המוני יהודים מכל גוני הקשת הלכו בלבבות שבורים אחר מיטתו של מרן הגאון הגדול רבי מאיר מאזוז זצוק"ל, ראש ישיבת כיסא רחמים שתורתו המאירה כבשה לבבות בכל מקום | העילוי התוניסאי שפתר בקלות תרגילי אלגברה בלי ללמוד מתמטיקה ושהפך מר"מ צעיר בן 17 למנהיג רוחני של רבבות | הגאון שהקים אימפריית תורה ספרדית, הדהים את העולם בכוח זיכרונו העל־אנושי וגישר בין עולמות | המדקדק הנפלא שהעמיד אלפי תלמידים בצלמו ובדמותו | המאיר לארץ
צילומים: עזרא טרבלסי, שוקי לרר ומתתיהו גולדברג
יום חמישי לפני שבועיים, ליל י"ג בניסן, בית החולים בילינסון.
מרן רבי מאיר מאזוז מתאמץ להתיישב על מיטתו. הוא הצליח להתיישב בקושי רב ואז ביקש במפתיע מבני המשפחה שסביבו לקרוא למניין.
הרב הדומה למלאך. מרן הגר"מ מאזוז זצוק"ל
כולם הגיעו, אבל אף אחד מהם לא הבין את הדחיפות. המצב היה קשה, אבל לא הייתה תחושה שהסוף קרב. הרופאים עדיין נתנו תקווה והאמונה החזקה לא אפשרה לחשוב על משהו אחר, חלילה.
אבל כאן, בדיוק ביום הולדתו השמונים של ראש הישיבה, הייתה המשמעות ברורה.
"אבא", לחשה אחת הבנות, "יש לך אור מיוחד בפנים".
היא לא יכלה שלא למחות דמעה. כמה תפילות, כמה בכיות, היא מאמינה שתפילתה לא תשוב ריקם. אבל לראות את אביה ככה, לראות את אבא ככה זה קשה.
הייתה שתיקה לרגע, אבל אז אביה הגדול רק סובב אליה את פניו ולחש: "כי זה היום האחרון שלי".
הדמעות הפכו פתאום לנהר, אבל הציפייה לישועה לא הרפתה לרגע.
לאחר דקות אחדות שב ואמר להם מרן: "אני לא רוצה לצער את עם ישראל בחג".
ואכן כל ימי החג נשאר ראש הישיבה תלוי בין שמיים לארץ. רגע אחד הרופאים מודיעים שאפסה תקווה וכעבור כמה שעות מודיעים על התייצבות קלה ותקווה לישועה, וחוזר חלילה.
בכל מקום נערכו תפילות רבים לרפואתו. בכותל המערבי, בקברות הצדיקים ובאין ספור בתי מדרש בארץ ובעולם. גם אנשים שלא נימנו עם תלמידיו הרגישו שעם ישראל לא יכול לאבד את גדול הדור.
בשביעי של פסח, סמוך לשעה 12:30 בצהריים, ניצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון הקודש. מרן התבקש לישיבה של מעלה ועולם התורה שלנו איבד את ענק הרוח שהמוני בני תורה התחממו לאורו בדור האחרון.
הבשורה על הפטירה הפתיעה רבים מאוד, אבל בשנים שקדמו לה הכין ראש הישיבה את בני משפחתו הקרובים ליום הזה. הוא דיבר איתם לא פעם ולא פעמיים על העולם הזה שנמאס בעיניו ואמר כל מה שאפשר כדי שיבינו שהסוף מתקרב.
למעשה, כבר לפני שבע שנים התמודד ראש הישיבה עם המחלה הקשה. הרופאים אז כמעט לא נתנו סיכוי. הם הסבירו בצער שטיפולים חודרניים כל כך בלתי אפשריים לביצוע בגוף חולני שעבר כל כך הרבה, ואין באמת עוד מה לעשות.
באותה תקופה לא פורסם דבר המחלה כדי לא לזרוע ייאוש בציבור, אבל גם אז נקרא הציבור להתפלל בעקבות ההליך הרפואי המורכב שעבר ראש הישיבה. בחסדי שמיים גדולים, בזמן שהרופאים העריכו שנה אחת של חיים לכל היותר, עם ישראל זכה ליהנות מעוד שבע שנים טובות של הרבצת תורה חובקת עולם, שנים שבהן יצאו לאור עשרות ספרים יסודיים ונכתבו עוד אלפי תשובות הלכתיות.
לאחר שהמחלה התפשטה בכל הגוף, הסתיימו בשביעי של פסח חיים של תורה שהחלו בתוניס לפני שמונים שנה בדיוק.
תורה כנגד פיתויי הרחוב
ידידות תורנית אמיצה. עם רעו וידידו מרן הגר"ע יוסף
מרן הגאון רבי מאיר מאזוז זצוק"ל נולד בי"ג בניסן תש"ה (1945) לאביו הגאון הקדוש רבי מצליח מאזוז הי"ד.
רבי מצליח היה אחד מחשובי הרבנים והדיינים בתוניס ויהודים וגויים כאחד העריכו את חוכמתו ופיקחותו. הוא היה נערץ גם על השליטים המקומיים ובכמה הזדמנויות השתמש בכובעו כדיין רשמי מטעם המלך כדי לחלץ יהודים שהואשמו בפלילים מידי המשטרה הערבית.
אבל יותר מכל, רבי מצליח היה מנהיג שצפה למרחוק. הוא זיהה את הסכנות הטמונות ברוחות ההשכלה שנשבו מצרפת הסמוכה ונלחם במודרניזציה וגרורותיה בחרב ובחנית.
למרות שרבים מבני הקהילה היהודית החלו לפזול לכיוון הרוח האירופית החדשה, בבית משפחת מאזוז שום דבר לא הורגש.
ביומנו האישי, שחלקים ממנו זכינו לחשוף בעבר ב'משפחה' כאשר נקראנו לחדר לימודו וזכינו לקבל הצצה, כתב ראש הישיבה על הימים ההם: "גדלנו בעיר הבירה תוניס בזמן שירדה אלף מעלות מגדולתה. בשכונה שלנו היה קולנוע שמלבד שמו הפרטי 'לודיון', אין אנו יודעים עליו מאומה. כל הזמן צליליו נשמעים ברחבי השכונה ואצלנו בבית החלונות סגורים וגדלנו בחממה של אהבת תורה שראינו אצל ההורים והסבא והסבתא נ"ע".
ילדי הקהילה, גם אלה שנמנו עם משפחות היראים שבה, היו הולכים בשעות הצהריים אל בית הספר אליאנס שהוקם על ידי רשת חינוך צרפתית שחוללה שמות ביהודי תוניס. אבל בני משפחת מאזוז, למרות שהתנזרו כמעט מכל פעילות חברתית בבית הספר, אף פעם לא הרגישו שווים פחות.
היו מהחברים בבית הספר שלמדו לימודים כלליים, ומאיר הצעיר החליט להוכיח להם שכל החוכמות נמצאות בתורה. פעם סיפר שכבחור צעיר שקד על משניות כלאיים ומסכת עירובין וכן סוגיות הנוגעות בעיבור השנה וקידוש החודש וכיוצא בזה, כדי להוכיח לחבריו שאינו נופל מהם במאומה. כאשר הקניטו אותו בתרגיל מסובך באלגברה, הוא ידע לפתור אותו במהירות, ואז הגיע תורו להציג תרגיל משלו. הרבה זמן הם ניסו, אך העלו חרס. לבסוף הוא גילה את הפתרון, ורמז להם שלהישגים הגבוהים שלהם הוא הגיע בכוחות עצמו מתוך העיון בסוגיות הש"ס.
פעם אמר לנו באחת השיחות במעונו: "כמעט לא למדתי חשבון בצורה מסודרת, אך זה לא מונע ממני לחשב חשבונות בכפולות של מספרי אלפים וגם לא מונע ממני לדעת אלגברה". לאחר שראש הישיבה אמר זאת, זכינו לראות בעינינו דוגמאות שהמחישו באופן אותנטי כי בדיוק כפי שאמר, אכן אין חוכמה כחוכמת התורה.
להשתעשע עם המלבי"ם
"הייתה לנו ילדות טובה", כתב עוד באותו יומן. "לא היינו יוצאים מהבית אבל בבית היה לנו כל טוב. בזמן שהיינו מתעייפים מללמוד, היה לנו שעשוע לעיין בפירוש המלבי"ם על התנ"ך, איך 'מפוצץ' קושיות כלאחר יד בפירושיו הנפלאים.
ר"מ בגיל 17. מרן ראש הישיבה בבחרותו
"פעם, בילדותי", סיפר עוד, "קדחתי בחום של ארבעים מעלות. שכבתי ולקחתי את הספר יערות דבש של הגאון רבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל. מרוב חידודיו הנפלאים והרכבותיו החריפות, מעשה ידי אומן – כמעט שלא הרגשתי בחום. קראתי עשרות דפים".
לא בטוח שזו דרך חינוכית מומלצת בדור האלפיים-עשרים-וחמש, אבל מאיר בן השבע היה ללא ספק ילד יוצא דופן באופן קיצוני. האבא דרש ממנו דרישות נוקשות עד מאוד וחזר באוזניו שוב ושוב על חובתו להצליח מעל כולם, למרות שהוקפץ לכיתה שמיועדת לבחורים הגדולים ממנו בכמה שנים.
