בבוקר השלישי של מלחמת יום הכיפורים נכבש המוצב של אלוף משנה מיכי זייפה, אבל הוא לא הסכים לצאת לפני שהסתדר והתגלח, ולרגע לא הרים ידיים בכניעה | בימי השבי הוא ספג עינויים מסמרי שיער, חייו כמעט הסתיימו, אבל הוא הצליח לברוח מהכלא בשיטה מיוחדת שהמציא | ועדיין, הוא מתעקש לשרת ומתפעל מהתרומה של הציבור החרדי ללחימה
נותן את הדם. ד"ר מיכי זייפה בראיון ל'משפחה', השבוע (צילום: איציק בלינצקי)
אין הרבה אנשים בעולם עם סיפור חיים ורזומה כמו זה של אלוף משנה מיכי זייפה.
זייפה נחשב היום ללוחם המילואים המבוגר ביותר. הוא עומד להשלים שישים שנים של שירות בצה"ל. ולא, אין לו תוכניות לפרוש מהשירות. גם באזרחות יש לו חיים מעניינים, הוא ניהל את אגף הרוקחות בחברת 'טבע' ופיתח מספר תרופות מצילות חיים. כיום הוא מפקדה של יחידת שירותי הדם המטכ"לית, אך יש לו פרט נוסף שבו הוא מנופף עם פגישתנו.
"הייתי בשבי המצרי", הוא מספר ונותן פרספקטיבה למלחמות מדינת ישראל. הוא נשבה ביומה השלישי של מלחמת יום הכיפורים. מתעלת סואץ הובל לכלא אבעסיה המצרי ושהה בו 42 יום, שישה שבועות. "אבל", הוא מוסיף באותה נשימה, "הצלחתי גם לברוח מהכלא".
איך בדיוק ברח? כבר תבינו, וכך גם תוכלו להבין איך השפיעה עליו התקופה הנוראית שעברה עליו בכלא הידוע לשמצה. על אף החוויות הקשות שחווה בשבי הוא הצליח לנוע קדימה, לצבור הישגים ולא להפסיק ללחום. לשם כך חשוב לשמוע את סיפורו המרתק, שמפתיע בעיקר בשל הסיומת הלא צפויה שלו.
היום, וככל שהדברים יהיו תלויים בו כך ימשיך גם בעתיד, הוא עדיין פועל במלוא המרץ מתוך מטרה אחת: לתת. הוא 'נותן את הדם' למדינה ולעם ישראל, פשוטו כמשמעו. "וכשאתה נותן בלי לחשוב אם תקבל בחזרה, אתה רק מרוויח", הוא אומר ממרומי שנתו ה-78. האמת שממש קשה להאמין שהאיש האנרגטי והחייכן הזה נושק כבר לגיל הגבורות.
"כל עוד אוכל לתת, אמשיך לתת ככל שאוכל", הוא מתחייב.
לשבי בידיים שלובות
את השיחה עם אל"מ מיכאל (מיכי) זייפה אנו מנהלים בביתו שברעננה, אבל הוא מתעקש על כך שהוא בכלל ירושלמי. במקור הוא אומנם תל אביבי, בנם היחיד של הורים שעלו מגרמניה ערב השואה, אך את לימודי הרוקחות עשה בירושלים ואז התגורר בכל השכונות המוכרות: גאולה, בוכרים ואפילו בית וגן. בתקופה ההיא הוא עשה את צעדיו הראשונים בחברת התרופות הישראלית 'טבע', שבה הקים וניהל לימים את אגף המחקר והפיתוח, ושמו מתנוסס על כמה מהפיתוחים המוצלחים של החברה. במקביל התגייס לצה"ל כלוחם וכחובש קרבי.
