רינה היא שם בדוי למקרים אמיתיים ועצובים מאוד: ילדת במות נערצת, כזו שעיני כוכבים נדלקות מולה, אבל האישיות שלה חלולה דווקא בגלל זה | ברור שילדים זקוקים להערכה, אפילו להערצה על מי ומה שהם. כל השאלה היא כמה הערכה ומצד מי היא מגיעה, כי יותר מדי הערצה תגרום להם לאבד את אישיותם ולהפוך לאייקון שמקבל אישור רק מדעת הסביבה. שנדבר על זה קצת? | פירות הדר
בספרטה, העיר היוונית האיומה, אחת התקנות קבעה שמועצת העיר רשאית לקבוע אם ילד ספציפי זכאי לחיות בעיר ספרטה או שיש לדון אותו למוות על ידי נטישתו וחשיפתו לפגעי הטבע. ומה המדד האם הילד יישאר בחיים או יינטש? – מידת החוזק שלו. ילדים חלשים – נשלחו אל המוות.
בספרטה גדל אכילס שעל פי הסיפור היווני היה גיבור חיל בלתי מנוצח, שאימו דאגה מגיל צעיר לטפח אותו, תוך מעשה הרואי מבחינתה.
אם נרצה, זהו בדיוק סיפור הפיצול הנורא של הנפש: היכולת לספר סיפורים בהם אסור להאדיר ילדים שלא לצורך ובה בעת, להרוג ילדים שאינם מואדרים. הפיצול הזה הוא פיצול מאני. מאגי. הגנה של הנפש שאינה יכולה לראות שבר ודוחקת אותו לקצה התודעה.
אבל לפעמים? לפעמים ההאדרה עצמה היא ההפקרה והנטישה לפגעי העולם. לפעמים הערצת יתר לחלקים מסוימים של הילדים שלנו, גורמת בהכרח למות חלקים אחרים, חשובים לא פחות, של הנפש. וכדי שהאילן יצמח, חייבים לשמור על הפרח הזה, היקר, מכל משמר.
ילד בגן עדן
ילד, טוען הפסיכואנליטיקאי דוד בנאי באחת מהרצאותיו, צריך לחיות בגן עדן. ככה, כמו פרח מוגן.
מחוץ לגן העדן נמצאים ההורים, ששומרים עליו מכל משמר ומאפשרים לו לחיות בתוך מרחב שמור ומוגן שבו הוא יוכל להסתקרן, לחשוב, לבדוק ולהתנסות בלי שיהיה מוטל עליו העול להיזהר, בלי שהוא יצטרך להחזיק את השערים ששומרים על העולם.
ככה, כשהוא חופשי, הוא פנוי לחקור. יהיו לו עוד שנים שבהן הוא יצטרך לשאת את העול על גבו.
איך שומרים על ילד בגן עדן? זה בערך מה שכל אמא ממוצעת עושה: רואה את הילדון שלה, מקשיבה לחלומות שלו, פנויה לפעמים לקשקש איתו וגם מתעצבנת עליו לפעמים כשהוא שכח לאסוף צעצועים.
היא מסבירה לו שאסור לאכול שוקולד כל היום, והוא פנוי – לנדנד כל היום שהוא רוצה שוקולד.
למה הוא מנדנד? פשוט כל כך: הוא מנדנד כי הוא ילד, והוא יודע שתהיה לו אמא שתשמור עליו שהוא לא יאכל שוקולד כל היום.
הוא יכול לטפס על העץ, כי הוא יודע – אמא תצעק עליו כשהוא יעלה על הענף ההוא. זה פרדוקס מרהיב כל כך: ילד שמור, הוא ילד שפנוי להסתקרן, ללמוד, לנסות.
אמא בריאה מתפעלת מהילדון שלה עד עמקי נשמתה. בלי ההערצה הזו – הילד לא יוכל לפתח את החיוּת והחיוניות של עצמו. "כל מה שבחור צריך בישיבה", אמר פעם אחיין של חברה שלי, "הוא אמא שתחשוב עליו בבית בעיניים מעריצות".
והוא צודק. ההערצה נותנת כוח, ועוצמה, ונשימה עמוקה להתמודד עם עוד דף גמרא או להבדיל – עם עוד גערה מהמורה ותסכול מהשמונים במבחן.
