ויצא חוטר מגזע

הסיפור המופלא שמרעיש את קהילת 'חזון איש' בעולם • אחרי שכל המקצוענים התייאשו ורגע לפני שאפסו הסיכויים, הצליח האגרונום החרדי לשחזר את עץ האתרוגים המוסמך של בני ברק • סיפור מרתק

בחצר הבית הקטן ברחוב וילקומירר בבני ברק, זה שאלפי אלפים עברו בו לעצה וברכה ממרן הגאון רבי מיכל יהודה ליפקוביץ, עמדו לפני מספר שבועות מספר יהודים ונדהמו. בין הררי הפסולת והגזם, שנוצרו לקראת פינוי המקום לצורך הרחבת מבנה סמוך, לצד שאריות יבשות של עץ האתרוגים ההיסטורי (שנעקר והועבר לא מזמן בהדרכת כמה מגדולי ישראל), צמח כאילו משום מקום עץ קטן, עליו מלבלבים בירוק עז.

מי שהזיז את הכל ועמד משתאה והמום, היה ר' אריאל פוקס מקריית יערים, העוסק באגרונומיה ושתילת עצי פרי על פי ההלכה. מתוך הבור של המקום בו עמד עץ האתרוגים אולי המפורסם ביותר בעולם היהודי, בצבץ תחילתו של עץ חדש שצמח באותו מקום שכבר לא נותר לכאורה דבר. התופעה, כך הסביר, היא לא דבר טבעי בכלל. אבל במקום הזה, מעולם לא שלטו תופעות הטבע.

המקום אליו הביטו כולם, היה בדיוק באותו המקום בו עשרות שנים לאחור, השתרע מרן ה'חזון איש' מלוא קומתו ארצה למול עיניהם של האברכים הנרגשים הבוחנים כל תנועה של רבם, ובגומה הקטנה שחפרו עבורו באדמת החול הוא נכנס תחת ענפיו – שהיו נמוכים מאוד והיה צריך להתכופף כדי להיכנס תחתיהם – של עץ האתרוגים  שנשתל ארבע שנים קודם לכן, עד שמצא לעצמו את האתרוג המבוקש. אתרוג מהודר ביופיו. האתרוג הראשון שצמח מן העץ שהוא ללא חשש 'מורכב', העץ שיהיה לימים אבי עצי האתרוגים מ'זן חזון איש'. שם, בין שלל פרדסי המושבה הגוש-דנית, במעלה הגבעה, החלו לצמוח הענפים שבאורח פלא יוציאו פירות רבים ללא הפסקה במשך עשרות שנים, כמו גם ייחורים המייצרים מאות אלפי אתרוגים.

היה זה אחרי תקופה בה התמודד מרן הגרמ"י ליפקוביץ עם טרגדיה משפחתית ואובדן כואב. שום דבר לא הכין אותו בבוקרו של תשרי, בתום תפילת ותיקין אצל ה'חזון איש' כשביקשו להמתין לאחר התפילה ולהיכנס לחדרו. ה'חזון איש' ניגש אל ארון הקירור – המקרר של אותם ימים, שהיה ארון בו שכן בלוק קרח האמון על שמירת הקור – והוציא משם את האתרוג עליו בירך. הוא מסר את הפרי לידיו של הגרמ"י וביקש ממנו לזרוע את גרעיניו ולגדל ממנו עץ שיוציא אתרוגים מהודרים לברכה.

רבי מיכל יהודה טיפס אל הצריף בו התגורר במעלה הגבעה, ובעזרתה והתמסרותה של הרבנית החלו הגרעינים לנבוט והאתרוג הפך עד מהרה לשתיל שהוכנס אחר כבוד אל האדמה בחצר הבית. מדי פעם התעניין ה'חזון איש' בעץ 'שלו' והזכיר לתלמידו להשקות את העץ שבגינתו. חלפו שנה ושנתיים ועל העץ כבר עומדים הכן פירות הדר לגאון ותפארת.

על פי צורת גידול עצי האתרוגים, הרי שכבר כאן התרחש דבר די חריג ביחס לטבע. עץ אתרוגים, אמור לצמוח דווקא מעץ או ייחור, לא מגרעינים. אם בכל אופן צמח שתיל מן הגרעינים, לרוב הוא אינו מוציא פירות. ואילו כאן, האתרוג שהיה בידי אברך חסר ידע חקלאי, הפך לעץ מלבלב. בתקופה בה עדיין ניסה רבי מיכל יהודה להוציא שתיל מן הגרעינים, אמר ל'חזון איש' בחשש-מה כי בשל חוסר ההתמצאות שלו באגרונומיה ושתילת עצים, הוא חושש כי דבר לא יצא מכך. "במשב רוח אחד ששולח הקדוש ברוך הוא, מצליח העץ לגדול ולהצמיח פירות", ענהו ה'חזון איש' באמונה וביטחון משל צפה את הבאות.

"בזמן שנתן לי ה'חזון איש' את הגרעינים, אמר לי רק שאקח וזה יגדל", סיפר רבי מיכל יהודה, במכתב שכתב לאחד מתלמידיו שביקש לשאול על חזקתו של העץ כבעל אתרוגים בלתי מורכבים, "רק מפעם לפעם היה מזרז אותי לתת מים לעץ". עוד הוסיף לספר: "פעם אחת שיצא לי לטייל איתו והזכיר לי בשאלתו אם אני נותן מים, שאלתי אותו מאיפה אפשר לדעת את הוודאות שזה בלתי מורכב, אז ענה לי את תשובתו ששייך עליו לומר כמו ידיעה של 'במוסרה' [כך במקור]".