אחותו של מרן ראש הישיבה, הרבנית אביבה ברדא תחי', סיפרה פעם: "באחד הלילות הצצתי מהחדר וראיתי את אבא ומאיר לומדים ביחד מסכת בבא מציעא. היה שם, כמדומני, תוספות קשה ומאיר התעקש שוב ושוב להבין את התוספות בכוחות עצמו. הלילה כבר ירד ובינתיים השעה התאחרה והתאחרה.
"אמא הציעה לאבא לעצור להיום, אבל אבא ביקש שמאיר יתאמץ פעם נוספת. אני זוכרת שהעיניים שלו ממש החלו להיעצם, אבל מאיר לא ויתר. הוא ניסה שוב ושוב עד שהצליח להבין בעצמו את דברי התוספות לאשורם. בכל זה צפיתי מהחדר ואת האושר על הפנים היה אפשר לראות גם מרחוק".
כאשר שאלנו את ראש הישיבה על אתגרי החינוך בדורנו לעומת אלו בדורות הקודמים, אמר בנועם שיחו: "הדרך להצליח בחינוך היא לקרב ולחבב על הנער את התורה. פעם, אולי, היה אפשר במקל חובלים, אבל היום זה לא עובד. ואם פעם אמרו 'לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת', היום צריך שגם שמאל וגם ימין יקרבו".
כמו כן, מרן סבר שעושר לימודי יכול לסייע בעמידה איתנה באתגרי השעה. "היום ישנה סקרנות", אמר. "צעירים תאבים לדעת הכל, ולא פעם נסחפים החוצה לעסוק במדעים ובלימודים זרים. אילו רק יטעימו להם ממתיקות וערבות טוב התורה, יתלהטו אחריה, וירגישו שהם לא צריכים להסתכל מה יש בחוץ, כי אין חוכמה שלא נמצאת בתורה".
הוא גם דיבר רבות על כוחה של תפילה זכה להועיל בחינוך הילדים: "בכל דור יש הפיתויים שלו, ובדור שלנו יש פיתויים גדולים. אנחנו צריכים להתפלל 'ונהיה אנחנו וצאצאינו כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה'".
כל התורה בעל פה
באותו יומן אישי, אגב, ניתן לראות היטב את הזיכרון האדיר שניחן בו ראש הישיבה. הוא מספר על אירועים שעבר בגיל הינקות, יש שם תיאור מפורט של היום הראשון שבו למד אל"ף בי"ת (בגיל שלוש), וכן את הפינה והמקום שבהם זה קרה. הוא זוכר אפילו את היום שבו החל ללכת ("כן זכורני יום ראשון שניסיתי לעמוד על רגליי", הוא כותב שם, "וזה כמדומה בפורים התש"ו, בן אחד עשר חודש").
אבל כל זה נותב להשקעה עצומה בלימוד ועיון התורה. אנשים שביקרו בבית משפחת מאזוז בתוניס תיארו בית שכולו ספרים והבנים שבו תמיד אוחזים ספר ביד. מאיר היה הבולט מהאחים, ולא אחת התבטא עליו אביו ואמר: "הנחתי בן ממשיך אחריי".
אלא שאת כל המחמאות הללו, מתוך תפיסה חינוכית מסוימת, לא היה אומר רבי מצליח לבנו בפניו. גם כשהיניק והחכים שלו היה מפצח רמב"ם סבוך או מהר"ם שיף מוקשה, המחמאה הקבועה תמיד הייתה "חזק וברוך" ולא יותר. הוא הסביר שהוא ממעט במחמאות "כדי שידע תמיד שיש לו עוד לאן לעלות ולהתעלות".
את הבקיאות הגדולה בתנ"ך ובדקדוק רכשו בני משפחת מאזוז בעיקר בשנות ילדותם. וכה כתב ראש הישיבה ביומנו: "מגיל חמש-שש שקד עלינו אבי מורי הגאון ללמוד כל החומש בטעמיו מתיקון סופרים במבטא מדויק, ולהיות כל חמישה חומשי תורה שגורים בפינו מילדות. אני למדתי בבית עד גיל חומש בתפסיר (ספר המתרגם את לשון הקודש לשפה המדוברת), בן שש וחצי ידעתי כל המקרא בטעמים בעל פה".
אין חכמה כחכמת התורה. בכתיבת ספריו
אז אומנם הבקיאות הנדירה בתנ"ך ובמפרשיו הפכה ברבות השנים לאחד מסממני הזיהוי של ראש הישיבה, אולם כל זה היה בעצם משהו שנרכש בעיקר בשנות הינקות. בגיל צעיר למדי חיבר מרן פירוש מופלא לפיוט 'מי כמוך' של רבי יהודה הלוי.
הוא עשה זאת שוכב על מיטתו חולה בשפעת, לאחר שאביו ביקש ממנו לנצל את הזמן הזה ללימודים קלים יותר, כמובן: "בשנת תשכ"ב, בהיותי כבן י"ז שנים… הצטננתי וחליתי בשפעת ל"ע שבוע ימים. אמר לי אבא: אל תשב בטל בבית, תחבר פירוש על 'מי כמוך' עם ציון מקורות הפסוקים בתנ"ך, ותסביר איך השתמש בהם ר' יהודה הלוי לעניין הפיוט שלו. ואכן כך עשיתי".
את הפירוש כתב מאיר בן ה־17 ללא קונקורדנציה ובלי עזרים למיניהם. מצוינים בו מאות ואלפי מקורות מכל רחבי התנ"ך, הש"ס, מדרשים ואפילו ספרי שו"ת שאיכשהו נמצא קשר בינם לבין מילות הפייטן הספרדי. כמעט יובל שנים אחרי ציין מרן הגר"ע יוסף לשבח פירוש מקיף זה בספרו חזון עובדיה, וכתב שהסתייע בו רבות בכתיבת פירושו שלו על מגילת אסתר.
בשנות ילדותו ובחרותו למד ראש הישיבה אצל כמה מרבני תוניס וג'רבה בעת ההיא, בהם: הדיין הג"ר אליהו גז, הג"ר יצחק בוחניק – ראש ישיבת 'חברת התלמוד' ובעל 'ויאמר יצחק', שראש הישיבה החשיבו למורו ורבו ולימים הוציאה לאור הישיבה את ספרו 'ויאמר יצחק' במהדורה מחודשת, המדקדק רבי דוד ברדא, הדיין הגאון רבי יוסף (סוסו) הכהן – רב העיירה גאבס שכתב ספרים רבים ועוד ועוד. אבל יותר מכל, אביו היה הדמות שהותירה עליו את חותמה באופן המובהק ביותר.
זו הייתה הערצה שאין לה סוף, הערכה ללא גבולות. כך, בכל השנים היה מכנה את אביו בראשי תיבות 'אמה"ג' – 'אבי מורי הגאון', כינוי שבו השתמש היעב"ץ כלפי אביו, 'חכם צבי'.
ראש הישיבה טרח והוציא לאור עם אחיו שיבדלו לחיים את הכתבים הרבים של אביהם הגדול.
למרות שכל השנים ראה את עצמו בן היונק תורה מאביו הגדול, במקרים מסוימים גילה מרן ראש הישיבה את דעתו שהייתה שונה מרבי מצליח. לעיתים בהלכה ולעיתים בהשקפה.
אבל על כך בהמשך.
הר"מ הצעיר בהיסטוריה
הפעם הראשונה שבה החל מרן רבי מאיר מאזוז זצוק"ל בהרבצת תורה לתלמידים הייתה כאשר היה בסך הכל בחור בן שש עשרה וחצי, אז כיהן כר"מ בישיבת חב"ד בתוניס, ישיבה שהעומד בראשה היה הגה"ח רבי ניסן פינסון זצ"ל.
לפני כן כדאי להסביר כיצד הגיעה חב"ד לתוניס: הרב פינסון היה יליד רוסיה הקומוניסטית ולמד בצעירותו בישיבות מחתרתיות של חב"ד בערים ז'יטומיר וברדיטשוב. בהמשך התגלגל לצרפת ואז נשלח על ידי כ"ק הרבי הריי"צ מליובאוויטש זי"ע למרוקו. לאחר מספר שנות פעילות במרוקו שיגר אותו כ"ק מרן האדמו"ר מליובאוויטש זי"ע, חתנו של הרבי הריי"צ, לתוניסיה, שבה חולל גדולות ונצורות. הוא זכה וזיכה את הרבים ורבים מבני הקהילה ששמרו על קומתם היהודית חבים לו את חייהם הרוחניים.
באופן מפתיע מפגש התרבותיות הבלתי אפשרי כמעט בין החב"דניק יליד רוסיה לבין משפחת מאזוז מתוניס, שכמעט לא הכירה את ההוויה החסידית, הוליד שותפות פורייה שהצמיחה עדרים של תלמידים לתורה וחסידות.
רועה נאמן. במשא המרכזי בהילולת אביו הי"ד
"הרב ניסן פינסון (הי"ו)", מתאר ראש הישיבה ביומנו, "הגיע לתונס בשנת תש"כ, בשליחות האדמו"ר מליובאוויטש זצ"ל… אני זוכר את הפעם הראשונה שהרב פינסון הגיע לביתנו. היה זה ביום כ"ח באדר התש"ך. הוא הביא מתנה לאבא מארי הגאון זצ"ל, ספר תניא קטן, בתבנית כיס, וזו הייתה פעם ראשונה ששמענו בתונס על ספר התניא. אני הייתי אז בגיל חמש עשרה. דפדפתי בספר, ואני רואה בו דברים מופלאים… ברבות הימים עמדנו על סודה של חב"ד".
