בפעם הבאה שהילדה שלכם חוזרת מהגן בוכה, ומספרת על החברה שהעליבה, תדעו לשיים את החוויה: דחייה. אבל לא רק היא עברה את החוויה המפוקפקת הזאת, אלא גם כמעט כל אחת מאיתנו בשלבים שונים של החיים: במוסדות חינוך, בשידוכים, בעבודה, בחברה ועוד | מה אנו חשים אחרי חוויות דחייה? מהי קשת הרגשות המלווה אותנו לצד הדחייה? האם ניתן בכלל לקום ולהמשיך הלאה? רמז: בהחלט | דחייה לדורות?
מה התחושה ההפוכה לדחייה?
ברגע הראשון חשבתי לעצמי: קבלה.
אם מקבלים אותנו בדיוק כפי שאנחנו, אנחנו לא חווים את התחושה הקשה הזו, הנוזפת הזו, המנדה אותנו אל קצה המחנה ומחוצה לו.
ברגע שני, בהתבוננות כנה יותר, המחשבה הופכת להיות מורכבת: יש דבר כזה קבלה רדיקלית? קבלה של הזולת ללא תנאי ושמץ תנאי, תמיד באהבה אין-סופית? זה כבר הרבה פחות מסתדר.
מאז שגורשנו מגן עדן אנחנו נעים ונדים, ואחרים רואים אותות קין על מצחנו תמיד. גורשנו לעולם שהטוב והרע משמשים בו בערבוביה. יש בנו טוב, יש בנו רע. יש בנו חלקים שיקבלו חיבוק, וחלקים שיספגו דחייה. חלקים מושלמים וחלקים פגומים, שבירים, כמהים כל כך לקבל הכרה ו… לא תמיד מוצאים.
אנחנו מתגעגעים לשלמות הגדולה, המחבקת את כל כולנו, וחווים לא פעם הרמת גבה, עקימת אף, דחייה.
אבל אולי זה לא כל כך עצוב. החלק המעניין הוא שרק בהיותנו זרים זה לזה, אנחנו יכולים לחוות סקרנות, משיכה, עניין. אחרת אנחנו בסימביוזה מושלמת. כמו צורה שמשורטטת ממש מעל צורה נוספת, ושתיהן נראות כמו צורה אחת בלבד.
כשיש חלקים דחויים יותר, לא אהובים ומקובלים, אנחנו מוצאים ומגדירים מי אנחנו.
האני יכול להיות מוגדר באמצעות שלילת האחר. למשל, אני לא אוהבת אנשים שאוהבים לחבק, את אוהבת? אני לא אוהבת אנשים שמדברים בשקט, את אוהבת?
הדחייה אומנם נמצאת בקצה של הרצף, היא מגיעה אחרי שלילה מוחלטת של כל ה'עצמי'. אבל חלקים דחויים? בכולנו יש, תמיד.
ואם המילה קבלה אינה מציאותית כשהיא מושלמת, אז מה המילה ההופכית לדחייה? אולי זו האותנטיות. אולי האותנטיות היא מילה הופכית לדחייה. להיות מי שאני על כל השלל שבירכני בו השם. וחזקה עליו שנתן לי חלקים מתקבלים על הלב, וחלקים שלא. וגם איתם נעשה עבודה.
להגיע לעולם שרוצה אותך
כשנולד תינוק, הוריו וסביבתו מתמלאים אושר גדול שאין לו גבול ואהבה עצומה, נכון? בדרך כלל כן.
אבל יש ילדים שלא מתקבלים בכל כך הרבה רצון. שנדור פרנצי, אנליטיקאי וחוקר ילדים, כתב על כך מאמר שלם. הוא תיאר מצבים של מטופלים שונים, שבלי אשמתו של אף אחד לא התקבלו בברכה: האחד נולד כשאביו היה על ערש דווי וזמן קצר אחר כך נפטר, והאחר היה בן לאמא קשת יום שלא ידעה בכלל איך היא תצליח להאכיל עוד פה רעב.
הוא מתאר במאמר שילדים אלו "הבחינו באותות מודעים ולא מודעים של דחייה וחוסר סבלנות של האֵם, ואלה פגעו ברצונם לחיות".
