זו מילה שלא שמים בכותרת משנה של כתבה. זו מילה שבכלל לא אומרים. זו מילה ששותקים ועוצמים מולה עיניים וכששומעים אותה צועקים 'חס וחלילה'. אבל אם מסכימים לשמוע וגם להסתכל, מוות יכול לגלות לנו כל כך הרבה על החיים | פרדה מאדם קרוב היא לא רגע אחד של קו ישר שאחריו אין עוד. זהו תהליך שיכול להיות ארוך ומטלטל, ובד בבד גם מופלא ועמוק. מוות עשוי להיות הזדמנות חיים, וזה לא משחק מילים | מתחילים מהסוף
תמר עבודי
כָּל הַלַּיְלָה בָּכִיתִי
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם
אוּלַי יֵשׁ מָוֶת שֶׁאֵין בּוֹ אַלִּימוּת
מָוֶת שֶׁדּוֹמֶה לְפֶרַח.
כָּל הַלַּיְלָה הִפַּלְתִּי תַּחֲנוּנַי
אֲפִלּוּ אֲנִי עָפָר
תִּהְיֶה בִּי מְנוּחָה
לְהַבִּיט אֶל גָּבְהֵי שָׁמַיִם
עוֹד וָעוֹד וָעוֹד
לְהִפָּרֵד מִיָּפִים
כָּל הַלַּיְלָה חָשַׁבְתִּי
בְּרִיּוֹת רַבּוֹת גָּרוֹת
בְּתוֹכִי הַכּוֹאֵב
וְסִפּוּרִים שׁוֹנִים,
צָרִיךְ לְהַדְלִיק נֵר
וּלְהַבִּיט עֲלֵיהֶם
בְּטֶרֶם אִישָׁן הַמָּוֶת.
מי מאיתנו רוצה לדבר על המוות?
יהיה מי שיאמר שזו פתיחת פה לשטן ויכעס ממש; יהיה מי שייבהל וימהר לדפדף הלאה; יהיה מי שיחשוב על אחרים, יצטער עליהם, הוא – מחוסן מפני המוות.
ככה זה, לכולנו מנגנוני הגנה עבים ששמים את המוות מאחורי מסך. כאילו הוא זר לנו, אף על פי שהדבר היחיד הוודאי בחיים הוא ש… שנמות יום אחד. אני, והוא, והיא. כולנו. ככה ברא השם יתברך את העולם, עד שנזכה לתיקונו ו”בילע המות לנצח”.
חכמינו זיכרונם לברכה לא עצמו עיניים נוכח המוות. במסכת אבות הם מבקשים מאיתנו שנדע לאן אנחנו הולכים ושנשוב יום לפני מותנו. מציאותו של המוות מחייבת אותנו להפוך את החיים שלנו לבעלי משמעות.
מפחיד? כן. ממלא עצב, ואולי געגוע, חרדת נטישה ואפילו – כעס. המוות מספק מפגש חזיתי מדי עם כל מה שחשבנו שנוכל להדחיק.
ובכל זאת, אם שרים לנו הלל על כך שאנחנו נשחק ליום אחרון, אולי כדאי להבין רגע, בימים כאלו של אובדן וחורבן, מהו מוות, ומי יכול לשחוק לו.
המפגש בקצה החיים
שלוש שנים היא לא ראתה את אבא שלה. המרחק הפיזי היה רק התירוץ. ככלות הכל, פעם בשבועיים היא הגיעה לירושלים ממילא, כדי לקנות את החמר לחוגי הקדרות שלה. זו לא בעיה לנווט עם הוויז לשכונה שכל כך סמוכה, לבית הזה, המצהיב מזוקן.
זו כן בעיה. אפילו המחשבה על הניווט לשם מגבירה את פעימות הלב שלה. היא לא רוצה לכעוס, בחוגים שלה היא מלמדת כמה הכעס מזיק לבריאות וכמה חשוב לנקות את הלב ולסלוח, לחיות באמורפיות כזו שלווה של אהבה וקבלה. אבל כשזה מגיע לרחוב שבו היא קפצה בגומי ואבא כעס עליה ליד כל החברות שתאסוף את השיער, המילים האלו נאלמות לה. חפציבה והדריה טוענות שהזיכרונות העצובים רק מנקדים לה את העיניים ברוך, אבל היא יודעת ש… זה יותר מזה.
