שהוא יודע. שישבור. כמה אני מחכה לזה. מה לא הייתי נותן כדי לשמוע את הקולות שהוא מחולל".

אבל אוריה לא כאן. לא הוא, לא אחותו הגדולה, אפרי בת העשר ('אפרי בלי ו"), ולא אחיו הגדול יובל, בן השמונה. לא הם ולא אימם, הגר. כולם – עם בת השכנים, אביגיל, שהוריה נהרגו על קידוש השם והיא נלוותה למשפחתו – נחטפו לעזה באותו יום שבת נוראי, ומאז נעלמו עקבותיהם.

ובארץ, במרחק אווירי שלא עולה על כמה עשרות ק"מ, על כיסא פלסטיק פשוט, יושב האב שנותר מאחור, מרוסק. את הכיסא הוא הציב לצד הקריה בתל אביב, שם קבע את מושבו עם הכלב שנותר כמזכרת יחידה מהעולם שהיה, והוא מצהיר כי אין לו כוונה לזוז מהמקום עד שמשפחתו תשוב.

"פשוט", הוא מסביר, "כי אין לי לאן ללכת".

בין לבין, הוא מגיע מדי פעם לשפיים, לפגוש את שרידי הקיבוץ, אלו שמנסים לאסוף את השברים ולשקם את חייהם לאחר התופת שעברה עליהם. אך כשהוא יושב שם, רואה את הילדים המתרוצצים על הדשא, הגעגועים מאיימים להכריע אותו.

"אתמול", הוא משתף, "חזרתי לראשונה לבית בכפר עזה. רציתי קצת לסגור מעגל, לראות שוב מה קרה. לפני שהגעתי, החיילים שנמצאים שם ניסו לעשות קצת סדר בבית. ביקשו שהבית ייראה כפי שהיה נראה קודם לכן, כמה שאפשר. הם סידרו את החדרים, אבל חדר אחד לא הצליח

רק תפילות יעזרו. אביחי לצד רב הכותל המערבי, הרב רבינוביץ, בתפילה מיוחדת להשבתם של החטופים משבי החמאס (צילום: הקרן למורשת הכותל)

ו לסדר. את החדר של אוריה. אותו אין אפשרות לסדר. שם – כל מה שרק אפשר להפוך, הפוך…

"אין לי ספק", הוא אומר פתאום, חוזר לדמותו של אוריה. "הוא אומנם קטן, אך החמאסניקים לא יצליחו להחזיק בו. הוא בטח משתולל ועושה להם שם את המוות. הם בוודאי ירצו להתפטר ממנו, ואז…"

ואז הוא עוצר בעצמו.

ואז הם נעלמו

גם עכשיו, שלושים יום לאחר אותו בוקר נוראי, קשה לו לשחזר את מה שאירע בקיבוץ בטווח השעות שבין 6:45 בבוקר, ל־10:45. פחות מארבע שעות, שבהן חייו נהרסו.

באותו בוקר התעורר אביחי כמו שאר התושבים לקול יללות הצופרים שבישרו על הפעלת נוהל 'צבע אדום'. בהתאם לתרגולת המוכרת שערכו בעבר כבר מאות פעמים, בני המשפחה מיהרו להיכנס לממ"ד, הסתגרו וציפו לקולות ה'בומים' שיבשרו על כך שהמטח הסתיים. אך המטח נמשך ונמשך, ואז הם שמעו להפתעתם קולות של ירי מקלעים. אביחי, לוחם בעברו, זיהה מייד שמדובר בקלצ'ניקובים.

"הבנתי שישנה חדירה ליישוב, ויצאתי", הוא אומר, מתחמק מלהסביר לאן יצא. בדקות הבאות נלמד שזה האיש. הוא מתקשה עדיין לדבר על עצמו. החשיפה עצמה קשה לו והוא טרם הסתגל אליה. אך מאחד משכניו שמענו שאביחי ברודץ, חייל בתותחנים בעברו, לא נשאר בבית לרגע. לאחר שווידא שהמשפחה סגורה ובטוחה – כך לפחות הניח – בממ"ד, תפס את נשקו האישי ויצא להילחם לצד חבריו לכיתת הכוננות, במטרה להגן על הקיבוץ שבאותה שעה היה נתון למתקפה פראית של מאות אנשי חמאס, שהמשיכו לשטוף את הקיבוץ. הדרך משם לעזה הייתה פתוחה לרווחה.

