איורים: חיהלה
שנים ארוכות הן חיכו לבית השלם, התפללו, העתירו, דמעו, דפקו על כל השערים עד שהם נבקעו. באזור גיל ארבעים הן זכו להקים בית שיסודותיו ארוכים, נבנו על מים שיש להם סוף .נשים מופלאות שחיכו שנים לנס שלהן, משמיעות את סיפורן האישי ומבטיחות: יש תקווה. יש ניסים. והן רוצות להצהיר בפני כל העולם: אל תוותרו על החלום הזה, הוא עוד יתגשם סוף חוף, הכל טוב
"מצטערת, בעלי מעדיף שלא אתראיין".
בהיתי במייל שקיבלתי מאישה אחת, מקסימה. חייכתי חיוך ענקי לצג. בדרך כלל אני לא שמחה כשמרואיינת מוותרת על התואר. רק הפעם, לא יכולתי שלא.
הכרנו לפני עשור. היא הייתה בחורה מבוגרת, התראיינה לכתבה שעסקה בתחום המקצועי שלה. אחרי כמה שנים ראיינתי אותה שוב. היא סיפרה על ההתמודדות שבציפייה. לפני שנתיים היא נישאה, ברוך השם, שימחה את כל מי שאוהבת אותה, ויש רבות כאלה, ברוך השם. כשכתבתי לה על הכתבה, עוסקת בבתים שנבנים מעל הים הגדול, היא הגיבה שתשמח להתראיין. חזרה בה אחרי יומיים. ואף שהפסדתי ברגע ההוא מרואיינת מקסימה, חייכתי. כי 'בעלי'.
לפני חצי שנה שמתי פה את הים הגדול, זכיתי לתת מילים לקבוצת בחורות מדהימות, מחכות על שפת הים, מתפללות שייקרע כבר. חודשים אחר כך המשיכו להגיע תגובות לכתבות. סיפורי חיים שהתגלגלו אלי, שיתפו בגלים, סיפרו על סירות – אנשים טובים, חסד באמצע הים. שתיים מהן שלחו לי תמונות של עצמן הכלות, שאראה בעצמי. ככה נראה בית שנבנה מעל הים הגדול, יסודותיו ארוכים ועמוקים. "ספרי גם עלינו", הן ביקשו. "תגידי את האמת: יש ניסים בעולם, יש תקווה".
יעל טרופר, יועצת עצמאית בתחום הביטוח, נישאה חודש לפני שמלאו לה ארבעים ושלוש. מרים, חשבת, צעדה לחופה בגיל ארבעים ואחת וחצי. ריקי, מורה, מדדה שמלת כלה בגיל שלושים וחמש. שלושתן מעלות על נס את התקווה, מסכימות: הים גדול, השם גדול יותר.
וְרוּחַ אֱ-לֹקִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם (מתוך הקריאה של חתן בראשית)
כל ציור מתחיל בנייר. נקי, לבן, מחכה למכחולים שיבואו לרקוד.
סוף סוף התחלה, ושמלת כלה. איך הייתה החתונה?
"מושלמת. במובן הפשוט של המילה". המילה 'חתונה' מדליקה אור בפניה של יעל, זיכרונות שהיא שמחה לפגוש. "אחיות שלי צחקו שאני מרחפת. ככה הרגשתי; כאילו השמחה נושאת אותי, מרימה כמה טפחים מעל פני הקרקע. אני לא טיפוס אנרגטי ביום-יום. עובדת במשרד שמונה-תשע שעות. עושה הליכות וכושר כי צריך, לא מעבר. ופתאום, בחתונה, לא יכולתי להפסיק לרקוד. נשים ניגשו אלי, ביקשו שאשב. אחרי שראיתי את התמונות מהחתונה, הבנתי למה", היא צוחקת, "הייתי סמוקה, ובלי אוויר. והן בטח אמרו לעצמן, בדאגה: 'אוי, בגילה היא לא אמורה להתפרע ככה'", היא צוחקת שוב, "אבל הרגליים שלי ממש דרשו לרחף, הלכו בעקבות הלב. בואי נגיד שהחתונה הייתה אירוע שסתר את כוח המשיכה".
חתונה רגילה? אולם? אורחים? עוף או שניצל?
"בחרנו אירוע מעבר לסטנדרט. היו פרגיות ובקר. אבל כן, חתונה רגילה. שכרנו אולם גדול, והדפסנו הזמנות חגיגיות, על נייר איכותי. והייתה תזמורת, שישה כלים. כשדיברנו על האירוע, קרובי משפחה יעצו לנו לקיים אירוע מצומצם. רמזו לנו שהעיקר, הנישואין. ברוך השם וסוף סוף. וממילא, בגילנו, מי כבר יבוא לשמוח איתנו? שנשקיע את הכסף בדירה, בדברים חשובים אחרים. לי הייתה דירה, קניתי בגיל שלושים וחמש, והסתדרתי עם תשלומי המשכנתה, ברוך השם. ושנינו הסכמנו שאנחנו רוצים לחגוג. דווקא בגלל הגיל. כל כך חיכינו לאירוע הזה, היו לילות קשים שחשבנו שהוא לא יקרה בכלל. הקדוש ברוך הוא נתן לנו שמחה, אנחנו רוצים למצות אותה.
"גם הוא, גם אני, הגשמנו כל מיני חלומות קטנים, ואולי מטופשים, שטיפחנו עם הזמן. הזמנו גראמער שהוא חלם עליו, אני שכרתי את שמלת הכלה הכי מנופחת שאי פעם ראית. השקענו באולם, בתפריט, בצלם, בתזמורת, במזכרות. חילקנו ברכונים, רצינו שאנשים ייקחו אותם הביתה, ישתמשו בהם, ייזכרו גם ביום-יום: יש ניסים בעולם. ואפרופו אנשים, האולם היה מפוצץ! כל העולם הגיע לרקוד איתנו, לוודא שאנחנו באמת מתחתנים, כנראה". היא לא מפסיקה לצחוק. "היה אירוע שמח, מרגש. מושלם. אפס תקלות. שבעה אחים התחתנו לפניי, בכל חתונה היה איזה תקר קטן. לא אצלנו, ברוך השם".
גם מרים התחתנה באולם רגיל, לבשה שמלת כלה עם המון שכבות מתחת. "הרגשתי מגוחכת. אני זוכרת שלבשתי את השמלה ביום של החתונה והתבוננתי במראה. המאפרת עשתה עבודה נהדרת, נראיתי בת שלושים, גג. כולן החמיאו, והתמונות מעידות שהן לא שיקרו, ברוך השם. אבל בתחושה שלי, נראיתי מגוחכת. הרגשתי פתטית. כמו סבתא שנתפסת עם מוצץ בפה…"
אז למה עשית את זה?
"בשביל אמא שלי. היא כל כך התפללה להגיע לרגע הזה, ולא הפסיקה לבכות עליו, ולחכות. ושמלת הכלה, בשבילה זה היה האישיו, הצומת שבו נפגשות תפילות ומציאות.