עץ האתרוגים הדורש טיפול מיוחד 'מאוד, הראה סייעתא דשמיא מיוחדת בידיו של ראש ישיבת פוניבז' לצעירים, שבכל מאודו הקדיש את כוחותיו לצמיחת השתילים הרכים, הלא הם תלמידיו, ובמקביל בעזרת נכדיו, לא הזניח את העץ של ה'חזון איש'.

באופן ניסי, הטיפול בו היה פשוט מן הפשוט. חלפו שנים רבות והעץ המופלא עדיין עמד על תילו. כל זאת בהשקעה פשוטה של השקיה וללא הטיפולים השונים להם זוכים עצי האתרוגים בכל אתר ואתר. כך, גם אחרי עשרות שנים – יחד עם עצים נוספים שנלקחו ממנו ונשתלו בסמוך לו – הוא הפיק מדי שנה מאות אתרוגים יפים ונקיים מהם לוקחים גדולי ישראל, בהם של אלו שלקחו ממנו בשנותיו הראשונות כהגר"ח קניבסקי שמקפיד לברך על אתרוג מעץ זה כל השנים. כמוהו, גם האדמו"רים מתולדות אברהם יצחק ותולדות אהרן, בוחרים כאביהם דווקא אתרוגים אלו. מלבד הגדילה הכה 'טבעית' שלו ללא עזרים שונים, הפלא הגדול הוא עצם קיומו של העץ. גילו של עץ אתרוגים נע בין חמש לשבע שנים, כאשר בכל פעם המגדלים מכופפים את הענף, 'מצמיחים את העץ מחדש' וחותכים את הישן. ואילו עץ זה, עדיין גדל מצמיחתו הראשונה.

באחת השנים, כאשר נכנסו נכדיו של רבי מיכל יהודה אל אחד מבכירי מגדלי האתרוגים המהודרים בארץ ושאלו אותו על אודות ריסוסים שונים וביקשו הימנו עצות על גידול העצים, ענה להם שלא ייגעו בעץ. "מי כמוני, אתרוגן בן אתרוגנים, יודע שעצם קיומו של העץ שלכם הוא לא בדרך טבעית, הוא נס אחד גדול", אמר להם. "אל תיגעו בו, הניחו לו לגדול בדרך זו. עץ שאמור לחיות שנים בודדות עם טיפולים ונותן פירות חמישים שנה ללא כלום, זהו חידוש מאין כמותו ועדיף שיישאר כך ללא כל התערבות אנושית".

הנס נגמר והתחדש

בשלהי סיוון תשע"א, לפני עשור, הסתלק לבית עולמו מרן הגרמי"ל, ובחג הסוכות שלאחר מכן הביטו תלמידיו בעץ האתרוגים המפורסם וכאב ניבט על פניהם. כמו האדם עץ השדה, הכל קמל והתייבש. העץ סיים את דרכו.

כמה מהתלמידים ובני המשפחה לא התייאשו, הם הלכו לבית החיים בבני ברק והעתירו תפילות על קברו של מרן ה'חזון איש' ומרן הגרמי"ל, מתחננים שאחרי שכבה האור הגדול, לפחות ייוותר להם העץ שליווה אותם בחייו. וכמו בנס, העץ המופלא גילה שוב את מופתיו. הוא צמח מחדש, ושוב נראו בו אתרוגים מהודרים.

גם אז, כשהמשיך העץ לתת פרי, היה זה באופן חלש יותר, עם כמות פחותה משמעותית מתמיד.

בשנה האחרונה, כאמור, לקראת שיפוצים במקום, אחרי 80 שנה, סיים העץ את דרכו על האדמה הזו לתמיד. כך לפחות חשבו.

אבל אז, רגע לפני המועד האחרון לשתילת עצי פרי בערב שנת השמיטה, ביקש ר' אריאל פוקס, אגרונום שכל עיסוקו הוא בדיוק בנושאים אלו של נטיעת עצי פרי על פי כל כללי ההלכה – ואף מחזיק משתלה הלכתית ייחודית בעולם בחצר בית המדרש להלכה של הגר"י אפרתי – להגיע לקחת ייחורים של עץ האתרוגים. כשהגיע פוקס לחצר הבית, התאכזב.

הכל נעקר ולא נותר דבר. הוא החליט לבחון את האדמה, פינה גזמים, הזיז שיחים יבשים במקום בו עמד העץ, ופתאום הוא גילה זאת. כל מי שעמד שם, נותר נפעם. אחיו, ינון, תיעד את הרגעים המרגשים הללו. "זו תופעה לא טבעית", הוא מסביר, "עץ כזה, לא מורכב, חלש גם ככה וחי בניסים עשרות שנים, שנעקר כולו עם השורשים, לא אמור לצמוח ככה מחדש".

מה שריגש אותו גם היה הזמן, האפשרות האחרונה להציל את הנס הזה. "כאילו העץ קרא, בדיוק למי שעוסק רק בזה, ובדיוק בזמן הכי קריטי, ערב ט"ו באב, וביקש להמשיך לחיות", הוא מספר בהתרגשות. בעזרת עובדיו ממשתלת 'יערים' ובהדרכת מורי הוראה, נלקח העץ הישן-חדש על אדמתו – בידי אינם יהודים, כדי שלא יעקרו בעצמם עץ פרי, אף על פי שהוא מועתק – והועבר אל המשתלה בקריית יערים, סמוך לעיר הקודש, שם ימשיך עם פרושׂ שנת השמיטה את המופת שהחל אז בברכת ה'חזון איש' ולא מפסיק לצמוח, ואין מתאים ממילותיו של מרן ה'חזון איש' עצמו על העץ הזה: "במשב רוח אחד ששולח הקדוש ברוך הוא, מצליח העץ לגדול ולהצמיח פירות".

ומשב הרוח הזה, נשלח הפעם באופן ניסי בזמן הנכון בדיוק…