"כבר בדקות הראשונות הבנתי מה קורה", הוא אומר, "קיבלנו עדכונים על הבתים שאליהם חדרו המחבלים, על בני ערובה שכלואים בבתים, על כך שהחדירה אינה רק ליישוב שלנו אלא לכלל יישובי העוטף, ובעיקר – שאין לנו צבא שיגן עלינו. שאנו אמורים להילחם בכוחות עצמנו".

אך אז, בעודו מדלג בין הבתים, הוא מזהה לפתע דמות קטנה, מוכרת.

"זו הייתה אביגיל, בת השכנים". את אביה, רועי עידן הי"ד, הכיר אביחי היטב. מה שהוא לא ידע הוא שרועי, צלם ynet, היה הראשון שזיהה את טרקטורוני האוויר של החמאס נוחתים באדמת הקיבוץ. הוא הספיק לצלם אותם ומייד אחר כך נהרג. "הילדה רצה אלינו הביתה. אין לי מושג האם האב רועי הורה לה לרוץ אלינו, או שהיא גילתה תושייה ורצה מעצמה – היא הייתה חברה טובה של אוריה – אך אז לא היה לי רגע אחד לברר. תפסתי אותה, הבאתי אותה הביתה וזרקתי אותה לממ"ד. אשתי קיבלה אותה".

הלב יוצא מגעגועים. הילדים, יובל בן ה-8 ואוריה בן ה-4.5 תקופה קצרה לפני היום הנוראי

הרגע שבו נפתחה דלת הממ"ד והוא הכניס את אביגיל פנימה, היה הרגע האחרון שבו ראה אביחי את בני משפחתו. "לאחר מכן התקשרתי כמה פעמים, שמעתי מאשתי ש'הכל בסדר', וקיוויתי שכך יהיה. הרי לא ייתכן שהצבא לא יגיע עוד דקה, עוד עשר דקות. לא ייתכן שנילחם כך לבד. אך הסיוט נמשך ונמשך, ובשל הקרבות והיריות לא יכולתי אפילו להתקרב הביתה".

רק כשחלפו השעות, כוחות הצבא הראשונים נכנסו לקיבוץ והגישה לבית שהפך לזירת קרב התאפשרה, נכנס אביחי לביתו. הוא ציפה לפגוש את משפחתו, וגילה בית ריק.

"בשעות הראשונות הייתי בטוח שהם נהרגו", מספר אביחי. "לא היה לי ספק בכך. הספקתי לראות את מחזות הזוועה בבתים האחרים, וידעתי שגורלם של בני משפחתי לא היה שונה מהם. כבר הפנמתי שנשארתי בודד בעולם. הגר, עם ילדינו אפרי, יובל ואוריה, היו ואינם".

רק למחרת הגיעה הבשורה. "פתאום קיבלתי עדות מאחד התושבים, לפיה אשתי והילדים נראו בבוקר בקיבוץ כשהם צועדים על רגליהם בליוויו של איש חמאס חמוש. אז הבנתי שהם נלקחו בשבי. אך זה היה הד"ש האחרון שקיבלתי מהם. מאז אין לי מהם אות חיים".

ומאז, לזה הוא מצפה ומייחל. לאות חיים מיקיריו.

"שלושים יום", הוא אומר בזעם כבוש. "שלושים יום! חשבתי שזה יימשך יום, יומיים, אולי שבוע ייקח למדינה להגיע להסדר כלשהו. אבל חודש? שלושים יום? שלושים יום שאשתי, הילדים, וכל יתר הנשים, הגברים והילדים, בהם חולים וקשישים, יהיו בשבי החמאס ואנו לא נצליח להחזיר אותם? זה הגיוני בכלל?"

איך מצליחים לשרוד?

"לא שורד. זו האמת. אני שבור ורצוץ. אני מנסה לנהל מאבק, לדבר עם אנשים בכנסת, בממשלה, עם גנרלים, עם כאלו שהיו בעבר גנרלים, עם כאלו שיכולים להשפיע בארץ ובעולם, וכל שאני מנסה הוא לבקש מהם שיחזירו לי את משפחתי. זה מה שאני עושה כאן, וזה מה שעשיתי בוושינגטון שם נפגשתי עם בכירי הממשל. עכשיו אני מנסה מכאן".