"יום אחרי האירוסין כבר הלכנו לחפש שמלות כלה. כשאמרתי לה שחשבנו לעשות אירוע מצומצם, רק משפחה וקצת חברים, סעודת מצווה, אולי קלידן וזהו, היא הזדעזעה, התחילה לבכות. באה אלי אחרי כמה שעות, אמרה לי: 'אבא ואני נשלם על כל האירוע. אבל את עושה חתונה רגילה, אין על מה לדבר'. אז עשינו חתונה רגילה לכל דבר. להגיד שהרגשתי בנוח? לא. גם באולם עצמו הייתי די נבוכה, ומכווצת. כאילו האירוע הזה מתאים למישהי שמידותיה קטנות משלי. עברתי את הגיל, כנראה.
"רגע שאני זוכרת, ולא לטובה: היו בריקודים המון בחורות צעירות שלא הכרתי. תיארתי לעצמי שהזעיקו אותן מאחד הסמינרים לשמח את הכלה המבוגרת. בשלב כלשהו עמדתי בצד ודיברתי עם אחת האורחות. באולם שבו התחתנו יש עמודי תווך רחבים, מכוסים מראות. עמדתי שם, ליד אחד העמודים. מעברו האחר של העמוד עמדו שתי בחורות, עם הגב אלי, צפו במעגלים, דיברו על האביזרים שהביאו מגמ"ח. אחת אמרה לשנייה: 'נס שהבאנו אותן. ראית את הכלה? בקושי זזה גם ככה'. אמרה אמת, כן? אבל תפס אותי שהיא אפילו לא יודעת את השם שלי. בשבילה אני מעשה חסד, זאת הכותרת של האירוע.
"ברוך השם, חתונה היא רק ערב אחד. אחריה באו השבע ברכות. במסגרת מצומצמת של נפשות קרובות ובלי הפוזה של כלה בשמלה מנופחת, הייתי פנויה לשמוח, להתרגש. להודות על החסד. רק הוא עשה, עושה ויעשה לכל המעשים".
ריקי התחתנה בקורונה. "התארסנו בשלהי הסגר הראשון, התחתנו בתחילת הסגר השני. מלכתחילה, הוא לא רצה אירוע גדול. כבר עשה את זה פעם אחת בחייו והספיק לו. הוא הבין את הצורך שלי בחגיגה אמיתית, אבל כשפרצה הקורונה, התברר שאני צריכה לוותר על חלומותיי. עד היום אני צוחקת שהקורונה פרצה באשמתו.
"הייתה לנו חתונה קטנה. בגג של חברים טובים של הוריי. הזמנו קייטרינג, אבל היינו שלושים איש, בקושי. האחיינים בכו נורא כי לא הרשו להם להשתתף. סיננו בקפידה את האנשים שיבואו לשמוח איתנו. הורים, אחים ואחיות, חברים קרובים. לבשתי שמלת כלה, אבל לא הייתה תזמורת. הייתה בוקסה, וחבר של אחי ניגן באורגנית. רגע לפני החופה הרמתי ראש לשמיים, ראיתי שמיים בהירים של צהריים, עננות קלות מפוזרות. זה היה מוזר, ובו זמנית הכי הולם. כאילו השמיים עצמם לובשים איתי לבן".
היה שמח?
"מעל ומעבר לחלומותיי. אולי כי היינו רק אנחנו, הרשיתי לעצמי להשתולל, ולהיות אמיתית וחופשית בשמחה שלי. וגם הוא, השתחרר, ורקד, ושר. הוא לא טיפוס כזה. סגנון יותר מאופק ממני, אבל הסגר כאילו פתח אותו, שחרר. לפעמים, כשהוא מתנהל בכבדות, אני אומרת לו בקול מבודח: 'זה לא האיש שהתחתנתי איתו…' והוא נאנח, מבודח, שואל עד מתי אזכור לו את הריקודים ההם. אבוד לו. הבטחתי שאזכור עד עולם".
מֵאֵשׁ וּמִמַּיִם (מתוך תפילת גשם)
ציורי מים מציעים לא מעט טכניקות לקווים, לצביעה. אפשר לצייר במכחול כמעט יבש על נייר יבש. אפשר לצייר במכחול רטוב על נייר רטוב, מים ומים נפגשים. והטכניקה המפורסמת מכולם: מכחול רטוב, נייר יבש. כך, על דרך ההפך, נבראת יצירה.
ואחרי החגיגות – החיים ביחד אחרי שנים של לבד, איך הם?
ריקי: "אישית, ארך לנו הרבה זמן להיכנס לשגרה של זוג. אחד האורחים בחתונה היה נשא של קורונה, כנראה. הדביק אותנו. לקראת סוף השבע ברכות התחלנו להרגיש רע, ויומיים אחרי שהן הסתיימו שכבנו במיטה, בלי כוח לעשות משהו או לדבר. הקול היחיד שהנפקנו בימים ההם היה שיעול נוראי. לא נחמד, בלשון המעטה, להתחיל ככה חיים שחיכית להם כל כך.
"במבט לאחור אני מצליחה לראות נס בפתיח הזה, כי בתוך המחלה והסגר לא התעסקנו בניהול הבית, השגרה. לא היינו מסוגלים פיזית. גם הילדים שלו לא חזרו הביתה עד שהחלמנו לחלוטין, וזה נמשך כמעט שלושה שבועות. מה נשאר לנו לעשות? להתרגל זה לזה. וגם לגלות, דווקא בגלל המציאות הלא סימפתית, שבחרתי את הבחירה הנכונה. גיליתי שהוא מתחשב ואכפתי. היו פעמים שהוא גרר את עצמו מהחדר, הלך למטבח להכין לי במאמץ כוס תה. סחב אותה בידיים רועדות, טפטף כל הדרך…
"רק אחר כך, כשהתחלנו שגרה, קלטתי פתאום שבשבילו זאת לא התחלה, זה סוג של המשך. הוא כבר התחתן בעבר, גידל ילדים, ניהל בית. עשה את זה באופן יוצא מן הכלל, ואני מעריצה אותו על כל השנים שהוא התמודד לבד אחרי הפטירה של אשתו הראשונה. אבל בשורה התחתונה, הוא ציפה ממני להשתלב בחיים שהוא בנה, כי אני כביכול הרי באתי מעמדת המתנה… לא באמת ניהלתי חיים קודם. ואת יודעת, בנאדם בן ארבעים פלוס, יש לו שגרה, יש לו הרגלים. האופי המרובע תרם עוד רובד להתמודדות. היה לי קשה לקבל, היו גם מקומות שסירבתי לקבל, ובצדק. הדבר שהקל עלי היה הזיכרון של הימים הראשונים. התקופה שבה היינו חולים וזכיתי לראות אותו האמיתי, בנטרול השגרה והמסגרת. זה עזר לי מאוד, כי כשהגענו לפינות לא קלות, יכולתי להזכיר לעצמי את האיש שהתחתנתי איתו, להסביר לעצמי: הוא לא אטום, ברוך השם. הוא רואה אותך. אלה רק נסיבות החיים, ונסיבות אפשר לשנות".
השתנו?
