ילדים של אף אחד

כשלים חמורים במערכת האומנה במגזר החרדי חושפים מחדלים בפיקוח ובטיפול בילדים שהוצאו מבתיהם, ומעלים שאלות נוקבות >> האם אפשר לשבור את מעגל המצוקה ולמנוע את הטראומות הבאות, או שהמערכת נותרת חסרת אונים מול האתגרים? >>זעקת השקופים

לפעמים זה מצטייר כמו סצנה מסרט: אדם מתרווח על הספה בסלון, מחזיק עיתון ביד. העיניים חולפות על פני כתבה מטלטלת על ילדים במצוקה, והלב – לרגע – נצבט: אי שם, ילד קטן, חי בגיהינום שאיש לא רואה. אולי זה שובר אותו, אולי הוא אפילו אומר לעצמו: "איך זה קורה במדינה שלנו?" אבל אחרי כמה דקות, הוא מדפדף הלאה, לכתבה הבאה.

אבל מה אם קוראים לו מוישי והוא ילד חרדי בן אחת עשרה, שסובל מהזנחה פושעת מצד הרשויות?

עד לפני רגע גדל בבית הוריו הביולוגיים. המלמד בחיידר שם לב שמשהו לא בסדר: מבט כבוי, סימנים כחולים על היד, שקט בלתי טבעי לילד בגילו. הדיווח היה בלתי נמנע. לאחר בירור עומק, מוישי הוצא מהבית בצו חירום. ההבטחה? "עכשיו אתה בטוח". אלו המילים ששמע מהעו"ס שהבטיח לו חום ומשפחה חדשה, מקום שבו יוכל סוף-סוף להרים ראש ולנשום.

אבל המציאות, כמו תמיד, אכזרית יותר מכל כוונה טובה. כבר ביום הראשון, אב המשפחה האומנת גער בו: "ככה מסדרים פה מיטה?!" משם, זה רק הידרדר. לעג, השפלות, התעלמות כשביקש עזרה בשיעורים. הילדים במשפחה קראו לו "טפיל", "מעמסה". הוא היה החריג, הנטע הזר, הילד שאיש לא באמת רצה. וגרוע מכל – איש לא שם לב. איש לא בדק.

מוישי, שאיבד אמון במבוגרים סביבו, שקע בדיכאון. כיום, שנתיים אחרי, הוא מטופל במסגרת חוץ-ביתית, והפנים שלו מספרות הכל. "לא מצאתי בית", הוא אומר בקול של מי שכבר ויתר על התקווה.

זה הרגע שבו הדם רותח. כי מוישי, מכל הילדים, היה צריך למצוא בית. הוא היה צריך לחוש, לראשונה בחייו, שיש מבוגר אחד בעולם הזה שלא יאכזב אותו.

אבל על מי נזעם? למי נשלח את חיצי הכעס? מי אשם בכך שהמערכת כושלת, שהשבר רק מעמיק, שהילדים השקופים נשארים שקופים?

משענת קנה רצוץ

ילדים בסיכון הם ילדים שגדלים בתוך משפחה שלא מצליחה לגדל אותם, ובמקרים רבים אף מסכנת אותם. במצבי קיצון, כמו הזנחה, הרעבה או אלימות – המדינה מתערבת. כשזה קורה, המשמעות היא שהילד הזה כבר חווה גיהינום של ממש, שכן כדי שהרשויות יתלשו ילד מסינר אימו ויעבירו אותו לאומנה, אימוץ או פנימייה – צריכה להיות סיבה מספיק טובה.

אלא שפעמים רבות, ההכרח המתבקש מחמיר את מצבו עוד יותר, והבית החדש, 'הקבוע', מתברר כמשענת קנה רצוץ. אף אחד לא שם לב למצבו, איש לא מתעניין בשלומו, ובמקרים מסוימים, שחלק מהם הגיעו לידי 'משפחה', הילד משמש סטטיסט לקבלת קצבה מביטוח לאומי. איש לא מתעניין בו באמת, אף אחד לא דואג למצבו, וגורמי הרווחה מסתפקים באקט הקיצוני של הוצאת ילד מביתו ומחמיצים את הדבר החשוב באמת: מעקב מקצועי אחר התפתחותו ושלומו.

והנה סיפורו של אפרים, שם בדוי שמאחוריו סיפור אמיתי.