לפני שהגיע הרב פינסון להרביץ תורה בתוניס, עשה חיל תקופה קצרה באי הסמוך, ג'רבה. "לאחר שהצליח בג'רבא, בא לתוניס. בתחילה היו לו מתנגדים וייסד רק בית ספר לבנות הנקרא 'בית רבקה' ברחוב דה-ראן-כלי בליל יו"ד שבט התשכ"ב (יומא דהילולא של האדמו"ר רבי יוסף יצחק שניאורסון זצ"ל, שנבל"ע ביו"ד שבט התש"י)… למחרתו נפתחה ישיבת אהלי יוסף יצחק במבנה שקט ורחוק מהעיר (מרחק נסיעה חצי שעה באוטובוס) ברחוב בירטולון מספר 13".
הרב פינסון ביקש מרבי מצליח שבנו העילוי יְלַמֵד בישיבתו והאבא הסכים.
"ביום שני י"א בשבט התשכ"ב (לסדר השם נסי), התחלתי ללמד והתלמיד הראשון היה הבחור דוד ענקרי הי"ו. ולמדנו אז פרק תפילת השחר. ואחר כמה ימים נסע הרב פינסון לג'רבא והביא עשרה תלמידים. הישיבה התפתחה תוך זמן קצר, ולקראת סוף השנה (התשכ"ב) היו בה כחמישים תלמידים. וזה מלבד הישיבה בג'רבא שהיו בה כמאתיים תלמידים".
וכאן מספר מרן על ההתמודדות שהייתה לו כבחור צעיר שהופך לראשונה בחייו לר"מ שצריך להדריך צעירים ממנו בנתיבות ים התלמוד: "ואם כי היה קשה עליי מאוד לחנך תלמידים", הוא מגלה, "כי הייתי רך בשנים כבן ט"ז שנים ומחצה ובלי חתימת זקן, והתלמידים קרובים אליי בגיליהם, ולא ניכר שוע לפני דל, מכל מקום אבא מארי עמד לימיני, ובכל פעם שצריך לזרוק מרה בתלמידים עשה מה שצריך".
בהמשך התפרדה החבילה ועל רקע חילוקי דעות בנוגע להכנסת לימודי חול לישיבה, עזב רבי מצליח את ישיבת חב"ד וייסד את ישיבת כיסא רחמים. אולם לבנו, רבי מאיר, אישר להמשיך ללמד בחב"ד.
וכפי שכותב ראש הישיבה ביומן: "כשייסד אבי מורי הגאון זצ"ל ישיבת כיסא רחמים ועזב את ישיבת חב"ד – היה קשה לי להשליט משמעת בכיתה, עד שבאה לידי חוברת קטנה בשם 'מכתבים לבת ישראל', ובה כללים פשוטים ויסודיים בחינוך הילדים. ולאט לאט למדתי לחנך מתוך משמעת ואהבה ומסירות לתלמידים, וכמו שכתב הרמב"ם (פ"ה מהלכות תלמוד תורה הלכה יב) שצריך אדם להיזהר בתלמידיו ולאהבם".
תשע שנות חיים. בביקור אצל כ"ק מרן הרבי מליובאוויטש זי"ע
הרצח שבנה אימפריה
שמונה שנים לאחר שנוסדה 'כיסא רחמים', אירע הרצח המזוויע, ששינה הכל.
בשנים שקדמו לרצח דחקו הבנים באביהם לעלות ארצה. הם חוו התקפות מצד נערים מקומיים על רקע אנטישמי והרגישו שהקרקע בוערת מתחת לרגליהם. אבל רבי מצליח שמע שגם בארץ היהודים ישנה סכנת חיים לא פחותה וגם רצה להעלות בעצמו את הספרים העתיקים הרבים שהחזיק בספרייתו הגדולה.
בשיחה שערכנו עם מרן ראש הישיבה ב'משפחה' לפני מספר שנים, שמענו את הדברים הבאים: "הייתי אומר לאבא: 'אנחנו יושבים בארץ חרֵבָה ושממה'. בפסח האחרון אמרתי לו שאני חש כמו בגרמניה בשנות השלושים. הוא אמר לי: 'בני, אתה מגזים'. אמרתי: 'אני לא מגזים. אני יוצא מהבית, ערבים זורקים עלינו אבנים, יורקים עלינו'. פעם באוטובוס ירקו על הכובע ואני עשיתי את עצמי שלא מרגיש. אם אגיד: 'מה זה, מה אתם עושים?' – ירביצו לי. ירדתי בתחנה הקרובה וניקיתי את הכובע. אבל אבא לא יכול היה להיפרד מהספרייה שלו".
לבסוף, שלוש יריות אקדח ביום כ"א בטבת תשל"א (1971) הקדימו את הכל.
הרוצח השפל שהתנקש בחייו של רבי מצליח ביקש לשים סוף לפריחת התורה והיהדות, אבל רצתה ההשגחה וארבעים ושלושה ימים לאחר הרצח הועלה ארונו של רבי מצליח לארץ, ואז נפתח פרק חדש בתולדות עולם התורה הספרדי בארץ הקודש.
כיום מונה הישיבה אלפי תלמידים בכמה וכמה סניפים ברחבי הארץ, אולם היא התחילה בעזרת נשים צרה בבית כנסת קטן בפרדס כץ. בהמשך עברה לבניין קטן משלה, וכשגם הוא הפך צר מהכיל נבנו הבניינים המוכרים ברחוב הרב עוזיאל בעיר התורה והחסידות.
בהמשך הוקם סמינר, כולל ובית דין, ועם השנים העמידה הישיבה אלפי תלמידים בסניפים הפרוסים בכל הארץ, שרבים מהם משמשים כרבני קהילות ומורי צדק בארץ ובעולם.
כאשר שאלנו בעבר את ראש הישיבה אם האמין אי פעם שהישיבה תצליח כל כך, אמר: "לא האמנתי ולא פיללתי. הכל בחסדי שמיים".
אחד מאלו שהפכו את הישיבה לאימפריה רוחנית עצומה היה האח הצעיר שמונה בלוויה לעמוד בראשות הישיבה, הגאון רבי צמח מאזוז שייבדל לחיים ארוכים.
"מרן היה המלאך שמכה ואומר 'גדל'", מספרים בישיבה, "והרב צמח היה המְבַצֵע. כך התורמים הגדולים זכו לקשר קרוב עם מרן ראש הישיבה, אבל הרב צמח בעצם התנהל איתם. ראש הישיבה היה בעיניו תמיד גדול הדור והרב צמח הרגיש שהוא לא יכול להטיל על אחיו את האחריות גם בצד הטכני, מה גם שלעיתים הדבר לא התאים לו. לכן בהקדמת ספריו ראש הישיבה כתב דברי תודה לאחיו שאפשר לו לעסוק בתורה ולכתוב ספרים ביישוב הדעת".
שיטת העיון הספרדית
האמת היא שעד לפני פטירת רעייתו הרבנית אסתר לואיזה ע"ה, בחורף תשס"א (2001), ראש הישיבה כמעט לא הוציא את כתביו לאור העולם. מה שהשתנה מאז הוא בקשה של מרן הגר"ע יוסף זצ"ל שהגיע לומר דברי חיזוק בעצרת השבעה לזכרה.
אחד מבני המשפחה מספר: "הרב עובדיה הגיע ושאל למה ראש הישיבה לא מוציא ספרים לאור, כי הוא ידע שראש הישיבה כתב הרבה תשובות בהלכה. אמרנו לו שאכן יש הרבה כתבים, אבל הם מחכים לשעת כושר. הרב עובדיה דיבר עם אנשים מצֶוֶת הישיבה שיזדרזו להוציא את הספרים לאור העולם, וזה מה שגרם ליבול התורני המרשים שהופיע בשנים האחרונות".
תורה ורק תורה. ביציאה משיעור בהיכל הישיבה
את הספרים ערך צוות של תלמידי חכמים, שאת כולם הכיר ראש הישיבה מתקופת לימודיהם ב'כיסא רחמים'. הם הכירו היטב את סגנונו של ראש הישיבה ולפיו הם פעלו בכל עשרות הספרים שערכו בשנים האחרונות.
עם כל הכבוד ליבול התורני העצום, הספר הראשון שחיבר מרן זצ"ל היה בכלל קונטרס קטן ומרתק בשם 'דרכי העיון', ובו ביאר בהרחבה את שיטת העיון הספרדית שבדור האחרון דורשיה הלכו והתמעטו. עבור מי שלא הורגל בה היא יכולה להיראות קשה ומפרכת, אך לאחר שמתרגלים ללמוד בה, מלבד העונג הצרוף והאושר העילאי הטמון בכל יגיעה בתורה, מגלים בתוך דברי רש"י והתוספות תירוצים לקושיות רבות שיכולים לצוץ למי שלומד בדרכים קלילות יותר.
את היכולת לעיין החשיב מרן זצ"ל לכלי שבעזרתו יוכל כל אדם להבין את התורה כולה על בוריה. לא בכדי ב'כיסא רחמים' מקפידים עד היום לא לדלג על אף שורה במפרשים, ולוודא שההסבר אכן 'מולבש' על מילותיו של המחבר ולא מנותק מכוונתו המקורית.