נכון שהיא בנתה את החיים שלה שונה ואחרת אי שם בצפון, ליד הטבע ובעלי החיים. נכון שהרבה ילדים מופרעי התנהגות מקבלים באמצעות הסוסים שלה את היכולת ללכת בתלם, אבל… היא יודעת כמה אין לה שקט, כמה הפגיעה כוססת לה את הנפש, כמה היא הייתה רוצה לשאול אותו, את אבא שלה, למה אף פעם אחת הוא לא חייך אליה. למה אף פעם אחת הוא לא אמר לה מילה טובה. ולמה, למה אם הוא ידע שהיא יתומה מגיל שנה, הוא לא הצליח לתת לה טיפ טיפה אחת של אימהוּת.
פעם היא ניסתה לשאול. הוא כעס. אמר שאין לה מושג כמה הוא התאמץ עבורה, והדור הזה יודע רק להתלונן, ובכלל, מה הריח של הסוסים שהיא מביאה הביתה, והשכנים מציצים מהחלונות, אז למה היא מביאה לפה את הכלבה שלה?
ככה היא חזרה לצפון, ומתחת לנקודות שחפציבה והדריה רואות בהן רוך, יש מערבולת הרבה יותר קודחת.
כשאפרים התקשר (איתו היא לא דיברה שנתיים וחצי, מאז הברית של הבן שלו. הוא ניסה להציע לה שידוך, אבל איפה היא ואיפה שידוך) לספר שאבא בבית חולים ו… כנראה לא נשאר הרבה זמן, היא בכל זאת באה.
הידיים, אלו שסטרו לה בכל פעם שהחצאית נעשתה קטנה עליה, וקצרה, שכבו דומם. מלאות ורידים נפוחים. העיניים הזועפות היו עצומות. והפה היה מצונרר. בשקט היא ישבה לידו.
אבל לא באנו לספר רק עליה. באנו לספר עלינו. על מה קורה לנו לנוכח ההבנה שעוד רגע החיים מגיעים לקיצם. שם, מפסגת הר נבו, כשכל ארץ החיים פרושה, עולה כזה בליל, שגם אם ננסה להפריד אותו לחוטים חוטים, וגם אם ננסה למנות, לעולם לא נענה על הכל. נוכל רק לקרוא לנו להתבונן פנימה.
היא תצליח לתקן ברגעים האחרונים האלו? הוא – יצליח, על פתחו של מר המוות?
ננסה לפרום, חוט ועוד חוט, ולהבין מה יכול לייצר המפגש הזה עם המוות. נהיה אמיצות לפגוש?
פרדה בשלבים
רחל פורגס, עובדת סוציאלית MSW, מומחית בטראומה, עוזרת לנו לפגוש את הדבר הזה:
“מוות הוא פרדוקס: אנחנו חייבים להתכחש אליו, אי אפשר לחיות עם מודעות בכל רגע נתון לקיומו של המוות. זה מכביד ומאיים. ועם זאת, המוות הוא אחד הדברים הידועים שיקרה לכל מי שחי. המוות הוא סיכון ודאי שקשור בהיותנו חיים.
“מוות של אדם קרוב ויקר הוא אירוע גדול, מטלטל ומשמעותי. היכולת להתכונן רגשית לפרדה סופית זו, אינה ברירת מחדל של המציאות. יש מתנה גדולה בחולי והיחלשות שקודמים למיתה. זו מתנה שאיש לא פותח לה את הדלת בשמחה, אבל כשהיא מתדפקת על דלת היקרים לנו, יש לנו הזדמנות לא להתעלם ממה שיכול להיות ידוע, ואנחנו יכולים לעבור תהליכים חשובים כשהצפי לבואו של המוות נוכח בצורה ברורה.