כשהיה בן עשר, אימו נפטרה. ילד סנדוויץ', בן יחיד, בין ארבע אחיות. אבא שלו ניסה בכל כוחו להחזיק את הבית, אבל הכוחות אזלו מהר מדי. השכנים שמעו צעקות בלילות, המורות דיווחו על ילדות שמגיעות לבית הספר חצי רדומות, לקראת השיעור האחרון.

בשלב מסוים הרווחה התערבה. העו"סית דאגה להכניס הביתה מבשלת שתכין ארוחות חמות לילדים, עובדת שתטפל בכביסות וחונכת לשתי הילדות הקטנות שתעשה איתן שיעורי בית.

אבל אפרים? הוא היה הילד ההוא שכשמדברים עליו נוהגים לומר שאין ילד רע, אלא ילד שרע לו. שילוב של היפראקטיביות מולדת וחסך אימהי אתגרו את אב המשפחה שהתקשה להעניק לו את מה שנזקק לו, והוא נשלח למשפחת אומנה, ממש לא רחוק מהבית.

על הנייר, רעיון מושלם. עובדי הרווחה עשו עבודה יפה. הם לא ניתקו אותו מהשכונה ולא ממוסד הלימודים שלו. הם מצאו לו משפחה אומנת שגרה במרחק כמה רחובות, כזו שתתאים לצרכים שלו ולא תטלטל את הנפש המיוסרת שלו.

אבל אפרים התגעגע נורא, ובכל פעם ניסה לברוח הביתה. הוא היה צועד ברחובות השכונה, מתגנב חזרה לבניין מגוריו, מטפס במדרגות, אבל הדלת הייתה נעולה. הוא דפק, התחנן, "אבא, תפתח לי", אבל אבא היה פותח את הדלת ומורה לו לשוב על עקבותיו, למשפחת האומנה. וככה, לילה אחרי לילה, אפרים מצא את עצמו מתכרבל בחדר מדרגות, בלי שאיש ידע מה עבר עליו שם. ילד בן עשר, לבד, ישן על יד דלת נעולה. לא בבית של משפחת האומנה שלא באמת רצתה אותו, לא בבית שלו שכבר לא יכול היה להכיל אותו.

בסוף, הרשויות התערבו ואפרים הוכנס לפנימייה. במשך כמה שנים שהה שם, בחברת נערים אלימים שהגיעו משכונות מצוקה בפריפריה. הבריונות שחווה הובילה אותו לרחוב ומשם לאנשים מפוקפקים שפרסו עליו את חסותם וגייסו אותו לפעילות עבריינית.

כיום, אפרים כבר בן 21. הוא מנסה להשתקם, לומד לאט, קם ונופל, אבל נחוש להישאר על המסלול הנורמטיבי. הוא חידש את הקשר עם אחיותיו ואביו, וסולח על מה שהיה. "זה לא באשמתו", הוא אומר על אבא. "נפלה על כולנו טרגדיה נוראה כשאמא נפטרה. היא הייתה העוגן שלנו".

סיפור נוסף שנחשפנו אליו השבוע, מציג את תלאותיה של אסתי שנולדה לאמא עם התפרצויות זעם קשות.

היא זוכרת חיים בפחד תמידי. כשהגיעה בוקר אחד לבית הספר עם פנס מחשיד בעין, היועצת התחילה לרחרח. מפה לשם, מצאה עצמה במקום חדש: מקלט חירום לנערות בסיכון. "זה זמני", כך אמרו לה. "אמא תלמד להיות טובה יותר, ילמדו אותה איך לטפל בך ואז תחזרי הביתה".

אסתי חיכתה. יום אחרי יום, הביטה בדלת, חיכתה לרגע שאמא שלה תבוא ותגיד לה: "סיימתי ללמוד. עכשיו אני שוב יכולה להיות אמא שלך". אבל אמא לא באה.

וישנו גם יוסי, ילד שהכיר רק חוק אחד: מי שחלש, משלם את המחיר. את כל מה שספג בבית – המכות, העלבונות, האלימות השקטה והכוחנית של אחיו הגדולים – השליך הלאה. הפך למי שמכה במקום להיות מוכה. במשפחת האומנה החדשה שלו היו ילדים קטנים יותר, חלשים ממנו. זה הספיק כדי שימצא על מי לפרוק את כל מה שסחב על הגב.

