התחושה שלי אומרת לי

החיים מובילים אותנו להרבה צמתים שבהם אנחנו צריכים לבחור אם להמשיך במרוצה, לבלום ואולי לפנות ימינה. משהו בפנים מאותת לנו לכיוון אחד דווקא, בעוד המוח לא מבין 'מה עובר עלי'. מהיכן באה תחושת הבטן הזו? והאם כדאי להקשיב לה? | בואו נציץ לתוך הלב המדבר והסודות שבבטן, נשמע על מה שקורה לאינטואיציה כשהיא נפגשת עם המחקר והמדע | כשהרמזור הפנימי מאותת

מקרה מדהים קרה במרוץ פורמולה 1 – ממרוצי המכוניות הגדולים בעולם שבהם הנהגים מתחרים ביניהם במסלולים מאתגרים.
אחד הנהגים שהשתתפו במרוץ נסע במהירות עצומה, וכשהתקרב לעיקול בצורת פרסה, הוא לא האט מעט כמתבקש אלא בלם בלימה פתאומית מלאה.
למה הוא עשה את זה? לא היה לו הסבר הגיוני מה הוביל את כף רגלו ללחוץ בעוצמה על דוושת הבלימה.
"תחושת בטן של שבריר שנייה", הסביר, "הרגשתי פתאום צורך חיוני לבלום".
ומה הייתה משמעות העצירה? אוהו… הבדל של חיים ומוות.
מעבר לעיקול – מיקום שלא היה בשדה הראייה שלו, כמה מהרכבים המתחרים נמחצו זה על זה בתאונת שרשרת נוראית. לו לא היה בולם, היה מצטרף לעיסת המתכת המעוכה, ורוב הסיכויים שלא היה את מי להציל.
החיים מובילים אותנו להרבה צמתים שבהם אנחנו צריכים לבחור אם להמשיך במרוצה, לבלום ואולי לפנות ימינה, ומשהו בפנים מאותת לנו לבחור בכיוון ספציפי דווקא בעוד המוח לא מבין למה. מהיכן באה תחושת הבטן הזו? והאם כדאי להקשיב לה?

משתיק קול
שרה כהן, כך קראנו למרואיינת אנונימית שמסתתרת תחת שם נפוץ, עקב רגישות סיפורה האישי שבו התעלמה מתחושת הבטן באחד הצמתים הכי משמעותיים בחיים: שידוך.
"הייתי קרוב לשנתיים מחוץ ללימודים, ו'לחוצת חתונה'. השידוך שהוצע לנו היה נראה מרשים מהרבה בחינות: משפחה, רקע, ישיבה טובה… ההורים אמרו הן, ולנו רק נותר להיפגש.
"הפגישות היו בסדר. כלומר לא הייתה התלהבות יוצאת דופן, אבל גם לא בעיות מיוחדות. הגעתי למסקנה שאין לי סיבה לומר לא. אבל היה משהו קטן שהבחנתי בו במהלך הפגישה. זה היה משהו בשפת הגוף של הבחור, קשה לי להסביר… משהו זעיר שבזעירים, שהזכיר לי תנועת גוף של דמות תימהונית שנתקלתי בה.
"מחקתי את זה מהראש, כה שמחתי שאני חכמה והגיונית ובוחנת את הדברים באופן בהיר.
"התארסנו, הייתה תקופה מרגשת אך מלחיצה במקצת כי אם החתן הייתה לחוצה באופן בולט. אבל מי מתחתן עם שוויגער? נשטפתי במתנות בקצב לא מוכר שהביך גם את הוריי.
"אחרי החתונה גיליתי את עומק הבעיה שנכנסתי אליה. עברתי כמה חודשים קשים מאוד שבהם נחשפתי לסבל העצום העובר על אנשים שסובלים ממחלת נפש מורכבת ועל הסבל שעובר גם על בני משפחותיהם ועוד כמה תוספות שאני מאחלת רק לשונאים.
"אני יודעת שהכל משמיים, וזה חלק ממסע החיים שהייתי צריכה לעבור. ברוך השם זכיתי להשתקם מהחוויה הנוראה, לבנות בית שלם, בריא וחם. אבל למדתי לתת מקום לתחושות הבטן ולהקשיב לעצמי. ואם אני חשה אי נוחות מול אדם ללא הסבר לוגי, לא אכבה את אותן נורות אזהרה".