"שירתי כמעט בכל המלחמות החל ממלחמת ששת הימים ובמבצעים השונים", הוא מספר. "אך לקראת תשל"ג (1973) הציעו לי תפקיד חדש: קצין קישור לכוחות האו"ם. מדוע הוטל עליי התפקיד? ככל הנראה בשל העובדה שהייתי מהיחידים שדיברו אנגלית היטב, וכך יכולתי לתקשר עם כוחות האו"ם. זו הסיבה שבגיל 28 מצאתי את עצמי יושב בנקודה הדרומית ביותר של מדינת ישראל, במקום הקרוב ביותר לגבול המצרי – בקו התעלה".
כידוע, קו בר-לב היה מורכב ממספר מעוזים. זייפה התמקם דרומית למעוז הדרומי ביותר, שם הוצב קרוון בודד שבו שהה לצד שני קציני או"ם. "זו הייתה תקופה משעממת ביותר", הוא משחזר. "ישבתי לבד, מול הים, ומאחר שהייתי עדיין בלימודים הבאתי עימי ספרים ומחברות, וכך יכולתי לשבת וללמוד בצורה רגועה. הייתי אמור לקשר בין צה"ל לכוח האו"ם ובעיקר להשגיח על שני הקצינים שעימי, לפקוח עין שלא ישאלו יותר מדי שאלות ולא ינסו לרחרח יותר מדי. זה הכל".
בשל תפקידו הוא היה מנותק לחלוטין גם מהמעוז הסמוך. "היה לי מכשיר קשר שבאמצעותו יכולתי לתקשר עימם, ובכך הסתכם הקשר. פעם בכמה ימים קיבלנו אספקה מהאו"ם, וכך חלפו הימים. אני יושב מול הגלים, לומד וכותב, ללא כל פעילות".
בבוקרו של יום הכיפורים תשל"ד הופרה פתאום השגרה. "פתאום מגיע אליי קצין קישור, קצין בדרגת סא"ל, והדבר ריגש אותי מאוד. תהיתי לסיבת בואו והוא הסביר ש'ייתכן שיקרה היום משהו'. מהו אותו 'משהו'? ובכן, לא משהו מיוחד. ישנה הערכת מודיעין שייתכן שהמצרים יחליטו לתקוף הי
הצלחתי להשתחרר מהשבי, תרתי משמע. מיכי עם שחרורו מהשבי המצרי
ום את קו המעוזים, ולכן שאהיה מוכן. 'אתה בטח יודע כבר מה לעשות'.
"האמת, שלא בדיוק ידעתי מה לעשות שכן איש לא תדרך אותי. אך הוא אמר: 'עזוב, קח איתך שכפ"ץ ומכשיר קשר, ואם תחל הפגזה תיכנס למחפורת. אין הוראות מיוחדות מעבר לכך', אמר והמשיך בדרכו למעוז סמוך".
ה'משהו' שעליו דיבר הקצין התרחש בחמישה לשתיים בדיוק. באותו רגע נבקעה לפתע הארץ לקולות ההרעשה הארטילרית המצרית. "החלו לנחות עלינו פגזים, בקצב כזה שפשוט לא הצלחנו להוציא את האף מהמחפורת. ישבתי עם שני הקצינים הפיניים במחפורת, הם רעדו מפחד ואני הייתי זה ששלט במצב, אך לא יכולנו לעשות מאום. הנס הגדול היה שלא נחתה עלינו פצצה ישירה, שכן המחפורת לא הייתה עשויה מבטון מספיק חזק. מעבר לכך, היא הייתה פתוחה משני צדדיה, כך שבמקרה של פגיעה ישירה היא לא הייתה מספקת לנו הגנה".
כל אותה עת הוא עמד בקשר עם המעוזים הסמוכים, אך לחרדתו גילה שהם ננטשים זה אחר זה. "הייתי בקשר עם המעוז הראשון, עד שבצד השני השתרר שקט מפחיד בלא שאדע מה עלה בגורלם. האם הם מתו או נשבו? כך עוד מעוז ועוד מעוז. עד הערב השתרר שקט בגזרה. בקשר כבר לא ענו לי, וכשהצצתי לרגע החוצה ראיתי את הדגל המצרי מתנוסס על המעוז הישראלי. את קולותיהם הצוהלים של החיילים המצרים שפשטו על המוצב ובזזו אותו שמעתי היטב".