אבל, וכאן מגיע האבל הגדול – ההערצה הזו לא יכולה בשום אופן להיות הערצה מאנית, מאגית, כל יכולה. היא צריכה להתאים את עצמה אל הילד. אל הפרח. רואות גם כמה עדין הגבעול שלו? כמה דקיקים עלי הכותרת שלו? אסור לפתוח את שערי גן העדן שלו ולאפשר לכל אחד למשש את הנימים הדקיקים שמחזיקים את הצוף שלו. פשוט, אסור.
קחו את רינה, שם בדוי, סיפור מומצא, פשוט כי לא נספר על שום נפש חיה שנשברה בקצוות שלה. רינה הייתה ילדת פלא לפני עשרים שנה. חוץ מהקול הקסום שלה, היה לה חן מיוחד, פרצוף בובתי וכישרון מובהק להציג.
בשקט בשקט נגלה, שלפעמים, רק לפעמים, מי שיודעת להציג בצורה כל כך מוצלחת, פשוט יודעת להיכנס לדמות אחרת, להיות לא היא. לפעמים, כן? רק לפעמים, מי שיודעת להציג בצורה מושלמת, היא מי שכבר הורגלה לחיות דמויות שאינן היא, לחיות חיים אחרים במקום את חייה שלה.
בגיל שלוש אמא שלה הציעה אותה כ'ניצבת' בהצגה אחת גדולה. הבובונת הזו הצליחה לעמוד בשקט בכל הצילומים, ולעשות את הפרצופים המקסימים בשנייה הנכונה. לא שלאמא שלה לא הייתה עבודה, אבל התמורה הייתה שווה.
מהר מאוד ביקשו מאמא של רינה לשלב את הילדה שלה בפרסומות, ומעל כל עיתון רענן הופיע הפרצוף הבובתי שלה (סיכמנו שהסיפור בדוי, אז יש לנו חופש להמשיך להמציא) מחבק את בקבוק התרופה או את הדובי שלובש בגדים של תותי-מתוקי.
נחמד לאמא לפתוח עיתון ולגלות את הפנים של הילדה שלה? תלוי. מה שברור הוא, שכשגם השכנות, הגננות, בנות הדודות והגיסות של האחייניות פגשו את הפרצוף הזה, רינה לאט לאט איבדה את הצלם האישי שלה עצמה, והפכה להיות אייקון.
אז – מה?
ילד פלא
ידידה גולדברג, מטפלת באומנויות MA, יזמית חברתית בתחום הרווחה הנפשית בציבור החרדי ומתמחה באנליזה קבוצתית, מצליחה להגדיר את התחושה הלא נוחה שוודאי פושטת בכולנו:
"כל המהות של ילד היא פלא אחד גדול, ולכן אני חושבת שהמונח 'ילד פלא' הוא מונח שטעות ביסודו". ככה, פשוט ונקודה. ילד הוא פלא בכך שיש לו עיניים משלו, שאם לא הזיקו להן – הן סקרניות, מנסות, רוקדות ומחפשות איך העולם הזה עובד.
"ועדיין", מסכימה ידידה, כי היא לא מנותקת, "יש ילדים שיש להם כישרונות בולטים ולכן נהוג לקרוא להם 'ילדי פלא'. לעיתים מדובר בכישרון מוזיקלי, במקרים אחרים ביופי נדיר, ביכולת לשחק שחמט או לעצור את הנשימה של הקהל כשהם מדקלמים טקסטים בעל פה בזכות הזיכרון הפנומנלי שלהם.
"אני חושבת שהורים לילדים כאלו הם הורים מאותגרים במיוחד כי הם צריכים לחשוב איך להפוך את הילדים האלו לילדים מתפתחים ולא לילדי פלא, כמו המונח העממי.