רגע, לא ניכנס להיסטריה, קצת פרופורציה: כל אמא לפעמים חסרת סבלנות, וכל אמא לרגעים דוחה, מרוב שהיא עייפה, גם את התינוק המתוק בתבל. פרנצי מדבר על דחייה מסיבית של האם המותשת, המבועתת, הרעבה בעצמה, ו… אין גם סביבה קהילתית שתחבק ותחפה על חוויית הדחייה הנוראה הזו בשנת החיים הראשונה של התינוק. אין מרפא.
פרנצי מספר שבשנים הבאות כל מאורע קל ערך, גרם לתחושה של פירוק. כל חוויית דחייה קלה – גרמה לחוות נפילה ואובדן עצום. קווי האופי הבולטים של הילדים הללו שגדלו, היו געגוע עצום לרוך, חוסר חשק לעבוד, חוסר יכולת להשקיע מאמץ לאורך זמן.
עצוב. אנרגיית החיים הייתה כל כך מועטה, התינוק ניסה לשאוב מאמא שלו את החיוּת: את השמחה בהגיעו לעולם, את האושר בו, וכשלא הצליח – ויתר.
פרנצי מתאר תסמינים פיזיים שנלוו לילדים הללו: חום גוף נמוך, חוסר תיאבון קיצוני, ואפילו – פרכוסים אפילפטיים ללא מוקד פגוע במוח.
"כוח החיים", הוא כותב, "הנאבק בקשיי החיים, אינו כוח חזק הטבוע בנו מלידה, אלא כוח המתחזק כנראה אך ורק כאשר טיפול וחינוך מלאי טַקט בונים בהדרגה חיסון ההולך ומתפתח".
זהו השלב הראשון ביכולת שלנו לשאת דחייה. קודם כל: כן, שתהיה קבלה. לא מלאה, כי קבלה מלאה לעולם לא קיימת, אבל קבלה מאושרת: תודה שבאת לארץ החיים. ברוך הבא, ילד.
לא קיבלנו את זה? נוכל תמיד לתקן באמצעות עבודה עמוקה על היכולת שלנו לשאת את עצמנו ברוך.
חברת השווים?
חוקר ילדים בשם סאליבן מניח כי הצורך של הילד להשתייכות קבוצתית קודם לצורך שלו לקנות לו חבר. הצורך בחֶברה עוטפת הוא צורך מחבק.
מקובלות חברתית היא המידה שבה ילד אהוב על חבריו באותה קבוצת גיל, לעומת חברוּת שהיא מושג בין-אישי ופחות קשור לחוויה הקבוצתית.
ילדים צריכים כל כך את תחושת השייכות, עד כדי כך שברוב הזמן הם מעדיפים להיות דומים לחברים שלהם ומוצאים דרכים מועטות לשמור על השינוי. "אני רוצה תיק כמו כל החברות שלי, אבל גם שונה".
כשילדים חווים דחייה מקבוצת השווים שלהם, הקבוצה שהם משקיעים בה כל כך הרבה אנרגייה, הרי התוצאה קשה. דחייה, ובקצה שלה – חרם חברתי, הם גורמי סיכון אמיתיים לבדידות, חרדה, דיכאון ואפילו נשירה מבית הספר והצטרפות למעגלי אלימות, אף כי ילדים אחרים ישאבו מההתמודדות דווקא צמיחה.
לזרוס שחקר את הנושא, מצרף את רכיב ההתמודדות לששת הרכיבים הפסיכולוגיים של הרגשות:
מטרה אישית: ילד שעובר מצב לחץ חברתי ויש לו יכולת לממש את המטרה האישית שלו, יצלח בקלות יתר את ההתמודדות.
סדר יום פעיל, להבדיל משעמום, קריאה אין-סופית או להבדיל – בהייה במסך.
שיפוט ערכי של מה שקרה, והסקת מסקנות: למי שייך הבוז? מי עשה טוב? איך אני צריך להגיב? האם נכון מה שעשיתי?
נטייה לפעולה: לא קבלה פסיבית של המצב ולא לוחמה רדיקלית. נטייה לפעולה. ניסיון להיחלץ מהמצב, עם ניסיונות לעשות בתוכו את המיטב.
כל כך מעניין לגלות שישנו החלק שבו החברה צריכה לעשות שינוי, להתנער, להיזהר יותר מכל מפני דחייה של הפרט. כמה על ההורים להזהיר את הילדים שלהם שלא לפגוע, וכמה על ההורים לחזק את הילדים שלהם שאם נדחו, הם יכולים למצוא דרך חזרה לתחושה פנימית של נועם ואותנטיות. מי אמר שזה יהיה קל?