בעוד המצרים כובשים מעוז אחר מעוז ואלו נופלים לידיהם כפירות בשלים, היה נראה שעמדת האו"ם, שהסתכמה בקרוון הבודד שבקצה הקו, נשכחה. כך עברו עליהם שני לילות, אך בבוקר השלישי הגיעו המצרים אל העמדה. "שמענו אותם בחוץ והבנו שהגיע הרגע. ידעתי שאת שני קציני האו"ם הם ייקחו עימם ואילו בי הם יירו במקום. לא היה לי ספק בכך".
היו לו יומיים להתכונן לרגע הזה, והוא נערך אליו היטב. "קודם לכן, כתבתי פתק קטן להוריי ובו נפרדתי מהם. הייתי הנצר היחיד למשפחתי. גם הוריי היו שרידים יחידים כמעט למשפחותיהם, שכולם נהרגו בשואה. ידעתי שהוריי לא יעמדו בבשורה הקשה. כתבתי להם שאני אוהב אותם ונפרדתי מהם. אגב, את הפתק הזה לא זכרו הפינים מהאו"ם להעביר ליעדו. רק כשאחד מידידיי פנה אליהם ושאל אם מסרתי משהו, הם 'נזכרו'. הפתק הזה שמור אצלי עד היום".
ומה עוד עושה זייפה באותם רגעים? כ'יקה' אמיתי, הוא לא יוצא מהבונקר החוצה בחופזה. קודם לכן דאג להשמיד מסמכים, לפרק את מכשירי הקשר ("לא קיבלתי כל הנחיה. פשוט קראתי קודם לכן חומרים על חיילים שהלכו לשבי, ולכן ידעתי מה הנהלים"), ומה שהכי חשוב: הוא מוודא שההופעה שלו מוקפדת. מתגלח בניחותא, מסתרק, מצחצח נעליים ומסדר את המדים שאותם לבש יותר משלושה ימים.
הקצינים יוצאים לפניו והוא יוצא אחרון. הם יוצאים וידיהם מורמות. הוא, לעומתם, יוצא וידיו משתלשלות לצידי גופו:
"זה היה עיקרון שהחלטתי אז, בהחלטה מושכלת: אני לא יוצא בידיים למעלה. כבנם של ניצולי שואה אימי השואה היו חרותים בי, עמדה מולי תמונתו של הילד היהודי העומד מול החייל הגרמני בידיים מורמות ועיניו משדרות פחד מוות מצמית. אני, כך ידעתי, לא אתן לרוצחים שלי את התענוג הזה. הם יתקעו בי עכשיו כדור בראש, אך אני אמות כיהודי גאה".
חבל מעל המים
למרבה הפלא הכדור לא הגיע. מולו עמד קצין מצרי מוקף בכיתת חיילים. "הצדעתי לו והוא הצדיע לעברי בחזרה. לפי הדרגות הוא היה בטוח שלפניו עומד קצין צה"ל מהולל, בעוד שאומנם הייתי קצין, אך בסך הכל חובש".
החיילים כפתו את ידיו והוא נלקח לסירה שעמדה על גדות התעלה. "היו שם אלפי סירות. אלפים שכבר הגיעו ליעדן ואלפים שנעו בדרכן אל הגדה השנייה. בדרך עברתי במעוז שנכבש והלב שלי נצבט, אך לא היה לי זמן להתאבל. הם גררו אותי לעבר הסירה. כעת, לאחר שסיימו את הצליחה וההשתלטות על קו המעוזים, הם פשוט מתחו חבל מצד אחד של התעלה לצידה השני. כך חצינו את התעלה – מחזיקים בחבל ומתקדמים לעבר הגדה שממול".