הורי האומנה לא היו צריכים הרבה זמן כדי להבין שזה "לא בשבילם". הם לא חיכו, לא ניסו, לא חיפשו פתרון – פשוט החזירו אותו כמו חבילה שקיבלו ממשרד לא נכון. והעובדת הסוציאלית? גם היא לא ממש ידעה מה לעשות. אז היא העבירה אותו למשפחה אחרת.

אבל יוסי לא היה ילד רגיל. את הכאב שלו הוא לא בכה – הוא פרק. שבר וזרק, גזר והחריב. את הוואזה בסלון? ריסק לרסיסים. את שמלת הכלה של האחות האומנת? גזר לחתיכות.

אולי מישהו היה יכול לעצור את זה. ייתכן שפסיכיאטר מקצועי היה מצליח לאזן את הזעם; אולי פסיכולוג עם קצת יותר סבלנות היה מוצא דרך להיכנס ללב הסוער שלו. אבל איש לא טרח לטפל בו. יוסי הפך להיות הילד שלאף אחד אין כוח אליו. וכשאין כוח? פשוט מעבירים הלאה.

וכך, הדרך מהאומנה לפנימייה הייתה קצרה, ומהפנימייה לרחוב – קצרה עוד יותר. וזה כבר לא רק עצוב. זה אכזרי. זה שובר. וכשמשהו נשבר ככה, עד הסוף,  מחפשים אשמים.

הכשלים ידועים, הילדים נשכחים
דו"ח מבקר המדינה מתניהו אנגלמן, מציג תמונה עגומה. שחור על גבי לבן, רשימה ארוכה של כשלים. מערכת שקורסת, ילדים שהולכים לאיבוד, ואווירת נכאים שמרחפת מעל כל זה. אבל הדו"ח, כמו כל דו"ח, נכתב, פורסם וממשיך הלאה. הילדים? הם נשארים שם, בתוך המציאות הכואבת.

ילדים בסיכון ובמצוקה הם לא תופעה רחוקה, לא תמונה מטושטשת בעיתון. הם חיים בינינו, בתוך משפחות אומנה שאמורות להיות חוף מבטחים, אבל בפועל – הן הסכנה הכי גדולה שלהם. הסביבה שממנה הם אמורים לשאוב ביטחון הופכת לזירת הישרדות.

"מדיניות משרד הרווחה בנוגע לילדים בסיכון אינה מיושמת והשירותים האמונים על יישומה אינם עובדים בשיתוף פעולה", כותב אנגלמן בדו"ח.

המבקר מפרט בהרחבה על הליקויים הקיימים במעקב אחר התפתחות הילד במשפחת האומנה, ולצד זאת גם מותח ביקורת חריפה על היד הקלה שמתעדפת פנימיות על פני משפחות. "אף שפנימייה אינה המסגרת המתאימה לילדים צעירים", כותב אנגלמן, "30% מהילדים מתחת לגיל שמונה (1,149 ילדים) הושמו בפנימייה במקום במשפחות אומנה בשנים 2021-2016.

"כ-41% (474 ילדים) היו בני חמש ומטה שלא בהתאם להנחיות מנכ"ל משרד הרווחה ותקנון העבודה הסוציאלית שבהם הוגדר שהגיל המינימלי להוצאה למסגרת פנימייתית הוא 8 שנים.

"83% ימשיכו לשהות בפנימיות כל זמן שיהיו במסגרות חוץ-ביתיות. הם נמצאים בפנימיות ובאומנה יותר מארבע שנים (חמש שנים וארבע שנים וחצי, בהתאמה); וסיכוייהם לעבור בין מסגרות גדלים. לפיכך, נמנעות מהם הזכות לחיים במשפחה והזכות ליציבות ולעקביות בחייהם, והם חווים אי-ודאות וחוסר יציבות לאורך זמן, חוויה המועצמת בגילים הצעירים.

"סיכוייו של בוגר פנימייה לשהות במעצר או במאסר בבגרותו הם פי 8 ביחס לסיכויים של בוגר באוכלוסייה הכללית, ופי 2.5 מאלו של בוגר אומנה", מסכם המבקר.