"אם המטרה היא שהילד ימצא את הכישרון המולד שלו וירגיש סיפוק מעצמו, הרי הוא יונק מאמא אדמה את כל מה שיש לה להציע. אבל אם הכוונה זהה לאופן שבו העולם מתייחס לילדי פלא – צורה שעלולה להשחית את הפריחה שלהם – אז זה רע מאוד:
"כל המשאבים ניזונים מהתפעלות חיצונית, השאלה הגדולה היא כמה הסביבה מעריכה, כמה מחיאות כפיים הוא קיבל ולכמה סיקורים הוא הגיע, מה היו התגובות ומה אמרו או כתבו בהן בדיוק. וגם אם ההורים יעלימו את המידע הזה מהילד, הלא מודע שלו יקלוט.
"בריאות נפשית", כך ידידה, "נובעת מכך שהמשאבים מכוונים פנימה, ומתוך הפנימה הזה בבוא העת הם יוצאים החוצה, בהדרגה הולמת".
אין 'עצמי' בכלל
וחזקי שטיינמץ, פסיכולוג חינוכי מומחה, מרחיב כמה חלקי נפש עלולים להינזק:
"ילדים בגיל צעיר נמצאים בעיצומו של תהליך גיבוש זהותם העצמית, תהליך עדין ומורכב. כאשר ילד פלא נחשף לבמות ולקהל מעריץ, הוא עלול לפתח תחושת ערך עצמי התלויה באופן כמעט מוחלט בשבחים ובתגובות החיוביות שהוא מקבל מהסביבה.
"תופעה זו עלולה לגרום לקושי בהכרת ערכו הפנימי מחוץ להקשר הבמה. לדוגמה, ילד שגדל כזמר מחונן עשוי להתקשות להבין את ערכו האישי כשהוא בכיתה או בבית, במצבים שאינם כוללים תשומת לב מיוחדת או הערצה.
"תלות באהדת הקהל עלולה לגרום לתחושת ריקנות במצבים שאין בהם קהל מעריץ או תשואות. ילד פלא שמרבה להופיע יכול לחוות קושי למצוא משמעות וסיפוק בפעילויות יום-יומיות פשוטות, כמו משחק חופשי עם חברים או בילוי משפחתי.
"גם הפחד מביקורת, הציפיות, ולעיתים אף הפחד מאכזבה מול קהל רב, הם עול כבד עבור ילד צעיר. הדרישות להתמודד עם הופעות ועמידה מול קהל רב, לא מותאמות פעמים רבות ליכולת הנפשית של ילדים להתמודד עם כישלון או מעידה.
"לדוגמה, ילד שהשתתף בתחרות כישרונות ולא זכה במקום הראשון עשוי לחוות את המצב ככישלון אישי מוחלט, דבר שעלול לערער את נפשו.
"ברמה החברתית, ילדים מפורסמים עלולים ליצור קשרים בין-אישיים שטחיים. לעיתים קרובות, אנשים מתקרבים אליהם מתוך עניין במעמדם או ביכולתם, ולא מתוך חיבור אמיתי לאישיותם. קשרים כאלו עלולים לעורר תחושת ניכור, ולגרום לקושי בבניית קשרים משמעותיים ואמפתיים לאורך זמן.
"כמו כן, ילדים מוכשרים עשויים לחוות פערים מול בני גילם, מה שיכול להקשות על השתלבותם בסביבה חברתית טבעית ובריאה.
"ואם נוסיף על כל זה את השגרה התובענית של חזרות, הופעות ולחץ להישגים נבין ששגרה כזו עלולה להוביל לשחיקה נפשית ופיזית כבר בגיל צעיר. ילד פלא עלול להרגיש עייפות מתמשכת, חוסר שמחה בכישרונו ולעיתים אף חוסר רצון להמשיך לעסוק בו בבגרותו.
"לדוגמה, אומן זמר צעיר שפרש בשנות העשרה המוקדמות תיאר כיצד הלחץ פגע באהבתו למוזיקה והוביל אותו לתהליך שיקום ארוך".
רינה תהנהן אחרי השיקום הארוך. ואף על פי שזו זהות בדויה היא נשענת על סיפורים אמיתיים להחריד: "מכיוון שגדלתי בלי אבא, ובת יחידה, הייתי מרכז ההוויה של אמא שלי, והבנתי ללא מילים, שאת כל החיים שלי אני חבה לה, לא, לא ככיבוד הורים נצחי ומרפא, אלא כהבנה, שבלעדיי ובלעדי הצלחתי, אמא שלי לא תשרוד.
