זמן אחדות

מיוחד | שבוע אחרי בחירתו לתפקיד הרב הראשי לישראל, הג"ר קלמן בר מתייצב לראיון בכורה שבו הוא מדבר על צו השעה, ומקווה: יבוא יום שהחרדים יאכלו רבנות אחרי מהפכת השלום והכשרות שהוא הוביל בעיר נתניה, מרנן ורבנן גדולי ישראל שלחו את הגאון רבי קלמן מאיר בר כמועמדם לתפקיד הרבנות הראשית | דמותו הייחודית וסיפור חייו שמשלבים ייחוס אדמו"רי וליטאי, למדנות ישיבתית ועבר ציוני-דתי, הובילו את הניצחון הגדול | רגע לפני שהוא יוצא לדרך, הרב מציג את מחברת ה'שאיפות' לעתיד | ריאיון בכורה

ריח של התחדשות אופף את לשכת הרב הראשי לישראל.
כבר חודשים שהתפקיד הרגיש והחשוב הזה מחכה לדמות תורנית שתאייש אותו. והנה זה קורה. שני סבבים של בחירות, והצדק נעשה. בהוראת מרנן ורבנן גדולי ישראל נשלח רבה של נתניה, הגאון רבי קלמן בר, למלא את אחד התפקידים הכי קריטיים ליהדותה של המדינה.
הלשכה עדיין לא ממש מסודרת. השולחן ערוך הישן כבר הגיע לפה. גם סוללת הטלפונים. אבל הרב בר מגיע לתפקיד עם ניסיון רב שנים באחת הערים הגדולות בישראל. נתניה היא סמל של עיר מעורבת שבה חיים בהרמוניה יהודים מכל השבטים והמגזרים. והרב בר היה הסמל של השילוב הזה.

רבנות מחבקת. הרב הראשי הנכנס, הג"ר קלמן בר (צילום: יניב יצחק)

אם יש משהו שמדינת ישראל זקוקה לו בימים הקשים והמפולגים הללו – זה מנהיג רוחני כמו הרב בר.
הרב עצמו, למרות הניצחון הגדול, לא מסוגל לשמוח יתר על המידה. מתחת להמבורג ולפראק יש אחריות כבדה שיש לשאת. "עם ישראל נמצא במלחמה, העם היושב בציון צמא לשמוע את דבר ה'; אנחנו בנקודת זמן קריטית והלוואי שנצליח למלא את התפקיד כראוי".
המלחמה, בעיניו, היא אתגר גדול אך גם הזדמנות. הוא בא מהשטח, ומשוכנע ש"יש היום התקרבות גדולה לבורא עולם – בכל הציבור היהודי, אפילו אצל אלו שהיו רחוקים. המשנה במסכת כלים אומרת שיש מבחן גדול, לאן כל יצור בורח בשעת הסכנה. המשנה אומרת: 'כל שבים טהור, מלבד כלב המים, שכן הוא בורח ליבשה בשעת סכנה' – המבחן הזה מוכיח שהוא לא שייך למים אלא ליבשה.
"וזהו רק משל למה שנחשף השנה בעם ישראל. בשעת סכנה וקושי גילינו לאן נשמות ישראל שייכות. האני הפנימי נחשף לעין כל, ועם ישראל ששרוי בצרה חשף את הכמיהה הלוהטת שלו לכור מחצבתו, התשוקה להתחבר לאבא שבשמיים. התפקיד של הרבנות הוא לרדת אל העם, להתערות עם האנשים שבעיר ובשדות, להרעיף טללים ולייקר כבוד שמיים".
אבל הרב לא יכול לנוח על זרי הדפנה. יש גם המון תוכניות להמשך.
מה באמת הכי חשוב לרב הראשי הנכנס?
"שהרבנות הראשית תהיה של כולם, אז נדברו יראי ה'. מכל המגזרים, העדות, והציבורים".
האם זה אפשרי? "בידינו הדבר, ולא עת לחשות".
יש לו מחברת עם 'שאיפות' ותוכניות. יש בה כמה וכמה רעיונות בשביל ההתחלה, כמו גם הרבה תוכניות ונושאים בוערים. האם נזכה לראות שינויים?
"לעת כזו הגענו למלכות. השסע הנוראי שקיים בעם מדיר שינה מעיניי. אסור לנו להיות אדישים לכך. אחים שלנו נלחמים, נופלים על קידוש השם, חטופים וחטופות סובלים סבל נוראי, משפחות מפורקות. אנחנו חייבים לפחות להחזיק את הידיים אחד של השני".