אין תחליף לבית

"בתר עניותא אזלא עניותא" אומרת הגמרא. ובתרגום חופשי: העניות צועדת אחרי העני. באשר ילך, תלך. פרויד, להבדיל, יקרא לזה גלופה, שבה משתחזרים יחסי הטראומה שוב ושוב, וויניקוט יכנה את זה כמיהה לתיקון: שוב ושוב הילד יביא את עצמו למצבי קצה, אולי הפעם מישהו יתנהג אחרת. כך או כך, תאורטיקנים שיושבים בקליניקות פחות מעניינים אותנו כשילד נושא בליבו חומר נפץ.

כשילדים סובלים, מישהו חייב להיות אחראי. דו"ח מבקר המדינה מפנה אצבע מאשימה כלפי משרד הרווחה, אך מנדי זילברשלג – עובד סוציאלי קליני, מדריך קבוצות מטעם עיריית ירושלים ומטפל בקליניקה פרטית – יודע שהמציאות מורכבת הרבה יותר.

לפעמים, ילד מוצא מביתו מתוך כוונה לסייע לו, לשקם ולהעניק לו סיכוי חדש לאחר שהעולם חרב עליו. אך לא אחת קורה ההפך – העולם ממשיך להיחרב גם מחוץ לביתו.

מה גורם לכך? "ראשית", מסביר זילברשלג, "ישנו חוק האומנה, הקובע הנחיות ברורות למקרים שבהם ילד אינו גדל בבית הוריו. החוק שם את טובת הילד בראש סדר העדיפויות, וזו מטרתו העיקרית. נוסף על כך, הוא מדגיש גם את הרקע הדתי, התרבותי והלשוני של הילד, ומעניק לו את הזכות לרציפות תרבותית ולזהות אישית ותרבותית".

מנדי מספר: "היה לנו ילד במרכז חירום ששהה בו יותר משנה רק כי התעקשנו שהוא יקבל משפחה אומנת דוברת אידיש, כמו שההורים שלו ביקשו מאוד. אני לא יודע להגיד על אזורים אחרים בארץ, אבל כאן, בצפון ירושלים, אנחנו מקפידים מאוד לשמור על דקויות של הבנה בין המשפחות, ולאפשר לילד משפחה שתהיה תואמת ככל שרק אפשר את משפחת המוצא שלו. העובדה שכולנו בלשכה חרדים מקילה על כך מאוד, ועדיין, זו ההנחיה למנחי האומנה, וכך הם צריכים לעשות, חוקית ומוסרית".

נשמע קל? כנראה לא כל כך. שום עובד סוציאלי לא רוצה להשאיר ילד במרכז חירום זמן רב כל כך. אבל למצוא משפחה אומנת לילד שכבר נולד, כנראה זה לא הכי קל בעולם.

זילברשלג מבין כמה מורכב להיכנס אל תוך הבועה המשפחתית: "בגמרא נאמר: 'תנו רבנן, שלושה שותפין יש באדם – הקב"ה, אביו ואמו'. כאשר ילד גדל במשפחת אומנה, זהו מצב חריג ולא טבעי. במצב כזה נוספים שותפים רבים, אך זמניים, לתהליך גידולו. תפקיד העובדים הסוציאליים במחלקה לשירותים חברתיים הוא לבחון בכל רגע נתון אם המשבר המשפחתי הסתיים, ואם הילד יכול לשוב לביתו – למקומו הטבעי.

"החוק מבקש לוודא שילד שהוצא מביתו יקבל את כל המענים שהוא זקוק להם, ולבחון שוב ושוב אם הגיעה העת להחזירו להוריו. במקביל, יש לוודא שהוא מוגן ואינו מנוצל. אך לעיתים, מערך האומנה נכשל. אני רואה לא פעם כיצד סידורי אומנה כושלים בשל גורמים רבים ומגוונים – הן מצד 'השותפים' החדשים והן מצד הישנים.

"השותפים החדשים – שירותי הרווחה והאומנה – אמונים על שלומו של הילד, ותפקידם הוא לפקח על מצבו ללא הרף. זהו תפקיד קריטי, המחייב אחריות כבדה.

"חייבת להיות בדיקה מקיפה והתאמה מקסימלית בין משפחת האומנה לילד", מדגיש זילברשלג. "אם שירותי האומנה כושלים במילוי תפקידם – בבדיקת ההתאמה ובקבלת האחריות – התוצאה עלולה להיות פגיעה בילד. לכן, נערכים מחקרים ומבדקים שמטרתם לנבא, ככל האפשר, את סיכויי ההצלחה.

