חם מהרגיל לעונה

כותרת הכתבה מעניינת ומורכבת, יש לציין. "חם מהרגיל לעונה" הוא פרדוקס, כי אם רוב העונה חם מהרגיל לעונה, מהו בעצם הרגיל לעונה? | מסתבר שרק מוח קודח יכול להגות חידה כזו. מה זה משנה אם זה הרגיל או לא? חם! מאוד! תדליקו מזגן! | ומה עשתה האנושות בשנים שבהן היא עוד לא למדה את המילה "מזגן"? קבלו את הפטנטים היצירתיים שהגו בני אדם לאורך ההיסטוריה כדי להימלט מהחום הכבד, ומייד אחר כך היכנסו חזרה לשטח ממוזג ובואו ללמוד על ההיסטוריה הקרה של המזגנים | תורידו את הטמפרטורות

שבת בצהריים. אנחנו עולים בעלייה הרחבה והתלולה בדרך לסבתא, והשמש קופחת על ראשינו. איש לא חשב לטעת שם עץ או להתקין סככה. איש גם לא חשב שנצטרך לעבור שם מדי שבת. סביב רק מבני חינוך הסגורים בשבת, מביטים בנו בחמלה ושומרים את המזגנים לימות השבוע. נותר לנו לטפס תחת השמש הקופחת ולייחל למעט צל בדמות ענן קטן שבורח מהר עוד לפני שנגיע לסיבוב המוצל.
חם. חם. חם.
אני מטפסת עם ילדיי בחום הגדול וחושבת לעצמי: אך לפני כמה חודשים הצטמררנו מהרוח הקרה כשטיפסנו אל עבר הכיכר הפתוחה לכל הכיוונים, רכסנו את המעילים והתעטפנו בצעיפים להגנה מדקירות הקור.
קור? לך תזכור…
"אוי, כמה קר!" אני משכנעת אותם להיכנס למצב רוח חורפי. "קפוא לי!" מייללת הבת ופוסעת קדימה על האספלט הלוהט כבורחת ממטר הגשם. "ברררר"… אנחנו כבר במצב רוח מקפיא ועוברים את הקטע הלוהט בצמרמורת קור עליזה, צוחקים לשמש בפרצוף.
מנפלאות המוח האנושי! מדהים איך אפשר להתקרר רק דרך הדמיון. שווה לנסות, אבל רק במקרים קשים, כי אי אפשר לחיות כל הקיץ בממלכת הדמיון.
אז איך מתקררים בקיץ הישראלי הלוהט?
46 מעלות צלזיוס נמדדו בתל אביב בחודש ניסן בשנת תרע"ו (1916), כך סיפרו זקני תל אביב. ללמדנו שעם כל הכבוד להתחממות הגלובלית, העם בארץ ידע מהו יום חם הרבה לפני שהכיר את הרעש של מנוע המזגן.
ומה עשו אז? איך התמודדו עם החום? כדאי להכיר את הרעיונות המקררים ולא רק לאטום את החלונות וללחוץ על השלט. ולמה? יש די סיבות, כמו חרדת הפסקת חשמל – 'תרחיש עלטה' בעת מלחמה. אומנם שר האנרגייה כבר גער במנכ"ל חברת 'נגה' על זריעת בהלה, אבל הוא כבר זרע, ואנחנו קוצרים בדמעה. מילא חושך – יש נרות, אבל בלי מזגן בחמסין?!
סיבה נוספת היא חיסכון. די לעיין בנתונים של עליית מחירי החשמל כדי לחטוף צמרמורת ולכבות את המזגן. ובכלל, לא בכל מקום קל ופשוט וזמין להתקין מזגן.
אם כן, הבה נחזור אל ההיסטוריה ונבדוק מה עשו הבריות כשהיה חם, ומזגן עוד לא נוצר או לפחות לא היה בהישג יד.

חם עד הגג
שנים רבות לפני שהכירו את החשמל, המנוע וגז הקירור, חיפשו הבריות שיטות לצנן את האוויר הלוהט בקיץ.
מזג האוויר המקומי הוא אחד מהגורמים שהשפיעו משמעותית על הבנייה באזורים ובתרבויות השונות. באזורים חמים כמו שלנו, תכננו מבנים עם פתחי חלונות ותקרות גבוהות, כדי לאפשר כניסה של משב אוויר לחלל הבית, או נטעו עצים עבי צמרת להצללה על הבתים.