וכאן היה הנס השני שאירע לו באותו היום: הקצין שישב לצידו ניסה פעם אחר פעם לדוחפו ולהפילו אל המים, לסיים את חייו. "לאחר מכן הסבירו לי שאילו הייתי נופל הייתי מת מייד, שכן היינו בפתחו של הים, ולא ניתן היה לשחות שם. חוץ מזה, אם הייתי נופל למים הוא היה יכול לירות בי בתואנה שניסיתי לברוח. אבל אני החזקתי בחבל בכל כוחי וכך לא נפלתי. בשלב מסוים הוא אמר לי באנגלית: 'עזוב את החבל' אך אני המשכתי לאחוז בו בעקשנות".
עם הגיעם לשטח המצרי הובל זייפה עם שבויים ישראלים נוספים לפורט סעיד, שם החלו החקירות הראשונות, אלו שיהפכו לחלק משגרת יומם בשבועות הבאים. "היינו כפותים בידיים וברגליים, בעיניים מכוסות, אך התחושה הקשה ביותר היא שאין לך כל שליטה על עצמך. כל מי שעבר לידינו בעט, הכה, השפיל. זכור לי במיוחד הרגע שבו חייל מצרי הגיע אליי ותלש מידי את השעון, ומאחר שהייתי כפות ידי כמעט נתלשה ממקומה".
בהמשך הם הוכנסו לרכב שעמד באזור שהופצץ באותה העת בידי כוחות צה"ל. "מה היה שם? את זה איני יודע. עד היום אין לי מושג מדוע הושארנו כך ברכב לבד, כשבכל רגע יכולה לנחות עלינו פצצה צה"לית ולחסל אותנו. לאחר כמה שעות כבר היינו בדרכנו לכלא אבעסיה, כשבדרך אנו עוברים תחנות רבות שבהן עלו לרכב אזרחים מצרים והכו, דרכו, בעטו, השפילו".
בערב הגיע זייפה לכלא אבעסיה הידוע לשמצה, שבו יעברו עליו 42 הימים הבאים. "הייתי סגור ומבודד בתא, כפות בכל שעות היום והלילה. אפילו לשכב לא יכולתי, כי הייתי כפות לקיר. לא קיבלנו מאומה מעבר לחצי פיתה בבוקר וחצי בערב. אין מקלחת, כמובן, אין אפילו ברז וכל כמה שעות אתה מובל לחקירה. עברתי מאות חקירות, שאת רובן איני זוכר. אלו חקירות שנועדו לפורקן סדיסטי. מכות, עינויים, התעללות במסווה של חקירה. אחת הסתיימה, ונקראתי לחקירה נוספת. כך שוב ושוב, בלי שנראה את הסוף".
כל עוד אוכל לתת – אתן, בלי לצפות לתמורה. זייפה מציג את המכתב שכתב להוריו רגע לפני שנשבה (צילום: איציק בלינצקי)
היום, במסגרת תפקידו בחיל הרפואה, ביקר זייפה לא פעם את מחבלי הנוח'בה בכלאם. "הם נמצאים אומנם בכלא, במכלאה ענקית, אך הם שוהים עם חבריהם, אינם כפותים כל היום, מקבלים אוכל ואפילו תרופות כמו אינסולין, בעוד השבויים שלנו המצויים בידי חמאס אינם מקבלים גם את התרופות שהם זקוקים להן. גם אנו, בזמננו, יכולנו רק לקנא בתנאים כאלו. היינו בבידוד כל ימי השבי, בלי יכולת לתקשר עם שאר השבויים שנכלאו בתאים הסמוכים, והימים עברו עלינו בהתעללות, במכות ובחקירות בלתי פוסקות".