“תהליכי פרדה כאלו אינם אקט אחד של עזיבה או מיתה. זהו תהליך ארוך. היינו משוקעים רגשית באדם שנוטה למות, בין אם הוא חולה ובין אם הוא שבע ימים ונראה שהמסע שלו עומד להסתיים. חוטים רבים כרוכים בינינו לבינו, בין נפשנו לנפשו. יש מהם שנושאים רגשות חיוביים, ויש כאלו – ששליליים יותר. שלל זיכרונות, תקוות ואכזבות מרכיבים אותם.
“ככל שתהליך הפרדה מתרחש במציאות, ולא רק בפנטזיה ובדמיון, יש לנו אפשרות לעשות את העבודה העמוקה של הפרדה יותר בפשטות ופחות בתקיעות. כאשר האובדן של האדם היקר לנו מתרחש בשלבים, אנחנו במשא ומתן הדרגתי ומתמשך על מה שהיה ואיננו”.
כי היא לא פוגשת רק את אבא שלה מצונרר. מעבר למיטה שלו בבית החולים יש מיליוני תמונות שפתאום צפות ועולות לה: הרגע שבו הוא כעס על החצאית ולא קנה לה חדשה, ארוכה יותר, הרגע שהיא רצתה כסף לטיול, השיר שהוא שר בשולחן שבת וגרם לה להתגעגע לאמא שלא הכירה, הרצון הזה, שמאכל את הנפש, שהוא יהיה גאה בה, שיסתכל עליה בעיניים מאירות. אחר כך יבואו ויעלו עוד רגעים: הוופל המצופה שהוא נתן לה, הפארק שאליו הוא נסע איתה ועם אפרים אחרי שהם עלו לקבר של אמא.
עולם הזיכרונות לא נושא זן אחד של רגש. לעולם יהיו בו גם וגם. לעולם הם יהיו כמו גלים, עולים, יורדים, מקציפים, נסוגים ומשאירים אותנו לבד. ואיך אומרת רחל פורגס? כמה חשוב המשא ומתן הזה.
תארו לעצמכן שהיא תוכל לומר לו כמה היא רצתה, והוא יצליח להגיד לה שהוא תמיד אהב אותה, גם אם לא ידע איך להביע זאת. המילים האלו יכולות ללוות אותה לחיים חדשים, סולחים.
תארו לעצמכן שהיא תוכל לומר לו כמה כאב לה, והוא רק יהנהן ויתבונן בה במבט עצוב, והיא תרגיש שהיא יכולה להבין אותו, עכשיו.
נתאר לנו ש… שגם אם זה לא יקרה, והוא לא יגיד ולא יתבונן, היא תוכל לראות אותו, את כולו, על מוראות השואה שעבר, ועל מוראות האלמנוּת ששחקה אותו. שהיא תוכל לזכור את הוופל המצופה לא פחות מאת החצאית, שהיא תוכל לקרוא איתו ‘שמע ישראל’. החיים יוכלו להימשך אחרת, הנפש תוכל להירגע קצת.
הזדמנות אחרונה
והיא, אהבה תמיד את אמא שלה. הקציצות, הסמבוסק, הקוסקוס, הריח של הבית. אמא שמקבלת אותה בסינר ומצקת כמו בציורים של הספרים הכי מתוקים. ובכל זאת, מעולם לא התאים לאמא שלה לשבת איתה על הכורסה ולהגיד לה שהיא אוהבת אותה, ומעולם לא התאים לה להגיד לאמא שהיא צריכה את זה.
אילו היא רק הייתה אומרת… וככה. כל זמן שאמא אושפזה והמצב החמיר ועוד יותר החמיר, היא לא הפסיקה לחכות שאמא תתאושש, ותשב על הכורסה בבית והיא סוף סוף תגיד לה בפשטות את המילים האלו: “אמא, אני כל כך אוהבת אותך”. אבל הרופאים אמרו ש… והיא נלחמה בהם, בכל הכוח שלה, כעסה שהם מכבים לה את האמונה, את החלום, שהיא תשב עם אמא, בסלון!