ראה בעוניינו
חוויה נוספת של דחייה יכולה לא להיות קשורה בכלל לאישיותו והתנהלותו של האדם. משהו חיצוני שהשם יתברך צייד אותו ברחמיו, והאדם צריך לפעול בחסות הציוד הזה ולצידו, בשדה הקרב של החיים.
מרים, סייעת בצהרונים, קיבלה מתנה פלאית של יכולת התבוננות עמוקה ורגישה, ויכולת הבעה עשירה כל כך, והיא מתנסחת בכתב בצורה שנוגעת בנימים הכי רכים של תחושת הדחייה.
"כשחשבתי על השאלה מאיפה אני מכירה את תחושת הדחייה נזכרתי בשיעור חברה שהיה לי בכיתה י'. המורה עשתה לנו משחק כזה שכל הבנות עומדות במעגל, ומה שזכור לי שהיא מסתובבת באמצע ומצביעה ואיפה שהיא נעצרת בנות מזמינות חברות לעמוד איתן על הכיסא, משהו כזה.
"לאט לאט כל הבנות עמדו על כיסאות והזמינו את כל החברות שלהן לעמוד איתן על הכיסא, ובסוף השיעור נשארתי לבד, אף אחת לא הזמינה אותי לעמוד איתה על הכיסא. את הסיפור הזה אפשר לקחת לכל מיני כיוונים אבל בחוויה שלי הייתה דחייה ובדידות.
"דחייה ובדידות אני מכירה מהזמן שהייתי תלמידה. לא תמיד הייתי מקובלת ואהובה בחברה, הייתי בלי כישורים חברתיים ובלי טקט וגם סתם ילדה שקטה שנבלעת בין כולם ולא רואים אותה.
"מקומות פנימיים של דחייה יש לי בזמן ביקורת עצמית. אני שופטת את עצמי בחומרה על כל דבר כמעט, ומתוך זה עולה הדחייה הפנימית – אם עשיתי את זה ואני מודעת למשמעות של המעשה הזה, אז אני מגעילה, אז אני שונאת את עצמי ודוחה את עצמי. אלה מצבים פנימיים שמאוד כואבים לי, כי אני מכאיבה לעצמי עם הדיבורים הפנימיים הללו.
"כשאני חושבת על מקומות פנימיים של דחייה עולים לי שני דברים: התמודדות שלכאורה לא קשורה אבל עשתה לי משהו בלב ודחייה פנימית.
"אני מתמודדת עם קושי בדיבור וארך לי זמן להבין את הקושי, לעכל אותו ולהתמודד איתו, וכשהתחלתי לחשוב על יציאה לשדה העבודה, החוויה של הדחייה הפנימית הייתה קשה. זה לא שמקומות עבודה דחו אותי, פשוט לא הצעתי את עצמי מראש כי ידעתי והבנתי שידחו אותי.
"כשהתחלתי לעבוד בצהרונים הייתי חצי שנה במילויי מקום עד שנתנו לי גן קבוע והייתי כל יום בגן אחר. שם זה היה הרבה יותר קשה כי הלכתי לגנים של ילדים בני חמש, וכשהם לא התרגלו אלי כי באתי אליהם רק ליום אחד הם צחקו עלי ושידרו לי דחייה.
"הבנתי אותם, אחרי הכל דיברתי לא ברור והם לא הבינו ולילדים בגיל הזה יש שכל ואין טקט, אבל חוויתי דחייה חצי שנה כל יום מגן אחר.
"מה עושה לי הדחייה? היא משדרת לי שאני לא רצויה, שאני לא אהובה, שאין לי מקום פה בין האנשים. היא לוקחת אותי לדחייה פנימית ולייאוש, היא מפעילה עלבון מהסביבה – למה אני שונה? למה אותי לא מקבלים? ואז אני מבדילה בין דחייה חיצונית אובייקטיבית לדחייה פנימית שהיא גם החלטה שלי להרגיש דחויה, ולזה אין לי מענה.
"הדחייה לוחשת לי בארסיות: את לא תהיי כמו כולם, כי את לא, את משהו אחר לא מקובל, לא סטנדרטי, אנשים לא אוהבים התנהגות כמו שלך. לפעמים הדחייה מסבירה לי את המציאות האובייקטיבית בטון מדוד ורציונלי לכאורה, אבל חותך בבשר חי – את צריכה להבין שאת לא כמו כולם ולהסכים לדברים אחרים.