שיעור נהיגה
מהן אותן הרגשות לב ותחושות בטן? האם זהו חוש שישי, כוח נבואה שמימי, או אולי סתם המצאה מיסטית?
מקרים כמו של נהג המרוצים, שבהם האדם לא יכול להסביר למה בחר לנהוג כמו שנהג, סקרנו מאוד את חוקרי מדעי ההתנהגות. או אולי תחושת הבטן שלהם היא שאמרה כי בתוך התחום המעורפל הזה מסתתר סוד הגיוני ובהיר?
פרופסור ג'רארד הודג'קינסון מאוני' לידס בדק את המקרה הבלתי מוסבר הזה ומצא לו הסבר ששופך אור על כל תהליך התגובה האנושית האינטואיטיבית.
אנו יודעים שהכל משמיים מונהג בדרך הטבע, כך שלמעשה, מה שהציל את חייו של הנהג זו האינטואיציה שלו. הנהג עבר בעקבות המקרה מבדקים מעמיקים שנערכו על ידי פסיכולוגים שביקשו לגלות מדוע החליט לבלום בלי שהיה לו שמץ של מושג מה מחכה לו מעבר לעיקול.
כאשר שחזר אותו נהג את החוויה הוא סיפר שכנראה חש כי משהו אינו כשורה בעקבות התנהגות בלתי שגרתית של הקהל. אבל כל התהליך של קליטת הסיטואציה הזו נעשה בשבריר שנייה ובאופן בלתי מודע.
למרבה הנוחות, אותם מרוצים מוסרטים, ולכן הנהג יכול היה לשבת ולצפות באירוע ולשחזר, ואז הוא הבחין במה שקלט באותן שניות: הקהל העומד לאורך מסלול המרוץ בדרך כלל מנופף בדגלים ומעודד, אך בדיוק במיקום הזה הקהל התנהג מוזר. הוא התבונן לכיוון אחר ועמד בצורה קפואה ולא אופיינית.
תגובת הקהל הייתה למעשה הרמז כי משהו נורא קרה בהמשך המסלול. באופן טבעי, תוך כדי נסיעה מהירה ותחרותית, מוחו לא היה מסוגל לעבד את הנתונים הללו, אך התת-מודע עשה את העבודה, וזה הכוח הפנימי שגרם לו לבלום.
"הדבר שהכי חשוב לאיש מדע הוא לא התעודות, לא מספר שנות הלימוד וגם לא הניסיון שלו, אלא האינטואיציה שלו", כך אמר לא פחות ולא יותר האיש הנחשב לאחד המוחות הגדולים בעולם, הלוא הוא אלברט איינשטיין.
להשתמש באינטואיציה בעבודה מדעית שאנו מצפים שתהיה מדויקת? ושהמחקרים שאני מציגה כאן בכתבה יוכיחו ולא יעלו השערות מעורפלות כמו אותן תחושות לב ובטן חמקמקות?
ד"ר נועם שומרון, ראש המעבדה לגנומיקה יישומית באוני' תל-אביב, בעד באופן ברור:
"יש כל-כך הרבה נתונים נעלמים במדע שאנו עוסקים בהם, ואם נבסס את המחקר רק על פרוטוקולים ידועים, לא נקבל מספיק תשובות פורצות דרך. לכן קודם כל אנחנו לומדים את הפרוטוקולים, אבל אחר כך מניחים אותם בצד אחד של שולחן העבודה ובצד השני שלו מכניסים אינטואיציה, יצירתיות וחשיבה מחוץ לקופסה וזונחים באופן חלקי את מה שנמצא ב'טקסט בוק'".
וכעת וידוי קטן: לגשת לכתבה עם אג'נדה התומכת באופן מובהק בקול הקורא להאזין לאינטואיציה ולתת מקום של כבוד לתחושת הבטן – זה לא עבודה עיתונאית מקצועית. הבעיה היא שאני מרגישה שזה נכון.
אז מה עושים?

אינטואיציה מדעית
לכן, לפני שנתקדם עם האינטואיציות, נבדוק מה המחקרים הבלתי תלויים טוענים בנוגע לנושא.
פרופ' מריוס אושר, חוקר תהליכים של קבלת החלטות בבתי הספר למדעי הפסיכולוגיה ולמדעי המוח של אוני' תל-אביב, ערך ניסויים פסיכופיזיים ובמודלים חישוביים, במטרה לחקור את האלגוריתם המתרחש במוח בתהליך קבלת החלטות.