אחר כך הרופאים המליצו על מורפיום והיא לא חתמה, והציעו הוספיס והיא התחלחלה. ככה, כי היא עדיין לא הצליחה לנהל משא ומתן עם החלום הזה, שנגוז לה.
רחל פורגס מספרת על פשטות התהליכים האלו, ומסבירה שהם לא חייבים להיות על הכורסה בסלון או על כורסת המטפלת: “תהליכי פרדה אינם בהכרח ריבוי דיבור ושיח מתמשכים על המוות. כשאנחנו יודעים על אדם יקר שקיצו קרב, עצם הידיעה מכניס אותנו לתהליכי פרדה. מאחורי הקלעים של הראש והלב מתחיל להתנהל משא ומתן על עולמנו בלעדיו ועל היחסים איתו, ואז… אז עולות תחושות רבות ושונות: קרבה, חמלה, לפעמים כעס, עצב גדול ופחד.
“כל עוד האדם איתנו, יש הזדמנות להביא פיסות פיסות מאלו בהימצאו, ולעשות את העבודה הזו. תהליכים אלו ישפיעו על הביקורים שלנו, על מה שנעשה או לא נעשה למענו, על ההתנהלות שלנו עם אתגרים אחרים בחיינו, ועל הסבלנות, התקווה והדאגה סביב מערכות היחסים שסובבות אותנו”.
יום אחד, כשהרופאים כבר אמרו ש… צריך לקרוא לכולם, פתאום זה יצא ממנה. אחרי שהיא הודיעה בקו המשפחתי ש… הגיע הזמן לבוא, והם עדיין לא התאספו, היו לה שלושים דקות של שקט, עם אמא. והיא יכלה. היא יכלה לחבק את אמא חזק ולומר לה שהיא אוהבת אותה, כל כך. שהיא בלב שלה. בלי הפסקה. שהיא מצטערת, ומרגישה החמצה, והיא כל כך תתגעגע. חצי שעה היא בכתה, אבל כשכולם הגיעו והקו נהיה ישר, משהו נשאר נקי בה. כי היא אמרה לאמא, היא אמרה. המילים האלו נקלטו בנפש של אמא, לפני שיצאה נשמתה. וזה הופך את הסיפור לאחר.
פורגס מתארת כמה זה אחר: “כאשר מוות של קרובים מתרחש בחטף, או לפחות ללא כל ידיעה מקדימה, תהליך הפרדה יתרחש הרבה אחרי רגע הבשורה המרה. התהליך יתרחש בדמיון, פעמים רבות נראה התבוססות בביצות של אשמה וכעסים, אידיאליזציה לחיים עם האדם שמת ותקיעות קשה יותר לחזור לחיים ולתקווה.
“והרגשות שעולים יכולים להפתיע אותנו, אולי אפילו לעורר בנו ביקורת עצמית: למה אני כועסת על אבא שהולך למות, הוא בן תשעים! אבל הכעס לא מבטא תביעה הגיונית. כעס הוא מחאה כלפי המציאות, כלפי החלום שנגוז, וכולנו רוצים וצריכים אבא ואמא. כשהם עוזבים אותנו ומתרחש תהליך של פרדה, יוכל להיות עיבוד מציאותי, ולא רק עיבוד בתוך העולם הפנימי. כשהעיבוד נעשה רק בפנים, נפגוש שם יותר אשמה וכעס, והרבה פחות השלמה.
“כי כן, הנפש שלנו פרדוקסלית, ואף על פי שההיגיון מבין שאמא בת תשעים עולה לעולם שכולו טוב, עדיין קיימת בלב התביעה הילדית, שלאמא אסור למות. ואם לא נפגוש את התביעה הזו וניתן לה מקום, היא תהפוך לאשמה שתיתקע בתוך אובססיה – אחריות עודפת. כי ככה הנפש משחקת איתנו: מרגישה גם נקיפות מצפון ואשמה, וגם – האשמה: למה עזבת אותנו”.
כן, כן, גם אם את בת חמישים או שישים הכעס המוזר הזה יכול לעלות. ולא רק הכעס. אֶלֶף דמעות ורגשות מתגוששים במשא ומתן הזה.