במקומות כמו בגדד היו נוהגים לישון בלילות הלוהטים על גג הבית כי בפנים היה חם מדי, כמו שתיאר יהודה בן יצחק בן עזרא עאצ'י (אסיא) מבגדד, בספרו 'הגשרים של חיי':
"בקומה העליונה היו חדרי השימוש שכונו בית אל-כבוד וכן חדרי השינה, חדר האוכל וחדר אורחים. בחדרים אלה אפשר היה לשהות אך ורק בעונת החורף. בששת חודשי הקיץ אי אפשר היה לשהות בקומה זו, בגלל החום הכבד ששרר בה. מעקה גבוה, שחלקים ממנו היו קירות, הקיף את הגג השטוח של הבית. שם נהגנו לישון בלילות הקיץ, על מיטות נחושת מחופות ברשת צפופה ודקה, שהגנה עלינו מפני יתושים, זבובים ומיני מעופפים עוקצניים.
"הקומה התחתונה של הבית הייתה שקועה בחלקה מתחת לפני הקרקע של החצר, כך שלא הגיעו אליה קרני השמש כלל. מרתף זה שימש מחסה מחום הקיץ הלוהט".

לוכדי הרוח
אם זכיתן להיות בתוך בתים בסגנון מאה שערים, כלומר כאלה שנבנו לפני כמאה חמישים שנה, בתקופה העות'מאנית, ודאי שמתן לב שהבתים בעלי קירות עבים מאוד. עד כדי כך, שאדן החלון היה רחב דיו להשכיב עליו ילדים לישון כמו במיטה רחבה. נוסף על כך, התקרה גבוהה ומקומרת. בתים כאלה אפשר לראות גם בצפת ובמקומות נוספים שבהם השתמרו בתים מלפני מאה שנה ויותר. כזו הייתה הבנייה בארץ. בבית בעל הקירות העבים והתקרה הקמורה היה קריר ונעים בהשוואה לקיץ הלוהט שבחוץ. היום לא יבזבזו מקום וטרחה כדי לבנות בתים שמבודדים ככה לחום וגם לקור.
נוסף על סגנון הבנייה המציאו בפרס (היום איראן) לפני כשלושת אלפים שנה 'לוכד רוח' או 'מגדל רוח' – ארובה חיצונית שנבנתה בצמוד למבנה ושימשה ליצירת אוורור טבעי וקירור פסיבי. במגדל היו פתחי אוויר, הרוח נלכדה בתוך הארובה והסתחררה כלפי מטה, אל תעלות המים שעברו מתחת לרצפה. בתהליך הזה האוויר החם נותר למעלה, וכשאוויר קריר חדר ממגדל הרוח למבנה הוא קירר אותו ב-12 מעלות!
בתחילה היו משתמשים בלוכדי הרוח בעיקר במסגדים ובבתי חולים. בתקופה העבאסית שהחלה בשנת ד"א תקי"א (750 למניינם), רוב הבתים כבר היו מצוידים במַלַאקִיף – תופסי רוח בערבית. בפרסית הם נקראו בַּאדְגִיר: באד – אוויר, גיר – לוכד.
מאיראן התפשט הרעיון של לוכד הרוח וזכה לפופולריות רבה באזורים המדבריים סביב המפרץ הפרסי, ברחבי צפון אפריקה ובמדינות מערב אסיה.
לוכדי הרוח היו נפוצים עד למאה התשע עשרה. עם המצאת החשמל והמזגן בעקבותיו, ויתרו עליהם. בעשורים האחרונים יש אדריכלים שמתעניינים ברצינות בבניית לוכדי רוח. הם בעד לצנן בתים באופן ירוק ובלי התלות בחשמל ובמזגן, ומצאו שלוכד רוח תורם לאוויר טוב יותר מזה ששורר בבתים סגורים וממוזגים, וכמובן הוא גם חוסך בחשמל.
לתשומת לב מתקיני המזגנים, אולי שווה לעשות הסבה לבוני לוכדי רוח!

איש הקרח
וכשאין לוכדי רוח, ואתה באזור השפלה שבו אין אבנים גדולות וכבדות לבניית בתים עבי קירות, איך תצטנן בקיץ הלח?