בקשר לדרך הפלפול כתב ראש הישיבה בספרו: "ודע עוד קורא יקר שאין לנו שום דבר נגד הפלפולים. ובחו"ל למדנו ספרי פלפולים, כגון צל"ח ו'אור חדש' בפסחים, ו'לב אריה' בחולין ועוד (אם כי לא בשיטת בריסק 'שני דינים', כנהוג היום בישיבות)… אבל כל זה טוב ויפה אחר שמבינים את הפשט. לא כמו שעושים היום שמדלגים על רש"י ומאבדים אוצרות נפלאים הטמונים בו, ומדלגים על מהרש"א ואינם מבינים אותו כלל, ובונים שבעה רקיעים באוויר בלי להבין את הפשט".
להחמיר בהלכות שבת
בשונה מראשי ישיבה אחרים מרן הגר"מ מאזוז היה גם דיין ופוסק. במשך שנים רבות הוא ישב בראשות בית הדין 'משפט וצדק', ועד יומו האחרון השיב לשאלות בהלכה שנשאל מכל קצוות תבל.
רק בחודש אדר האחרון, מספרים מקורביו, לאחר שהתגלו בעיות שונות בשחיטת הרבנות הראשית בחו"ל, היו ספקות הלכתיים רבים בזמן שחג הפסח המתקרב הביא לדרישה מוגברת של בשר כשר מצד הקמעונאים.
רבנים מטעם הרבנות הראשית עלו למעונו של ראש הישיבה, בהם תלמידו הג"ר יגאל כהן שנבחר לאחרונה לחבר מועצת הרבנות הראשית, ושם הציגו בפניו את הספקות שבדבר. לאחר דיון ארוך ומעמיק בכל הנושא לפרטיו, הורה מרן מה שהורה והביא את הכל על מקומו בשלום.
כבוד אחרון. הלוויה ההמונית השבוע
את דרכו ההלכתית פירט ראש הישיבה בהרחבה במאמר ארוך שכתב בנושא חומרות וקולות בהלכות שבת. הוא סבר שאין להקל בהלכות שבת רק לפי צירוף ספקות וכדומה, אלא יש לשער אם קולא אחת תגרור קולא נוספת, ולהשתמש גם בשיקול הדעת.
מהסיבה הזו הוא סבר שיש להמעיט ככל הניתן בשימוש בשעון שבת, למעט מקרים שיש בדבר צורך בריאותי וכדומה. הוא היה מספר על עמי ארצות שונים שהגיעו לשאול שאלות הלכתיות ומעצם השאלה הבין שאם יקל יותר מדי – יגרום להם לזלזל, חלילה, בחומרת האיסור, בדיוק כמו שאם יחמיר עליהם יותר מדי – יגרום להם, חלילה וחס, להתרחק לחלוטין משמירת תורה ומצוות.
מלבד שו"תים עמוקים בכל חלקי 'שולחן ערוך' שבינתיים יצאו לאור בשלושה כרכים עבי כרס, השיב מרן בכתב גם עשרות אלפי תשובות קצרות לשואלים בענייני הלכה, השקפה, חינוך ילדים ושלום בית ועוד.
לעיתים הוא היה נוהג להשיב במילה אחת ('מותר', 'אסור', וכדומה) ובעת הצורך היה מאריך יותר, וגם מצרף את נימוק הדבר. כאשר היו מגיעות לפתחו שאלות משמעותיות בנושאים אישיים שונים, הוא היה נוהג להאריך יותר ולהתייחס בהרחבה לכל הצדדים בשאלה, מתוך דאגה והבנה לנפש השואל.
רשימה ספרדית בבני ברק
הפעם הראשונה שבה הופיע מרן בזירה הציבורית הייתה בשנת תשנ"ד (שלהי 1993), כאשר הקים רשימה ספרדית ראשונה שהתמודדה למועצת העיר בבני ברק בברכת מרן הגר"ע יוסף זצ"ל. ההצלחה שלה הביאה בפעם הראשונה נציגים בני תורה מעדות המזרח לשולחן העירייה, והוא היה הראשון שלמעשה זקף את קומתם של בני התורה הספרדים בבני ברק.
כך ראה ראש הישיבה חשיבות רבה בהתפתחותן של קהילות ספרדיות בערים החרדיות. הוא אף סבר שיש לשלוח אברכים מירושלים ובני ברק לערים אחרות כדי להקים גם בהן קהילות של תורה. כאשר, לדוגמה, ביקש משה אבוטבול (לימים ראש עיריית בית שמש וכיום סגן שר החקלאות מטעם שס) לייסד קהילה ספרדית-חרדית בעיר בית שמש, היה ראש הישיבה מהראשונים שחתמו על קול קורא לאברכים לבוא להתגורר בעיר ולסייע בהקמת הקהילה שהייתה בהמשך תשתית תורנית לבית שמש החרדית של ימינו.
לזקיפות הקומה הספרדית והחזרת העטרה ליושנה לא היה מקום כאשר היה מזהה מנהג שהשתרש בטעות או הנהגה לא מדויקת. כך, לדוגמה, דעתו הייתה שיש לברך 'בורא פרי הגָפן' (בקמץ) כמנהג האשכנזים, ולא 'הגֶפן' (בסגול) כפי שמקובל בקרב רוב בני עדות המזרח.
הוא היה אומר שאין אדם בעולם שנקי משגיאות ואין אף עדה או מגזר שחפים מטעויות. הוא היה נוהג לחזור בדרשותיו שוב ושוב על המילים "קבל את האמת ממי שאמרה".
הרצח שלא נשכח. אביו הגה"ק רבי מצליח מאזוז הי"ד
"כאשר סבא היה שומע קושיה על דבר מסוים שאמר", מספר אחד הנכדים, "הוא לא היה מהסס לחזור בו אם קרה שטעה. בעיניים שלנו ראינו את זה, ובכל פעם נפעמנו מחדש. אצלו הענווה הגדולה והשאיפה לאמת המוחלטת הלכו תמיד שלובות זרוע".
זה היה יכול להיות בשיעור בישיבה וזה היה יכול להיות גם כאשר קיבל הערה בכתב על תשובה הלכתית שכתב. "מאין ספור המכתבים שסבא קיבל בכל שבוע", ממשיך הנכד, "היו גם כאלה שבהם אנשים שאלו על הלכה מסוימת או מקור כלשהו שסבא אמר בשיעור השבועי. כמעט תמיד היה מדובר בהערות לא מוצדקות, אבל אם הייתה טעות באיזה מקור או שמועה מסוימת – סבא היה כותב להם בחזרה שהם צודקים.
"זה לא שהוא רק דרש מכולנו להיות אמיתיים, אלא בכל הליכותיו והנהגותיו הוא ביטא כל הזמן כמיהה לאמת האמיתית והשלמה".
הנה סיפור אופייני: "באחת הפעמים, כבכל שנה, הגיעו לקראת פורים גבאים של קופת צדקה ידועה כדי לבקש מסבא לחתום עבורם על מכתב הקורא לציבור לתרום עבורם. כמקובל במקרים כאלה, הם הביאו לרב שטר כחול של מאתיים שקלים וביקשו ממנו להכניס לקופה לצורך פרסומה. סבא מאוד לא אהב את זה, הוא ראה בזה חצי אמת, ואמר שאם הם רוצים תמונה – הוא יכול גם לשים שטר כחול משלו".
לצד זאת, כאמור, הייתה כאן ענווה שכמוה לא ראינו.
ר' אביתר כהן: "מרן לא היה נוהג על פי רוב לומר מקורות בשיעורים, היות שלא ראה בכך צורך מיוחד. כשהיו שואלים מקור הוא היה שולף על אתר, אבל כל זמן שהיה יכול הוא הסתיר את זה. בשנים מסוימות, כשהחלו לברך עליו בכנסים ואירועים גדולים 'ברוך שחלק מחוכמתו ליראיו', היו פעמים שמרן היה מנסה להסות את המברך ואם ראה שבכל זאת מברכים עליו – הוא גם היה יכול פשוט לעזוב את המקום".
ר' אביתר מוסיף: "מרן היה סמל של פשט ועיון בש"ס ובהלכה, אבל כבר בצעירותו היה בקי גדול בקבלה. באחד הספרים הוא רומז שגם בגלל העיסוק בחוכמת הנסתר היו לו הרבה ייסורים בגיל צעיר.
"דוד שלי, הג"ר מצליח חי מאזוז, ניסה לברר פעם עם הראשון לציון הגר"ש עמאר אם זה נכון שמרן ראש הישיבה בקי בקבלה והרב עמאר אמר לו: 'המקובלים היום יודעים קבלה, אבל ראש הישיבה הוא היחיד שמבין קבלה, ובכל זאת מתפלל כתינוק המשתפך לפני אביו"'.
הבית הנאמן
את האמת שלו ראש הישיבה היה משמיע מעל כל במה, בלי לחשוש מ'מה יאמרו' או מביקורת ציבורית כלשהי.
גם בימים שבהם שמו היה מוזכר בכל מהדורת חדשות ופוליטיקאים מימין ומשמאל היו מתגוששים סביב אמירה שהפריח באגביות ולא הובנה כראוי – בארבע אמותיו לא היה ניתן להרגיש כל סערה.
סדר היום לא היה משתנה כמלוא נימה חרף הסערה הציבורית התורנית וגם כאשר מסביב יהום הסער, בתוך החדר נשמע רק קולו של העט שחרט אותיות לדורות של לומדים.
זה לא היה ניתוק מהתחושה הציבורית, כי ראש הישיבה היה מודע היטב להלך הרוח. הוא ידע מה קורה, וגם אנו ב'משפחה' מעידים כי זכינו לקבל הערות והארות על דברים שפרסמנו בבמה זו. הוא אף פעם לא ניזון ממשב"קים או ממקורבים, כי אף פעם לא היו לו כאלה. היה חתן שדאג לו, נהג ותיק שהסיע אותו, ונכד ששהה בקרבתו רוב שעות היממה. אבל לא יותר מזה.