"נמצא כי גיל הילד הוא גורם משמעותי בשילובו במשפחה החדשה. ככל שהוא מבוגר יותר, כך קשה לו יותר להסתגל. זה תחום שנלמד ומתפתח כל העת, אך חוסר ודאות אינו פוטר מאחריות.

"כמו כן, נמצא שמעברים תכופים בין משפחות אומנה מגבירים את הסיכון לכישלון השילוב. ממה נובעים המעברים הללו? לפעמים מהילד עצמו, שאינו מצליח להסתגל בעקבות חוויות קשות מעברו. לעיתים מדובר במשפחת האומנה, שלא נערכה כראוי למציאות החדשה. ולעיתים, פשוט חסרה תמיכה וליווי מתאימים.

"וכאן חשוב להדגיש: לפעמים מדובר ברשלנות או במחדל חמור, אך פעמים אחרות – זהו פשוט שבר. מצוקה שנגררת, עוני שמוליד עוני, התמוטטות שמידרדרת להתפוררות".

נקודה נוספת, עדינה ועמוקה, מדגיש זילברשלג:

"ילד, בחושיו הדקים והחדים ביותר, כָּמֵהַּ לאימו. גם אצל אדם מבוגר, ברגע של כאב פתאומי, נשמעת לא פעם הקריאה האינסטינקטיבית: 'אוי, אמא'. זהו הקשר הבראשיתי ביותר. ילד שמוצא מבית הוריו – ולא משנה מהן הנסיבות – תמיד ישאף לחזור לחיק אימו. ומתוך הגעגוע הזה, נוצר גם כוח של התנגדות.

"חשוב להבין: הילד חי בקונפליקט נאמנויות עמוק. למי יעניק את ליבו? להוריו הביולוגיים, כפי שהאינסטינקט הטבעי דורש, או למשפחת האומנה, שהחיים בביתם מעוררים אצלו קנאה וזעם – למה להם יש ולו אין?

"'אבל טַטי אמר לי ככה'," אומר לי ילד מתוק באומנה. ואני שואל את עצמי – מי ה'טַטי' שלו? מי באמת הסמכות עבורו?

"לכל ילד שהוצא מבית הוריו יש סיפור משלו. לעיתים מדובר בילד שחייו רצופים מורכבויות וקשייו הרגשיים עמוקים ונמשכים שנים. מצבו החברתי והלימודי רעוע, ונפשו מעורערת. כשהמענה ניתן מאוחר מדי, כשהפצעים רבים מדי – לא תמיד משפחת אומנה היא הפתרון המתאים. לעיתים, רק מסגרת פנימייתית יכולה לספק לו את הטיפול והתיקון הנדרשים.

"ידוע המשפט שזוג הורים יכולים לגדל עשרה ילדים, אך עשרה ילדים אינם יכולים לגדל זוג הורים. להורים יש היכולת שחנן אותם הקב"ה לגדל את ילדיהם, עם כל המורכבויות המתלוות לכך. אולם כשילד עם מורכבויות רבות שוהה במשפחת אומנה, לא תמיד משפחת האומנה תוכל להתמסר באופן העמוק שאמא תתמסר לפרי בטנה.

"מעל לכל, חשוב שהילד יקבל מההורים את ברכת הדרך לקראת שהייתו במשפחה אחרת  – זאת, כדי לצמצם את קונפליקט הנאמנויות. עם זאת, חובתם של שירותי הרווחה והאומנה, בשיתוף פעולה עם כל הגורמים המעורבים, להבטיח שהילד יישאר בקשר סדיר וקבוע עם הוריו, באופן מוסדר וידוע מראש.

"פגשנו השבוע בקורס שלושה אחים שאומצו לפני שלושים שנה. כיום, כולם אקדמאיים ומצליחים בחייהם. הם סיפרו שהגורם המשמעותי בהצלחתם היה היותם חלק מאימוץ פתוח – הם שמרו על קשר עם הוריהם הביולוגיים, ובכל סיום מפגש, ההורים הביולוגיים שלחו אותם חזרה להורים המאמצים בלב פתוח, וכך גם להפך – ההורים המאמצים עודדו אותם לקיים את הקשר עם הוריהם הביולוגיים מתוך גישה חיובית.