ותיקות קוראותינו עוד זוכרות את צלצול פעמון הנחושת של מוכר הקרח. האיש החשוב הזה היה אוסף בלוקים של קרח במפעל קרח קרוב, מעמיס את מטענו הקפוא על עגלה ומגיע לשכונה, מצלצל בעוז וצועק בקול גדול: "קרח, קרח". מייד היו מתקבצים סביב עקרות הבית וכל הילדים שנהגו להצטופף ליד דלת ארגז הקרח המבודד על ידי ציפוי פח פנימי, נהנים להצטנן מאדי הקור העולים ממנו, ומביאים את מוכר הקרח לידי רוגז. גם בשלב חיתוך בלוקי הקרח ללקוחות לפי דרישתם: רבע בלוק, שליש או חצי, היו הילדים מסובבים את מוכר הקרח ומתחרים זה בזה מי יתפוס יותר נתיזי קרח ויכניס לפה. ספרו להם מה זה איגלו בטעם ענבים…
כל לקוח קרח שכיבד את עצמו החזיק בבית 'ידית נשיאה' – מלקחיים מתכת בצורת מזלגות נשיאה גדולים וידית עץ בראשם. מוכר הקרח היה יוצר באמצעות 'דקר' שני שקעים, אחד בכל צד. שאליהם היו מכניסים לקוחות הקרח את השפיצים של מזלג הנשיאה, מרימים את הבלוק בעזרת הידית ומטפטפים את דרכם עד הבית. והיו שהעדיפו לעטוף את הקרח בשקי יוטה כדי שהבלוק לא יטפטף וגם לא יקפיא את הידיים. הקרח שימש לא רק למקרר. בימים לוהטים במיוחד היו כאלה שהתקלחו עם קרח והאמיצים או הנואשים אפילו ישנו עליו בימי חמסין.

מים קרים על נפש עייפה
מה מצנן יותר ממים? היושבים ליד הנהר יצאו הרבה בקיץ לשהות לידו וליהנות מהרטיבות המרעננת, ואלו שלא? שאבו מים או נהנו מהזרימה בברז, אמבטיות קרח, כאמור, והרטבת מטליות לחות לניגוב הפנים.
כששאלתי את אימי שתחי' איך שרדה בימי נעוריה בשפלה ללא מזגן, היא סיפרה לי כי היו מתקלחים שלוש פעמים ביום… "יום אחד היה כל כך חם שפשוט הרטבתי את עצמי במים קרים, אבל הם התייבשו מייד"…
אני זוכרת שבילדותי ה'עוזרת' (כך נקראה אז הסייעת בגן) הייתה יוצאת לחצר ומרטיבה אותנו בצינור המים. למי היה מזגן בגן? לא הכרנו ולא ידענו אפילו לחלום על זה.
בירושלים של פעם היו מרטיבים מגבות או מצעים ותולים אותם בתוך הבית מקיר לקיר. כאשר היה פותחים את החלונות מכל הכיוונים, או את דלת הבית, היה משב האוויר החם הופך להיות נעים יותר והטקסטיל הרטוב צינן מעט את האוויר.
אבל חוץ מהצעות כמו לברוח על גבי גמלים לאלפים השווייצריים בימות החמה או להפליג באונייה לאוסטרליה, היו עוד כמה אופציות להתגונן מפני החום, כמו הימנעות מפעילות גופנית מאומצת בשעות החום, הסתגרות בבתים שנבנו באופן מותאם לאקלים והסתרת החלונות בווילונות מבודדים. למעשה כל הפעילות מחוץ לבית בימי החום הצטמצמה רק לשעות הבוקר טרם החמה עומדת ברום השמיים, או בשעת השקיעה עת השמש העייפה מחימום העולם נעלמה מעבר לאופק. בשעות הצהריים לא נראתה נפש חיה ברחובות, אלא רק במקרה צורך דחוף.
ואז הגיעה תקופת ההתעוררות של ההמצאות והחידושים שמטבע הדברים לא פסחה גם על תחום החום.

אוויר עם כנפיים
מאוורר הוא מוצר עתיק הרבה יותר ממה שחשבנו. יש עדויות כבר מתקופות קדומות, לפני כאלפיים חמש מאות שנה, על מאווררים שהוכנו מרצועות במבוק שנכרכו זו בזו באופן שהיה אפשר לסובבן ידנית כדי להשיב קצת רוח.
מאות שנים אחר כך יוצרו מאווררים שפעלו על קיטור, ולקראת סוף המאה התשע עשרה הגיע המאוורר החשמלי לעולם הודות לסקיילר וילר, מהנדס חשמל ויצרן אמריקאי. וילר, שהיה מחברי צוות ההנדסה של אדיסון, התמחה במיוחד בכלים חשמליים לחיסכון בחשמל. בשנת תרמ"ב (1882), הניח מדחף בעל שני להבים על הציר של מנוע חשמלי וכך נולד המאוורר. ההמצאה, שהייתה משיבת נפש בקיצים החמים בארצות הברית, זיכתה את הממציא המאושר במדליית ג'ון סקוט מטעם מכון פרנקלין.
באותן השנים עמל על המצאה דומה מהנדס מכונות אמריקאי ממוצא גרמני: פיליפ ה' דיהל. דיהל הרכיב להב מאוורר על מנוע של מכונת תפירה והצמיד אותו לתקרה. הוא הגיש בקשה לפטנט על מאוורר התקרה בשנת תרמ"ט (1889). בהמשך שדרג את הפטנט כשהוסיף גם גוף תאורה למאוורר התקרה.