"לפעמים דחייה אחת ספציפית פותחת לי עוד תגובות של דחייה שקיבלתי ועוד רגשות של דחייה שחוויתי וזה מרגיש לי מאוד מאוד קשה.
"את שואלת איך אפשר להתמודד עם דחייה?
"סיפור מהמעון שאני עובדת גם בו: ילדה אחת מאוד חברותית אוהבת להתנדנד עם חברות ותמיד רוצה חברות להתנדנד איתן. יום אחד באה אליה לנדנדה חברה שאקרא לה לצורך העניין רותי, והילדה אמרה לה שהיא לא רוצה להתנדנד איתה, היא רוצה להתנדנד עם ברכי, גם שם בדוי.
"בפעם השנייה שהיא אמרה לה את זה שאלתי אותה: 'את לא אוהבת את רותי?' והיא אמרה לי – 'לא'. אני יודעת שהיא אוהבת אותה וכנראה זה היה משהו רגעי, אבל רותי באה אלי במבט שקט ופגוע. חיבקתי את רותי ואמרתי לה שזה לא נכון ואוהבים אותה, והיא בסך הכל רצתה להתנדנד עכשיו עם ברכי.
"אז כן, אני חושבת שבדיוק באותו אופן כשחווים דחייה צריך לחבק את הרגש הזה, להבין מה קרה פה ומשם להמשיך. יכול להיות גם שהרגשת הדחייה באה ממקום של חוסר הבנה או משהו כזה, כלומר – הבנתי משהו אחר ממה שאמרו לי ולכן אני מרגיש דחוי, ויכול להיות שזה באמת משהו יותר מזה ואז אפשר להתרחק או לעשות כל דבר אחר שיכול לעזור".
כל דבר אחר שיכול לעזור יהיה ככל הנראה עבודה פנימית יצוקה, אחרי אותו חיבוק של המגבלה. היכרות והתבוננות רבת עוצמה במה יש לי, במה אין, ובמה תפקידי בעולמי. איך אמרנו? קל זה לא יהיה. מעצים? כן. מאוד.
"לא רלוונטי"
מכירים את צמד המילים הזה? או "הם עסוקים כרגע במשהו אחר" או "נחזור אליכם" ו – שקט? כמה בחורים חווים את תחושת הדחייה הזו: ביררו עלי ואמרו לי "לא". כמה בנות חוות את הצריבה הזו "כבר נפגשתי, כל כך רציתי ושוב, לא". איך חיים לצד תשובה כזו, שלילית, שבה מישהו הכיר אותך לעומק ופסל אותך?
אביאל נריה, מנחה ומטפל זוגי, מייסד מרכז 'אשיחה' לזוגיות, מספר על שלב ההצעות, הבירורים והפגישות, שלב שבו הפחד מדחייה של הצד השני משחק מִשְחק דומיננטי.
"מעניין מאוד לחשוב על זה שבכל שלב של השידוך כל אחד חושש ש'יורידו' אותו. הלא בכלל לא ברור לך שאתה רוצה להתחתן איתה, וליתר דיוק לא ברור לך שאתם מתאימים זה לזה, אז מה זה משנה מי מצמץ ראשון? מי שם לב ראשון לכך שאנחנו לא זוג מתאים?
"בעצם החשש מדחייה הוא מופרך מיסודו, שהרי כל שיטת השידוכים מבוססת על ניסוי וטעייה. טווח ההצעות שמשודך ממוצע מקבל הוא בין עשר למאה. אף אחד לא באמת חושב שכולם מתאימים לו…
"אז ברור שיהיו כמה הצעות שאתה זה שתחשוב שהן לא מתאימות וכמה הצעות שהצד השני הוא שיחשוב שהן לא מתאימות. אם רק כל אחד יחשוב על הנתון הפשוט הזה עם כניסתו לשידוכים הוא יהיה הרבה יותר רגוע".
ובכל זאת, יש משודכים ש'הורידו' אותם כמה פעמים ברצף, או שחוו רק 'הורדות' של הצד השני. מתבקש שהם ירגישו רע בעקבות זה.