"חיסלו אותי, מיכי"
תקופת השבי הייתה קשה, אך מבחינת זייפה – כך הוא מתאר בספרו 'נקישות של תקווה' (הוצאת 'ידיעות אחרונות') – היא גם הייתה, ככל שהדבר יישמע מוזר, תקופה של צמיחה. "ככל הנראה סייעה לי העובדה שהייתי בוגר יותר ממרבית השבויים, שהיו חיילים צעירים. אחרי הכל הייתי בן 28. לכן כבר בדרך לבית הכלא קיבלתי החלטה: הם יכולים לשבות אותי, להתעלל בי, להרוס את גופי, אך ישנו משהו שהם לא יוכלו בשום דרך לקחת ממני: את מוחי, את מחשבותיי. לשם לא אתן להם להיכנס".
נאמן להחלטתו, קבע זייפה את הקווים האדומים. "החלטתי מייד מה אני מספר להם ומה לא. היו לי קווים אדומים: אני לא מספר להם מה שיכול לפגוע במשפחתי ומה שיכול לפגוע בביטחון המדינה. מעבר לכך אין לי בעיה לספר. כך ישבתי, כתבתי מחברות שלמות, האכלתי אותם שם המון צ'יזבטים על צה"ל, הכוחות, התוכניות. אך מה שלא רציתי לומר – לא הוצאתי מפי והם לא הצליחו להוציא ממני, על אף העינויים".
והוא עבר עינויים קשים. משום מה דרגתו כקצין גרמה למצרים להאמין שהם מחזיקים בידם שבוי רם דרג, והעינויים היו בהתאם. "אמרתי להם שאני בסך הכל חובש, אך זה לא עבד. הם חשבו שאני סגן הרמטכ"ל לפחות".
הם עינו אותו. גופו נשבר מאוד. באחד הימים הוא ידע שהגיע סופו. אז חרץ על קיר הכלא בציפורניו את המילים הבאות: 'חיסלו אותי, מיכי'. אבל את רוחו הם לא הצליחו לשבור.
"ישבתי בתא הקטן ימים ארוכים, לילות בלתי נגמרים, ודמיינתי. פשוט דמיינתי. והאמת שזה לא היה דמיון, פשוט חוויתי את זה. הייתי בקונצרט, הייתי בעבודה, הייתי בבית, עם המשפחה, עם החברים. הדמיון היה מוחשי כל כך עד שכשהייתי מתעורר פתאום התקשיתי להחליט אם אכן הייתי בקונצרט או שאני עדיין כאן, בכלא".
בספר שבו פרסם את תובנותיו מהכלא, מקדיש לכך זייפה פרק מיוחד בכותרת 'הבריחה מכלא אבעסיה'. "רבים שואלים אותי: 'האם ברחת מהכלא?' ואני אומר שאכן כן. זו הייתה המציאות. ברחתי משם, פשוטו כמשמעו. הצלחתי, באמצעות הדמיון המודרך שבניתי לי, לצאת מבעד לחומות הכלא. לא להיות שם. זה מה ששמר על שפיותי".
לימים ילווה ד"ר זייפה שבויים רבים שחוו את אותה תקופה, אך יצאו ממנה שברי כלים, בלי יכולת להתאושש. זייפה, בתפקידו במסגרת עמותת 'ערים בלילה' המלווה את שבויי צה"ל לדורותיהם (למרבה הצער והכאב בימים אלו יש להם עבודה מחודשת), מכיר מקרוב חברים רבים שתקופת השבי חרתה בנפשם צלקות שמהן התקשו להשתקם. יש מהם שלא נישאו או שבתיהם התפרקו, והם אינם מסוגלים לעבוד ולנהל חיי משפחה תקינים. יש מהם כאלו שמאז שחזרו ארצה אינם יוצאים מפתח ביתם, פשוטו כמשמעו. לא רואים אור שמש.