'מכאן', היינו מכיסא הפלסטיק שהפך למטה המאבק שלו. לאחר מספר ימים שבהם 'אכל את הקירות' במלון המפונים בשפיים הוא קם, תפס כיסא והתיישב מול הקריה. "זה קרה בהחלטה של רגע. הבנתי פתאום שאין לי בית, אין לי משפחה, אין לי לאן ללכת. ואם כך, אמרתי לעצמי, אשב מול הקריה, במקום שבו אני מקווה שמתקבלות ההחלטות, ואנסה להשפיע".

 

שאלת סדר העדיפויות

מאז אביחי שם, מול הקריה. תחילה ישב לבד עם הכלב ("הוא שוטט במשך שבוע ליד הבית בכפר עזה. חברים מצאו אותו והביאו אותו לכאן"), לאחר מכן הצטרפו אליו עוד רבים, הצטיידו בשלטים ונעמדו לצידו במטרה להגביר את הלחץ על הממשלה. אך עדיין, ועל אף שפניו הפכו במידה מסוימת לסמל המאבק, הוא חש שהוא פועל לבד, בודד במערכה.

מנסה בכוחותי הדלים. אביחי עם כתב 'משפחה' (צילום: אלחנן קוטלר)

"אני לא חלק ממטה מאבק, ובעצם איני קשור לשום גוף. אני גם לא עובד עם מטה המאבק של משפחות החטופים. אני בסך הכל אדם אחד, פרטי, שמבקש לקבל בחזרה את משפחתו. וזו כעת הדרישה שלי מהמדינה: זו המדינה שלי, נלחמתי עבורה, עשיתי צבא ועשיתי מילואים. מילאתי את כל חובותיי. שילמתי לה מיסים, אני חלק ממנה, אני לא מחזיק בכל אזרחות זרה אחרת. אני מצפה שהמדינה תעשה הכל כדי להחזיר את יקיריי".

ואתה חש שהיא לא עושה את מה שמוטל עליה?

"לא יודע לומר", הוא מודה. "אומנם, בימים הראשונים זו הייתה 'עוד משימה'. שמעתי את ראש הממשלה ואת הרמטכ"ל, הם דיברו על יעדי המלחמה, שאחד מהם היה השבת החטופים. אותי זה קומם. אותי כעת לא מעניין כלום. לא נקמה, לא להכריע את חמאס, לא כלום. אני רוצה שתחזירו את הילדים שלנו שנמצאים שם. זו כל הבקשה שלי. עד שזה קורה, שלא ידברו על כלום. לא על פתרון הומניטרי, לא על הפסקת אש. שלא יחשבו על כך לרגע. פשוט תחזירו.

"זו הייתה הסיבה שבגללה התיישבתי בקריה. להשמיע את הזעקה הזו. והתחושה שלי הייתה שהיא נשמעה. עובדה: למחרת, ראש הממשלה דיבר אחרת. הוא הבהיר שהפסקת אש לא עומדת בכלל על הפרק, וכי צה"ל ימשיך להלום בעזה עד שהחטופים יחזרו. באותו רגע הבנתי שמשימת החזרת החטופים הפכה למשימה העליונה. אבל מה שאני מצפה לשמוע הוא שזו לא תהיה המשימה העליונה, אלא שזו תהיה המשימה היחידה. עד שהם לא חוזרים – אין כל משימה אחרת. אחרי שיחזרו, תתפנו לטפל ביתר המשימות. אך קודם כל, תחזירו אותם הביתה".

וכאן, בפעם הראשונה מאז החלה שיחתנו, קולו נשבר.

"עברנו שואה", הוא אומר. "הם התנפלו עלינו, המפלצות, ועשו ככל העולה על רוחם. הם השמידו משפחות שלמות, ולאחר מכן לקחו את הילדים למחנות ריכוז. הילדים שלי עכשיו במחנה כזה, ומדינת ישראל – שלא הצליחה למנוע את המחדל העצום הזה – ממשיכה, בכל שנייה שעוברת, לא למנוע את השואה השנייה. היא לא מחזירה את החטופים הביתה. וזה מה שאני מבקש ומתחנן כעת – שהיא תחזיר לנו אותם".