"טוב, אי אפשר להתכחש לרגש הראשוני שלנו. ברור שבכל פעם שאתה רוצה להמשיך והצד השני מודיע שהוא לא רוצה, התחושה לא נעימה. צער, כאב, תסכול, בלבול, אכזבה ועוד רגשות מעין אלו יציפו אותנו, וזה מזכיר לנו שאנחנו לא רובוטים אלא בני אדם בריאים בנפשם.
"ניתן לרגש הזה מקום לשעה, שעתיים, אולי אפילו יממה, וזהו. אחר כך צריך להשליט את השכל שאומר שאלו כללי המשחק בשדה השידוכים".
להשליט את השכל על הרגש. אם זה היה כל כך פשוט…
"זה אכן לא פשוט, זה דורש התבוננות ואני מזמין כל משודך לעשות אותה.
"בעומק העניין אין לפחד הזה מקום בכלל. למה הדחייה כל כך מפחידה? כי בחוויה שלי אם 'מורידים' אותי סימן שאני לא מוצלח. אבל רגע… אתה באמת חושב שאתה לא מוצלח? אם כן, אז קדימה, תעשה עבודה ותהיה מוצלח. אבל אם אתה חושב שאתה מוצלח, וזה מה שאנחנו חושבים על עצמנו בדרך כלל, אז מי יכול לשלול ממך את מעמדך? הייתכן לקבל את העובדה שכל יוצא לשידוכים מניח את מעמדו האישי לשליטת אחרים?!"
בעצם זה המקור של הפחד הזה? פגיעה במעמד שלנו?
"כן, בדיוק. זה בסדר גמור שנושפע מהדעה של אחרים עלינו. מפרגנים לנו? נמשיך הלאה. מבקרים אותנו? נעצור לחשוב. אבל שהערך העצמי שלנו כשווים, ודאי בשלב הרגיש של חיפוש שידוך, יהיה בשליטה מלאה של שוק השידוכים?! כל בר דעת מבין שזה לא הגיוני".
מה בעצם הסכנה הטמונה בהתנהלות בשיטת 'רק שלא ידחו אותי'?
"סכנה גדולה לאורך שנים, לא רק לתקופת השידוכים. מי שמתנהל בגישה הזו בעצם מרגיל את עצמו לא להיות אדם אותנטי, דהיינו אדם שנאמן למחשבות ולרגשות שלו, אלא אדם שמנסה להתאים את הדמות שלו לסובבים אותו כדי למצוא חן בעיניהם.
"הוא ישתדל למצוא חן בעיני כל הצעה באשר היא, ובעצם התוצאה תהיה הפוכה, כי ככל שהוא פחות מתאים לעצמו כך הוא פחות מוצא חן בעיני אחרים.
"כמו שאנשים מתפעלים מיציאה אל הטבע בשל החיבור לראשוניות של העולם, לטבעיות שלו, כך אנו הכי מתרגשים ממפגש עם אנשים אותנטיים, אמיתיים. מעבר לזה שפשוט לא נכון להיות תלוי באחרים ולרדוף אחריהם, זה פשוט יפגום באופן מהותי ביכולת של המשודך למצוא את זיווגו, כי הוא לא מחובר לעצמו אלא למעמד החיצוני שלו".
ומי אמר שהעצמי הזה אהוב על ידי עצמי? שאני מוכנה להיות מחוברת אליו? הו, זו שאלת השאלות ועבודת העבודות.
מעשי ידיי טובעים
תמר, מחזאית, אומנית במה וכותבת הצגות, מספרת על דחייה בלב הליבה שלה: היצירה שהיא יוצרת בעשר אצבעות ובנפש מפרפרת, ומגישה אותה, חשופה ופגיעה לקהל.
מה יקרה אם הקהל יסרב? מה יקרה אם הוא יבגוד בקרומי הנשמה הדקיקים שנטוו סביב המחזה שבו היא גילתה את החלקים הכי סודיים של עצמה?
"חוויית הדחייה פוגשת אותי בכתיבה, עוד בשלב שאני מחפשת רעיון למחזה או לסצנה הבאים. הקול האוטומטי הנלווה לרעיונות משתלח בי בלי רחמים: 'זה בטח הולך להיות לא מוצלח ולא מעניין ומי את בכלל שתכתבי הצגות?'