במסקנות אותם ניסויים אפשר למצוא נקודות חולשה של האינטואיציה, אבל גם לא מעט נקודות חוזק.
בסדרת ניסויים התבקשו הנחקרים להעריך ממוצע של סדרות המכילות בין 10 ל-20 מספרים על פי אינטואיציה, וללא חישוב מתמטי מסודר. הסדרות הוצגו בקצב מהיר של חמישה מספרים לשנייה, כך שלנחקרים היה קשה לראות בבירור את המספרים, ובוודאי לחשב את הממוצע שלהם.
למרות האתגר המורכב הנבדקים הצליחו לעשות הערכה די טובה של ממוצע הסדרה, על סמך האינטואיציה. "לאינטואיציה יש כוח עיבוד מאוד חזק", אמר הפרופסור, "בניסויים הללו מצאנו שאנשים מסוגלים לקבל החלטות מהירות תוך שנייה וחצי, ברמת דיוק של שמונים-תשעים אחוז".
אך לעומת זאת, במחקר נוסף שנערך בתחום ופורסם באקדמיה הלאומית למדעים של ארצות-הברית, נמצא כי "העיבוד האינטואיטיבי נתון להטיות שעלולות להוביל לחוסר עקביות בהחלטות".
נראה שהאינטואיציה מתאימה בעיקר להכללה ולשקלול מהיר של מספר גדול של נתונים, אולם בתנאים מסוימים העיבוד האינטואיטיבי עלול להוביל להטיות, כלומר טעויות.
לכן תלוי מאוד איפה משתמשים באינטואיציה ועד כמה קריטית משמעות הבחירה ב"בערך" ו"כי ככה הרגשתי" כשאנחנו מתעסקים במקצועות ובמצבים הדורשים דיוק מקסימלי.
פרופסור אושר כתב במסקנות המחקר כי: "ניתן לשפר החלטות על-ידי שימוש בגישות רציונליות, אבל חשוב שנדע מתי וכיצד לסמוך על האינטואיציה שלנו. קבלת החלטות טובה מתרחשת כאשר יודעים איך לשלב בין שתי המערכות. במקרים רבים בחיי היומיום, החלטות אינטואיטיביות יכולות לעזור לנו יותר מאשר גישות רציונליות, ולכן האינטואיציה חשובה ואף הכרחית".

לב ליבו של המוח
עוד כותב אושר: "ההנחה בעולם המחקר היא שאינטואיציה מבוססת על תהליכים מוחיים שמסכמים את הניסיון שלנו מתופעות שונות. הניסיון הזה לפעמים נקלט בתוך המערכת התפיסתית-קוגניטיבית בצורה לא לגמרי מודעת – כלומר יש לנו ידע, אבל לא תמיד אנחנו יודעים להצביע על הגורמים שקשורים אליו.
"לכן, האינטואיציה לא מתבססת על הנחות מיסטיות, אלא על תהליכים קוגניטיביים התלויים בהתנסות עבר, שאין לנו גישה מודעת אליהם. אם אין לך ניסיון, אין לאינטואיציה על מה להתבסס".
מתוך דבריו אנו למדים כי החלטות רבות שלנו שנובעות מתחושות בטן בלתי מזוהות, יושבות על אין-ספור חוויות שהולידו מסקנות, ואלה צפות גם ברגעים שהמוח ההגיוני והמודע לא מתערב.
הדרך שבה המוח שלנו אוגר ושולף מידע היא שמאפשרת לאינטואיציה להתקיים. כמו שהסביר פרופסור מאסימו פיגליוצי, מאוני' העיר ניו יורק: "אינטואיציה היא תוצאה של התת מודע הקולט סימנים ורמזים – ומחשב את הסיטואציה עבורך, וזה מבוסס על ניסיון בלבד".
החוש השישי כביכול, הוא שילוב של נתוני עבר: וכשנמצאים ברגע חירום או משבר, כשאין זמן להתחיל לשבת עם טבלאות ולערוך סיכומים והשוואות כדי לתכנן איך לפעול, תגובה מתוך אינטואיציה פנימית יכולה להיות קו ההגנה הראשון שלנו.
הצבא האמריקאי הקדיש מחקר לנושא עקב עדויות של חיילים רבים ששירתו באפגניסטן. אותם לוחמים סיפרו שפתאום, ללא הסבר מניח את הדעת, הם חשו תחושת סכנה פתאומית ונכנסו למגננה. ואז נחתה עליהם מתקפת פתע או שהתברר שהם ניצלו מכניסה למלכודת של המורדים האפגניים. בעקבות המחקר נבנו תוכניות לחידוד האינטואיציה ועידוד השימוש בה אצל החיילים.