והתחושה שלך היא שהמדינה לא פועלת בעניין?

בפחות מארבע שעות, העולם חרב. רגעי הפריצה לישובי העוטף, בבוקרו של יום שמחת תורה (צילום: פלאש 90)

"אני לא יודע. אני מתחיל לדאוג שסדר העדיפויות שלה לא מסודר נכון. לא יודע כמה היא מנסה, אבל עובדה שהיא לא מצליחה, והיא לא הצליחה במשך חודש. חודש שאשתי והילדים במחנה ריכוז, וזה כשהמחנה נמצא כמה קילומטרים ממדינת היהודים. חודש שלם!"

 

לזעוק בכוחותיי הדלים

במהלך החודש הזה הספיק אביחי די הרבה. הוא נסע לוושינגטון, פגש בכירים בממשל האמריקאי ואנשי הצלב האדום. הוא גם נפגש עם שגריר קטאר משעל אל-ת'אני בארה"ב.

אתה מפנה את החיצים כלפי ממשלת ישראל. אך מה עם הצלב האדום? הארגון שתפקידו לדאוג לחטופים, מותח ביקורת קשה על הפגיעה בזכויות האסירים הפלסטינים הכלואים בישראל, אך לא הביא עד לרגע זה ולו אות חיים מהחטופים בעזה. אפילו את התרופות שביקשו לשלוח להם, הוא לא הצליח להעביר.

"אני אזרח של ממשלת ישראל. אני פונה לממשלה, כי כאזרח – המדינה אמורה לספק לי תשובות. לא הצלב האדום. שהמדינה תפנה לצלב האדום, ושהיא תפעיל על הארגון את הלחצים כפי שהיא יודעת להפעיל. אני בסך הכל אזרח קטן, שתפקידו אינו להיפגש עם ממשלות ולהניע תהליכים. אני מצפה מהמדינה שהיא תעשה את זה".

אך בעוד שמהממשלה הוא לא מסתיר את אכזבתו, דווקא מהפגישה עם הנציג הקטארי הוא יצא אופטימי מעט. "היחיד שהצליח להכניס בי מעט אופטימיות היה הנציג הקטארי. הוא היה קשוב, גילה חמלה, ראיתי אצלו אמפתיה והזדהות ורצון לעזור. הוא עשה עליי רושם של אדם רגיש עם לב מבין. עצם הפגישה שלי עימו לא הייתה מובנת מאליה".

והוא הצליח לקדם משהו?

"נכון לעכשיו לא ראיתי משהו בשטח, אבל אני משוכנע שהרצון לפעול קיים אצלו. אני מניח שעם הרצון הזה הוא יצליח בעזרת השם להביא לי קרן אור, לי ולכל משפחות החטופים".

ועכשיו, אתה חושב שזעקתך נשמעת יותר?

אין לי לאן ללכת. אביחי לצד כיסא הפלסטיק, מול 'הקריה' בתל אביב

"אין לי מושג אם בממשלה שומעים את הזעקה, אבל הציבור בוודאי שומע. אני מקבל חיבוק ענק מכל חלקי העם, מדתיים ומחילונים, ימניים ושמאלנים, ואין גבול להצעות שאני מקבל. אנשים הציעו לי הכל: החל מבתים לשהות בהם ועד לארוחות ומימון הפעילות. אבל אני לא צריך כלום ולא רוצה כלום. אני רוצה לראות את ילדיי לצידי. אז נכון שאני חש שכל עם ישראל איתי, אך בסופו של דבר אני לבד".

זו הסיבה שהוא פונה כעת לכל מי שרק שומע. חשוב לו שזעקתו תישמע גם מעל דפי 'משפחה'. והוא עושה זאת בכל כוחו. רק יום קודם לכן, עמדנו לראיין אותו, אך ברגע האחרון הפגישה בינינו בוטלה. אביחי, כך נאמר לנו, התמוטט ואושפז בבית החולים. למחרת, מייד כששוחרר, התקיימה השיחה.

"מה שאני יכול לעשות הוא לזעוק. ואת זה אני מנסה לעשות בכוחותיי הדלים".