"זו הייתה אחריות כבדה מאוד על כתפיים צעירות מאוד.
"מה זה אומר בפועל? שאף על פי שהיו לי שפע של משחקים, שלושה סוגי כלי נגינה וארון מפוצץ שמלות מלמלה שילדות אפילו לא יודעות לחלום עליהן, לא הייתי בכלל.
"ואף על פי שכלפי חוץ צחקתי בשנייה שהיה צריך ואמרתי בקול מתוק משפטים כתובים היטב והמאמנת רק נישקה אותי כל הזמן, הייתי בבואה.
"כולם התפעלו עד עמקי נשמתם מילדה בת חמש ושש ושבע שעולה לבמה בגו זקוף, 'איזה ביטחון עצמי יש לפספוסה הזו', ואף אחד לא ידע ששום ביטחון עצמי אין שם, פשוט כי אין 'עצמי' בכלל".
עצוב לחשוב על ילדות שהן כמו שקיות צלופן מבריקות ומרשרשות. ילדות שאין להן נפש משל עצמן, ואם נתעקש על ט"ו בשבט – פרחים שאין להם אדמה.
שלא ניגע לריק
לפעמים הם על במות נוצצות, על דפים של עיתון, ולפעמים… לפעמים וזה כל כך מפחיד לומר, הם גם יכולים להיות בין כותלי בית המדרש או הבית, ממש כמו שאומרת לנו הגמרא במסכת יומא: "זכה – נעשית לו סם חיים, לא זכה – נעשית לו סם מיתה".
ואולי מותר שנפרש את זה ככה: אם הוא זכה והיו לו הורים שחינכו אותו על פי דרכו, התורה נעשית לו סם חיים; ואם הוא לא זכה, וגם לא הצליח להשתקם ולמצוא את עצמו – היא ממש יכולה להיעשות לו סם מוות. זה קורה לעושה את התורה קרדום לחפור בו ולמנף את עצמו.
חזקי שטיינמץ מסביר את הסכנה ברגישות:
"למרות ההבדל ביניהם, יש בעיניי מקום להשוות ברמה מסוימת בין חוויותיהם של ילדי פלא על במות לאלו של ילדים מחוננים חרדים, כגון ילדים מוכשרים בתורה הזוכים להערצה ציבורית כבר בגיל צעיר.
"כמו בתחומי הבמה, גם ילדי הפלא של לומדי התורה עלולים לפתח זהות עצמית התלויה באישור החיצוני ובתגובות המעריצים. למשל, ילד שזוכה להערצה כ'עילוי' בגיל צעיר עלול לקשור את תחושת ערכו רק בהצלחותיו הלימודיות.
"כאשר הוא נתקל בקשיים, כמו אי-ידיעה בסוגיה מסוימת או תחושת מיצוי, הוא עשוי לחוות פגיעה עמוקה בדימוי העצמי. פעמים רבות, הערצה זו עלולה גם להפעיל לחץ נפשי לא מבוטל ולגרום לשחיקה רגשית לאורך זמן.
"לא מעט בוגרים שפגשתי בקליניקה מתארים חוויות דומות של פגיעה בערך העצמי כשעלו לישיבה קטנה למצוינים בגלל הציפיות וההרגל לאהדה והערצה בשל מצוינותם.
"העומס הרגשי, שהחל בגיל צעיר בעקבות הציפיות העצומות שהונחו על כתפיהם כשהעריצו אותם בכיתות בחיידר ובקרב משפחותיהם, חבריהם ורבותיהם, גרמו לנפילה שלהם.
"אני חושב", אומר שטיינמץ משפט שצריך למרקר אותו: "שהרבה אנשים לא יודעים שהם מלאכים וחבל שכך, אך אוי לילד שיאמין שהוא מלאך, עבור הילד הזה זה יכול להיות סיפור טרגי.
"העומס הרגשי הזה, שמתחיל לעיתים כבר בגיל צעיר מאוד, עלול להשאיר את חותמו על נפשם, להשפיע על התפתחותם הרגשית ועל תחושת הערך העצמי שלהם לאורך זמן ולפגוע בהמשך דרכם להישאר בין יושבי בית המדרש".