להחזיר עטרה ליושנה. בכינוס לצד המקובל רבי יצחק כדורי זי"ע
פעם, כאשר הזכרנו בפני ראש הישיבה את התקשורת שלפעמים יוצרת סערות ענק מדברים שהוא אומר בדרשות, אמר לנו: "הרב עובדיה, דיברו עליו פי מאה. כל מילה מחפשים, ואם אמרת איזו מילה שיכולה להתפרש לא טוב – עושים ממנה פירושים ופירושי פירושים. הם פשוט לא רוצים להבין את משמעות הדברים. מי שרוצה לשמוע דברים מדויקים – יש קלטות".
ואם היה משהו שהפך, בין השאר, את ראש הישיבה לדמות שהשפעתה חורגת מעבר לגבולות בתי המדרש הספרדים, היה זה אותו שיעור שבועי שנמסר על ידו במשך תשע שנים.
הוא היה פותח בפסוק מפרשת השבוע או עניין הלכתי שראה צורך לעורר עליו, ומשם היה ממשיך לעסוק בנושאים רבים שבמבט ראשון לא בהכרח נראו קשורים זה בזה. הוא היה שוזר גמרא והלכה, זוהר ומדרשים, ובולל את הכל ביד אומן, וגם משחיל סיפורים ושמועות ומעניק התייחסויות אקטואליות שונות.
ראש הישיבה גם היה מרבה לשלב חידודי לשון וראשי תיבות שקנו את לב הקהל, במשהו שהזכיר במקצת את אופי דרשותיו של מרן הגר"ע יוסף זצ"ל. ראש הישיבה היה נושא דרשה שגם אנשים שלא חובשים את ספסלי בית המדרש יכולים להבין בקלות, ועם זאת עמוסה באוצרות של ידע, שגם מי שכל שיגו ושיחו בתורה שואב ממנה השראה ודוגמה לגדלות אמיתית בתורה.
תקופה לאחר שהחל במסירת השיעור השבועי החל לצאת עלון שבועי בשם 'בית נאמן' שסיכם את דברי תורתו וערך אותם בצורה מונגשת לציבור.
הג"ר חננאל כהן, ראש מוסדות 'חכמת רחמים' והוגה הרעיון, מספר: "בהתחלה הדפסנו 5,000 גיליונות, אבל הכל נגמר מהר מאוד וקיבלנו הרבה תגובות של אנשים שמעוניינים בעלון ואין להם. לאחר מכן עלינו ל־15,000, אבל בינתיים עוד אנשים שמעו על 'בית נאמן' והגיעו עוד בקשות. בהמשך עלינו ל־30,000, וכך זה נמשך עד שהגענו בכל שבוע ל־100,000 גיליונות מודפסים, מלבד עשרות אלפים בחו"ל שמקבלים את העלון לכתובת המייל".
רב של כלל ישראל
בקהל הרב שליווה למנוחות את מרן ראש הישיבה זצ"ל, היו עשרות אלפים שלא בהכרח היו קשורים בדרך כלשהי ל'כיסא רחמים' או לציבור הספרדי בכלל. היה אפשר לראות שם אין ספור חסידי חב"ד וברסלב, וגם רבנים ידועים מהציבור הדתי-לאומי והמוני כיפות סרוגות משלל גוונים.
הקשר עם חב"ד התחיל, כאמור, כבר בתקופת בחרותו של ראש הישיבה, אבל הוא המשיך בשנים הבאות בקשר עם כ"ק מרן הרבי מליובאוויטש זי"ע.
בראשית שנת תשנ"א (1990), לאחר שרעייתו של ראש הישיבה הרבנית אסתר ע"ה קיבלה התקף לב ואושפזה בבית החולים, קבעו הרופאים כי היא תישאר חסרת הכרה. אחד מקרוביו עבר אז בחלוקת הדולרים המפורסמת לצדקה שניהל הרבי מליובאוויטש והרבי בירך. לאחר שבועיים היא השתחררה, בהכרה כמובן.
בכסלו תשנ"ב (1991), שנה לאחר מכן, הגיע ראש הישיבה לרבי להתברך עם בני משפחתו. בלי שום קשר למנהג הרגיל, הגיש להם הרבי תשעה דולרים. הרבנית אסתר ע"ה חיה עוד תשע שנים לאחר מכן, וראש הישיבה הבין למפרע כי לכך כיוון הרבי בהענקת הדולרים.
בתקופת הסכם אוסלו (תשנ"ה, 1995) הביע ראש הישיבה התנגדות נחרצת להסכם והזכיר במהלך השנים את עמדתו של הרבי מליובאוויטש בהקשר זה שניחנה בראייה צופה פני עתיד. כך גם בקשר לתוכנית ההתנתקות מגוש קטיף (תשס"ה, 2005).
"הוא גם היה אור גדול עבורנו, בני הציונות הדתית, שחיפשנו דמות חרדית גדולה שתגבה אותנו במאבק על שלמות הארץ", סיפרו השבוע המוני מלווים ברחובות בני ברק. "הרב עמד בראש ישיבה חרדית מפורסמת, אמר תחנון ביום העצמאות וכנראה לא ראה במדינה 'יסוד כיסא השם בעולם' – אבל הוא כיבד כל מי שהגיע לבקש ממנו ברכה, והביע הערכה גם לרבנים שלנו. היו ישיבות רבות שהיו עולות אליו לקבל ברכה ותמיד זכינו ממנו למאור פנים".
אחרי שמונים שנות הרבצת תורה, לקראת ערב יום ראשון השבוע נטמן מרן הגאון רבי מאיר מאזוז זכר צדיק לברכה ליד רעייתו הרבנית אסתר ע"ה.
תמו ונשלמו חיים שלמים שהיו גדושים צער וייסורים, אבל באותה מידה היו עמוסים בלימוד תורה בכל עת ובכל זמן. והמוני תלמידים נושאים עיניים נפוחות השמיימה בזעקת 'אבי אבי רכב ישראל ופרשיו'.
בתפילה שיהיה מליץ יושר בעדנו ובעד כל עם ישראל.
מרן שלי
אחיה ביתאן, זעירא דמן תלמידיא
כתלמיד ראיתי בעיניי שני מרן ראש הישיבה.
מרן אחד שרבנים חשובים עלו עליו לרגל, ואישי ציבור ופוליטיקאים שונים היו מגיעים לביתו, פעמים בגלוי ופעמים תחת מעטה חשאיות, כדי לקבל ברכה ועצה.
הסיפורים הציבוריים חשובים, אולם אנשים גדולים ניכרים בדברים הקטנים, וכאן גדלותו של מרן הייתה ניכרת גם ביחסו אלינו, התלמידים הצעירים.
היינו יושבים לפניו בצורת חי"ת, ובכל יום תלמיד אחר היה 'מגיד השיעור'. אחד מאיתנו היה מסביר את הגפ"ת, ומרן היה מוסיף ושואל שאלות לחידוד ההבנה וחידוד התלמידים.
רב ותלמיד. כותב השורות במחיצת מורו ורבו ( מסגרת 'מרן שלי')
בשלב מסוים בשיעור הייתה נזרקת לחלל האוויר קושיה וכאן הכל נעצר. הבחורים כולם היו שומרים על שקט ומרן היה מקמט את מצחו לחצוב עוד יהלומים מדברי המפרשים. בשלב מסוים ראש הישיבה היה דופק קלות על השולחן ואנחנו כבר הבנו שיש תשובה לשאלה.
בפעמים אחרות את התשובה לקושיה היה מרן מוצא דווקא בשינוי הגרסאות. הוא היה קורא את הנוסח ומציע החלפה של אות באות כדי לתרץ את הקושיה. כמעט תמיד מצאנו את הגרסה המתוקנת כתובה וחקוקה בכתבי היד הקדמונים, כאילו חיכתה דורות עד שיבוא רבי מאיר.
באחד השיעורים נלמדה בחבורה תשובת הגאון יעב"ץ (מרן חיבב עד מאוד גאון נדיר ותקיף זה, ונדמה שהיו כמה קווי אופי מקבילים ביניהם). בשלב מסוים בשיעור אחד הקטעים בתשובה היה נראה בלתי פתיר בעליל. התשובה נקראה שוב ושוב, אולם פתרון אין. מרן ביקש מהבחורים לחשוב על השאלה ולמחרת, עם פתיחת השיעור, שאל מרן מי הצליח למצוא תשובה לקושיה.
האמת הייתה שאף בחור לא הצליח למצוא הסבר לקטע המוקשה ומרן ביקש שוב את שו"ת יעב"ץ. במשך דקות אחדות התמלא מצחו הטהור קמטים-קמטים. כל קמט וקמט לימד אותנו במקצת מהי אותה גאונות שמרצדת במוחו רצוא ושוב.
ופתאום דפיקה קלה על השולחן.
במוחו הגאוני שיער מרן שאחת המילים נכתבה במקור בראשי תיבות שהמדפיסים במשך הדורות פתחו באופן שגוי. הוא הבין מה כתב היעב"ץ במקור, איפה שגו המדפיסים, וכיצד שינוי המילה יביא הכל על מקומו בשלום (לאחר עיון בכתב היד המקורי התברר שכך היה).
המחזה הזה התרחש בדורנו שלנו עד לפני חודש ימים בלבד, אולם לנו נדמה שמאז חלפו שנים ויובלות.