המאוורר התפשט מארצות הברית לאירופה ולכל מקום שהתפתחה בו רשת חשמל ושחיפש פתרון לימים החמים.
לארץ סחבו איתם העולים מאירופה מאווררים ביתיים שנקראו וינטילטורים, להקלה באקלים הארצישראלי החם.
היה מאכזב להיווכח שהמאוורר למעשה מסובב את האוויר החם ואינו מצנן אותו, אך כשאתה זולג פלגי זעה, קצת רוח נושבת לא תזיק.

מתקן לטיפול באוויר
שנים בודדות אחר המצאת המאוורר החלה מהפכת המיזוג המשמעותית. לכולם היה חם בקיץ, וכולם חיפשו דרכי צינון ואוורור ככל שיכלו. אבל המצוקה הרצינית ששינתה את מפת המיזוג החלה בבית דפוס של חברת 'סאקט-ויהלמס ליטוגרפיה והוצאה לאור' מברוקלין בשנת תרס"ב (1902).
בהשפעת החום הניו יורקי והלחות הגבוהה, התעוותו גיליונות הנייר והיו לחים מהרצוי, וכך הדיו הצבעוני – גאוות בית הדפוס המשוכלל – לא הצליח להיצמד לנייר ונמרח באופן מביך שהרס את העבודה. מהנדס צעיר בן 25 בשם ויליס קרייר שנחשף לבעיה הגה רעיון מבריק: הוא הציע להעביר את האוויר הלח על גבי צינורות מים קרים. האדים שהאוויר הלח מכיל יתעבו על גבי הצינורות הקרים וכך תפחת הלחות באוויר, ובאותו מחיר – גם הטמפרטורה בחדר תרד לשמחת עובדי הדפוס שיחסכו פסים שחורים הנוצרים על המצח עקב מחיית זיעה בלתי פוסקת.
ויליס רשם פטנט על המצאתו בשנת תרס"ו (1906) וקרא לה 'מתקן לטיפול באוויר'. מי שקרא למערכת 'מיזוג אוויר' היה עובד טקסטיל בשם סטויארט קרמר, שהמציא באותה שנה פטנט שלא היה קשור כלל למיזוג במטרה להוסיף אדי מים חמים לאוויר במפעלי טקסטיל, אך השם מיזוג אוויר דבק דווקא בהמצאה המקררת את האוויר ומוציאה ממנו את הלחות הבלתי רצויה.
בתחילת הדרך הותקנו מערכות המיזוג במפעלים ומבני תעשייה, במטרה לשמור על תנאי ייצור נוחים או להגן ולשמור על המוצר המוגמר שלא ייהרס מטמפרטורות קיצוניות ולחות גבוהה. בשנת תרפ"א (1921), רשם קרייר כפטנט את מערכת הקירור הצנטריפוגלית, שהייתה יעילה ובטוחה לשימוש הרבה יותר מהגרסאות הראשונות שלו.
הרעיון של קרייר נוסה בהצלחה ומצא חן בעיני מפעילי אולמות כינוס וחנויות גדולות, ואלה התקינו צינורות בעלי מים מצוננים לטובת המתכנסים והקניינים, שנהנו מאולם ממוזג ונעים במקום החום הדביק שהיה כרוך בהתכנסות באולם הומה אדם ומעלה הבל. אך למערכת הזו נכון יותר לקרוא 'מיזוג מים' מאשר 'מיזוג אוויר'. למעשה, זו לא הייתה המערכת הראשונה בעולם לייצוב מזג אוויר במבנה סגור, אך כן המערכת הראשונה המוצלחת והבטוחה לשימוש.
בשנה שקרייר המציא את מזגן צינורות המים, הגה אלפרד וולף מניו ג'רזי, מהנדס ובעל חברה להנדסה יועצת, רעיון למיזוג אוויר של ממש: מערכת שתיתן שירות של קירור וגם של חימום עבור הבורסה בניו יורק.
וולף נחשב לתימהוני. הוא סירב להסתבך עם ארגון כלשהו או להצטרף לאגודה האמריקאית לחימום ואוורור ודגל בחשאיות. בעיון בתוכניות הקירור שתכנן לבורסה, שלא נלאה בהן את קוראותינו, מדהים לראות את עוצמת האנרגייה המתבקשת מהמנועים וכמות גז הקירור שסופקה כדי לאוורר את החלל הגדול של הבורסה שבה המסחר לוהט לא פחות ממזג האוויר.