ואני מהרהרת לי שלהיות 'פלא' סותר את כל המהות הענווה של 'תלמיד חכם', שהוא תלמיד כל הזמן, לא?
ענף נרקיסיסטי
נחזור לרינה?
רינה מספרת על עולם הבמות שמאחורי הקלעים. זה עולם אכזר לנפש. לפעמים כי חייבים לקחת ממריצים מכל סוג שהוא כדי לשרוד בשעות לא שעות, ולפעמים 'סתם' כי הנפש שלך הופכת להיות שקופה בתוך התפקיד שאת צריכה לגלם. את לא את, את תפקיד.
"אני כבר לא מדברת על הימים שבהם נעדרתי מבית הספר", היא מקצרת, "ולא על הערבים החברותיים שהפסדתי. אפילו לא נאנחת על מחנה השבת שלא יכולתי להשתתף בו כי טסתי ללונדון, להסרטה.
"אני מנסה לחשוב רק על הילדה שהייתי ועל הקשר שלי עם אמא שלי. אמא שהסתכלה עלי בעיניים צריכות. מעריצות ורעבות בו זמנית. אמא שלא הייתה מסוגלת לראות אותי.
"הדיבורים שלנו היו: את עייפה? אויש! אז לא תצליחי היום בחזרות! אויש, תנסי לנמנם עכשיו, מצליחה? לא מצליחה? טוב, אסגור לך את הווילון. ש… תישני, תישני שתצליחי". ולא צריך לקרוס לקצה הזה כדי לא לראות את הילדים.
"תחושת הריגוש של ההורים מהצלחת ילדם היא טבעית ונורמלית", מסכים חזקי שטיינמץ, "והיא משולבת במערך עמוק של רגשות, ערכים ומשמעויות. ההורה רואה את הילד כשליח של עצמו, כמימוש חלומותיו וכביטוי למשמעות שהוא מבקש להעניק לחייו.
"הצלחת הילד נתפסת לעיתים כהמשך ישיר של זהות ההורים. כאשר הילד מצליח, ההורים חווים את הצלחתו כהגשמה עצמית שלהם, תחושה המלווה בהכרה שמאמציהם והשקעתם נשאו פרי. הדבר מחזק את תחושת הערך העצמי שלהם וממלא אותם בסיפוק וגאווה.
"בהקשר של החברה שלנו, הצלחה המתרכזת בילד שמתמיד ומשקיע שעות ארוכות בלימוד מעניקה להורים תחושת הישג מיוחדת. הם חווים את הצלחת הילד כהוכחה ישירה להצלחתם בחינוך שהעניקו לו, לתפיסת עולמם, ולעקרונות שעליהם גדל.
"כאשר הצלחה זו מלווה בהערכה ציבורית, כמו מחיאות כפיים או הבעת כבוד מהקהל, הדבר מעצים את תחושת הגאווה של ההורים.
"ברגעים כאלו, ההורים לא רק גאים בילד עצמו אלא גם רואים בהערכה הציבורית אישור למאמץ ולחזון החינוכי שלהם. וזה שורט את הנפש. אני פוגש כל כך הרבה נערים שנפגעו מכך, והורים שלא מודעים לפוטנציאל ההרס של ההערצה שלהם".
קהל נרקיסיסטי
אבל לא רק ההורים אשמים. גם אנחנו.
אם אנחנו צרכנים של התרבות הזו שמאלילה ילדים, שקוצרת אותם מהאדמה ושמה אותם בכלוב של במה – יש עלינו אחריות לא מבוטלת, ואנחנו צריכים להבין את החלק שלנו, שכמֵה לכוכבים, נדלק מלהעריץ מישהו ולהפוך אותו למושא הכל, מה שהתורה מזהירה אותנו כל כך מלעשות, ובפעם אחרת נרחיב על כך.
"היום אני יודעת", כך רינה, "שהציבור הזה, שמחא לי כפיים במרץ ושר את השירים שאני שרתי, שקנה את הבגדים שאני לבשתי בפרסומת ואת התרופה לשיכוך כאבים, הציבור הזה שכל כך ראה אותי ושמע אותי – לימד אותי מהו עיוורון ומהי חירשות. היה כאן עוול, ואיש לא מחה עליו, רק מחא לו כפיים".