איז'ביצה פינת ליטא
סיפור החיים של הגאון רבי קלמן מאיר בר, יש בו כדי להסביר את הקסם. כך הוא מצליח להיות חביב ואהוב בכל המגזרים.
זהו מסלול חיים מורכב, שהיה נפוץ למדי בתל אביב של אותן שנים. הרב בר נולד למשפחה מיוחסת. בהמשך נשלח ללמוד ב'כרם ביבנה'. לאחר מכן הוא שירת בצה"ל בחטיבת הנח"ל, ועשרות שנים לאחר מכן המשיך בשירות מילואים, במקביל לתפקיד הרבנות שבו החל לשמש.
לצד זה הוא גם למד שנים רבות בכולל וגם שימש כר"מ בישיבת כרם ביבנה, כשבמקביל הוא נשלח לתקופה קצרה לכהן כרב בעיר אנטוורפן מטעם הישיבה. בשנת תשע"ד נבחר לרבנות העיר נתניה כרב העיר האשכנזי, אחרי 26 שנים שלא היה איש בתפקיד. באופן מעניין למדי, גם אז זכה הרב בר לתמיכה נרחבת וחוצת מגזרים, כשמהעבר האחד תמכה בו חסידות צאנז, ומאידך גיסא הוא זכה גם לתמיכת מפלגת הבית היהודי וראש העיר דאז מרים פיירברג (ליכוד).

מקדש שם שמים. עם הראשל"צ הנכנס הגר"ד יוסף במשכן נשיא המדינה (צילום: קובי גדעון/ לע"מ)

"אני מרגיש את עצמי קרוב לכל החלקים בעם", מסביר הרב. "גדלתי בערוגות הציבור הציוני-דתי מחד גיסא והציבור החרדי מאידך גיסא, שורשיי הם חסידיים מצד אחד וליטאים מצד שני. זכיתי להיקרא אחרי סבי הרה"ק רבי קלונימוס קלמן אפשטיין זי"ע, בעל ה'מאור ושמש', ואני צאצא גם של גאון ישראל רבי עקיבא איגר".
האמת שרשימת האדמו"רים המפורסמים שהרב הוא צאצא ישיר שלהם היא ארוכה ומפותלת. הוא נכדו של הרבי המפורסם בעל ה'מי השילוח' מאיז'ביצה. הוא גם נכד של אדמו"רי ראדזין ופשדבורז.
"אולי בעוד עשור", מוסיף הרב בחיוך, "אני אחליף את הפראק בבעקיטשע ואתחיל לכהן כאדמו"ר…
"בכל אופן אני מתפלל כל יום שאזכה להיות בבחינת 'ואסתר נושאת חן בעיני כל רואיה', שכמאמר הגמרא במגילה, 'לכל אחד נראית כאומתו'. כל אומה הרגישה את אסתר דומה לה. אני מרגיש סייעתא דשמיא מיוחדת בקשרים המיוחדים והקרובים שיש לי עם כל החוגים והקהילות השונות, ואני מתכוון גם לחוגים חילוניים לחלוטין, במיוחד כרב העיר נתניה כבר יותר מעשור, ומקווה שנוכל להמשיך כך במרחב הארצי בעזרת השם".
וכן, ברור לו שזה התפקיד הראשון – העם בישראל קרוע ומפולג. התפקיד שלו הוא לאחד ולחבר. "אני רואה בזה ערך עליון ממש. בעיניי תפקיד הרבנות הראשית הוא קודם כל לרדת אל העם, להשקות צמאים לדבר ה' ולקרב את הלבבות זה לזה, לה' ולתורתו.
"אגב, הדבר שהכי ריגש אותי במהלך הבחירות לרבנות הראשית היה שיתוף הפעולה בין כלל גורמים משלל מגזרים, חילונים, דתיים וחרדים כאחד. מטבע הדברים אני מבכר שלא לחשוף את מאחורי הקלעים, אך מי שבקיא בפרטים יודע היטב במה דברים אמורים, ואני אעשה הכל כדי להמשיך בכיוון הזה".
אין ספק שמירוץ בחירות מזמין, מטבע הדברים, אינטריגות ורגעים פחות יפים. היו רגעים שהרב הרגיש שאולי לא היה שווה להיכנס לכל התהליך הזה?
"המציאות היא שכך מתמנה רב ראשי. כמו שאי אפשר לזכות בלוטו בלי שתשלם אגרה על כרטיס ההגרלה. גם הרב מבריסק התמנה על ידי בחירת ראשי הקהל. עם זאת, אני כשלעצמי לא התפללתי או שאפתי להיבחר למשרה. הרגשתי האישית היא שעוד לא מיציתי את כוחותיי בעיר נתניה, ורק משום שקיבלתי פניות רבות מרבני ערים שונים להתמודד לתפקיד, במקביל לעצתם של גדולי ישראל, החלטתי להתמודד, ואם אבחר, יהי כן.
"אבל לא הייתי מתאכזב ברמה האישית אם לא הייתי זוכה, בסייעתא דשמיא, להגיע אל הישורת האחרונה. מהסיבה הזו השקעתי את המאמצים המינימליים לשם כך, בידיעה שאני עושה השתדלות ותו לא. את השאר עושה ומחליט ריבונו של עולם, וסומך אני עליו ככל אשר יורני.
"ואולי זה המקום להדגיש ולומר באופן שאינו משתמע לשתי פנים: אין שום גורם או אדם שאני מרגיש מחויב לו בכהוא זה. השיקול היחיד שעומד לנגד עיניי ומנחה אותי הוא אם הדבר יעשה נחת רוח לבורא, ומעשיי יוכיחו".