"בכתיבה עצמה זה ממש קול קטן שיושב לי על המקלדת ועל הכתף ולוחש לי: 'הטקסט לא מצחיק, לא חכם, אין בו שום שנינות. הדמות חיוורת. מוגזמת. שטוחה ולא אמינה'. ובעיקר בשלב היציאה לאור כשהמחזה עולה על הבמה. גם אם 500 נשים אמרו לי שזה מדהים וניגשת אלי המיסיס ה-501 ברור לי שיהיו לה בשורות רעות.
"כי לא יעזור שאומרים לי שהיצירה קסומה. אלו קולות חיצוניים לי. והקול ההרסני? הוא פנימי. אני יודעת: יגידו לי אין ספור פעמים שהכל היה מושלם, אבל תמיד יהיה אחוז, שניים או עשרה שאומרים משהו לא חיובי והחוויה הנפשית שלי תתמקד בזה. שוב ארגיש שהעולם דוחה את היצירה שלי ואומר שהיא לא מספיק ראויה.
"ותבינו, דחייה של היצירה שלי – להגיד לי שהאומנות שאני עושה לא מספיק טובה – גורמת לי להרגיש כמו מוות. בשבילי אומנות היא חיים, אני לא יודעת לחיות אחרת.
"בשבילי לתרגם את התחושות והרגשות שלי למילים ולצורך העניין – למחזה ולשים בפה של הגיבורים שלי את הלב שלי, מכניס בתוכי תחושת חיות אמיתית, וכשמישהו שם על זה איקס, אז… מבחינתי הוא הרג אותי. אולי אי אפשר לומר ככה, אבל זו החוויה הנפשית שלי בדחייה. חווית מוות. שלילת קיום".
מה השורשים שלה?
"זה יהיה קלישאתי, אבל חוויית הילדות שלי הייתה מאוד ביקורתית. הייתי רגילה שכשאני מראה משהו להורים שלי קודם כל הם מחפשים את עשרת האחוזים הריקים ובהם שמים את הפוקוס.
"כל השיח היה רואה את ה'לא' ושופט, ולכן אני רגילה לשפה הזו, וברור לי שככה העולם שופט את היצירה, דרך החור של הביגלה, גם אם הוא אחוז, ואין יצירה מושלמת כמו שאין בני אדם מושלמים. לכן אני מרגישה שלא משנה, גם כשאכתוב את פסגת יצירתי, בתוכי ארגיש דחויה.
"פיזית, ברגעים האלו אני מרגישה כמו בהתקף חרדה: בחילות, דופק מואץ, תחושה שבא לי לברוח ואני באמת בורחת. זו הדרך הלא בריאה שלי להתמודד – בורחת לאוכל, למסך, לשטויות ובעיקר בורחת – מתכחשת ליצירה שלי.
"מן הסתם אפשר להתמודד", מודה תמר, "עובדה – אני עדיין קיימת ויוצרת. מה עוזר לי להתמודד? עצוב, אבל לא קופץ לי לראש איך אני מתמודדת עם המפלצות.
"אולי אני מנסה להקיף את עצמי באנשים שאני מאמינה בהם ובטוב העין שלהם כלפיי וכלפי האומנות שלי. ככל שהשנים עוברות אני מדייקת את מערכות היחסים שלי, מקבלת משוב חיובי שחלק ממנו אני מכניסה ללב ולא דוחה.
"עוד דרך הישרדות היא שאני מכינה את עצמי לחוויה. כמו שלפני החורף קונים טישו ומקבלים חיסון, כך אני מכינה את עצמי לדחייה, לכך שאני ארגיש שדוחים אותי ולא רוצים את מה שכתבתי, מכינה את האנשים, מזכירה לי מה כתבתי ואהבו, אבל מוצאת את זה כמסובך.
"בעיקר עוזר לי לשחזר ולהיזכר במקרים שבהם לא דחו אותי. עשיתי מחזה וחיבקו אותי והזמינו אותי שוב ושוב. שם הקול הקטן שותק ואין לו מה להגיד – אתה רואה, אוהבים את מה שאני כותבת. הזמינו אותי שוב".
אין ספק, זה פצע, והוא שותת דם. אבל לשם כך באנו לעולם הזה, כדי לתקן שברים ולרפא פצעים, לא?
אל תשליכני
ואולי זה החלק הכי מיוסר. חלק שאנחנו עוצמים עיניים חזק חזק, רק לא לראות אותו, לא לחשוב עליו, לא להריח אותו. כי מה יהיה אם נחווה דחייה כשנהיה קשישים? כלי אין בו חפץ? איך הם מתמודדים, אלו שאבדה להם חדוות הנעורים, עם קמטי הגיל ועם התחושה שהצעירים דוהרים קדימה ולא מפנים אליהם מבט?