תנו גז
אבל רגע. הזכרנו גז קירור, בלי לתת את הכבוד למי שהיו בעניין הרבה הרבה לפני קרייר ווולף: המדען הכימאי והממציא הבריטי מייקל פאראדיי, שהביא לעולם גילויים מפעימים בענייני אלקרומגנטיקה, גזים, תרמודינמיקה ושאר עניינים המשמחים את ליבות המדענים עד היום בכל העולם. הייתה לו גם השפעה על החיים שלנו ועל מזג האוויר, כי בין שלל גילויו הוא שיתף את העולם בעובדה המפעימה כי דחיסה והפיכה של גז מסוים לנוזל, יכולה לצנן את האוויר כאשר מאפשרים לאמוניה נוזלית להתאדות.
את הרעיון הזה קידם דוקטור ג'ון גורי מפלורידה שבארצות הברית. הוא חיפש דרך לקרר את מזג האוויר וכך להפחית, או למנוע אפילו, מחלות קשות כמו מלריה ששגשגו בתקופה ההיא של אמצע המאה התשע עשרה. גורי הכריז מלחמה על 'רוע הטמפרטורות הגבוהות'.
עבור המערכת הראשונית שפיתח, נדרש גורי להפעיל משלוחי קרח לפלורידה מחברות למים קפואים בצפון ארה"ב. אך זה היה יקר מדי ולא מעשי, ולכן הוא עיין בממצאי מחקר גז הקירור של המדען מעבר לים – פאראדיי, וניסה לבנות מכונה שתייצר רוח קרירה על ידי שימוש בטכנולוגיה החדשה והלא מוכרת. הוא רשם פטנט על ההמצאה שלו, בשנת תרי"א (1851), אך לא הצליח להשיג מימון להמשך הפיתוח.
שמא התקופה לא הייתה כשרה לקבל את המכשיר החדשני? ייתכן. גורי עצמו התלונן שמי ששם רגליים להמצאה הוא פרידריק טיודור – 'מלך הקרח' בארה"ב שהוכתר בתואר המקפיא הזה עקב היותו מייסד של חברת הקרח טיודור וחלוץ הסחר הבין-לאומי בקרח בתחילת המאה התשע עשרה. טיודור הרוויח הון ממשלוח קרח שנחתך מבריכות ניו אינגלנד לנמלים בקריביים, באירופה ועד להודו והונג קונג, ולא פלא שהתנכל לגורי וחנק את ההמצאה שלו שהייתה עלולה להרוס לו את אימפריית חייו המניבה. וכך, בשל תאוות הבצע של מלך הקרח, העולם המשיך לנגב זיעה שנים רבות עד שהמזגן הפך לאופציית קירור.
מערכת המיזוג המודרנית הותקנה בשנת תרע"ה (1915), בצפון אירלנד. זכה לה בית החולים רויאל ויקטוריה בבלפסט, והשתמשו בה בסוגים שונים של גזים רעילים כמו אמוניה וכלורומתאן. הבעיה הייתה כאשר דלף הגז ואז נגרמו תאונות קטלניות שיצרו לבית החולים עבודה רבה יותר. חיפשו גז ידידותי יותר, ורק יותר מעשור אחר כך הציע המהנדס האמריקאי תומאס מידאג'לי להשתמש בגז הפריאון.
הפריאונים הם גזים חסרי צבע, חסרי ריח, לא דליקים או נוזליים ובעלי רעילות נמוכה. הבעיה היא שהגז הזה מזיק לשכבת האוזון, ולכן עם עליית המודעות לפגיעה בסביבה חיפשו גז ירוק יותר אבל… מן הפח אל הפחת: התגלה שהגז הזה תורם יותר להתחממות הגלובלית. ואם תאמרו מה הבעיה – יש מזגן, הבעיה היא שנקלעו כאן ללולאה: המזגנים מקררים לנו את החום, ובשל השימוש בגז המזגנים כדור הארץ חם יותר, אז הבה נקרר במזגן וחוזר חלילה.
כיום המודעות הירוקה עלתה מדרגה, ולכן מקובל להשתמש לגז המזגנים בתערובת המורכבת מחומרים שמכילים אטומי פחמן, מימן ופלואור (דִיפְלוּאוֹרוֹמֶתָאן ופֶּנְטָה-פְלוּאורואתאן שנקראת: R410.) החומרים הללו אינם מכילים ברום או כלור ולא פוגעים באוזון, אך עדיין מתאימים לשימוש מבחינת התכונות הפיזיקליות שלהם.
מה עושה הגז במזגן?
מערכת המזגן דומה בפעילותה למערכת המקרר. בשתי המערכות הללו, כל גורמי המערכת בנויים למטרה אחת, שהיא לאפשר את התנועה ואת הטרנספורמציה של הגז אל הצינורות, בתוך הצינורות, והחוצה אל החלל הממוזג.