"ברוך השם! פיתחנו שגרה משותפת. הוא למד להתגמש, אני למדתי לחיות בתוך מסגרת. זה, במפורש, היה משהו שהייתי צריכה ללמוד. נהניתי מחופש גדול ומטווח בחירה רחב מאוד בכל השנים שהמתנתי, ונישואין לאלמן פלוס ילדים הם מציאות שמחייבת לוותר על החופש הזה. היום, אחרי שציינו 'חזקה' על החיים ביחד, כה ייתן לנו השם וכה יוסיף, אני יכולה לומר לכל בחורה מבוגרת שמתלבטת אם לתת צ'אנס לקשר דומה: זה שווה את המחיר".
גם מרים עברה דרך מ'לבד' ל'ביחד'. "וואו", היא מסכמת במילה אחת. משתתקת לרגע. לוקחת אוויר כדי להסביר למה וואו, כמה ארוך.
"כמה שדיברתי עם חברות שעשו את זה וחשבתי שאני מוכנה, לא ידעתי על מה אני מדברת. אחרי כל כך הרבה שנים שהתרגלתי לנהל את חיי בלי אף שותף, פתאום להתרגל לראות אותו, להבין שגם לרצונותיו וצרכיו יש משקל. ואני לא אישה אנוכית, אם יורשה לי להעיד על עצמי, אבל ההרגל עושה את שלו, לצערי. וזה מתבטא בסעיפים קטנטנים. נגיד, המעשרות. פתחנו חשבון עו"ש משותף, העברתי את המשכורת, אבל כשהיא נכנסה בפעם הראשונה העברתי אוטומטית, בלי להגיד לו בכלל, את המעשרות לאחי. יש לי אח אברך, צדיק. שלושה עשר ילדים, בלי עין הרע. התרגלתי לתמוך בו. אחרי יומיים בעלי נכנס לחשבון, ראה העברה לא מוכרת. שאל למי, למה. לא הבנתי למה הוא מתרגש מהעניין. גם הוא מעריך את אחי, ומעשרות צריך להפריש, לא? והוא לא הבין איך אני לא מבינה שזה לא אחי ולא המעשרות. זאת אני שלא משתפת, ולא שואלת: בסדר מצידך? וכללית, לא רואה שגם הוא צד עכשיו.
"גם ההפך קרה. נגיד, ערב אחד, הוא הזמין חבר טוב לבוא, לשבת על מגש פיצה, להתעדכן. בדיוק היה לי יום זוועתי בעבודה. חזרתי גמורה. רק חלמתי על כיבוי אורות מוקדם. ו-אופס. התברר שיש לנו אורח… כמעט התעלפתי. שתביני, בעלי הוא האדם הכי רגיש בעולם. אבל בבייסיק שלנו בתור בני אדם, כולנו שוחרי חופש, מסגרות מאיימות עלינו. ואצלנו ספציפית, אחרי שנים שהתרגלנו לחיות בלעדיהן, פתאום להיכנס לנישואין, לתפוס שהם מסגרת, יש פה עוד נפש, צריך לחלוק איתה החלטות, צריך להתפשר – זה היה אתגר".
הצד הטוב?
"באנו בוגרים לקשר. עצמאיים. גם כלכלית, אבל גם מחשבתית. אחרי שנים שאת ה'חריגה' בחברה, פחות אכפת לך מה חושבים עלייך. את מחפשת לפעול באופן שנכון לך ולו, וזה נכון גם מצידו. ובאנו עם המון מוכנות להשקיע. לשלם את המחיר המתבקש על הנישואין.
"לא קיבלתי כמובן מאליו את העובדה שאני נשואה, ברוך השם. גם הוא לא. זוגות שנישאו בגיל צעיר, אין להם כלים להבין בכלל שרק השם מושיב יחידים ביתה. לנו כן היו כלים כאלה; הרבה שנים של צער ובדידות שתרגמנו למנוף ענק של רצון טוב ובנייה".
יעל לא מבינה על מה ריקי ומרים מדברות. מזווית מבטה, כל קשר דורש הסתגלות. "לא חושבת שנישואין בגיל מבוגר דורשים התגמשות מיוחדת. ומלכתחילה, לא הייתי בוחרת לחכות את כל השנים האלה. אבל עכשיו, במבט לאחור, אני אומרת: ריבונו של עולם, תודה! תודה על הדרך שעשיתי, רק בזכותה קיבלתי את בעלי. אני תמיד צוחקת שהוא האביר על הסוס הלבן. איחר, לא באשמתו, כי הסוס צלע, והיו מהמורות, אבל מה משנה הסוס כשיש אביר?! הוא אדם מדהים, ברוך השם. אשריי. בכל יום אני מגלה כמה היה שווה לחכות, ואיך בעצם קיבלתי כל מה שרציתי.
"אני חייבת לומר, נשמות טובות הפחידו אותי לפני החתונה, נאמו לי שנישואין הם עבודה במשרה מלאה, ושאני אצטרך ללמוד להתפשר ולקבל בכניעה את העובדה שכל השנים התפללתי על איזה חלום בלתי מושג, כשלמעשה, המציאות היא אפרורית ורגילה ולא מלהיבה. השתדלתי מאוד לדחוף את כל הדברים שהן אמרו לארון נעול, ואחרי החתונה גיליתי שאני יכולה לזרוק אותו… מתברר שנישואין הם אומנם עבודה, אבל הם שווים יותר מכל חלום, ויש בהם קשת של צבעים מקסימים, תודה לקדוש ברוך הוא.
"היום, כשאני מדברת עם בחורות מבוגרות, אני אומרת להן: שווה, שווה, שווה. תעשינה הכל כדי להגיע לרגע הזה. ותרנה על כל מיני סעיפים פחות משמעותיים, ובלבד שלא תוותרנה על החיים האלה, חלילה'".
הצד הפחות טוב?
"הוא לא קשור לנישואין עצמם ולאדם שנישאתי לו. כן קשור למומנטום, לצערי. אמא שלי, האהובה והצדיקה, נפטרה שנתיים לפני שנישאתי. היא התפללה כל כך הרבה שתזכה להוביל אותי לחופה, אבל השם גזר אחרת. זה שבר את ליבי פעמיים. בתקופה אחרי הפטירה, ואחרי שנתיים שוב, בתקופת האירוסין והחתונה.
"כל האחים והאחיות שלי נישאו כשאמא הייתה בחיים, חוץ ממני. הגיסים, הגיסות, כולם זכו להכיר את אמא. רק בעלי לא זכה להכיר. אני מספרת עליה סיפורים, ויש לנו ילדה מתוקה שקרויה על שמה, אבל מבחינתו, אמא היא דמות הוד זרה, משהו רחוק ולא קשור אליו באמת. ובכל פעם המציאות הזאת 'גומרת' אותי, היא כאילו סימבול לכל החיים שחייתי בלעדיו.
"ארבעים ושלוש שנה, הן פרק חיים רציני. והזמן הזה עיצב אותי להיות מי שאני. וכשאני תופסת שבעלי אומנם שייך לחיי הנוכחיים, אבל אין לו שמץ של הבנה בחיי הקודמים, ושהעבר שלי זר לו, למעשה, זה שובר אותי. הייתי רוצה שהוא יהיה שותף מלא, אבל אני מבינה, לצערי, שזה לא אפשרי.