"הדינמיקה הזו אפשרה להם לבנות רצף נפשי יציב. נכון, זהו סיפור יוצא דופן עם סוף טוב – סיפור ששווה להביא לקורס. אך מעבר לכך, הוא חושף עיקרון משמעותי: כשההורים – מכל הצדדים – משתפים פעולה, כשיש הבנה עמוקה שהמצב מורכב ואין פתרון קסם, אלא תהליך מתמשך הדורש עבודה סיזיפית, התגברות על רגשות עדינים וכואבים, והכלה הדדית – אז, ורק אז, מגיעים להצלחה אמיתית".

מה תפקידם של עו"ס לפי חוק נוער במקומות הללו, ואיך הם מבצעים זאת?

"ככלל, עובד סוציאלי לפי חוק הנוער פועל במסגרת המחלקה לשירותים חברתיים, כחלק בלתי נפרד מהצוות המקצועי המורחב. עבודתו מבוססת על שני חוקים מרכזיים: חוק הנוער (טיפול והשגחה) וחוק חובת הדיווח.

"העובדים הסוציאליים במחלקה לשירותים חברתיים מביאים את עמדתם המקצועית והמלצתם הטיפולית. במקרים שההורים אינם מקבלים את עמדתם והמלצתם, ובעקבות כך שלומו הגופני או הנפשי נפגע, עובד סוציאלי לפי חוק הנוער יפנה לבית המשפט והוא שיכריע ויקבל החלטות, בבחינת יבוא השלישי ויכריע".

התפקיד הוא גם שלנו

במצבי מצוקה, כל העיניים נשואות אל שירותי הרווחה – מצפים שהם יצילו את הילדים במצוקה. כך אנחנו בנויים: משהו משתבש, ואנחנו מביטים לעבר מי שנראה חזק יותר, שיבוא ויתקן. אבל אולי אנחנו החזקים האלו.

הרווחה היא אומנם גוף שאמור לטפל, אך ללא שיתוף פעולה הדוק ועקבי, המערכת לא תוכל למלא את תפקידה כראוי. אי אפשר פשוט להטיל את כל האחריות על הרווחה ולחשוב שהבעיה תיפתר מעצמה.

למרבה הצער, המערכת הזו היא מערכת ענייה – מדוללת במשאבים ובכוחות נפש. המצוקות שעליהן היא נדרשת לתת מענה הן אדירות וקורעות לב. העובדים הסוציאליים ברווחה נחשפים ללא הרף לטראומות קשות, חווים טראומה משנית עקב ההתמודדות היום-יומית עם סיפורים קורעי לב – ועם זאת, אין להם הכלים לטפל בעצמם. הם לא יכולים להרשות לעצמם להחלים מהעומס הנפשי בנופשים יוקרתיים או בקניות משחררות, כי המשכורת שלהם זעומה.

אז איך אפשר לשתף פעולה? להלן כמה נקודות ממנדי זילברשלג:

• "זמן ילד" – עובדים סוציאליים משתמשים במונח זה כדי להדגיש את החשיבות של תגובה מיידית בכל הקשור לרווחת תינוקות ופעוטות. בגילים צעירים, ההתפתחות מתרחשת במהירות, ולכן, אם ילד אינו יכול לגדול בבית הוריו, יש הכרח למצוא לו בית קבוע בהקדם האפשרי. לבית יציב וקבוע יש השפעה מכרעת על התפתחותו הרגשית והתפקודית של הילד, שתלווה אותו גם בבגרותו.
• לאחר השמתו באומנה:
  • יש להבטיח קשר רציף ומשמעותי עם הוריו ועם אחיו, ככל שישנם.
  • חשוב להקשיב לילד ולגלות ערנות להתנהגותו, מתוך הבנה ששינויים קטנים בהתנהגות יכולים להצביע על קשיים רגשיים.
  • יש לשמור על קשר רציף עם שירותי הרווחה והאומנה, כדי לוודא שהמענה שהוא מקבל תואם את צרכיו.
• נקודה נוספת – וקשה:
  "נורא לומר זאת, אבל זו אמת שאי אפשר לטאטא מתחת לשטיח: יש סחר בבני אדם. התופעה הזו באה לידי ביטוי בדרכים שונות, ואין אוכלוסייה שחפה מפשעים וטעויות. הסחר הזה עלול להתבצע בידי עובדים סוציאליים, משפחות, קהילות ואף אנשי חינוך. כל עוד כל אדם לא יבדוק את עצמו ולא יוודא שהוא נקי מהעוון הזה – התופעה תמשיך להתקיים.