כן, יש סוף
אז עדיף לומר למוות – לא.
היא אומרת למוות לא. אפילו שבעלה בן תשעים, וכבר חסר הכרה שלוש שנים, היא אומרת למוות לא. נלחמת על כל פיסה של נשימה שלו, ממאנת, ממאנת לחשוב בתוך תוכה שיבוא יום ו–והקב”ה יגיד די. ממאנת להסכים שהמפתח לא בידיים שלה, ולא בידיים של הרופאים.
קל כל כך להבין אותה. היא תחזור לבית ריק. היא תצטרך להודות בכך שגם היא לא בת עשרים. הימים ישתרעו לפניה ארוכים ומלאי געגוע שאותו היא דוחקת בזכות הנסיעות הארוכות לבית החולים הלוך–חזור כל יום והדיבור עם האחיות.
קל כל כך להבין אותה, והיא מפסידה כל כך.
רחל מבינה מאוד: “מפחיד להודות בקיומו של המוות. מפחיד אפילו להוציא מהפה. זה מלא בחרדה גדולה כל כך, עד שאם מישהו פולט לידינו את העובדה שצריך להתכונן לסוף, אנחנו נוטים לאטום אוזניים ולצעוק ‘חס וחלילה’. אנחנו כאילו מחזיקים אשליה שנוכל למנוע את המוות. כמו לאחוז בסכר שלא יתפרץ. אבל הפחד הופך את מערכת העיכול שלנו, כי כדי להדוף מציאות צריך לעשות מאמץ גדול, גדול מדי עבור בני האדם. אז נכון, זה מעורר גם את הסופיות של עצמנו, כמו כל התקופה האחרונה שעוררה את החרדה: דברים מוזרים יכולים לקרות, שגרה עלולה להתנפץ, הידוע יכול להיעלם, המוכר יכול להיפסק. זה כמו לשפוך מגירה ואז צריך להתחיל לסדר אותה מחדש, וזה לא קל.
“אבל כשיכולים להגיד שהסוף קרב, בדיוק שם מתחיל תהליך הפרֵדה. בדיוק שם הרגשות יתחילו אט אט להפציע. המוות מביא איתו פחד. הפרדה מביאה משא ומתן ביחסים, רשימת טרוניות וכמיהות. ככל שנבין מה קשה לנו במוות הספציפי, משהו יתבהר בפנים, נוכל לשחרר יותר לשלום. נוכל להרגיש פרידה, לא תלישה מייסרת”.
וכאן מצטרפת אלינו נועה. נועה לוינגר היא יועצת, מדריכת כלות ומנחת מעגלי נשים. לא פעם ולא פעמיים היא ליוותה אישה בתהליכים של פרדה מהעולם, והיא יודעת: כשמכחישים – מפסידים:
“מפסידים את ההזדמנות לחוות עד תום את הרגע הזה, להתרחב אל תוך ההווה ששמו מגיע מהשם הקדוש ביותר של הקב”ה – יוד קה וו קה.
“מפסידים את ההזדמנות לחוות כל שלב במסע החיים עד תומו בכל העוצמות שלו, להצליח להיות בכל שלב בדרך.
“מחמיצים את הענווה שטמונה בהבנה שאנחנו ארעיים ושהכל בר חלוף. יש משהו בהבנה הזאת שמשחרר כל כך, מחזיר אותנו למקום הנכון שלנו. המון מהסבל שלנו בחיים נגרם בגלל רצינות היתר שבה אנחנו לוקחים את עצמנו.
“אחד מפיוטי הימים הנוראים שאני אוהבת ומשמח אותי הוא ‘כי הנה כחומר ביד היוצר’. ההבנה שיום אחד לא אהיה פה ודור הולך ודור בא דווקא מרגיעה, נותנת פרופורציות, פרספקטיבה”.
זה פלא, שכל כולו ענווה. אנחנו רק חלק. חלק מתוכנית אלוקית אותה צריך למלא, ועדיין, לזכור, אנחנו חלק. ויש רצון אלוקי. גבוה ומלא הוד.