אבא,
היית מבוגר מאיתנו, הבחורים בשיעור ג', בשישים שנה, אבל הרבה פעמים הרגשנו שאתה מבין אותנו כאילו אתה חי בדור שלנו.
ידעת לפרגן לבחורים על קונטרס חידושים שכתבו או תשובה קטנה בהלכה, למרות שעבורך החידושים שלנו היו בעצם ההווא אמינא שלך. לעיתים כתבת לנו הסכמה ובתווך השחלת הערה קטנה, רק כדי לשמח אותנו ולזרוע בליבנו קצת אושר.
לא הרפית ותמיד דרשת מאיתנו להתפתח, כמו שבכל ישותך הבעת סלידה מוחלטת משטחיות וקלילות בעיון התורה, אבל אותנו הדרכת כמו אבא רחום שעושה עם בנו את צעדיו הראשונים. ידעת מתי להרפות ומתי לדרוש, מתי לקרב ומתי לרחק.
וגם בזמנים שבישיבה שרר לחץ לימודי ומבחנים ללא סוף, בקרבתך תמיד שררה שלוות עולמים נדירה. לא סתם אנשים מכל גוני הקשת ביקשו את הנהגתך, כי תמיד הכלת את כולם ללא סוף.
אנא נפשי כתבית. מרן הגר"מ מאזוז זצ"ל מציג את היומנים בפני עורך המגזין. כשלצידו יבלח"א הגאון רבי צמח מאזוז, אחיו וממשיכו בראשות הישיבה
ויותר מכל ר"מ אחר, הבנת את הבחורים שהתקשו הכי טוב שאפשר. ידעת לדבר אל ליבם ולא פעם ולא פעמיים שוחחת איתנו באופן אישי כדי שננסה להתאמץ רק קצת יותר.
ופעם, כשנשאלת על אתגרי החינוך בדורנו, אמרת ברחימאות אבהית: "על דורות עברו אמרו 'שמאל דוחה וימין מקרבת', אולם בדורנו הן השמאל והן הימין צריכות לקרב".
סיפרת לאותם בחורים מתקשים על עצמך, גילית להם על הייסורים שהיו מנת חלקך בלי שיקולים של כבוד מדומה, ואת הכל עשית רק כדי שיהפכו להיות ברבות הימים רבנים ומורי הוראה בישראל.
עם ישראל איבד השבוע את גדול הדור; אנחנו, הבחורים משיעור ג' וכלל התלמידים, איבדנו אבא
היומן הגנוז של הרב מאזוז זצוק"ל
היין מגן עדן, הנס של החיילים והלירות מהבאבא סאלי: לפני שמונה שנים חשף מרן הגר"מ מאזוז זצוק"ל את יומנו האישי בפני אריה ארליך | קטעים נבחרים
אריה ארליך
את היום ההוא בניסן תשע"ז (2017) כמדומה שלא אשכח גם בעוד שנים. יותר משעתיים ישבתי במחיצתו של הגאון המופלא, פאר רבני תוניס שכל רז לא אניס ליה, והוא, בענוות חן, מראה לי את היומנים שכתב מגיל ילדות ועד לשנותיו המאוחרות בארץ הקודש.
הכל רשום בהם בכתב יד נהיר. החוויות והמחשבות נשפכות בטבעיות על הדף, והופכות למסמך מרתק שמאלף בינה. כך צומח גדול בתורה בקנה מידה של פעם בכמה דורות.
יומני הגר"מ מאזוז זצוק"ל משתרעים על כ־65 שנים: כתיבתם החלה בשנת תשי"ב, בהיותו בן שבע, ונמשכה עד לשנים האחרונות.
באותה הזדמנות, בחדרו שבבניין הישיבה, שאלתי את ראש הישיבה:
מתי החל הרב בכתיבת היומנים?
הגר"מ מאזוז זצוק"ל: "לא כתבתי יומנים באופן שיטתי. אם אירע דבר שהוא חשוב לי – הייתי רושם. עד היום אני נוהג כך. הרב חיד"א עשה יומן. אחרים עשו יומן. גם מרן הרב עובדיה זצ"ל, היה לו יומן".
ראש הישיבה שלף בערגה דפי יומן כתובים בקפידה, שאף הוא עצמו לא זכר את דבר קיומם אי שם עד אשר נשלפו לאחרונה מהמקום שבו נגנזו. אירועים בולטים זוכים לתיעוד: יום העלייה ארצה, הקמת הישיבה, הקשיים שבדרך.
להלן קטעים נבחרים מתוך היומנים.
ר"מ בגיל 17. מרביץ תורה לעדרים בישיבה בתוניס
ז' באייר תשי"ב
"הכנתי פרשת תזריע ומצורע מתיקון סופרים. תזריע לא עשיתי בה שום שגיאה, ומצורע טעיתי בה מעט טעויות".
ד' בכסלו תשכ"ב
"ביום סעודת יתרו, ט"ז שבט התשי"ח, בא תפלין דרש"י שלי מג'רבא, והתחלתי להניח אותו ביום ראשון לסדר משפטים י"ט שבט התשי"ח. וחגיגת הבר מצוה עשיתי בס"ד יום ג' ניסן התשי"ח (עשרה ימים לפני הזמן, משום חשש חמץ). ותפלין דר"ת הנחתי ארבע שנים לאחר מכן, יום ראשון ד' כסלו התשכ"ב – א' לסדר ויצא".
"ט' חשון התשכ"ג
"זה כמו שלש שנים (בחורף ה'תש"ך) בא לכאן רב אשכנזי אחד ושמו ר' ניסן פינסון שליט"א, מחסידי חב"ד, ורצה לייסד כאן ישיבה. ובראשונה התנגדו לו אנשי הקהילה וכדומה, וייסד רק בית ספר לבנות ברחוב די רונכלי. ושוב עשה גם כן ישיבה לבנים ונפתחה ביום י"א שבט התשכ"ב. ודיבר עם מר אבי יצ"ו להסכים שאני אַלַמֵד שמה. ועכשיו אני מלמד שם גמרא, ופעמים רבות בא שם מר אבי יצ"ו.
"ביום הראשון שבאתי היו בה רק שני תלמידים – אחד מספ'אקץ (ספאקס. עיר בתוניסיה. א"א) ואחד מג'רבא. ועכשיו בקיץ הזה יש בה כארבעים תלמיד – מהם מג'רבא ומהם מבן גרדאן ומספ'אקץ ומגפ'צה ועוד.
"ביום ראשון כ"ד לנוכחי (אלול), חזרו כל התלמידים למקומותם, לחוג עם משפחתם, ואפשר שיבואו אחרי סוכות. הם לומדים בימים אבג"ד בשבוע גמרא. ובימים ה"ו פרשה בתיקון סופרים ודינים מבן איש חי (אצל מורי אבי יצ"ו) והכתבה ודקדוק ועוד. ועושים בחינה בשאלות בכתב כל חודש".
חשוון תשל"א
"בליל חמישי לסדר 'ואנשי העיר אנשי סדום', י"ג חשון התשל"א (זה היה בחודש רמצ'אן), הייתי עובר בלילה אחר ערבית בשעה 6.15 ברחוב דה-כאן-כל הסמוך לאויני די לונדר. והנה ראיתי במדרכה השנייה שלושה גויים בחורים בעלי קומה, יימח שמם וזכרם. הסרתי את הכובע הגדול והלכתי בכובע הקטן (כבר חטפו ממני שלושה כובעים לשעבר). הם הרגישו בזה, ואחד מהם התחבא לי מאחורי המכונית, פצע אותי בפניי, ושבר המשקפיים והשליכם ארצה. ולקח הכובע מידי ומתח אותו בכל כוחו. ולא די להם זה שאני עברתי את הרחוב ופניתי להמשיך לאוי'ני די לונדר, אלא שרדפו אחריי וכמעט רצחוני נפש, לולי שזעקתי מר בכל כוחי ובאו גויים רבים ואנשים גרי הרחוב ויושבי בית קפה, והם בינתיים נחבאו או נסתתרו.
"סוף סוף, בלילה חזרתי עייף ורצוץ לביתי, והחלטתי שלא ללכת ברחוב ההוא עוד. ושבח לק-ל שגבה ממון ולא גבה נפשות, כי הזכוכיות של המשקפיים לא נשברו ולא פגעו בעיניים כלל. כל זה כדי לקיים מה שנאמר בתוכחה 'ובגויים ההם לא תרגיע'.
"למחרת באתי לאבי מורי הגאון זצ"ל הביתה, וסיפרתי לפניו מר שיחי, וצווחתי לאבא ככרוכיא: 'די, די לשבת בעיר הזאת. עד כמה נסבול ונשתוק?! האינך רואה שאין מכוונים להכות סתם או לכסף אלא לנפשות, בר מינן?!' והוא, זיע"א, שמע בשום לב אך לא נתן לי מענה. הוא חשב כי יגמור לפחות את הספר שלו והעלאת הספרים ארצה, ואחר כך יושם קץ לחיי הגלות המרה והזעומה. אך מן השמיים לא רצו בכך, והיה מה שהיה בעוונותינו הרבים".
טבת תשל"א
"בבוקר יום שני כ"א טבת התשל"א, פרשת וארא, היה אבי מורי הגאון מצונן וחלש, וגם כלי הנטילה הביאו לו סמוך למיטתו. ואמרה לו מרת אמי, 'אל תצא החוצה כי הזמן קר מאוד'. ויען לה כי אולי לא ימצאו מנין בבית הכנסת להתפלל בזמן המדויק של הנץ החמה. והלך לבית הכנסת ר' דוד פרץ מעוטף בטלית ותפלין, ובכיס גלימתו שני ספרים 'חק לישראל'. ועבר לפני התיבה, ודייק לסמוך גאולה לתפלה בהנץ החמה בדיוק. ובברכת כהנים האחרונה שלו, שם ידיו הקדושות על ראשינו ובירכנו כרגיל.