"גם אני לא יכולה, למרות הרצון הטוב, להכיר את העבר שלו. ככה יוצא שאנחנו אומנם חיים ביחד, וטוב לנו, ברוך השם, אבל לצד הביחד יש משא שכל אחד מאיתנו צריך לסחוב לבד – היסטוריה שלמה של עצמנו. כל הזיכרונות, כל מה שהיינו, כל מה שהתמודדנו איתו בלי אף אחד לצידנו.
"במובן מסוים, כל זוג חווה את זה. אצלנו, בגלל הגיל שבו נישאנו, יש לעבר משקל משמעותי הרבה יותר. תחשבי מה בני ישראל הספיקו בארבעים שנה במדבר… ולפעמים ממש אכפת לי שהוא לא זכה להכיר אותי בגרסתי הצעירה והנמרצת. גם אני הקודמת זרה לו, בעצם".
גם את לא הכרת אותו הקודם, וברוך השם, הוא מושלם בעינייך כמו שהוא.
"נכון!"
וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם (מתוך הקריאה של חתן בראשית)
כתמים של צבע מתרחבים על נייר, ככה עובד ציור מים. כמו זוג, גדל למשפחה. סוף סוף ילדים, שפריץ נוסף של אושר.
ילדים. הבונוס של הנישואין.
שלושתן מחייכות כשאני אומרת את המילים האלה. לריקי יש שלושה קטנטנים, נולדו שנה אחרי שנה. יעל היא אימן המאושרת של שתי בנות, נולדו בארבע וחצי שנות נישואין. מרים חיכתה כמעט שלוש שנים לבכור שלהם. היא מבקשת זכות קדימה, "רגע לפני שהן תתחלנה להשוויץ כמה קשה להן".
בכבוד.
"ככל שהתקרבתי לגיל ארבעים, המשפחה לחצה עלי מאוד להינשא. לא משנה למי. העיקר להקים בית, לגדל ילדים. שלא אפסיד את הרכבת, חלילה. בהתחלה דחיתי את הרעיון, הוא זעזע אותי. אבל בגיל ארבעים ואחת נתקפתי פאניקה נוראית. פתאום תפסתי שזה או עכשיו, או לעולם לא.
"התקשרתי לשדכנית שהציעה לי כמה הצעות בעבר שלא נראו לי, שאלתי אותה מה לגבי ההוא וההוא. חלק מהם היו נשואים, והיה בעלי. הציעו לי אותו כמה וכמה פעמים במהלך השנים שחיכיתי, וזה לא נראה לי מתאים. היו בינינו פערים רציניים מבחינת מנטליות, רקע, עוד נקודות שאני מעדיפה לא להרחיב עליהן. דברים שפחדתי לבנות איתם בית. אבל בשיחה עם השדכנית, כשהשם שלו צץ פתאום עוד פעם, אמרתי לה: 'את יודעת מה? דברי איתו. אם הוא מוכן לגשת, גם אני'. היא הייתה בהלם. אמרה לי: 'הרגע אני מתקשרת אליו'. ניתקה, אפילו שלום היא לא אמרה לי.
"נפגשנו אחרי שבועיים. ואחרי חודש היינו מאורסים. זה לא היה רגע של פרפרים. פחדתי שאני טועה, שאלה יהיו נישואין נוראיים לשנינו, לא עלינו. אבל חיזקתי את ליבי בחלום על הילדים. אמרתי לעצמי את המילים שאמרו לי, שילדים שווים הכל. שאחרי שהם ייוולדו, נמצא את הדרך לחיות ביחד. התחתנו ו… התחלנו להמתין לילדים. סיפרתי קודם על ההשקעה בנישואין. אני לא יודעת אם הייתי משקיעה ככה, אם היו נולדים לנו ילדים שנה אחרי החתונה. התקופה שבה המתנו ביחד הכריחה אותנו להתרכז בקשר, לראות בו העיקר. להודות עליו. כשאת ממתינה במשך שנים, ואז נגזר עלייך להמתין שוב, את תופסת ששום דבר אינו ברור מאליו, והבית שזכית לבנות הוא מתנה, ככה צריך להתייחס אליו ולשמור עליו מאוד.
"אני זוכרת שבת אחת שעמדתי מול הנרות והתחלתי לבכות משמחה. הסתכלתי לאחור, על הדרך שעשיתי, והייתי מלאת סיפוק. הייתה לי הרגשה שאני לא יודעת להסביר שהגעתי ליעד; למדתי להסתכל על הבית שלי בתור מתנה, בתור משהו שווה השקעה גם אם חלילה הוא לא יתמלא לעולם. תקופה קצרה אחר כך התבשרתי שאני עומדת להיות אמא. כאילו למדתי את השיעור שהייתי צריכה ללמוד, השלמתי את העבודה המעשית, ועכשיו אפשר לעבור הלאה, ברוך השם…"
ריקי מגיבה ביראת כבוד מול הסיפור של מרים. "קטונתי. ניסיון שלא עמדתי בו, ואין לי מושג איך היא עמדה בו. לא יכולה לדמיין את עצמי מתמודדת עם המתנה נוספת, גם לילדים".
קיבלת שלושה, ברוך השם ובלי עין הרע.
"בלי עין הרע, מסכימה לקבל עוד עשרה".
איך היה המעבר לתואר 'אמא'?
"משמח, מרגש. הייתי מוצפת לחלוטין אחרי הלידה הראשונה, חשבתי שיעבור לי אבל בעלי טוען שעם כל לידה המצב מחמיר. אולי כי בכל פעם החסד בלתי נתפס בעיניי. בלידות, ובזמנים כמו ערב שבת וחג, וחופש, וכל הבית רועש ובלגן זוועתי, אני נזכרת בשנים שבהן לא האמנתי שזה יקרה לי. יכולה להתחיל לבכות מהתרגשות".
מה שונה בהורות הזאת מהורות של חברות, למשל?
"בעיניי, כל הורות היא שונה או צריכה להיות. אם אנחנו חיים באמונה שכל ילד הוא אחד ויחיד, אז גם ההורות צריכה להיות כזאת. מעבר לכך, לא חסרים הבדלים. נתחיל בעובדה הזניחה שבעלי היה אבא ותיק כשאני ילדתי את הילד הראשון. הוא שמח והתרגש, אבל לא ברמה שלי. יש בעובדה הזאת משהו מן המשהו של הבדידות. מצד שני, אין ספק שהוא בא מלא ביטחון וניסיון, וזה הציל אותנו בימים שהלכתי לאיבוד.
"ההבדל השני קשור לסביבה. יש לי חברות שמגדלות משפחות צפופות. מסוג אחר. אני מגדלת עכשיו רק קטנטנים, והן מגדלות מתבגרים, וחלק מהן כבר הובילו לחופה. אני יכולה לפגוש חברה ולספר לה בדמעות של אושר על המסיבה במעון של הגדול, והיא לא תבין על מה אני מדברת. עברה את זה מיליון ואחת פעמים, בערך. ולכי תשווי מסיבה במעון לאירוסין של בכורה… אז אני לא משווה. משתדלת להיות עם אימהות צעירות ממני שמגדלות ילדים באותו גיל. אני אומנם מבוגרת מהן בעשרים שנה, אבל חינכתי אותן להסתכל עלי בתור הצעירה שבחבורה".