כי זו תרבות. זו תרבות שאולי לא שמנו עליה מספיק סימני שאלה. מהי אותה הערצה עיוורת, לכל אדם באשר הוא ובאשר גילו? האם העיוורון הזה עלול לפגוע? איך אנחנו, כחברה, מספקים די הגנה לפרחים העדינים האלו, לעלעלים שרק רוצים קצת טל ואדמה?
אם תרבות, וקהל, אם אני ואת, מעריצות דמויות ציבוריות ומעניקות להן מעמד כמעט אמיתי, אנחנו עלולות ליפול ל- שימוש. כן. שימוש וניצול של ילדים.
נשמע גרוע? כן. כי ככה זה, בדיוק. אם יש פער בין הערכים שאנחנו מדברים עליהם לבין מציאות שאנחנו מחיים אותה, סוגדים לה ומוחאים לה כפיים, אז… אולי צריך להתחיל לחשוב מחדש.
כי אסור להשתמש בילדים. צריך לשתול אותם בגן עדן, עם גבולות ברורים ממש, גם אם עלי הכותרת שלהם מרהיבים בכוחם וביופיים.
מכה ואומר: גדל
למה המלאך צריך להכות כשהוא אומר: 'גדל'? אולי זו לא מכה מכאיבה שכזו, בכלל לא; אולי זו מכה שמשאירה את הילד, גם אם הוא רוצה מאוד, בתוך הגבולות של היכולת שלו, בתוך הגבולות הילדיים.
מכה כזו שאומרת לילד: אתה רוצה מאוד להתמודד על חידון התנ"ך ומזמן כבר שוטף אותנו באוצר הידיעות שלך, אבל עמידה על במה עולמית היא חשיפה מיותרת לילד בן תשע. אנחנו לא מרשים.
מכה כזו שאומרת לילדה – לרקוד סולו רק אַת לבד, מול אלפי צופות בבנייני האומה, ולהתאמן לכך חודשים על חשבון בית הספר? לא. אנחנו לא מרשים. הגבולות האלו, שמכים, כל כך מחבקים.
"אם הילד מרגיש שהכישרון שלו הוא כדי לממש מתנת שמיים ולא כדי למלא צורך נרקיסיסטי של הורה, הוא גדל בבריאות נפשית", יודעת ידידה גולדברג, "אבל אם הוא מרגיל את עצמו להיות עבור אחרים, עבור קהל, עבור הערצה, הוא קמל מבפנים גם אם נראה שהוא פורח".
ידידה מכירה את זה מביתה ממש. לילדה שנולדה לה אחרי שנים רבות של תפילה וציפיות, היא ביקשה לפתוח גן שיש בו מענה אמיתי לכל הכישרונות כולם, גם אלו המחוננים, בתוך מסגרת שרואה את הילד, ולא משתמשת בו.
היא הלכה לגאון רבי יהושע איכנשטיין שליט"א, ראש ישיבת 'יד אהרון', והוא הציע לה לפתוח את 'בית בגן' לילדה שלה, ולילדים אחרים גם יחד:
"הגן עובד בשיטה אקולוגית, ולכל הילדים יש בו מקום. גם לילדים רגילים ומחוננים, כמו הבת שלי, וגם לילדי חינוך מיוחד כמו ילד עם תסמונת דאון, ילד עם הפרעות התנהגות קשות וכדומה – במינון שגן יכול להכיל, שבאמת יהיה מקום לכולם, והגן יהיה שלם שכולם בו פרחים, ולא כזה שיש בו פרח אחד בודד שניצב אי שם על הגבעה.
"החלק המעניין הוא שבגן כולם מקבלים את הצרכים ההתפתחותיים שמקבלים ילדי החינוך המיוחד, כל אחד במינון שלו. יש לנו צוות הדרכה בתחום הפרא-רפואי והרגשי, והם נותנים מענה לכולם מתוך הבנה שכל ילד הוא ילד פלא.
"יש פעם בשבוע קבוצות טיפול במוזיקה, והדרכה להמשך בין הקבוצות; פעם בשבוע קבוצת קלינאית תקשורת והמשך עבודה במהלך השבוע; אחת לשבועיים קבוצת תנועה על ידי מרפאה בעיסוק והדרכה למהלך השבוע היום-יומי; אחת לחודש טיפול באומנות בעיקר כדי לייצר מודלינג עבודה לשימוש מפתח באומנות.