קיום מעורער, קיום מחודש
אבל אף על פי שאנחנו רק חלק, והוא רק חלק מתוכנית אלוקית גדולה, והיא רק חלק, עדיין – כל חלק כזה החזיק תפקיד.
היא למשל, החזיקה את כל התפקיד של המשפחתיות. היא ארגנה את הנופשים המשפחתיים, היא בחרה תוכניות. היא שזכרה את כל ימי ההולדת וביקשה מהנשואים להתקשר לאחות שעולה לכיתה א’.
‘מה יהיה כשאני אלך?’ היא שאלה כשהגוף התמלא נוזלים שלא הצליחו לנקז. הציעו לה לקנות פנקס ועט. לכתוב להם. לבקש, שיחזיקו, כי זה חשוב לה כל כך. לא היה לה קל, להניח את התפקיד לבת הגדולה והנשואה שלה. גם לבת שלה לא היה קל לקחת את התפקיד הזה. הוא שייך כל כך לאמא.
“לפעמים החולה החזיק את כל האופטימיות של המשפחה, זה היה התפקיד שלו. ועולה הפחד: מהיכן תגיע עכשיו אופטימיות למשפחה?” יודעת רחל פורגס. וזה – זה לא קל. התפקידים הללו מחולקים בלא מודע שלנו, והם בעלי משמעות גדולה, אפילו שאי אפשר לתמלל אותם, וממילא – לא פשוט לחלוק אותם עם אחרים ולחלק אותם לאחרים.
“לפעמים הוא היה האחראי הטכני על הכספים. האימָה שאין מי שידע להיות אחראי במקומו, משליכה על תהליך הפרדה הרבה חרדה.
“לפעמים נשמע אנשים שמלגלגים על מריבות ירושה. אבל חשוב להבין, שמעבר למריבה מסתתר צורך נואש להיאחז במה שהנפטר השאיר, העניק. החוויה של לצאת ממנו בלי כלום קשה מדי, ומחפשים ירושה – מה יישאר קרוב אלי”.
העגילים מסבתא. אולי הספה של דודה חמדה. הסידור של אבא. כמה הם יקרים לנו. כמה אנחנו רוצים שיישארו קרובים, בבקשה.
זה כמו ילדה שמחזיקה את הדובי שלה בבקשה נואשת להיאחז במוכר. כי מעבר לכל זה, המפגש עם מר המוות – מכה. והמכה הזו מעיפה אותנו מכל המוכר והידוע. רחל פורגס מתארת אותה:
“בוחן המציאות מתערער: המציאות הממשית הייתה כשאבא היה כאן, כשאמא הייתה כאן, ועכשיו – המציאות הזו לא קיימת. המוות מפגיש עם הסופיות, וזה מערער את תחושת הקיום, ונוגע עמוק באהבה ובחסר שנוצר.
“והחסר גדול מאוד. מישהו לא נמצא. קשה לנו לשאת חסר. אנחנו נוטים בנטייה כלל אנושית לנסות לפתור את החוויה של הריק, אבל שום דבר לא יפצה. נשאר חלל. והוא נחווה עמוק, בחוויה של היעדר וריקנות. התפרקות של משמעות. הבסיסיות של הקיום – מתנדנדת, וצריך להתחיל לארגן את החיים מחדש.
וגם לפגוש את העצב, ואת הגעגוע”.
לפעמים זה מרגיש יותר מדי. בור עמוק מדי. חסר ענק מדי. חלל. חלל.
דווקא כאן נועה לוינגר מצטרפת: “אם אנחנו שקועים בקיום מצומצם ומוגבל של כאן ועכשיו, המוות יכול לכבות את החיים, להשקיע פנימה לתוך דיכאון עמוק. אם אנחנו חושבים שהמסע שלנו בעולם הוא סופי, אז כשמישהו נלקח מאיתנו – החוויה היא סופנית, וזה מעלה פחד איום על עצמנו. כששומעים על אדם שנפטר, עולה בנו הפחד על עצמנו ועל הסופיות שלנו, ואנחנו בורחים מהפחד הזה ומתגוננים ממנו.