יעל מבקשת להעניק צל"ש למשפחה שלה. "המקסימה והמיוחדת, תדגישי את המילים האלה, בבקשה. אני שומעת מחברות שנישאו בגיל מבוגר על אובדן ה'זוציות'. כשהנישואין קורים בגיל צעיר, היחס של המשפחה לזוג הטרי הוא חם ותומך ונלהב. כשזוג נישא בגיל מבוגר, בדרך כלל ההורים עצמם מבוגרים ואין להם כוח לארח ולתמוך ולהתלהב. וגם האחים, הגדולים ואלה שעקפו, עסוקים בחייהם. מבחינתם, ברוך השם, הגיעה הישועה, ואין סיבה לחשוב יותר על האחות הנשואה, סוף סוף.
"זאת תחושה שיכולה לפגוש זוגות מבוגרים גם לאחר לידת הילד הראשון. אף אחד לא מזמין אותם להתארח, אף אחד לא מפנק באופן מיוחד. כאילו הסביבה מצפה מהם להסתדר. ראשית, כי הם מבוגרים ועצמאיים ולמה שלא יסתדרו, בעצם? ושנית, כל כך חיכיתם לאושר הזה, נכון? אז הנה, הוא שלכם.
"המשפחה המדהימה שלי לא הרשתה לנו להרגיש ככה, אפילו לא לרגע. אחרי החתונה התגבש תור ארוך בין האחים, מי יארח אותנו לשבת ומתי. התנהגו אלינו כמו לזו"צ, וזה עזר לנו להרגיש כאלה בעצמנו. כשהלכתי ללדת את הבכורה, אחיות שלי רבו מי תלווה אותי ללידה. כמויות הבלונים והמתנות שמילאו את החדר תפסו חמישה עמודים באלבום… התארחנו אצל אחותי אחרי הלידה, ואני אגיד לזכותה, למרות הבית המלא והמבורך שלה, היא אירחה אותנו בחום, פינקה, טיפלה בתינוקת, ליוותה אותי בכל צעד ראשון. היחס שלה בפרט, ושל כל המשפחה בכלל, היה הדבר הכי נכון, הכי בריא לנו. תודה, משפחה נהדרת שלי".
לִשְׁפֹּךְ לֵב כַּמַּיִם (מתוך תפילת גשם)
חתימה אישית על היצירה, ואחריה אפשר לברך על המוגמר. עצה פרטית שתסכמנה לתת?
יעל: "להשקיע בעצמכם, ושוב להשקיע, ואז שוב להשקיע בתור קינוח… לפנק את עצמכם בטיולים, בארוחות עם חמש מנות, במתנות קטנות ובמחוות גדולות. מותר לכם. העולם לא שייך רק לצעירים, ואין מגבלת גיל בנישואין. בכל גיל מותר להשקיע ולפנק. צריך".
מרים: "אל תחששו לספר כשקשה לכם. נכון, כולם רק חיכו לראות אתכם מאושרים, ומה אתם מעיזים להתלונן אחרי שזכיתם להתחתן? אבל החיים הם לא תמיד חגיגה, ויש מקומות מאתגרים יותר. ומותר לכם להגיד בכנות: פה לא קל, פה קשה. זה לא אומר שאתם מתחרטים, חלילה. ממש לא, ברוך השם. ההפך, לגיטימציה לאתגר תיתן גם לגיטימציה לאושר – זה כבר לא סיפור אגדה אוטופי. זה סיפור מהחיים. יש בו התמודדות אבל הרבה טוב, ברוך השם. רק אחרי שמתייחסים לחיים בתור חיים אמיתיים שיש בהם את כל הגוונים, מלבן עד שחור, אפשר גם ליהנות מהם במלואם".
ריקי: "אמרתי קודם ואומר בשמחה עוד פעם: לא לפחד מקשר מורכב יותר. גם אני חלמתי על נישואין ממחלקת 'הבלאנק הנקי'. הקדוש ברוך הוא גזר עלי להינשא לאלמן, וזה היה הדבר הכי טוב שקרה לי. אני לא אומרת שכל ממתינה באשר היא חייבת להתחתן עם אלמן. לא אומרת כלום אחרי שנים שאמרו לי. רק מספרת, מניסיון, שקל מאוד לדמיין את הקושי וקשה מאוד לדמיין את האושר. הוא אפשרי, ברוך השם. אל תפסיקי להתפלל, אל תוותרי עליו. כל ים נגמר בחוף". @3=אייקון סיום כתבה
…
סירה על המים
חני פלוטניק היא ההוכחה שנשמות גדולות מדליקות אור גדול. את מיזם 'לקראת כלה' חני הקימה רק לפני כשבעה חודשים, אבל הלב שלה שם כבר עשרים ואחת שנה.
את אחות.
"נכון. יש לי אחות מדהימה, גדולה ממני בשנה. כשהייתי בת שמונה עשרה, באתי לארץ (חני היא אמריקאית במקור. ד"ר). אחרי שנה חזרתי הביתה. היא הייתה בחורה בת עשרים אז, בשידוכים. לא רציתי להיכנס לתמונה, להפריע, אז אחרי כמה חודשים חזרתי לארץ לשנה נוספת. בגיל עשרים ושתיים הלכתי עם אחותי לרב כדי לשאול עלי, אם להתחיל שידוכים גם כן. יש לנו קשר קרוב, וכל צעד שעשיתי היה איתה. הרב אמר שכל עוד מגיעות הרבה הצעות לאחותי, שלא אתחיל. שאתן לה הזדמנות להתארס קודם. חיכיתי, בינתיים העסקתי את עצמי בזירה המקצועית. למדתי, התקדמתי. התחלתי שידוכים כשהייתי בת עשרים וארבע, לאחותי מלאו עשרים וחמש".
והתארסת, ברוך השם. לא קל לעקוף אחות קרובה.
"ממש לא. מדברים הרבה על הכאב של ה'עקופים' וה'עקופות', כמה קשה ללוות לחופה אח או אחות צעירים ממך. זה ניסיון מייסר, לשמוח כשהלב עצוב… אני רוצה לשים פה גם את הכאב של האחים הצעירים, אלה שעוקפים. העובדה שנאלצתי לעקוף את אחותי הייתה טראומה אמיתית בשבילי. לא עשינו אירוסין, לא הסכמתי. לא הייתי מסוגלת לחגוג כשאחותי ברקע, מתמודדת.
"יום החתונה שלי היה היום הכי קשה בחיי. כל כך לא רציתי לגרום את הכאב הזה לאחותי. אחרי החתונה עברנו לגור בארץ. עוד שלושה אחים עקפו אותה, החתונות התקיימו באמריקה, ולא באתי. הסברתי למשפחה שאני לא יכולה לבוא. בעל בכולל, ברוך השם. ילדים, סדר יום. השתמשתי בתירוצים שונים, אבל האמת היא שלא הייתי מסוגלת לראות את הכאב של אחותי".
בואי נדבר על אחותך המדהימה.