החרדים יאכלו רבנות?
האם מתקרב היום שבו הציבור החרדי יאכל הכשר 'רבנות'?
הרב קלמן בר סבור שכן. למעשה, הוא מצביע על התחלה של מגמה שהחלה בנתניה וערים נוספות, שבה רבנים מקומיים הבריאו את מערך הכשרות במספר רפורמות נקודתיות תוך שהביאו להעלאת איכות הכשרות המקומית ולהשבת האמון במערך גם בקרב אלו שמקפידים על הכשר מהודר.
"בנתניה חילקתי את מערך הכשרות המקומי לשלוש רמות, כשרות בסיסית, מהודרת, והידור הכשרות. הרמה השלישית מקובלת בקרב החוגים המהדרים ביותר, מבחורי הישיבות היקרים שמגיעים לחופשת בין הזמנים ועד לחסידי צאנז, המהדרים על קלה כחמורה. מן הצד השני, אנחנו לא מכריחים בעל עסק לשלם עבור הכשרות ברמה המחמירה ביותר, ויש לו אפשרות לבחור כפי המתאים לעסק. באופן זה הרווחנו כשרות מקומית מהודרת, לצד כשרות בסיסית למי שחפץ בכך, וזה נותן פתרון לכלל רובדי האוכלוסייה".
האם התופעה הזו יכולה להתרחש גם בשאר חלקי הארץ?
"ברגע שאנשים ידעו שהם אוכלים כשרות טובה, הם יאכלו 'רבנות'. אם זה קרה בנתניה, עיר של כמעט שלוש מאות אלף תושבים, אני חושב שאפשר לבחון את העתקת המודל למרחבים נוספים בהחלט. אגב, גם בנושא הזה אני מאמין שחלק מהאסטרטגיה הוא לשלב את כלל מורי ההוראה מכל המגזרים, שייכנסו למערך כשרות מאוחד, כדי שאכן נצליח לחולל את השינוי".
כשרות היא כמובן נושא אחד מני רבים. בפני הרב הראשי הנכנס ניצבים אתגרים לא פשוטים, ונושאים רבים בוערים על הפרק וזקוקים למענה, והם כבר נרשמו על גוויל ונייר, מונחים על שולחנו של הרב, שניכר בו שהוא שש לאתגר. למשל מספר הנרשמים לנישואין בארץ, שנמצא במגמת ירידה מדאיגה. "מתפקידנו לוודא שאנחנו מגבירים את הנגישות ואת האמביציה, גם למי שרחוק יותר, לקיים את קשר נישואיו כדת משה וישראל. בנפשנו הדבר". כמו כן, הרב מעוניין לייעל את המבחנים לרבנות, לטפל במעמד בתי הדין הרבניים, לתת את הדעת על התמודדויות עם קשיים של בג"ץ בסמכויות הרבנות וברפורמות שונות ואפילו יש תכנון להקמת מערך כשרות לסת"ם.
מלבד אלו, יש שאלות הלכתיות חדשות שזקוקות למענה בכובד ראש, מסטייק מעבדה ועד גיורים, שגדולי ישראל בהובלת הרבנות צריכים לשבת על המדוכה ולהכריע לעם היושב בציון כיצד ינהג כל איש ואיש.
"אני חייב לומר ולהדגיש שקודמיי בתפקיד עשו עבודת קודש נפלאה. בעיניי אנחנו בונים נדבך על גבי נדבך, כננס על גבי ענק. אנחנו לא באים 'לשנות' או לעשות 'מהפכות' מן הקצה אל הקצה. חלילה וחס. אנחנו פשוט מסתכלים קדימה וממשיכים קדימה, במלוא הכוח, ולוקחים את המוסד המפואר הזה לעבר העתיד למען כלל ישראל".
הרב מתייעץ עם קודמיו בתפקיד בנושאים העומדים על הפרק?
"בוודאי ובוודאי, ואנחנו גם מקימים פורומים שונים של רבנים חשובים, ענקי תורה ודעת, בשלל נושאים, כדי לדון בנושאים וללבן את הסוגיות הרלוונטיות בכובד ראש. עצה והכוונה מתלמידי חכמים נוספים הן משהו שעוזר לפסיקות ולהוראות היוצאות להתיישב על לב הציבור ושומעיו, ויש לזה חשיבות רבה".