"עליי", הוא אומר, "תקופת הכלא לא השפיעה. עובדה: חזרתי לחיים, הקמתי בחסדי שמיים בית, התברכתי באישה נהדרת, זכיתי בילדים נפלאים, בנכדים, הצלחתי בעבודה וניהלתי שנים את 'טבע'. אני מפקד יחידה במילואים, כך שגם אם הזיכרונות הקשים ליוו אותי והם בהחלט נוכחים בחיי, הם לא משפיעים עליי. שנים תהיתי איך התקופה הקשה הזו לא השפיעה עליי, בעוד שישנם רבים כל כך שאולי שוחררו מהשבי אך לא השתחררו מחוויות השבי מעולם. הם מוכי פוסט טראומה שאינם מצליחים להשתחרר מרשמי אותה תקופה".
את התהייה הזו הוא העלה לימים בפני ד"ר מוריס קליינהוז, מגדולי הפסיכיאטרים ומי שנחשב לאחד המומחים הגדולים ביותר בתחום חקר המוח (קליינהוז קבע את הכללים בתורת ההיפנוזה, לאחר שילדה שהופנטה במסגרת תוכנית תקשורת לא התעוררה מספר ימים). "שאלתי אותו את השאלה הזו, והוא ביקש לשמוע איך עברתי את תקופת השבי. הוא הקשיב לכל מילה, וכשסיימתי אמר לי: 'הנה, ענית בעצמך את התשובה. השבי לא השפיע עליך משום שלא היית בשבי. הצלחת לברוח. בנית לעצמך 'חומת אש' שמנעה מהחוויות הקשות לצלק אותך. זו הסיבה שאתה מצליח לתפקד בעוד שבעבור האחרים זו משימה בלתי אפשרית'".
החופש מגיע בשלבים
תקופת השבי נמשכה שישה שבועות, שהיו רצופים בחקירות ("רובן שיעממו אותי, למעט כמה חקירות שאני זוכר בפרוטרוט"). השבויים היו מנותקים זה מזה, ללא כל מידע על המתרחש מחוץ לכותלי הכלא. עם הזמן החלו להגיע שבויים נוספים, טייסים ונווטים שמטוסיהם הופלו בידי המצרים, והם סיפקו לשאר השבויים מידע כלשהו על המתרחש בחזית. שברי המידע שהגיעו סיפקו להם תקווה:
"אם בשבועות הראשונים חשבנו שהמדינה נפלה, כעת שמענו על התקדמותו של צה"ל דרומה, על כיתורה של הארמיה המצרית בידי כוחותיו של אריק שרון. שמנו לב גם שהתנהגותם של הסוהרים השתפרה מעט והבנו שהמגמה משתנה".
לא האמנתי שאחזור חי. זייפה עם אביו, עם שובו לישראל
ועדיין, העינויים לא פסקו. החקירות נמשכו ומכל חקירה יצאו השבויים מרוסקים, פיזית ונפשית. כשאנו שואלים את זייפה מדוע המצרים נתפסים כהגונים יותר בהשוואה לסורים, הוא משיב שמדובר באגדה אורבנית. "בסוריה הם הפרידו בין הקצינים לבין החיילים. הקצינים עברו עינויים קשים בעוד החיילים עונו פחות. המצרים, לעומת זאת, התעללו בכולם במידה שווה. לא היה זה משנה אם היית קצין, נווט או סתם חייל. כולם זכו למנות שוות של עינוי בלתי נגמר".
ההשפלות שברו אותם במיוחד. "העובדה שאין לך שליטה במצב יכולה לרסק כל אדם. לפתע אתה לא קובע כלום. לא מתי אתה קם, לא לאיפה אתה הולך. יש מי שקובע לך הכל: מתי תקום, מה תעשה, מה תאכל. אך אני ידעתי דבר אחד: הם יכולים לרסק אותי, אך לא לשלוט ברוחי. והייתה לי גם אמונה. ידעתי שגם אם איני יודע מתי זה יקרה, בעזרת השם אני אצא מהמקום הזה".