המדחס דוחס את הגז לרמת לחץ גבוהה, ברגע שהטמפרטורה של הגז עולה. הגז הלוהט נע דרך הצנרת החיצונית, כאשר בתהליך התנועה שלו דרך צנרת המעבה, ובסיוע המאוורר החיצוני, הוא מאבד חום. הטמפרטורה שבה מתרחש שינוי מצב הצבירה של הגז תלויה בלחץ. כאשר הגז הדחוס מאבד מהחום הגבוה הוא משנה מצב צבירה והופך מגז לנוזל הקירור. מזכיר ממש את צינורות המים המצוננים במזגן העתיק ההוא של קרייר.

קר רוח
המזגנים הראשונים היו לטובת המגזר הציבורי והותקנו בחללים גדולים כמו אולמות ובתי חולים. האזרח הפרטי שחשק באוויר ממוזג היה צריך ללכת לבורסה, או לבית החולים במקרה הגרוע, ובמקרה המשמח לאולם אירועים.
בשנת תרצ"א (1931), המציאו צמד מהנדסים אמריקאיים את מזגן החלון הראשון שהמדחס שלו נמצא בתוך המבנה עם המאוורר המקרר. מחירו של המוצר, שהיום כמעט נכחד ולפני עשוריים היה מהמזגנים העממיים שבשוק, עמד אז על סכום השווה לערך של 100,000 דולרים. המזגנים הללו נקבעו בתוך חלון – עיצוב החלונות מאפשר התקנה כזאת, כי הפתיחה והסגירה בחלון האמריקאי היא מלמעלה – ולכן כונו מזגן חלון (Window air conditioner). במקומות שהיה מורכב יותר להתקין ישירות בחלון, נקבו חור מלבני בקיר חיצוני. הבשורה הגדולה של המזגן הייתה קלות ההתקנה.
מערכת המיזוג הביתית הראשונה הותקנה בבית אחוזה הדור במיניאפוליס, אך לא נעשה בה שימוש כי הבניין לא אוכלס מעולם.
מזגן במכונית? בילדותנו היינו פשוט פותחים חלון. רק במכוניות יוקרתיות וחדישות היה מזגן. המכוניות הראשונות שבהן הותקן מזגן הרכב היו של חברת פורד ששילבה את הפריט המפנק הזה ברכבי הפאר שלה בשנת תרצ"ט (1939), השנה שבה פרצה מלחמת העולם השנייה.
שנות המיתון ומלחמת העולם השנייה האטו משמעותית את תהליך הפצת המזגן ברחבי העולם. אחרי המלחמה החל בארצות הברית תהליך שגשוג וצמיחה ובעקבותיו עלתה הדרישה הכללית: הבו לנו מזגנים! שיטת הייצור ההמוני הובילה למהפך בתחום המיזוג, והמוצר המקרר הפך עממי. בשנת תש"ג (1953) נמכרו בארה"ב כמיליון מזגנים. השינוי הביא עימו פריחת התיישבות במדינות החמות בדרום ארה"ב וברצועת החוף.
בעקבות ארצות הברית גילתה אירופה עניין מסוים במזגנים, אם כי ישנן ערים רבות באירופה המערבית שרק כעת התחילו להתקין בהן מזגנים. אחריה הצטרפו למרוץ הקירור ארצות המזרח הרחוק, ומשם הוא נפוץ לכל מקום שיד המזגן משגת.

מזגן ישראלי
באופן טבעי גם ארצנו החמה התעניינה במוצר. ראשוני המהנדסים והיועצים למיזוג אוויר בארץ קיבלו את הכשרתם בארה"ב ועד היום תקנים ישראליים בכל הנוגע למיזוג נשענים על הרבה תקנים אמריקאיים.
כבר לפני מלחמת העולם השנייה הוחל ביבוא מתקני מיזוג אוויר לארץ. יחידות המיזוג הובאו ארצה עם שלל האביזרים הדרושים להתקנה, והם היו בהישג יד של בעלי ממון ושררה, ולהוכחה:
המזגן הישן, מהראשונים שיוצרו בארץ, הותקן בביתו של בן גוריון שהתגורר לו בשדה בוקר בנגב, ושימש אותו ואת אשתו פולה בימי הקיץ החמים בדרום. מדובר במזגן מדגם WELBILT שייצורו הופסק בשנות השישים המאוחרות.