לפגוש את כולם
אנחנו נמצאים בתקופה מתוחה מבחינת יחסי החרדים והמדינה. יש תחושה בקרב רבים שמדינת ישראל, או ליתר דיוק מוסדותיה השלטוניים, נמצאים בהתנגשות עם לימוד התורה, שלא לומר מלחמה על התורה.
"אני חושב שזו שגיאה חמורה לחשוב כך", אומר הרב בר בתקיפות. "המלחמה היא של מגזרים שנחלקים במגזרים. חלילה לנו מלחשוב שמדובר במלחמה על התורה הקדושה. עם ישראל ברובו המוחלט אוהב תורה ומוקיר תורה ולומדיה. וגם אלו שנדמה שהם נלחמים ומגדפים תורת חיים ושם שמיים, אם אנחנו רוצים תיקון וגאולה, עלינו להתאמץ ולראות את הטוב שבכל יהודי, גם אם זה כמעט בלתי אפשרי. להיות קצת כמו רבי יצחק לוי מברדיטשוב.

שליחא דרבנן. במעונו של כ"ק מרן האדמו"ר מצאנז (צילום: רן אליהו)

"לכל יהודי יש נר בפנים, והוא אף פעם לא הולך רחוק מדי. אם אפילו בעשיו הרשע היו דברים חיוביים, עד שראשו ניתק ונקבר במערת המכפלה כפי שמסביר הגר"א, אז כל שכן בקרב אחינו, גם אם לצערנו הם טועים".
אז איך אפשר לקרב ולגשר על המרחק הזה?
אם לתמצת את התשובה הארוכה, הרב סבור שאין ברירה אלא להכיר, להיפגש ולדבר. "כל כך הרבה דברים אפשר לפתור בדיבורים ומפגשים בלתי אמצעיים. ואני לא מדבר מהשערה, אלא ממעשים שבכל יום".
חלק ניכר מסדר יומו העמוס של הרב בר מוקדש לאותם מפגשים בלתי אמצעיים. הרצאות ושיעורים, טקסים ופגישות עם כל גורם אפשרי בשביל לפעול למען הכלל.
"היום, למשל", הוא אומר, "אני עומד להגיע למסור שיעור בפני חיילים באוגדה 162 שמוצבים בעזה. אני גם בקשר צמוד עם משפחות החטופים. עשינו שבתות יחד, אירועי חיזוק, ואני מקווה שעכשיו הדברים ימשיכו אפילו ביתר שאת. אנחנו צריכים להיות שם בשבילם. כולנו צריכים להיות בשביל השני, ויש הרבה שזקוקים לתמיכה, מילה טובה, החזקת אצבעות. כאיש אחד בלב אחד".
ואם יש משהו שבולט לאורך כל השיחה, זאת העובדה שחוץ מהידע ההלכתי הרב בר הוא גם מעיין נובע של פרפראות, מדרשים, דברי תורה וכמובן סיפורי צדיקים.
והנה עוד ווארט, חסידי דווקא: "מדוע אנחנו אומרים אחינו כל בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה? כלום כלל ישראל כולו נתון בשביה ובצרה? התשובה היא שכן, כאשר אח שלנו נמצא בשבי אנחנו צריכים להרגיש שגם אנחנו בשבי. כשאח שלנו נהרג על קידוש השם ומשאיר אחריו משפחה מרוסקת, אנחנו צריכים לשאת עלינו את כאבו. להרגיש עמו אנוכי בצרה.
"החפץ חיים במהלך מלחמת העולם הראשונה לא ישן על מיטה אפילו לילה אחד, כי הוא הרגיש את החיילים היהודים שבחזית. אז אנחנו אולי לא בדרגה של החפץ חיים, אבל להרגיש את הכאב של האחר, לפחות במשהו, אנחנו חייבים. אבוי לנו אם נחשה".

הרב עוצר לרגע. נאנח.
"דיברה איתי לפני מספר ימים אמא של תצפיתנית. בת ישראל שעדיין חטופה בעזה, נמצאת בידיהם של בני עוולה. היא אמרה לי שמאז אותו בוקר שחור משחור אין לילה אחד שהיא מצליחה להירדם ליותר משעתיים רצוף. שעתיים. המידע הזה אמור להסעיר אותנו. איך אפשר להישאר שווה נפש?"
אז כן, בשלב זה הכאב הגדול הוא גם החזון הגדול. "אם בעוד עשור הרבנות תהיה גוף שמפיח רוח של תקווה, של אמונה, בלב כל אחד ואחד, דתיים כחילונים כחרדים, והיה זה שכרי. לשם אני שואף. מי ייתן ונזכה להכשיר את ליבותיהם של ישראל לקראת ביאת משיח צדקנו, אמן".