“אבל אז אנחנו מפסידים. אני חושבת אפילו על מה שקרה לנו אחרי האירועים שפגשנו בשמחת תורה תשפ”ד. פגשנו כל כך הרבה מוות. ים של מוות. אבל כנגדו – התמקמו כוחות החיים והצמיחו חיים חדשים. כל כך הרבה מיזמים בבתי ספר, בלימוד תורה, באחוות אחים, באדמה מרפאת, כל כך הרבה מרחבים ותוכניות, עד שאחי אמר שאנחנו הופכים להיות בירת הרפואות העולמית. כי מי שחווה שכול ומוות יכול להתרחב ליצירה של תנועת חיים.
“זה לא סותר את הכאב הראשוני. את השבר. אני זוכרת שאחרי שאמא נפטרה הלכתי לטיפול כדי לעבד את החודשים הקשים, והבנתי שהייתי הדולה של אמא שלי, דולת מוות. הייתי כמו מיילדת שלה לעולם שאחרי. המוות הוא מעבר קיצוני בין עולמות, ובתוכו – צריך ידיים מחבקות, שמלוות והולכות לעולם השני או מקבלות אותך מהעולם השני. וכן, כן, צריך במעבר הזה ליווי”.
מוות הוא עבודת חיים
כמה בודד המוות כשאף אחד לא מדבר עליו. כמה הוא יכול להיות עטוף, בידיעה שהשכינה מעל למראשותיו של חולה, באהובים שמקיפים את המיטה, בענווה שמשחררת, בידיעה עמוקה ומאמינה על החיים שמעבר לנו. כמה רך יכול להיות המוות.
אמא של נועה זכתה ל”ידיד נפש אב הרחמן” ששרו לה בסעודה שלישית. היא זכתה להיות מעורסלת. צריך חיים שלמים של אהבה בשביל פרדה שכזו, שוחקת ליום אחרון. נועה מכירה בכך:
“לא מובן מאליו לזכות במוות כזה. להיות עטופים, מחובקים, ולהיפרד בהדרגה ובאהבה, עם מוכנות ונפנוף של פרדה. זה דורש עבודה של הנפטר ושל הסביבה שלו. עבודה, ועומק ושחרור וענווה גדולה.
“ולא, זה לא פשוט. אני זוכרת שאחרי שמד”א הודיעו על שעת הפטירה, התיישבתי ליד הגופה של אמא שלי והתחלתי לטלטל אותה, לנסות להעיר אותה בפראות – כי ‘מה מַתְּ, אמא?’ כמו ילדה קטנה שרוצה שאמא תתעורר מהשינה. ואז הגיע אחד האחים שלי, ובעדינות גדולה הרחיק אותי ואמר לי: ‘די, אמא כבר רוצה ללכת. אל תשאירי אותה פה בכוח, זה לא טוב לה’.
“אבל אנחנו רוצים כל כך להיאחז בחפצים שלנו, באנשים, בקרובים לנו, בהורים שלנו, ביקרים לנו. חלק גדול מהסבל של המוות הוא ההתעקשות להיאחז במשהו שאין באפשרותנו להיאחז בו. היכולת להשלים עם המוות ולא להילחם בו היא יכולת לא פשוטה, ומלאת ענווה.
“גם בספרים הקדושים, מקורות רבים מספרים לנו איך דמויות ההוד שלנו התכוננו למותם, ולימדו אותנו, גם אלו הנשארים בחיים – לא להיאחז בדמות הפיזית שלהם, אלא להפוך את דמותם לקול פנימי בטוח, לא מצומצם לגוף”.
זוהי המהות, ונועה מיטיבה להגדיר אותה. לא עוד צמצום לדמות גוף, אלא חלק מאיתנו. חלק מאיתנו שסופג את הטוב הזה שנוכל להיות. טובים יותר, ראויים יותר.