בשנים הראשונות של המדינה, כשההסתדרות ו'סולל בונה' היו הגורמים הדומיננטיים בארץ, שלטה חברת 'חירות' השייכת להם בשוק המיזוג (מכירים אולי מזגן של חירות?). אולם לא ארך זמן רב עד שחברות אחרות החלו לנגוס בשוק המיזוג הארצישראלי, ובמקום לייבא ייצרו חלקים ואביזרים של מערכות מיזוג אוויר.
את המזגנים הראשונים המרעישים ובעלי הכפתורים המסובבים ידנית לא מעט זוכרים. סיפורים על קטנטנים שמשחקים לנו בשלט של המזגן ומסבכים את החיים לא יעלו על דעתם של קשישים שהסכינו אך למזגנים העתיקים, שהיו בהם רק הדלקה וכיבוי וסיבוב עוצמת הטמפרטורה הרצויה.
כיום, רוב המזגנים מכילים אפשרויות לבקרת טמפרטורה ולשליטה בעוצמת המאוורר שמחזיר את האוויר מצינורות הקירור אל חלל החדר. השלט מכיל אופציות שכל דרדק ידע להסביר הרבה יותר טוב ממני. במערכות מיזוג מרכזיות יש לעיתים מרחק גדול בין הצינורות המכילים את נוזל הקירור, ובין היחידה החיצונית של המזגן שתפקידה לשחרר את החום לסביבה. לכן מוסיפים למזגן מערך של צינורות האחראי על העברת האוויר מהחלל שרוצים לקרר אל עבר הצינורות המכילים את נוזל הקירור.
עולם המיזוג לא נעצר. היום יש אופציות כמו מזגן אינוורטר המכונה בעברית צחה 'מזגן בתפוקה משתנה'. זהו מזגן אוויר שביחידת המדחס שלו מנוע הפועל בזרם ישר במהירות משתנה. על היתרון שבטכנולוגיה האינוורטרית ראו מסגרת, שבה נתנו את רשות הדיבור לטכנאי מזגנים.
יש עוד מכשירים חשמליים לקירור, כמו מצנן תעשייתי ענקי שכמוהו עמד לנו בחצר וצינן את מתפללי מניין החצר שלנו בחמסינים הלוהטים בימי הקורונה, כשרעש ההפעלה שלו קצת מקשה על שמיעת החזן. יש בשוק גם מצננים ביתיים ידידותיים יותר, שישנם כאלה שבוחרים בהם לצנן מעט את הסוכה בימים חמים.
ויש גם פטנט של 'עשה זאת בעצמך', ובו נצנן את הכתבה לטובת מי שאין לו מזגן בסביבה אך נותר לו מאוורר המסובב את האוויר החם כלעג לרש: להכין מראש בקבוקי מים במקפיא, ולסגור את כל החלונות והדלתות בחדר שאותו רוצים לקרר. לאחר מכן, להניח בקבוק מים קפוא של שני ליטר מאחורי מאוורר ולהדליק אותו. ההההא!
בברכת קיץ בריא ומאוורר!

ממזגים חכם וחסכוני

ירמיהו זינגרביץ', טכנאי מכשירים חשמליים ביתיים, ממתקיני המזגנים המוכרים במודיעין עילית ובכלל, ומצוי בתחום יותר מעשרים וחמש שנה, נאות לענות לנו על השאלות הנחוצות:
מה צריך לדעת כדי לקרר נכון את הבית?
"ראשית יש לבדוק את המקום:
"האם המבנה בנוי או יביל? זה משנה לבחירה של עוצמת המזגן.
"האם החדר הוא סלון שבו שוהים בדרך כלל יותר נפשות, או חדר שינה של שניים עד ארבעה? יש להביא בחשבון שבחדר שינה, מלבד מספר הנוכחים הקטן יותר, גם נמצאים בעיקר בלילות כשפחות חם ואנשים עושים פחות פעילות, ואם נקרר מדי בלילה זה עלול להיות מיותר ומפריע.
"מיקום הדירה: קומת ביניים או קומה אחרונה? כמה קירות חיצוניים יש לחדר וממה הם עשויים? יש למשל דירות שבהן קיר הסלון מהתקרה עד הרצפה עשוי זכוכית. אומנם אפשר לשים וילונות, אך מניסיוני הם לא כל כך מסייעים והשמש חודרת בקלות בעד הזכוכית. יש פתרונות כמו טריפלקס – שלוש שכבות זכוכית או בידוד ורעיונות דומים, אך עדיין, המיזוג במקום שסופג קרינה ישירה של שמש דורש עוצמה חזקה יותר ממקום מוצל.
"סגנון הבנייה ואופי הבידוד גם הם משפיעים על עוצמת המיזוג הנדרשת: היום יש בלוקים הבנויים משש מחיצות המבודדות יותר בהשוואה לבלוקים המוכרים למשל שהם של ארבע מחיצות.