"אחר כך, בשעה 8:30 יצא מבית הכנסת, ובידו תלמיד קטן כבן שבע שנים. הלך לשוק אלבחרי לקנות דגים, ויראנו גוי עריץ אחד בשם עלי אלגרבי שר"י, שהיה בבית קפה הסמוך שם, והיה לו בכיסו רובה עם שלוש מחסניות, בכל מחסנית שבעה כדורים, סך הכל עשרים ואחד כדורים. ועוד היה לו בשרוול בגדיו 4 אולרים…
"ומייד כשראהו רדף אחריו כל הרחוב הנ"ל חֶרֶשׁ. וכשעבר רי דיוו'אל, לא יכול לעשות שם כלום מפני רוב העוברים ושבים, עד שהגיע מורי אבי זצ"ל לרחוב פורטיסטאן בסופו, ושם הייתה רק חנות אחד של חנות (עטטאר). ובדרך כלל לא היו כל כך אנשים ברחוב, יען כי היה יום אידם, 18 ג'אנויי, ואין תלמידי בית הספר וכו'. ויכהו שם נפש שתי יריות, אחת באה על ירכו והשנייה באה על פניו והורידה לו שן אחת.
"ותכף ומייד זז מורי אבי זצ"ל אחורנית לרחוב חוואריון, והתנפל על מרפסת אחת צועק מצער הכאב, אך התלמיד הקטן הנ"ל נשמט מידו והחזיר פניו לראותו. והעריץ הנ"ל ימ"ש לא טמן ידו בחיקו, ויכנו פעם שלישית ויקלע למצחו מצד שמאל. ובעוונותינו הרבים נפל מתבוסס בדמו ונתלכלך הכיס של טלית ותפלין וגם הסידור תפלה בדם, גם כל הבגדים…
"מה אספר ומה אומר, בשמוע העניין הנורא הזה, נבהלנו, ואינני יכול לספר עוד פרטים, כי גדל הכאב מאוד. מה נענה ומה נאמר, קול נהי נשמע מציון איך שודדנו, בושנו מאד כי עזבנו ארץ, כי פחד פחדנו ויאתינו ואשר יגורנו בא לנו בעוונותינו הרבים. מורי אבי זצ"ל הי"ד היה מפחד מהיריות בארץ ישראל, והנה קרה לנו כאן יותר מזה בעיר שקטה ושלוה לכאורה, לעיני השמש ולעיני הכל".
תשל"ב
"שמעתי ממרת אמי, שבילדותי כשהייתי הולך אִתה ועוברים על יד כנסיה של נוצרים או פסל של אותו האיש או אנדרטה וכדומה (היו מקומות בודדים כאלה בתונס), הייתי מזדקף מלוא קומתי. וכששאלה אותי, על מה? עניתי לה, כדי שלא אשתחווה לעבודה זרה. ואני זוכר גם כן שכך היה. וגם כשבאו ללמד אותנו צרפתית בבית הספר 'אור תורה' (הייתי בגיל שש בערך בשנת התשי"ב), סירבתי ואמרתי: צרפתית זו עבודה זרה. כן היה לי זיכרון חד בילדותי. וסימנך: לעולם לא אשכח פקודיך (תהלים קי"ט צ"ג) ר"ת בגימטריא נאמ"ן.
"וכשהייתי שוכב לישון בערב שבועות או ערב פסח או ערב הושענא רבה, היה עולה בזיכרוני כל מה שעשיתי ושלמדתי מיום הראשון שנכנסתי לבית הספר. ועד היום אני זוכר יום ראשון שאבא זצ"ל לימדני אל"ף בי"ת (בגיל שלוש בערך) ואת הפינה והמקום. וכשהגיע לאות כ"ף פשוטה ואמר לי תגיד כּא"ף. לא רציתי לחזור אחריו ואמרתי: 'אני ירא' (בערבית 'נכּא"ף!' זה דומה לאות כּאף!) ואבא צחק. כן זכורני יום ראשון שניסיתי לעמוד על רגליי, וזה כמדומה בפורים התש"ו, בן אחד עשר חדש".
תשל"ג
"כשהייתי כבן ארבע-חמש לקחתי עִפָּרוֹן צבעוני (לורד), והתחלתי 'להגיה' בסידור התפלה על פי כללי דקדוק שלימדני מר אבא זצ"ל. בברכת 'אהבת עולם': בעבור אבותינו שֶׁבָּטְחוּ בך, הצגתי געיא גדולה (קו עומד) מתחת לבי"ת במילת שֶׁבָּטְחוּ. גער בי מר זקני ר' רפאל זצ"ל: מה אתה מקשקש שם בספר? עניתיו: כך צריך להיות, אחרת תהיה הבי"ת בקמץ חטוף (קמץ קטן) מפני השווא שאחריה. הלא כה קבע ר' שאול בלחם הבִּכּוּרִים…
"וזכור לטוב מורי ורבי ועטרת ראשי הרה"ג ר' יצחק בוחניךּ זצ"ל, שלמדנו אצלו בכל יום שישי חומש ברש"י על הסדר, עד סוף התורה (וזה נמשך כמה שנים). ולא דילגנו אף דיבור – בין בדקדוק, בין בציורי מלאכת המשכן וכו'. וגם כשהדברים מסובכים מעט בדקדוק בשיטה הישנה – השתדלנו להבין אפילו חצי הבנה. וכן זכיתי ברוך השם לחנך תלמידים בחו"ל. והיום בתלמודי תורה חרדיים מדלגים כל דיבור רש"י בחומש שיש בו ריח דקדוק. ודיברתי על זה הרבה בת"ת 'איש מצליח' שלנו, ואשרי המדבר על אוזן שומעת".
יום רביעי כ"א בתמוז ה'תשל"א, שעה 2:55 אחה"צ. (ביקור ראשון בכותל)
"ביקרתי לראשונה בכותל המערבי, במלאת שישה חדשים לפטירת מורי אבי זצ"ל, הכ"מ הי"ד. אחר כך, בשעה 4, ביקרתי על ציון אבי מורי הגאון זצ"ל לראשונה. עשינו הטקס של המצבה בהר הזיתים, ומשם הלכנו להתפלל מנחה בכותל וערבית בבית הכנסת אוהלי שרה. ונאם שם הרב דוד גז והרכ"ץ יצ"ו".
תשל"ב (ביקור אצל הבאבא סאלי)
"התארחתי שבת אחת אצל הגאון רבי רפאל כדיר צבאן זצ"ל בנתיבות. הרב צבאן שהיה בקשרי ידידות עם הבאבא סאלי, לקחני לבאבא סאלי לסעודה שלישית והציג אותי בפניו כבן של החברותא שלו, רבי מצליח זצ"ל.
"בתחילה מזג לי הבאבא סאלי כוס יין, אבל מאחר שהקפדנו בבית אבא לא לשתות יין שנעשה בחוץ, והמשכנו להקפיד בזה בשנים הראשונות בארץ, והיינו עושים יין בבית, אמרתי לו: 'אני לא שותה יין שנעשה בחוץ'. הרב צבאן לחש לי: 'אתה לא שותה יין של באבא סאלי? מה קרה לך? זה יין המשומר שהביאו אותו ישר מגן עדן!' במקום זה הגיש לי שתי כוסות עראק, ושתיתי. (לאחר מכן, שאלתי אם הוא עשה את היין בבית, ואמרו לי שהוא לוקח יין רגיל של כרמל מזרחי וכדומה, שאין בו מגע יד אדם כי נעשה במפעלים וממילא אין בו החשש של אבא ז"ל ממגע מחללי שבת). אחר כך שילב את ידו בידי והחל לשיר את הפיוט 'יחיד רם'. ואמר לי 'זה השיר עשה אותו הבן שלי רבי מאיר', והיה ניכר שהוא מתרגש מכך שזהו השיר של בנו.
"לאחר הסעודה פנה אלי הבאבא סאלי ושאלני: 'כבודו יודע ללמוד זוהר?' עניתי 'קצת'. אחר שלמדנו זוהר, פנה ואמר לי: 'שאל בני מה אתה רוצה'. אמרתי לו: 'לפני זמן מה נולד לי בן למזל טוב אחרי כמה שנים, ואני רוצה גם בת כדי לקיים מצוות פרייה ורבייה'. אמר לי: 'הבת נתונה לך', והוסיף ברכות עד בלי די שאאריך ימים ושנים, שאזכה לראות בביאת המשיח ואעשה שבע ברכות לכל בניי.
"באותו יום במוצאי שבת, נתן לי הרב 50 לירות (5 שטרות של 10 לירות), ומסרתי לישיבה והוצאתי קבלה. באותו זמן לא ידעתי שצריך לשמור עליהם [על השטרות] כמו קמיע לשמירה. ונתן גם כוס קטנה, וגם היא נשברה בעוה"ר".