מוריה סמואל, עובדת סוציאלית וגרונטולוגית פרטית, מספרת מהיכרותה המסועפת:
"ישנה תופעה שנקראת 'גילנות' וזוהי אפליה על רקע הגיל. קשישים רבים נתקלים בתופעה הזאת, אם זה בבנק כאשר הם מבקשים עזרה ונוזפים בהם למה הם לא מבינים, אם זה אצל הרופא כאשר מדברים עם המלווה ולא אליהם ואם זה סתם בדרך שנוזפים בהם שהם נוהגים או הולכים לאט מדי.
"כך נוצרת עליהם סטיגמה של כמעט 'אנשים מיותרים', והם מרגישים דחייה מהחברה. ואם לא די בכך, גם תחושת העצמי נפגעת עקב השינויים שחלים בגיל הזה: הירידה בכוח הפיזי וביכולות הפיזיות, הצורך לקחת תרופות ולהגיע יותר אל הרופא, הפרישה לפנסיה וההתכנסות בבית.
"נוסיף לכל זה את הפער הטכנולוגי בין העולם של פעם לעולם של היום, מה שמקשה על רבים מהקשישים לתפעל את הטכנולוגיה שהולכת ומתקדמת כל הזמן בלי שהם יצליחו להדביק את הקצב, ורבים מהשירותים הופכים להיות טכנולוגיים כמו הזמנת תור לקופת חולים דרך האתר, או פעולות בבנק שנעשות דרך המחשב, והם לרוב זקוקים לעזרה של ילדיהם בנושא.
"החלק המעודד הוא שלא בהכרח כל קשיש חש את התחושות הללו. ההבדל טמון בגמישות המחשבתית והחוסן הנפשי של כל אחד. אם ישנה גמישות מחשבתית ויכולת לשנות את עצמי על פי הסיטואציה, כלומר: לכל הנכדות יש מייל והן מתכתבות ומשאירות אותי מחוץ למעגל, אולי כדאי שאלך לקורס ייעודי לקשישים ואלמד את הסודות של המחשב המאיים הזה? אולי אוכל להיות חלק מהפטפוטים העליזים שלהן? ואם הן חושבות שיש לי טעם זקן, אולי אבקש מהן לצאת איתי לקנות 'סטים'? שיצחקו, אז מה. בתוכי תפעם רוח נעורים.
"זה, תלוי ביכולת האישית של כל אדם, בעבודה שקדמה לימי זקנותו וכמובן – בכוח הרצון שלו.
"קשיש הוא אדם, ויכולתו לעבוד על תחושותיו האישיות היא יכולת של בחירה אישית. ככל שימצא היכן הוא כן יכול להשפיע על החברה, או לחלופין ימצא לעצמו חברה שמקבלת אותו באופן שוויוני, הוא יחווה את עצמו 'בבית'.
"אפשר לחפש התנדבות שבה הוא משמעותי או להגשים חלום שלא הגיע אליו לאורך כל השנים. אני מכירה אדם בן 93 שכל חייו חלם לצייר בצורה מקצועית, אך מכיוון שהיה לו תפקיד מאוד מחייב הוא לא הגיע לכך. כאשר הוא יצא לפנסיה הוא התחיל לצייר, ובגיל 93 הוא עשה תערוכה של כל הציורים שהוא צייר.
"חשוב לדעת שלפעמים קשה לראות לבד איפה אני יכול לעשות את השינוי ואיך אני יכול למצוא מקום שבו יהיה לי טוב, ולכן אפשר להיעזר באיש מקצוע שיכוון וידריך מה הדרך הנכונה לעשות את השינוי. חבוש לא מתיר את עצמו. היכולת להסכים לקבל עזרה, היא יכולת מופלאה שהופכת את הזִקנה למשמעותית ותורמת".
בשביל זה צריך להתחיל לעבוד מאתמול. על יכולת הענווה בנו, על המוכנות להקשיב לאחר הצעיר, לאחר – השונה, הזר, להפוך אותו לאח. הוא לא אני עצמי ולא בשליטתי, הוא כאן כדי שנקשיב ונלמד גם איך להכין קובה חמוסטה וגם איך לפתוח תיבת מייל. אם נעשה זאת, נרוויח בגדול.