"וואו, כמה שהיא מדהימה! שבעה אחים עקפו אותה. שש אחיות, אח אחד. ועם כולם היא התרגשה, ושמחה. שמה את הכאב שלה בצד. לכל אחות שילדה היא נתנה מתנה מיוחדת: לילה שלם של בייביסיטינג על התינוק החדש. נשארה ערה איתו כל הלילה כדי שהיולדת תוכל לישון לילה אחד במלואו. בזכותה בנות ממתינות התחילו לבוא לבית של ההורים שלנו. הוא הציע להן פינה חמה לשים בה את הלב, והן באו. ככה הכרתי הרבה בחורות מיוחדות במינן. הבית היה מלא בהן תמיד, וגם אני הייתי מעורבת בדרך שהן עשו, וחיפשתי בשבילן את האחד והיחיד.
"לא הפסקתי לחפש גם בשביל אחותי, עשיתי כל השתדלות אפשרית. היא הגיעה לגיל שלושים וחמש, ומישהו הציע לה שידוך. בחור מהארץ. בעלי ואני הלכנו לפגוש אותו, להתרשם. אחרי הפגישה התקשרתי אליה, אמרתי: 'הבחור הוא כל מה שהתפללת עליו. חבל ששכחת להתפלל שהוא לא יהיה ישראלי…' הוא לא ידע מילה באנגלית, ואחותי לא יודעת עברית. לא ידעתי איך הם הולכים לתקשר, איך אחותי תסתדר בכלל עם האופי הישראלי. כיוון שגם לאחותי לא היו תשובות, השידוך נדחה. עברו שישה חודשים, אחותו של הבחור דחפה לכיוון חיובי, למרות הכל. אמא שלי הגיעה לארץ, פגשה אותו, התרשמה כמונו. אף אחד לא ידע מה כדאי להחליט. החלטנו לנסות. הוא טס לאמריקה לפגוש את אחותי. ככה גילינו שצדקנו, ואין להם שפה משותפת. במובן הפשוט של הביטוי. בגיל שלושים וחמש שניהם שמו בצד את השפה שגדלו עליה, תקשרו זה עם זה עם הידיים והרגליים :). עיניים, אף, פה, כל איבר אפשרי גויס לדיאלוג, ומה שכן היה, היה טוב מאוד, אבל לא היה הרבה…"
מה עושים במקרה כזה?
"הולכים לשאול רב. אחותי לא אמרה 'לא' לשום שידוך עד ששאלה רב. זאת נקודה נוספת לזכותה, בכל שידוך היא עשתה מקסימום השתדלות, הלכה עד הסוף. אני חושבת שיש שלב בשידוכים שהצורך לשאול הוא מאסט. כבר לא רואים בעיניים את המציאות כפי שהיא בגלל העבר וכל הניסיונות לקרוע את הים. שיקול הדעת הולך לאיבוד. חייבים מישהו או מישהי שיהיו שם, דמות בעלת כתפיים רחבות שאפשר לשאול, להישען.
"כשהשידוך התנדנד בין 'כן ל'לא', אחותי התייעצה עם פסיכולוגית ועם רב שמבין בתחום הזה. שניהם המליצו להמשיך לנסות. הם נפגשו שוב ושוב. אחרי כמה שבועות אמא שלו הגיעה לאמריקה להיפגש עם אחותי. היא אישה מבוגרת, הוא בן זקונים, וגם זה העלה את רמת הלחץ. הגיע הרגע להחליט אם זה 'כן' או 'לא'. לא היה קל. מצד אחד, הרבנים המליצו להמשיך, ובפגישות עם הפסיכולוגית צפה התובנה שהוא כל מה שאחותי התפללה עליו. ומהצד האחר, אחותי היא אדם תקשורתי מאוד. היא גם עובדת בתחום, קלינאית תקשורת. זה הכישרון שלה, והכוח. אז אי היכולת לתקשר היה קושי משמעותי עבורה.
"היא התקשרה אלי, לארץ. שאלה מה לעשות. אמרתי: 'אני לא הולכת לומר לך או לדחוף אותך להתארס בכל מחיר. אני מבינה את האתגר, את הקושי להחליט. לא משנה מה תעשי, תדעי שכולנו איתך'. אחותי החליטה שהיא קופצת למים. עדכנה את האחים. כל האחים שגרים בלייקווד היו בדרך לבית של ההורים, לאירוסין. ואז הם קיבלו טלפון שאולי זה לא יקרה, אולי כן. בינתיים התאספו בחנות פיצה. חיכו שם, מתוחים, לשמוע מה קורה. ו… זה קרה. ברוך השם".
קפצה?
"ועוד איך. קפיצת באנג'י. היו אירוסין, ברוך השם. הוא נשאר באמריקה עוד שבועיים. כשהם נגמרו היא התקשרה ואמרה: 'הכל בסדר'. ומאז, ברוך השם, הכל בסדר".
איך הייתה החתונה?
"כמו כל חתונה רגילה. שמחה מעבר ליכולת הקיבולת של הלב. כל העולם הגיע, כמובן. אני לא חושבת שחתונות בגיל מבוגר צריכות להיות מצומצמות. למה לחסוך? ההפך, לשמוח, וכמה שיותר".
למד אנגלית לכבודה?
"לא. עד היום, כשהוא יושב בשולחן שבת של ההורים שלי וכולם מדברים אנגלית מתגלגלת חוץ ממנו, אמא שלי מציעה שילך ללמוד. אחותי למדה קצת עברית, במשך הזמן היא שיפרה את הידע שלה ביידיש, וככה מסתדרים. הוא מדבר עם הילדים בעברית וביידיש, היא מדברת באנגלית וביידיש. זו גם השפה המשותפת שלהם: יידיש מעורבבת בעברית ובאנגלית.
"הנתון המעניין הוא ששניהם לא השתמשו כמעט ביידיש לפני החתונה, אבל אחרי החתונה היא הפכה להיות השפה הדומיננטית שלהם. העיקר, הלב מבין. וממילא, כמו שאנחנו מתבדחות תמיד, אין זמן לתקשר. יש להם שישה ילדים, ברוך השם, והוא אברך יקר. יושב ולומד עד עצם היום הזה. מתמיד אמיתי.
"אפרופו ילדים, במשך שנים כשהיא הייתה בשידוכים ואני כבר הייתי נשואה ואמא, התפללתי שתעקוף אותי בתחום הזה. אם לא בשידוכים, לפחות בילדים. והיא באמת עקפה, אם חיפשת הוכחה נוספת לכוחן של תפילות".
השידוך שלהם הוא מעל ומעבר להיגיון אנושי. איך את מסבירה אותו, בעיניים אנושיות?
"כשאחותי הייתה בת שלושים ואחת, היא הלכה לרב לשאול אותו אם היא צריכה לוותר על החלום שלה לזכות בבעל תלמיד חכם. הרב אמר לה לא לוותר. נכון, תקשורת היא בייסיק, וכשהיא לא קיימת במלואה, זה אתגר, אבל כשיש אותן שאיפות, מוצאים שפה לדבר עליהן, לחיות אותן ביחד.
"הרבה פעמים יש לנו רשימה שלמה בראש מה אנחנו רוצים וצריכים. ואז מגיע רגע שדורש לסנן, להתרכז בעיקר. ושוב ממליצה, לא להיות לבד בזירה הזאת, לא ללכת את הדרך הזאת בלי עין נוספת שיכולה להעיף מבט ברשימה, להגיד: 'על זה אפשר לוותר, על זה אסור'.