גם מחקר שערך פרופסור ג'רארד הודג'קינסון (זה המוכר לנו מנהג המרוצים) מוכיח כי האינטואיציה היא תוצר של מערכת עיבוד המידע של המוח.
כידוע, התודעה מחולקת למודע ותת מודע. המודע מסוגל לעבד בו זמנית עד תשעה רעיונות או מחשבות, ואילו התת מודע יכול להתמודד עם כשני מיליון! המידע שמשוטט לנו במוח המודע הוא רק חלק קטן ממה שמעובד על ידי התת מודע.

הלב שבבטן
אז למה קוראים לזה תחושת בטן, וכיצד בני מעינו קשורים לכל העניין?
מעניין לגלות כי הסיבה היא פיזיולוגית, מכיוון שלעיתים תחושת בטן יכולה להרגיש בדיוק כפי שהיא נשמעת: תחושת אי נוחות בבטן בסיטואציה מסוימת, או תחושות פיזיות לא מוסברות כלפי אדם שזה עתה נתקלתם בו. תחושת בטן היא שם כולל למגוון של תחושות נפשיות המתבטאות בתחושה פיזית, בדיוק כמו שהתקף חרדה כרוך בתסמינים גופניים הנובעים מתחושה נפשית.
ברגע שאנו חווים פחד או חשים שמשהו כאן לא בסדר, חיידקי המעיים מצטרפים לאירוע. ההרכב החיידקי בבטן משפיע על הפעילות המוחית באמצעות המערכת האנדוקרינית, ומהכיוון ההפוך: המוח יכול לשנות את הרכב והתנהגות חיידקי מעיים באמצעות מערכת העצבים האוטונומית.
וכמו שאמר לי אחד הצעירים בחבורה: "אויש! כמה פחדתי וכל כך כאבה לי הבטן. מה זה, הלב שלי בבטן?"
מטפלים, מאבחנים, פסיכולוגים, גרפולוגים, מורפולוגים ואת מי שכחתי? יש לנו היום צי שלם של בעלי מקצוע הנכונים לטפל לנו בתת מודע ולהוציא אותו לאור. השאלה היא אם כדי להעלות את התת מודע עובדים על פי תחושות בטן או שהתהליך דורש כלים מדויקים.
ושאלה גדולה יותר, אם נכון להשתמש בתחושות בטן בכל הנוגע למקצועות הטיפוליים והאבחוניים, ואם יש לתת מקום לאינטואיציה בתחומים האפורים שבין מדע מדויק ל… איך זה בעצם מוגדר?

לצייר אינטואיציה
גרפולוגיה היא תחום גדוש בכללים. יסבירו לך על נטיית הע' והל', ומצב הדף, ולחץ העט וקצב הכתיבה על הדף ושאר הפרמטרים שמכיל כתב יד וישקללו את הנתונים. עם זאת היא אינה נחשבת למדע, אלא תחום פסידו-מדעי.
השאלה היא אם האינטואיציה שותפה במקצוע, במיוחד בתחום הנישתי של אבחון ציורים.
לשם כך זימנו מומחית לתחום הספציפי: תמר וכסלר, מאבחנת ציורים כבר יותר משלושים שנה, שחקרה את הנושא, למדה והעמיקה בו בעודה גננת ובעבודה המעשית שלה מדי יום ביומו, ומלמדת כיום את הנושא בסדנאות וקורסים.
לפני שהעלינו את השאלה האינטואיטיבית תהינו על עצם עבודתה:
מה את בעצם עושה: מנתחת ציורי עצים, בתים?
"אני מנתחת ציורים מכל הסוגים ובשלל החומרים שנמצאים בשטח: עטים, עפרונות, מגוון סוגי צבעים, וגם דפים בגוונים ומרקמים שונים. בניתוח הציור יש משמעות גם לחומר, לצבע ולמרקם.
"טרם האבחון אני נותנת הקדמה ודואגת לבנות אמון, כדי שהאווירה בעת הציור תהיה נוחה ומאפשרת למתאבחנת. ברגע שהיא בוחרת מהמבחר המוצג לפניה – כל בחירה בחומר ובצבע היא נתון משמעותי באבחון. לא מעט אני פוגשת בציורים שממש מבקשים ממני: 'תגידי שאני בסדר', ובהתאם לכך אני בוחרת איך לחשוף את הנתונים העולים מהציורים.