חול המועד סוכות התשל"ד (מלחמת יום הכיפורים)
"היינו בפחד גדול על החיילים במלחמת כיפור… והשי"ת עזר להם בניסי נסים וצלחו את התעלה כידוע. וזה היה ביום הושענא רבה, כשאמרנו את ההלל. ואז נתיישב לנו הפסוק 'ישראל בטח בהשם עזרם ומגינם הוא'. שלכאורה היה לו לומר עזרכם ומגינכם הוא, ולמה פתח לנוכח וסיים בנסתר? וזה ביאור הכתוב: ישראל בטח בהשם (ואל תדאג על החיילים, כי) עזרם ומגינם הוא".
ד' בשבט התשד"מ (פטירת הבאבא סאלי)
"יום פטירת הרב הקדוש ר' ישראל אבוחצירא זצ"ל (המכונה 'באבא סאלי'). לא יכולתי להגיע להלווייתו בנתיבות מפני חולשת בריאותי בעוה"ר, וישבתי בבית (ברחוב חזון איש 11 ב"ב) מהבוקר עד הערב, ורשמתי לי ראשי פרקים למאמר 'הכתב והמכתב', ואחר כך הרחבתי הדברים במכונת כתיבה, וגמרתי לעתות ערב בס"ד וחתמתי למחרת".
בוקר ט' בחשוון התשמ"ה (מעבר דירה)
"עלה בדעתי תכף כשקמתי כי ראשי תיבות יגו"ן – ייסורי גוף ונפש. ויומתק, כי יגון הוא ס"מ, שהוא מביא את כל הייסורין רח"ל, כמאמר רז"ל (ב"ב דף טז ע"א) 'הוא שטן, הוא יצר הרע, הוא מלאך המוות'. ובו בלילה בחלומי ראיתי את אבי מורי הגאון זצ"ל כמה פעמים עוזר לי בהעברת הבית. יהי רצון שטוב הוא וטוב יבשר. וכן היה, כי ביום ה' בכסלו ה'תשמ"ה העתקתי ברוך השם דירתי מרחוב חזון איש (אחרי שגרתי שם שלוש שנים ועשרים יום) לדירה משלנו ברחוב הרב עוזיאל בבני ברק. יה"ר בסימן טוב ובמזל טוב והצלחה ובריאות איתנה, אמן".
מוצ"ש ג' בתמוז תשנ"ד (פטירת כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש)
"הסתלק הרבי מחב"ד ע"ה יום א' פרשת חוקת, לסדר 'אדם כי ימות באהל', אד"ם נוטריקון אדמו"ר מליובאוויטש. 'כי ימות באהל' בגימ' תלמוד בבלי, שהיה בקי בכל הש"ס בע"פ (וכדרשת חז"ל שממית עצמו על התורה). 'ימות' בגימטריא ג' תמוז. 'באהל' רומז שקיבל אירוע מוחי באהל חותנו ז"ל שנתיים לפני כן (ביום ז"ך באדר ראשון התשנ"ב) כשהיה בתענית כל היום והוא בן פ"ט שנים. וזהו 'כל הבא אל' (בגימטריה פ"ט) האהל וגו'. יה"ר שימליצו טוב הוא וחותנו זי"ע בעד כל ישראל לגאולה שלמה בקרוב אכי"ר".
א' דר"ח אלול התשס"ג (ניתוח קטרקט)
"היום קיבלתי לראשונה כיתה של 21 תלמידים שלא פיללתי להחזיק אותם אחרי שעברתי ניתוח קטרקט בשתי העיניים, ואינני יכול לקרוא בספר, רק בעזרת משקפי קריאה מסנוורים. ואף על פי כן הייתה סייעתא דשמיא והשיעור עבר יפה והיה לי נוחם ופורקן מצרותיי בעוה"ר".
ט"ו בכסלו תשס"א (פטירת רעייתו הרבנית ע"ה)
"בשעה 6:52 בליל רביעי ו"י בכסלו התשס"א, יומיים לפני שמתחיל הערב להתארך (ב-15 בדצמבר), עצמה המנוחה את עיניה לנצח, אחרי ששקעה החמה ויצאו הכוכבים והתפללנו מנחה וערבית. נסעה לעולם שכולו טוב לעולם שכולו ארוך, והיא בת 56 שנים. מייד התנגנו בלבי דברי המקונן (בשינוי מה): גָּוְעָה, וְהַחַמָּה בְּמוֹתָהּ גָּוְעָה, עַל זֹאת בְּמַר תִּבְכֶּה יְרוּשָׁלָיִם. ובאותו הלילה צפיתי שלא יעלה השחר למחרת, כמאמר רבי יהודה הלוי בשיריו 'ליל הפרדה לא שאלנוהו מאור / בוקר ואולם בא בעל כורחנו'".
סוכות תשע"א (ביקור אצל מרן הגר"ע יוסף)
"ביקרתי את מרן הגר"ע יוסף, לרגל יום הולדתו ה־90, יחד עם אחיי רבי צמח ורבי רחמים, ואמרתי לו שיום הולדתו מוזכר בפרשת אותו שבוע: 'ויהי בישורון מלך', 'מלך' בגימטריא 90".
—-
מכתב למערכת מ'נאמ"ן ס"ט'
תגובותיו של ראש ישיבת כיסא רחמים מרן הגאון רבי מאיר מאזוז זצ"ל למערכת 'קולמוס'
הרב אליהו גוט
אחת התגליות הגדולות שנחשפו עם השנים ב'קולמוס', המוסף התורני של 'משפחה', הייתה במאמרם של הרב (משה) אייזיק בלוי והרב מרדכי וינטרויב (גיליון 73, ניסן תשס"ט) שבו הם פרסמו הוכחות שספר התורה המיוחס לר"ן הנמצא כיום בספרייה הלאומית כלל לא היה שלו. היה זה לאחר שנחשף כתב יד של רבנו ראובן בן רבנו ניסים – בכתב היד של חידושי הר"ן על מסכת בבא מציעא. בסופו של כתב היד נמצא דף שעליו כתוב, בין השאר: "זה הספר כתב בן הרב ר' ניסים זלה"ה", וכתובת נוספת מפורשת יותר: "…והוא מכתיבת הרב ר' ראובן ניסים זלה"ה".
ייחוסו של ספר התורה העתיק לר"ן מתבסס על לוחית כסף שצורפה לספר התורה, שעליה כתובת ההקדשה של הספר על תנאי לבית הכנסת קהלת יעקב בברצלונה בשנת ה'צ"ו, ובה נכתב שהספר הזה כתב לעצמו ולזכותו 'ניסים בן א"א מו"ר ראובן גרינודי'. על גבי הספר עצמו, בגב העמוד הראשון, שלא כנגד הכתב, נרשמה כתובת מרגשת ונוגעת ללב, שנכתבה בידי ר' ראובן בן הר"ן, המספרת את הקורות בקהילות ספרד בגזרות של שנת קנ"א וכיצד הצילו את הספר הזה.
אלא ששני כתבי היד כביכול של רבנו ראובן בן הר"ן שונים בתכלית זה מזה, ואם כן אחד מהם חייב להיות מזויף. החשיבות של הייחוס המדויק של ספר התורה הוא שכמעט לא נשתמרו ספרי תורה מזמן כה קדום, ובאמצעות ספר זה, שכאמור כתבו אחד מגדולי רבותינו הראשונים, נשפך אור על כמה הלכות בדיני ספר תורה, בפרט לצורת האותיות כפי מסורת הכתיבה הספרדית, ובעיקר לצורת האות צד"י.
המאמר הגיע גם לידי מרן הגאון רבי מאיר מאזוז זצוק"ל, אשר נחשב לאחד המומחים הגדולים למחקר תורני. לאחר העיון בדברים העלה הרב על הכתב מאמר שלם מנומק היטב המציג זווית שונה בכל העניין. אחר בקשת הרשות ניאות הרב שנפרסמו ב'קולמוס' כלשונו, וכך נעשה בגיליון 102, מנחם אב תשע"א.
במאמרו המרתק טען הגר"מ שהמסקנה שמדובר בשני כתבים שונים נובעת מחוסר ידיעה פשוט שישנם שני סוגי כתב ספרדי שלעיתים היו משתמשים בהם במקביל. עם עוד הוכחות מעניינות הוא מגיע למסקנה נחרצת כי מדובר בספר תורה שכתבו הר"ן בעצמו.
על המאמר חתם כדרכו 'נאמ"ן ס"ט / בני ברק' וכותרתו היה 'על טענת זיוף בס"ת של הר"ן'. נביא כמה ציטוטים מהמאמר הארוך והמפורט (למעיינים הוא נמצא ב'אוצר החוכמה' בגיליונות 'קולמוס', גיליון 102).
"באה לידי חוברת 'קולמוס' (המוסף התורני של עיתון 'משפחה') ניסן התשס"ט, ושם תחת הכותרת 'הכתובת המזויפת על ספר התורה' האריכו למעניתם הרב משה אייזיק בלוי והרב מרדכי וינטרויב להוכיח בשם חוקרים שונים שהס"ת המיוחס להר"ן שנכתב בשנת ה' אלפים צ"ו, אשר על פיו הוכיח הרה"ג ר' אריה ליב פרידמן זצ"ל בספר צדקת הצדיק (ירושלים תשמ"ח, עמוד מ) את צדקת וכשרות צורת הצד"י ביו"ד הפוכה כמנהג הספרדים – אינו אלא זיוף מוחלט, וזה ע"פ צורת הכתב הספרדי, ויובאו דבריהם להלן".
רק נציין שבמערכת 'קולמוס' התקבלו במשך השנים הערות של ראש הישיבה גם למאמרים אחרים, ואפילו ציונים מפורטים (כולל עמוד, טור ושורה) לטעויות כתיב וכדומה.
תורתו תגן בעדנו, אמן.