המקום ממלא חסרוננו
בתשעה באב אחר חצות, מגיע הזמן לקום. אחרי שבעת ימי האבל, מחליפים בגדים. ככלות השנה, גזרה על המת להישכח, והתפקיד שלנו – לשוב, לשוב אל ארץ החיים. וארץ החיים משתרעת, עמוקה ופורייה, לפעמים אפילו יותר.
רחל פורגס, מסבירה: “אחרי חלוף תקופת האבל, שהיא לא רק זמן אלא גם עבודה פנימית של היפרדות, אחרי כל זה – יש רשות לחיות. ויותר מזה: הכוח של החיים מתעצם. המוות גורם לנו טלטלה עוצמתית כל כך, והחי חייב לתת אל ליבו – איך אני רוצה לחיות את החיים שלי? משהו בכוח החיים מתבהר ובוער. יש רצון עז יותר להפוך את החיים למשמעותיים יותר, למדויקים יותר. כן. המפגש האמיתי עם המוות, מאפשר לחיים להיות חיים שראוי לחיות אותם”.
וגם נועה מצטרפת: “חושבת, שפעמים רבות צריך להתבונן על המוות בפרספקטיבה של זמן. צריך שתעבור תקופה, זמן אבל, כדי להבין מה באמת היה שם. אני זוכרת שכשלמדתי ייעוץ חינוכי, דיברנו לא פעם על צמיחה פוסט טראומטית, צמיחה דווקא מתוך הכאב, ולא הצלחתי להבין איך אדם שנחרב עליו עולמו יכול לקום מהשבר ואפילו לגדול ממנו. אחרי שאיבדתי את אמא שלי הבנתי כמה צמיחה פוסט טראומטית יכולה להתרחש. הפטירה של אמא שלי (הרבנית נעמי ברייטקופף ע”ה) הייתה הדבר הכי מפרק שחוויתי בחיים שלי, והדבר הכי בונה. אולי זו העובדה שחלק מהמערכת של החיים נעלם, וחייבים להתארגן מחדש, חייבים למלא את מקומו, ובשביל זה חייבים להתרחב. חייבים להיות האור שהוא היה.
“אתמול, כשהרהרתי במוות ובחיים, יצאתי לחצר שלנו. אנחנו מגדלים בחצר בזיליקום שהוא צמח עונתי, ובחורף הוא פשוט נעלם, מת. הענפים שלו נעלמו וקמלו, הוא התאדה לנו. ניסינו להחיות אותו, לאושש, ולא הצלחנו. השיח מת. תלשתי את הענפים היבשים ושמנו על האדמה שלו אדנית של צמח אחר. ופתאום, אתמול, אני מתבוננת מסביב לאדנית ומגלה עלים שצומחים להם. התקרבתי עוד קצת וגיליתי, זה בזיליקום. הבזיליקום שלנו, קם לתחייה. וחשבתי לי, כמה המוות סופני, ופתאום, פתאום חיים חדשים צומחים, הזדמנויות חדשות נפתחות, וזו תנועה שיכולה להיווצר אחרי המוות.
“זה שונה, ככל הנראה, כשיש מוות שלא מתכוננים אליו, כמו מוות בתאונה או בפיגוע חלילה, אבל חז”ל כבר אמרו לנו לשוב יום אחד לפני מיתתנו, שזה אומר – להכין את עצמנו בכל יום מחדש, להכין את הכלי. להכין את התודעה שלנו מעבר להזדהות עם הגוף. כי ההזדהות עם הגוף היא השורש של הפחד מהמוות, אבל כשאנחנו מאמצים תפיסות רוחניות רחבות יותר ועמוקות יותר, אז המוות יכול להיות גם אחר. אומנם זו חוויה למיטיבי לכת, אבל אנחנו הרי מוכרחים להיות מיטיבי לכת”.
יום יום אנחנו מחזיקים בעיקר האמונה בתחיית המתים, ועוד מעט יינאוו על ההרים רגלי מבשר. בינתיים, נחיה את החיים שניתנו לנו. נשתדל לעשות את זה בצורה הטובה ביותר. נבחר בחיים שיש בהם.