"ועוד פרמטר שאי אפשר בלעדיו: בנישואין חייבת להיות הערכה. וברוך השם, אחותי מעריכה אותו מאוד ומודה על כל רגע שלו ליד הסטנדר. תמיד מדהים לראות כמה אין לו אנגלית לדבר בשולחן שבת, אבל לא תהיה לו בעיה לדבר בלימוד עם כל אחד מהגיסים שלו, ואנחנו תשע בנות, זה לא מעט…"
נעשה רוורס לאחור? לפני הסוף הטוב יש אמצע והוא לא פשוט. לאחותך המדהימה יש אמא מדהימה…
"מאוד. יש גם אבא, ברוך השם. אחותי התחילה שידוכים בגיל שמונה עשרה. היא בכלל לא התכוונה להתחיל מוקדם כל כך, אבל מישהי הציעה שידוך מסוים, לחצה עליה להתייחס, וככה זה התחיל. היא פגשה יותר ממאתיים בחורים במשך כמעט שמונה עשרה שנות המתנה. וההורים שלי היו איתה שם, על שפת הים שלא נקרע… אמא שלי תמיד אמרה שאחרי מאה עשרים שלה היא מבקשת לקבור אותה עם כל הדפים והמחברות של השידוכים, כל הפרטים, כל השמות, כל הבירורים, כל השאלות… זה הדבר שהיא תבוא איתו לשמיים.
"סיפרתי קודם שההורים שלי פתחו דלת לכל בחורה שנשאה כאב דומה. אחת מהן הייתה פייגי. בזכות אחותי התיידדנו. היא הייתה מבוגרת מאחותי, אבל הן היו חברות קרובות, והיא באה אלינו הרבה. בחורה מבורכת בכל תכונה טובה. פנים. חוץ. היה גם כסף. כולם היו בטוחים שהיא 'תיחטף' בגיל שמונה עשרה. אי אפשר להסביר איך זה לא קרה. גזרת עליון. הזלתי עליה אוקיינוס של דמעות. כמה בכיתי עליה. היא הייתה מבוגרת יותר מאחותי, וכבר לא האמנתי שתתחתן. אני זוכרת שבתות קשות, ממש על קו השבר, שהיא הייתה מתארחת אצל ההורים שלי, מסתגרת כל השבת בחדר. הלב שלה היה כל כך שבור, וכל כך לבד.
"היא הייתה בבית של ההורים שלי כשחזרתי מהפגישה הראשונה עם בעלי, ואמרתי לה: 'פייגי, יש תקווה! הבחור שפגשתי עכשיו הוא בן של מישהו שהיה רווק עד גיל שישים ושתיים! רק אז הוא הקים בית'. היא לא התרגשה, הגיבה בטון מיואש: 'בנים יכולים להקים משפחה בכל גיל. אצל בנות זה שונה'. היא הייתה בת ארבעים ואחת אז. כמה חודשים אחר כך הוצע לה שידוך – בחור בן ארבעים ושלוש. אחרי פגישה ראשונה איתו היא ידעה שזה זה. ופתאום אחרי שנים של שידוכים שהכל בהן התמהמה והלך לאט ובקושי, השידוך איתו רץ. הם התארסו תוך תקופה קצרצרה, והייתה חתונה מרגשת".
יש ילדים?
"ברוך השם. הם חיכו שבע שנים לילדים, עוד התמודדות לא קלה. כשפייגי הייתה בת ארבעים ושמונה, היא התקשרה אלי, הפעילה ברקע את השיר של 'וזכני לגדל בנים', אמרה לי: 'חני, אני מחכה לשני בנים…'
"הם בני ארבע עשרה היום. נערים בריאים, מוכשרים, אנרגטיים מאוד, ותמיד כשאנחנו מדברות, היא מתבדחת שהיא מחכה לרגע שיעלו לישיבות גדולות כדי 'להיפטר' מהרעש ומהבלגן".
גם אחותך וגם פייגי נישאו לרווקים. מה דעתך על שידוכים של פרק א' עם פרק ב'?
"אין לי דעה. המציאות מוכיחה שיש בחורות שנישאו לאלמן או גרוש והן חיות חיים מאושרים מאוד, ויש כאלו שהתמודדו עם קשיים שונים סביב הילדים והעבר. כללית, בנושא של שידוכים, אני בעד מדיניות הדלת הפתוחה. לבוא בראש פתוח לכל דבר ולברר, לא לסגור דלת, לא לקבוע במסמרים: 'כך וכך לא בא בחשבון'. אני לא מתווכחת עם מי שמרגישה שגדולה עליה מדי ההתמודדות עם פרק ב' של מישהו אחר. לא אומרת: 'את חייבת להתחתן בכל מחיר'. אלה החיים שלה, ורק היא יודעת למה היא מסוגלת ולמה לא. כן מציעה לשאול, להתייעץ. לא להגיד 'לא' מוחלט בלי לבדוק, זה לא משאיר מרחב ל'כן' להיות".
טיפ זהב. מותר לבקש טיפ נוסף?
"לא רוצה להכתיב דרך חיים. יכולה רק להמליץ על משהו שניסיתי אישית: לא להישאר בעמדת המתנה. רואה הרבה בנות ממתינות שזו ההוויה שלהן. גם אני בעד השתדלות, ולעשות כל דבר אפשרי כדי להקים בית. ובו זמנית, ובלי סתירה, אי אפשר להישאר רק בעמדת המתנה, בתחושה שהחיים יתחילו לי כשאתחתן סוף סוף. כדאי למצוא נתיב אישי להתפתחות, להתקדם. למלא את החיים, גם כשחסר".
טיפ לצופים מהצד?
"לא להיות כאלה. פעם עבדתי עם בחורה בת ארבעים ושלוש. ב'בין הזמנים' כשבעלי היה בחו"ל, התקשרתי אליה, הצעתי: 'בואי נצא ביחד לחופשה עם הילדים'. ניחשתי שקשה לה. היא מורה, אז אין עבודה שתעסיק אותה בבין הזמנים, וכולם בחופש, ועם המשפחה. ורק היא לבד.
"לא מספיק לצקצק ברחמים: 'אוי, נעבעך, כמה הם מחכים…' צריך לשמור על קשר, ולהיות שם, בשבילם. הם לבד. אני מבינה שיש עומס, וטרדות החיים, אבל אם רק נהיה איתם, הם יהיו לבד פחות".
אומרת ועושה. איך נולד המיזם של 'לקראת כלה'?