"חשוב לי להדגיש: אני לא גרפולוגית, אלא מאבחנת ציורים בלבד ומומחית בתחום הזה. גרפולוגיה למשל קבילה בבית משפט, ואבחוני ציורים לא. זהו כלי להגדיל את היריעה מול האדם שרוצה ייעוץ".
וכאן הגענו לשאלה:
אבחון הציורים נעשה לפי כללים, או מעורב בתחושת בטן העולה בך מול הציור המוגש לפנייך?
"האבחון עצמו מעוגן מאה אחוז בכללים. כל דבר שאומר, וישאלו אותי – איפה ראית, אני אראה. זה על פי נתונים ברורים ולא על סמך תחושה לא ברורה.
"כשאני מופיעה בפני נשים ומאבחנת מול הקהל אני מסבירה איך, למה ומדוע. יש כללים. האינטואיציה נכנסת רק לאופן הגשת האבחון: אני בודקת ברגישות מה מתאים לי לומר למציירת באותו הרגע ובאיזה אופן לנסח את הדברים.
"בל נשכח כי אדם שלא ניחן בתחושות בטן רגישות מהרגיל לא יפנה ללמוד אבחון. האינטואיציה היא מתנה. מתנה לקלוט אנרגיות על הדף מעבר למה שכתבו או אמרו. מצוין לשמוע לקול הפנימי ולבחור בהתאם לנתונים שעלו מן הציור שהאישה ציירה לפנינו, אם חשוב להעצים אותה מול עצמה או דווקא מול אחרים.
"ניקח לדוגמה את המילה 'מופנמת'. כשתכונה כזו עולה מהציור, לא אומר למציירת את המילה הזו, עלי לבדוק אם היא מתבטאת בכמה פרמטרים. לעולם לא אטיח אותה בפנים, אלא אשאל באופן עקיף.
"בדרך כלל בקבוצות של בנות צעירות אני מבררת – 'למה את חושבת שאת לחוצה?' והיא עונה – 'אני טיפוס לחוץ', ואז אני לוקחת את החוזקות ומראה לה דרך הציור שציירה: 'ראי, יש לך מעוף, יש לך אינטואיציה, למה לך להיות לחוצה?' מעצימה מהמקום שאני רואה את הדברים הטובים, ומתנסחת לגבי החולשות באופן שיחזק".
וכאשר את מבצעת אבחון נטול פרטים סביבתיים, נניח שלחתי ציור במייל ללא פרטים נלווים, האינטואיציה נכנסת לפעולה?
"כפי שאמרתי אני לא משתמשת כלל באינטואיציה, אלא בכללים. הנה, בסדנה משפחתית הושבתי את בנות המשפחה המוכרות לי וביקשתי להכין לי ערמת ציורים בלי שאדע איזה ציור של מי. היה נחמד לגלות התאמה אף שלא יכולתי לדעת מי ציירה מה, אבל לא מפתיע – כי האבחון נעשה לפי כללים.
"גם בסדנאות אני מבקשת: אל תרימו אצבע, אל תחשפו – אני מנתחת נקי, ורק אחר כך מגיע הדו שיח. גם באבחון במייל, אני מנתחת ואחר כך מגיעה שיחת הייעוץ בטלפון בהתאם לנתונים, ואז נכנסת האינטואיציה איך להגיש את הניתוח.
"אם אסכם: תחושת בטן היא לא כלי אתי להשתמש בו כשאתה עובד, אלא לצורך ההחלטה איך לעבוד.
"ועל זה אני מתפללת הרבה… כי במצב רגיש כמו אבחון, למילים יש משמעות רבה.
"העברתי פעם סדנה למטפלות שעובדות במוסד מסוים. באחד הציורים שהוגשו לפניי ראיתי כי הוא מלא ברגשות אשם. התלבטתי אם להעלות את העניין והחלטתי לומר רק את החוזקות, ואז נחשפה יוצרת הציור. זו הייתה המזכירה שהזמינה אותי להרצאה, וכשראיתי שזו היא אמרתי לה: 'את לא אשמה!' כל הצוות היה בהלם! ראיתי שפגעתי בול במטרה. כולן מייד אמרו לה: 'נו, אמרנו לך. את באמת לא אשמה!'