"בסעיף האחרון, אני מתייחס למשפחות אומנה פוטנציאליות, שאומנם נדירות, אך קיימות. אלו שפונות להציע את עצמן מתוך שיקולים כלכליים. אחת המשפחות אמרה לי לא מזמן: 'אופס, לא נשאר לי כלום!' וזה משהו שחשוב להבהיר: נכון, התשלום עבור אומנה אינו גבוה, וחבל שהמדינה לא מבינה זאת ולא משלמת יותר, אבל – הילד הוא המוקד, לא התשלום עבורו. אנחנו מחפשים משפחות שמוכנות להעניק לילד חיים חדשים, בית חם וביטחון. הכסף לעולם לא יכול להיות הסיפור הגדול כאן.

"אני אומר שוב ובכנות: אין אוכלוסייה שחפה מטעויות – לא העובדים הסוציאליים, לא העיתונאים, לא המחנכים ולא המתכנתים. ההבדל הוא שהמשבר שלנו נובע ממצוקה אדירה בכוח אדם. זהו משבר ברמה עולמית, ובוודאי גם כאן בארץ: השירותים הציבוריים קורסים – מערכת המשפט, החינוך, המשטרה והרווחה.

"מכיוון ששירותי הרווחה מטפלים ממילא באוכלוסיות החלשות ביותר, הם הופכים לעקב אכילס של החברה כולה. ובכל זאת, מתוך ניסיוני האישי, אני יכול להעיד שכל עובדי המחלקות ומנחי האומנה עושים הרבה מעבר למקסימום כדי לתת מענה.

"בעיניי, הצלחה נמדדת בכך שהסיפור מוחזק כל הזמן – בידי ההורים האומנים, מנחי האומנה (העו"סים), ובידי ההורים הביולוגיים, כאשר הם מסוגלים לשלוח את ברכתם".

על הקהילה אין דו"ח

וכאן זילברשלג מפנה את תשומת הלב לקהילה:

"חשוב לזכור: קהילה היא כוח. כוח להיטיב – אך גם כוח להחריב. לחברה החרדית יש בתוכה 'משרד פנים' ו'משרד חוץ', ולעיתים התחושה היא: למה לפנות לרווחה? נסתדר בקהילה. אבל המציאות מוכיחה שלפעמים, דווקא מתוך הרצון לעזור, ילדים מיטלטלים ממשפחה למשפחה כמו שק תפוחי אדמה.

"צרכים קריטיים כמו היקשרות, בית בטוח, מענה טיפולי, ותכנון דרך ברורה – אינם קיימים בבתים הללו, וכשהילדים מגיעים אלינו, הם כבר חבוטים ושבורים כל כך, עד שהשיקום הופך לקשה, ולעיתים בלתי אפשרי.

"תהיו בקשר עם עמותות האומנה, תהיו בקשר עם לשכות הרווחה. אנחנו לא נגדכם, אנחנו איתכם. אבל לפעמים, ידינו קצרות מלהושיע – אם בגלל מגבלות חוקיות, ואם בשל מחסור בתקציבים וכוח אדם. זה לא אומר שלא צריך לפנות.

"הקהילה היא ערך – אנחנו יודעים זאת היטב. לכן אנחנו לא פועלים נגדה, אלא איתה. אבל לפעמים, מה לעשות? אנחנו רואים את הדברים במבט מערכתי. כמו במקרה של משפחה יקרה ומבורכת – שבה האם נפטרה בלידה, האב אברך תמים שאינו יודע מימינו ומשמאלו. התינוק הועבר לסבתא, הילדים פוזרו בין משפחות שונות בקהילה, עד שהתפרקו לחלוטין. כשנכנסנו לתמונה – כבר היה מאוחר מדי. הבת הבכורה אמרה לי אז משפט שחרט בי צלקת: 'לא הפטירה של אמא שברה אותנו – אלא הפירוק של המשפחה'.

"במקום כזה, אם הרווחה הייתה נכנסת לתמונה מוקדם יותר – היינו דואגים לסומכת, למבשלת ולעוזרת; התינוק היה מקבל מסגרת יציבה; ההורים האומנים היו זוכים להדרכה וליווי – והמשפחה? לא הייתה צריכה להתפרק".