 

צלילים של כאב

הוא עדיין צעיר, בעשור הרביעי לחייו. כילד גדל בקריית שמונה, בצל הקטיושות ששוגרו מלבנון. בהמשך שירת בתותחנים, ולאחר שנישא לאשתו, בת קיבוץ גבולות, החליטו להתיישב בכפר עזה. "אני אדם שאוהב את המדינה ושמחובר למדינה. והמגורים בחלקת הארץ שזכתה לשם 'העוטף', קסמו לי מאוד", מספר אביחי.

כחקלאי עבד אביחי במטעים, אך לאחרונה הוא החליט לעשות הסבה. "החלטתי ללמוד סיעוד, להיות אח. הרגשתי שזה הייעוד שלי, שכך אוכל לתת יותר לאחרים. ואכן, אני כעת בלימודים. לא מזמן התחלתי את ההתמחות בבית החולים 'ברזילי'. אך עכשיו אני רק יכול לחלום על העבודה במחלקה".

הוא מתגעגע לחייו הקודמים, לעבודה, למטעים ולמחלקה, אך ניכר שהגעגועים למשפחתו אוכלים אותו יותר מכל. "אני חושב על אוריה ומשתגע. ילד חמוד, עם עיניים טובות. אבל שובב שקשה למצוא כמותו".

את הדברים הוא אומר תוך כדי ליטוף הכלב, היחיד ששרד מתוך התופת. הכלב, הוא מספר, היה קשור לילדים. "בעיקר לאוריה, אך גם ליובל. הוא היה שחקן כדורגל, בלם. הוא ואוריה היו הופכים את הבית. כמה צעקתי עליהם, ועכשיו אני מתחרט על כך כל כך. ליובל היו המון משחקי לגו, כל משחק של 600 חלקים, והוא היה משחק בהם שעות ומפזר את הלגו בכל הבית.

"ואפרי, הבכורה שלי. רק בת עשר, אבל הגדולה בבית. אחת שעושה הכל. אחראית כאילו הייתה כבר בת 15. עכשיו היה לה יום הולדת, ואני קניתי לה גיטרה. תכננתי ללמד אותה לנגן בה, אך לא הספקתי. כשהגעתי הביתה מצאתי שהיא לא פתחה עדיין את כל המתנות שקנו לה, אך את הגיטרה היא כבר פתחה. הגיטרה מחכה שהיא תבוא, ושאני אלמד אותה…"

ואז, כמו פקע מיתר בליבו, והוא דומם.

"האמת", הוא אומר לקראת סיום, "שאני לא נולדתי בשביל זה. אני לא איש של מאבקים, אני שונא להתראיין, לא צריך שיראו את התמונה שלי. אך עכשיו אני מצפה לראות את יקיריי, וכדי שזה יקרה – אני מוכן לעשות הכל".

אין שביב של מידע. הקרנת תמונות החטופים על חומות ירושלים (צילום: פלאש 90)

כך, למשל, בכוונתו לנסוע ביממה הקרובה לבני ברק. "אני רוצה לעלות לרבנים, שיתפללו, שיברכו אותי. שאוכל לראות כבר את הילדים.

"שאוכל לראות, שאראה אותם חיים, בריאים, משתוללים", הוא מדגיש, לאחר שהוא מבהיר שאין לו ציפיות לקבל 'עדכונים' מיקיריו, שכן "אני לא יודע מה אני מסוגל לשמוע משם. 'עדכונים' מפחידים אותי. אני רק רוצה לראות אותם פה לידי, אין לי ציפיות מעבר לזה".

ועכשיו, אחרי שהצבא אכזב, הבטחות הממשלה הוכחו ככאלו שאינן ראויות להתייחסות, ואפילו גופים כמו האו"ם והצלב האדום, שתפקידם לדאוג לאזרחים החטופים, מתגלים כגופים מלאי דאגה וחמלה דווקא כלפי הרוצחים, הוא סבור שמה שיש לעשות הוא להתפלל. "תתפללו על ילדיי, אפרי, יובל ואוריה, אימם הגר ובת השכנים אביגיל היתומה הטרייה, כמו גם על יתר החטופים, שיחזרו הביתה בריאים ושלמים. שנהיה שוב יחד.

"אני מתגעגע כל כך".