"ראיתי בציור אישה מוסרית מאוד, הבנתי שהאשמה נובעת מאחריות יתר ולכן החלטתי לומר לה באופן הזה. זו כמובן סייעתא דשמיא – דרך השימוש באינטואיציה לעזור לה באופן מדויק. התברר שהיא ספגה הרבה תלונות והאשמות עקב סיפור מורכב שהיא לא הייתה אשמה בו, והמשפט שאמרתי לה עשה לה טוב, כי זה בא מבחוץ – ממקום נקי".
ומהציורים נעמיק עוד פנימה אל המקום הרגיש שמחטט בנפש שלנו: טיפול פסיכולוגי.

טיפול פסיכולוגי – מדע או תחושת בטן?
לא היינו טורחים לשאול את יועצת המס שלנו למשל אם היא עובדת לפי אינטואיציה. אוי ואבוי אם היא תעבוד לפי אינטואיציה ולא לפי כללי עבודה ברורים ומדויקים. אך במקצועות שבהם הגבול בין השכל לרגש מטושטש יותר – יש מקום לשאלה הזו. למשל בפסיכולוגיה. האם הפסיכולוגית מנהלת את הטיפול מהמוח, מהלב או… מהבטן?
לפני שניתן את רשות הדיבור לפסיכולוגית – ספוילר קטן: כן, יש מקום לאינטואיציה בטיפול, אבל… וכעת נתחיל:
"הפסיכולוגיה או טיפול פסיכולוגי הוא מדע", פותחת ואומרת דסי סולובייצ'יק, פסיכולוגית חינוכית מומחית, בעלת קליניקה בבית שמש. "זהו מדע הקשור למדעי הרוח, ההתנהגות, הביולוגיה וכו'.
"אי אפשר להתחיל לטפל אלא רק אחרי לימודים לתואר ראשון, שני, פרקטיקום, התמחות עם הדרכה צמודה, וגם כשעובדים ומטפלים בפועל – עדיין ממשיכים ללמוד, ותמיד יש הדרכה.
"המדע הזה מבוסס על מחקרים של תאורטיקנים וקלינאים שחקרו התנהגויות שונות לאורך עשורים רבים. טיפול הוא תהליך ייחודי מאוד בין המטפל למטופל, וכל טיפול הוא יצירה ייחודית ואישית.
"גם אם מטופל אחד ילך לשני פסיכולוגים שלמדו ועובדים באותה השיטה – עדיין הטיפול יהיה אחר בשל הקשר המיוחד שנוצר בין המטפל למטופל, שלא נובע רק מהידע, ההיסטוריה והמילים שנשמעות בקליניקה.
"הקשר מושפע מתהליכים שונים, מודעים ולא מודעים, תהליכים של העברה, כל מה שהמטופל עבר ומרגיש כלפי דמויות שונות בחיים, וזה משליך לא רק על חוויות המטופל, אלא גם על המטפל".
על המטפל?! ואני חשבתי שחשוב הדיסטנס בין המטפל למטופל!
"זה יקרה למרות הדיסטנס! בעבר חשבו שחשוב מאוד לשמור מרחק. שהמטפל חייב להיות מנותק בסיטואציה. עם השנים חל שינוי בגישה. וילפרד ביון, פסיכואנליטיקאי בריטי-צרפתי, תאורטיקן וקלינאי, ייסד הרבה מושגים העוסקים בטיפול פסיכולוגי, במהות הקשר הנוצר בין המטפל למטופל: הכלה, הזדהות, הזדהות השלכתית, העברה, העברה נגדית, רברי – reverie, מה שהמטפל (לא שכחתי ו'…) מרגיש או חושב על מה שקורה בחדר, מחשבות שמתעוררות אצלו. הוא אמר שהאינטואיציה הפנימית היא כלי חשוב מאוד בטיפול.
"ברגע שאתה מגיע לטיפול כשאתה גדוש במטען של ידע מקצועי והכרת המטופל – עליך כביכול לשכוח את כל הידע התאורטי והכרת ההיסטוריה של המטופל, לפתוח דף נקי ולתפוס מחדש מה קורה כאן בחדר, כדי שזה יחדש לך דברים.
"כששאלו את פסיכואנליטיקאי, היהודי-צרפתי אנדרה גרין אם פסיכואנליזה היא מדע, הוא השיב שזה ניחוש ממושמע. כלומר יש אלמנט של ניחוש אינטואיטיבי המסתמך על ידע ומשמעת טיפוליים.