"בירושלים של פעם היו בונים מאבן ירושלמית, בחלקה הפנימי הציבו קיר בטון דק פנימי, ובפנים קיר בטון נוסף בהפרש של עשרה סנטימטר. כך האוויר בין מחיצות הבטון היה מבודד. כשעבדתי בדירה שכזו באזור שערי חסד – קדחתי ונפלתי (המקדח, לא העובד), חששתי שנגעתי בצינור. ואז בעל הבית אמר לי: 'אל תדאג, זה הרווח המפורסם האופייני לבנייה הישנה'.
"גם מיקום המגורים בארץ הוא פקטור: ירושלים היא יחסית מקום מאוורר יותר בלילות, אבל בימים לפעמים המעלות גבוהות יותר מהמרכז. אופן המיזוג צריך להתאים לאקלים המקומי".
מה מומלץ לעשות כדי לקרר באופן חסכוני?
"חשוב להתאים את גודל המזגן לגודל החדר. יש לקוחות השומעים את המלצתי למזגן בהתאמה לחדר ואומרים לי: 'אין לי כסף למזגן גדול יותר, אקנה 1 כ"ס במקום 1.5 ומחברה זולה'. זהו שיקול דעת מצער. כי כשהמזגן לא חזק דיו לחלל הוא יעבוד פי שניים, ימות מהר יותר, ואם יהיה מחברה פשוטה – גם עלול להיהרס מהר.
"את גודל המזגן יש להתאים באופן כללי לפי מספר המטרים הרבועיים. המתקינים יודעים להתאים ליחידת כוח סוס. בקומות אחרונות ובמבנים של אזבסטים החישוב שונה. קומה עליונה שאין בתקרתה יציקת בטון או רעפים דורשת יותר עוצמה".
במה השתנה עולם המיזוג מפעם להיום?
"לפני כשבע עשרה שנה נכנס גז הקירור R410 כתחליף לגז הקודם 22, והוריד כ-15 אחוז מצריכת החשמל.
"בחמש השנים האחרונות מדינת ישראל מנסה להכניס גז R32 שהוא יותר דליק אבל אינו פוגע בגזי החממה. הוא יותר ירוק ואומרים שהוא גם יותר חסכוני".
ומה החידוש במזגני אינוורטר?
"אינוורטר פירושו פריקת דרגות. המדחס מנוהל על ידי מחשב לפי בקשת המשתמש ובהתאם לטמפרטורת החדר. במזגן רגיל כשהיה לי חם כיוונתי ל-18 מעלות. מה קרה למדחס? נכבה. באופן אוטומטי המעלות החלו לעלות, המדחס נדלק שוב, וכך לסירוגין נכבה-נדלק-נכבה-נדלק.
"במזגני אינוורטר המדחס פעיל ב-125%, יורד ל-75%, ואז יורד ל-30%. ומה הרעיון? ברגע שהגענו הביתה הפעלנו את המזגן ל-18 מעלות והתחילה פעילות: אשתי אופה והילדה מטגנת חביתה. כעבור 20 דקות עבודה המזגן המתאמץ כבר יורד ל-30% פעילות ושומר על טמפרטורה סבירה. ככה בסופו של דבר חסכתי בחשמל.
"לאנשים שיש להם צרכים מיוחדים מתאים יותר האינוורטר כי הוא לא נותן 'מכות' של חום או של קור, אלא שומר על טמפרטורה אחידה. כמו שהתלונן בפניי אדם אחד שמשקלו כבד והוא התקין אינוורטר אך התאכזב: אני אוהב מכות של קור. החלפנו. ויהי היום, האיש עשה דיאטה רצינית ופתע – הקור הציק לו"…
מה אפשר לעשות כדי להאריך את תוחלת החיים של המזגן?
"רצוי לנקות את הפילטר – מסננים של המזגן, אחת לחודש. במזגן מיני מרכזי ישנם שני פילטרים: אחד בגריל, בגבס, ואחד צמוד ליחידה הפנימית, ואת שניהם יש לנקות פעם בחודש. ניקוי הפילטרים הוא הכרחי למזגן כדי למנוע עלייה בצריכת החשמל. מזגן סתום צורך פי שניים חשמל".
לסיום, עוד נקודה למחשבה טרם הזמנת מזגן: "יש בניינים שמחתימים את דייריהם כי אין להתקין מנוע בחזית. בבניינים כאלה האופציה היא להתקין רק מיני מרכזי או מערכות VRF או מולטי – מערכת של מספר מזגנים המחוברים ליחידה חיצונית אחת, שאלו שהן מערכות יקרות יותר".