"מהמקום הזה, שמנסה לא להשאיר מתמודדים לבד. אני נישאתי בגיל מאוחר יותר, אז הילדים שלי טרם הגיעו לגיל, אבל יש לי חברות שכבר מארסות ומחתנות, והן פקחו את עיניי להתמודדות של הציבור החוצניק. יש הרבה משפחות כאלה בארץ, ההורים אמריקאים אבל הילדים ישראלים. ככה נוצר מצב מעניין שבו הבחור לא לגמרי אמריקאי אבל ההורים לא לגמרי ישראלים. כשהם מגיעים לשידוכים של הילדים, הם מרגישים כמו עולים חדשים. הדרך ששידוכים מתנהלים בארץ שונה לחלוטין מהדרך של שידוכים בחו"ל. זאת ממש שפה אחרת ללמוד, ניואנסים שאימהות חוצניקיות מנסות לתפוס. חסרה גם התובנה איפה לחפש. יש שכונות מסוימות בארץ שמוגדרות כשכונות חוצניקיות, אבל לא תמיד השידוך יכול להיות הבת של השכן מהכניסה השנייה. חברות שלי שיתפו אותי באתגרים, וכיוון שאני עצמי לא מתמודדת עם האתגר הזה, יכולתי לחשוב על פתרונות.
"ערב אחד הזמנתי אותן להיפגש, אמרתי להן: 'דיברתן על הבעיה, עכשיו בואו נדבר על הפתרון. מה צריך, בעצם?' החלטנו על שורה של פרויקטים, כולם עוסקים בשידוכים של משפחות חוצניקיות. פרויקט אחד, למשל, הוא פרויקט הנציגות. בכל שכונה של ריכוז חוצניקי יש לנו נציגה, מישהי שכבר עשתה שידוכים בעבר והיא בעלת האופי הנכון לדבר עם אנשים, לחשוב עליהם. ברוך השם, יש כבר שמונה עשרה נציגות. בנינו מאגר נתונים של משפחות אנגלו-ישראליות ולנציגות יש גישה אליו, ככה הן יכולות לחשוב על שידוכים אפשריים. חוץ מהמאגר, הן גם נפגשות עם משודכות ועם אימהות של משודכים. פעמיים בחודש כל הנציגות יושבות ביחד, ומדי תקופה יש אירועים ממוקדים לאימהות. לפני כמה שבועות קיימנו אירוע, והפוקוס היה על בנים עובדים מעל גיל עשרים וארבע. הערב יש לנו מפגש שמתמקד בבחורים מעל גיל עשרים וארבע שיושבים ולומדים. הנציגות והאימהות מדברות על האתגרים, על הצרכים. ולפעמים גם נוצרים קשרים אחרים. אחת האימהות שהגיעה למפגש הקודם שלנו ישבה ליד אישה שגרה בשכונה אחרת. הן דיברו על הילדים. למחרת התקשרה אחת מהן לשנייה, אמרה: 'יש לי רעיון בשביל הבת שלך', והיום הם נשואים, ברוך השם… גם זאת סיבה לקיים את המפגשים – לייצר הזדמנויות לאימהות להיפגש, לחשוב זו על זו".
את גם שולחת פעם בחודש מידע אינפורמטיבי למשפחות הרשומות במאגר. והכל בחינם.
"לא רק אני מתנדבת. גם הנציגות עושות עבודת קודש, ובלי לצפות לשום תשלום. זו הסיבה שאנחנו לא מפרסמות את המיזם, אין לנו תקציבים או הכנסות. השמועות על המיזם עוברות מפה לאוזן. יש כבר ארבע מאות משפחות במאגר, ברוך השם".
ולנתון הכי מסקרן: כבר עשיתם שידוכים, ברוך השם?
"ברוך השם. אבל אני רוצה לציין לשבח דווקא את הדרך. התוצאה היא בידי שמיים, אבל הדרך היא ההשתדלות שאנחנו עושות בעולם הזה. אחרי כל מפגש הנציגות שלנו מציעות לא מעט שידוכים, וכל שידוך מקדם ומדייק לקראת הבאשערט האמיתי. יום אחרי האירוע האחרון נציגה אחת הציעה עשרה שידוכים. ביום אחד. בעיניי, זה הדבר שראוי להעלות על נס".
נכון. אשריכן. בקשה מיוחדת מהקוראות?
"לחשוב על הבוגרים והבוגרות. לקחת עליכן אתגר לנסות להציע שידוך אחד בכל שבוע. ואם זה לא אפשרי, לפחות פעם בחודש. ואם אין לכן רעיונות, בבקשה, תתקשרנה למשפחה, לשכנות ולחברות, תשאלנה אותן, אולי להן יהיו רעיונות. אפשר להיעזר גם בבעל, אולי הוא מכיר מישהו מהישיבה שיתאים לחברה המחכה. לזכור את אלה שמחכים על שפת הים, לשים לב. אם הקדוש ברוך הוא יראה שאכפת לנו זה מזה, הוא יחמול עלינו, יבנה לנו עוד בתים בישראל, ואולי כך ייבנה גם הבית השלישי".
"אני זוכרת שלבשתי את השמלה ביום של החתונה והתבוננתי במראה. המאפרת עשתה עבודה נהדרת, נראיתי בת שלושים, גג. כולן החמיאו, והתמונות מעידות שהן לא שיקרו, ברוך השם. אבל בתחושה שלי, נראיתי מגוחכת. הרגשתי פתטית. כמו סבתא שנתפסת עם מוצץ בפה…" (מרים, נישאה בגיל ארבעים ואחת וחצי)
"נשמות טובות הפחידו אותי לפני החתונה, נאמו לי שנישואין הם עבודה במשרה מלאה, ושאני אצטרך ללמוד להתפשר ולקבל בכניעה את העובדה שכל השנים התפללתי על איזה חלום בלתי מושג. מתברר שנישואין הם אומנם עבודה, אבל הם שווים יותר מכל חלום, ויש בהם קשת של צבעים מקסימים, תודה לקדוש ברוך הוא" (יעל, נישאה בגיל ארבעים ושלוש)
"אני יכולה לפגוש חברה ולספר לה בדמעות של אושר על המסיבה במעון של הגדול, והיא לא תבין על מה אני מדברת. עברה את זה מיליון ואחת פעמים, בערך. ולכי תשווי מסיבה במעון לאירוסין של בכורה… משתדלת להיות עם אימהות צעירות ממני שמגדלות ילדים באותו גיל. אני אומנם מבוגרת מהן בעשרים שנה, אבל חינכתי אותן להסתכל עלי בתור הצעירה שבחבורה" (ריקי, נישאה בגיל שלושים וחמש)
"אני בעד מדיניות הדלת הפתוחה. לבוא בראש פתוח לכל דבר ולברר, לא לסגור דלת, לא לקבוע במסמרים: 'כך וכך לא בא בחשבון'. אני לא מתווכחת עם מי שמרגישה שגדולה עליה מדי ההתמודדות עם פרק ב' של מישהו אחר. לא אומרת: 'את חייבת להתחתן בכל מחיר'. אלה החיים שלה, ורק היא יודעת למה היא מסוגלת ולמה לא. כן מציעה לשאול, להתייעץ" (חני פלוטניק, מיזם 'לקראת כלה', אחות לבכורה שנישאה בגיל שלושים וחמש)
"לא קיבלתי כמובן מאליו את העובדה שאני נשואה, ברוך השם. גם הוא לא. זוגות שנישאו בגיל צעיר, אין להם כלים להבין בכלל שרק השם מושיב יחידים ביתה. לנו כן היו כלים כאלה; הרבה שנים של צער ובדידות שתרגמנו למנוף ענק של רצון טוב ובנייה" (מרים)