"הידע והמרחב הטיפולי, הכללים וכל מה שלמדת עם השנים, מאפשרים תנאים טובים ביותר לאינטואיציה להתקיים. אבל אסור להסתמך רק עליה. זה ממש מסוכן! הנפש עדינה ורגישה, ומטפלים עלולים לפגוע כשהטיפול לא מבוסס. לכן טיפול שמגיע ללא המטען הרחב והבסיס של הידע עלול להיות הרסני, ולא משנה כמה החושים הטבעיים טובים".
כבני-אדם, אנחנו עוברים חוויות לא פשוטות, ולא תמיד רצים לפסיכולוגית לטיפול, כי, נו, מה… מה כבר היא תחדש לי, אני יכולה לומר את כל הדברים הללו לעצמי – לבד!
"אוהו… שאלה נפוצה. לכן חשוב להיות מודעים שהטיפול לא מבוסס רק על אינטואיציה.
"מטרתו של טיפול פסיכולוגי להבין את החוויה של האדם על כוליותו המודע והלא מודע, וככל שאדם מבין את עצמו בהיבטיו השונים הוא מרגיש יותר רווחה נפשית. לכן אחת מדרכי הטיפול היא לעזור לכל הדברים הלא מודעים לעלות למודע ואז יש רווחה.
"האינטואיציה באה לידי ביטוי בטיפול כאשר למשל המטפל קולט מבין השיטין משהו על המטופל אף על פי שהוא לא אמר על כך דבר, וזה כלל לא קשור לנושא השיחה בטיפול.
"האינטואיציה היא משהו שמלווה כל הזמן את הטיפול. ביון כתב ספר שלם בנושא אך הוא לא נתן דוגמאות. ולמה? כי זו תחושה פנימית של חוויה שאתה מרגיש מול המטופל. היא לא מוכחת מדעית ואין לה מילים, וברגע שאתה מתמלל את זה – זה מאבד… זה משהו שמרגישים…
"כשאנחנו משתמשים באינטואיציה זה מצב של סיכון: אם אני מרגישה שהמטופלת מדברת על נושא מסוים ויש לי רגש פנימי שאומר לי – זה קשור לנושא מסוים אחר שהיא לא סיפרה לי מעולם, חסך שאולי היה ואולי לא, מאוד מסוכן לומר לה בקביעה נחרצת: אני חושבת שיש לך בנושא הזה קושי עם אבא שלך"…
איך משתמשים באינטואיציה נכון?
"יש לבדוק בזהירות אם זה מתחבר לעוד נושאים ובעוד דרכים. אם האינטואיציה שלי תעלה לי משהו ואומר אותו בשעה שזה לא מתחבר למה שהיא אומרת כרגע, אפילו שזה מתברר כנכון, המטופלת תחווה ותרגיש כאילו אני לא מבינה אותה.
"וכמובן יש להשתמש באופן זהיר: אני מגישה לה את התפיסה כהצעה, וכך יש סיכוי שתתקבל.
"לעומת זאת אם אתעלם לחלוטין מהתחושה שעלתה בי והפירוש שהסקתי לאחר בדיקה שזה קשור לאבא שלה – נפסיד בטיפול את היעילות, כי יש סיכוי גדול מאוד שהיא תצמח מהפירוש הזה.
"בדיוק לאחרונה אחת המטופלות שלי דיברה על נושא אחד ולקחתי אותו בראש שלי למשהו אחר לגמרי שלא ידעתי אם קיים או לא קיים. הצעתי בפניה. היא התפלאה: מה הקשר? השתהיתי עם עצמי ואז הצעתי באופן יותר מותאם, ואז היא הבינה וקיבלה תובנה משמעותית כלפי עצמה".
יש משהו בחיים שמכבה בכוח את האינטואיציה ותחושות הבטן שלנו?
"בוודאי. העובדה שאנחנו חיים בחברה מבוססת גבולות ברורים, עלולה לגרום לנו לפחֵד להקשיב לרגשות, כי אולי זה יגרום לנו לעשות לא מה שצריך, ובטוח נעבור עבירות… יש מקום גדול בעבודת השם שמאמן את השליטה העצמית, ובנוסף, משהו בחברה שעוצר אותך.
"אבל החיים היהודיים באמת הם חיים של איזון. יש בנו חלק אלוק-ה ממעל- הנשמה, אני חושבת שבדיוק משם נובעת האינטואיציה. הנשמה היא החלק הייחודי בכל אדם, והוא צריך להרגיש מה שהוא מרגיש, להתבונן בזה ולא למחוק.