"וככה באמת, נוצר לנו בית בגן. בית שהוא לא 'למצוינים בלבד'. בית שאפשר להיות בו מי שאתה בדיוק, ולחקור את עצמך, להסתקרן על העולם וללמוד אותו עם כלים תואמי גיל, והמון המון מעורבות של ההורים, הורים שמוכנים לראות את הילד שלהם, ולא את הצרכים של עצמם מהילד".
נשמע גן עדן, נכון?
וגם אם הילד שלנו או הילד שבנו כבר גדלו, ושערי העולם ועמלו נפתחו בפנינו לעובדה ולשומרה, עדיין חשוב שנמצא את חלקת האלוקים הקטנטנה שלנו, שאנחנו, בלי לבלוע, בלי להיבלע. להיות אילן שכזה, שראוי להתברך. ]
אפשר לא לבלוע
אתי הילסום, נערה יהודייה הולנדית, כתבה יומנים מלאים בחלום ובקסם, יומנים שקיבלו חותם של דם כשהיא גורשה לאושוויץ ונספתה שם.
אבל היומנים הללו שנכרכו לספר 'השמיים שבתוכי' לא מגוללים רק את הזוועה, בכלל לא. הם מתארים את הצמיחה הפנימית שלה. באחד הקטעים היא מתארת איך פעם האהבה שלה את הטבע, גרמה לה 'לנכס אותו לעצמה', 'לבלוע' אותו.
לאט לאט, בתהליך שהיא לא יודעת להסביר, היא למדה לאהוב את הטבע ולהשאיר אותו על כנו, במין אהבה גדולה הרבה יותר: אהבה שלא קוטפת את הפרח, אלא רוכנת עליו, משקה אותו, מניחה לו לגדול.
אהבה שמכירה בעובדה שלא כל היופי צריך להיות מוצמד אלי. אפשר לנשום אותו, להכיר בו – כאחֵר, להניח לו להיות בדרכו שלו.
תראו באילו מילים יפות היא משתמשת:
"וכאן הגעתי למשהו יסודי. פרח – שהיה מוצא חן בעיניי, הייתי רוצה לאמץ אותו אל ליבי או לאכול אותו… אפשר לומר שהייתי אפילו תאוותנית מדי, כל מה שהיה יפה בעיניי היה מעורר בי כמיהה, הייתי רוצה שיהיה שלי, ומכאן גם הכמיהה המכאיבה שלעולם אי אפשר להשביע אותה, הגעגועים למשהו שהוא רחוק מהישג יד – אני קראתי לו דחף היצירה.
"אני מאמינה שהרגשות העזים האלה, הם שגרמו לי לחשוב שייעודי בחיים זה ליצור יצירות אומנות.
"כל זה השתנה פתאום גם אם איני יודעת איזה תהליך נפשי גרם לשינוי, זה הסתבר לי הבוקר… כשנזכרתי בטיול הקצר לפני כמה ימים: זה היה לפנות ערב, באורות דמדומים, גוונים רכים בשמים, צלליות מסתוריות של בתים, עצים חיים… בקיצור, קסם.
"ואני יודעת בדיוק איך הייתי מגיבה פעם – כל היופי הזה היה מכאיב לליבי, הייתי סובלת מרוב יופי ולא יודעת מה לעשות בו.
"אבל בערב ההוא הגבתי אחרת: שמחתי על כך שלמרות הכל, עולמו של אלוקים הוא עולם יפה, ההנאה שלי מנוף הדמדומים המסתורי והשקט הייתה לא פחות עזה, אבל היה בה משהו ענייני, לא רציתי שהנוף יהיה שלי. והנוף נשאר איתי ברקע, עטף את נשמתי, אם לומר את זה במילים יפות, אבל הוא כבר לא הפריע לי".
אפשר לא לבלוע את הילדים שלנו, גם אם הם שלנו, להניח להם. הם עוטפים את הנשמה שלנו – אם אומרים את זה במילים יפות, אבל לא נפריע להם לגדול. זה סוד הקיום המשותף.