"כתוב 'ואהבת… בכל לבבך' לא למחוק את הלב. לבדוק ולעבוד עם הלב אבל באופן זהיר. מחד גיסא לא למחוק אותו, ומאידך גיסא לנווט אותו בשכל".
כמו בכל דבר, גם כאן – הסוד לחיים בריאים וטובים טמון באיזון.

לב של אמא, אינטואיציה מצילת חיים

על חוויות השימוש באינטואיציה אימהית יכולנו לראיין את רוב הקוראות כאן, ולמלא כתבות שלמות המדגימות כיצד לב של אמא לא משקר, ואם היא מרגישה שמשהו לא בסדר, יש לתת מקום לתחושה ולא להתעלם ממנה.
אין-ספור אימהות נלחמו כלביאות עם רופאים ואמרו: "דוקטור, משהו לא בסדר עם הילד", הרופא בדק מכל הכיוונים ואמר: "אמא'לה, הכל תקין", האמא דרשה עוד בדיקה ועוד צילום ועוד— ובסוף אהה… אהה… יש דברים בגו, ואם לא היית מתעקשת אמא, אז חלילה…
זה נכון גם לאבחון התפתחותי, כמו ששיתפה אותי חברה יקרה בשעתו לאורך התהליך שעברה עם בתה. היום, יותר מעשור אחרי התקופה ההיא, כל מי שפוגש בה ברחוב לא יחמיץ את העובדה שהילדה על הספקטרום וברמת תפקוד לא גבוהה. אבל בחודשים הראשונים לחייה רק אמא שלה שמה לב, וכל מי שהיא פנתה אליו והביעה את חששותיה לגבי התינוקת, ביטל אותם בטענה שהיא סתם היסטרית.
כשגדלה לפעוטה מתוקה ואינטליגנטית מהממוצע והכל התפעלו משליטתה בצבעים ומספרים ומה לא, אמרה לי האם: "אני לא מצליחה להבין מה קורה בתוך הראש שלה, היא נראית לי מכוכב אחר"…
היא התרוצצה והתחננה לאבחונים ובדיקות והגיעה לפסיכיאטרית ילדים שגם היא הביטה בה בספקנות "והחליטה" שהאמא פשוט מנסה להשיג קצבה הגונה עבור הילדה בת הכמעט ארבע שאינה סובלת מכל בעיה.
במהלך המפגש הקטנה איבדה סבלנות והפסיכיאטרית הניחה לה לצפות בסרטון, ואז הילדה החלה לנופף בידיה נפנוף אוטיסטי אופייני. לכסנה האם מבט. "תראי", אמרה לבעלת המקצוע בחדר.
"אה, אהמממ… נראה לי שאת צודקת"… כעת האבחון נעשה באופן רציני, והילדה סוף סוף הייתה זכאית לקבל את הטיפול המותאם עבורה.
עם זאת, בימינו השתנה משהו בגישה הרפואית הקפדנית והנוקשה מהעבר, והרבה יותר רופאים מרשים לעצמם להאזין לפציינטים אפילו שלא למדו רפואה.
"יש רופאים שנותנים לאינטואיציה אימהית מקום משמעותי במהלך הטיפול והאבחון", שמחה לעדכן רבקה קפלן, אם לעשרה, ומביאה הוכחה מהתקופה שבה הייתה אם צעירה לבן בכור זעיר ואפרוחי יתר על המידה.
"אמא שלי – הסבתא, הייתה מודאגת מהמשקל והגודל שלו, ואמרה לי שחייבים לגשת ולבדוק את העניין באופן יותר מעמיק. היא ביררה על רופא טוב, וכך הגענו אל האנדוקרינולוג ד"ר יוסף פבר המנוח, שהיה גם מנהל יחידת גסטרואנטרולוגיה של הילד בבית החולים 'שערי צדק'.
"לא אשכח איך בפגישה ישב הדוקטור והקליד במתינות בתיק של הילד את הפרטים הבאים בשורה של סיבת הפניה: 'הסבתא, אם לשנים עשר, מודאגת'.
"אמא שלי חשבה שהוא מתבדח, אך הוא אמר ברצינות רבה: 'לא, דאגה של סבתא זו סיבה מספיק משמעותית כדי לומר כי יש כאן משהו לא תקין הדורש בירור'".
לב של אמא של אמא.