בסופו של דבר זה קרה. באחד הימים נפתחות לפתע דלתות התאים, והשבויים כולם, כולל אלו שהיו במבנים אחרים והם כלל לא ידעו על קיומם, רוכזו באולם ספורט גדול. "המפגש היה מרגש. טייסים נפגשו עם הנווטים שנטשו עימם את המטוסים ונפלו זה על צווארי זה, חיילים פגשו את חבריהם ליחידות לאחר שהיו בטוחים כי נהרגו".
ואז השתרר שקט. שר המלחמה המצרי הגיע למקום והודיע להם שהושג הסכם חילופי שבויים, מה שאומר שהם בדרך הביתה. למפרע התברר כי פעולתו של אריק שרון, שכיתר את הארמיה המצרית בסיני, כולא עשרות אלפי חיילים ללא כל אפשרות לקבלת אספקה וחורץ את גורלם למוות ברעב ובצמא, היא שגרמה לכך שמצרים החלה לנהל מו"מ על חילופי שבויים.
התהליך נמשך ימים ארוכים, ובכל יום השתחררו כעשרים חיילים, עד שהגיע גם תורו של זייפה. "עליתי על מטוס שהביא אותי לארץ. מה שאני זוכר מאותו יום הוא רק את הבכי המטלטל של הוריי, שכבר לא האמינו שיראו אותי בחיים. לאחר מכן נלקחתי לבית הבראה בזיכרון יעקב, שם עברתי תשאול על ידי הצבא, אך בעיקר עברו עליי ימים של שקט כהסתגלות לחזרה לחיים מתקופת השבי. מבחינתי, הימים האלו היו מבורכים. ישבתי מבוקר עד ערב מול הגלים, והייתי המאושר באדם: מי היה מאמין, אני חופשי".
הדם של החרדים
לאחר השחרור מהשבי הודיעו לו בצבא שהוא משוחרר. אחרי הכל הוא תרם את חלקו למדינה, הן בשירותו בסדיר, הן בשירותו כחייל מילואים, מה גם שהוא אף ריצה תקופה של ישיבה בשבי. אך לזייפה היו תוכניות אחרות: "אמרתי להם, אני לא משתחרר. אני נשאר בצבא".
המפקדים הוכו בהלם, אך הוא היה נחרץ בדעתו. "ביקשתי רק שיתאימו לי תפקיד שמתאים לי, ואכן, שובצתי כחובש בחיל הרפואה, ולאחר מכן ביחידת שירותי הדם המטכ"לית, שהקמתי מהיסוד. על היחידה אני מפקד בעשרות השנים האחרונות, ועוד היד נטויה בעזרת השם".
היחידה הוקמה לאור הצורך בתרומת מנות דם בשעת חירום. חבריה כולם חובשים מיומנים, שאמורים בכל סיטואציה שכזו לפשוט על מרכזי האוכלוסייה ולהתרים את האזרחים, וכך לדאוג שלא יחסרו מנות דם לחיילים הפצועים. "גם הפעם נכנסנו לפעילות, בשמחת תורה. כבר באותו יום היינו עם האמבולנסים בשטח. התרמנו מנות דם בכמויות, והגענו למספרים בלתי נתפסים של 3,000 ולפעמים גם 5,000 מנות דם ביום".
דווקא בהקשר הזה אלוף משנה זייפה מעלה על נס את תרומתו של הציבור החרדי, שמתגייס ומתייצב בהמוניו בכל פעם שמורגשת מצוקה בבנק הדם. המוני חרדים, בחורי ישיבות ואברכי כוללים, מגיעים ומבקשים לתרום דם. "הייתי בהמון מקרים כאלו, ואני מופתע בכל פעם מחדש לראות את ההתגייסות שנעשית בסדר מופתי, כאילו מדובר בצבא בפני עצמו".
ולא מדובר רק בגיוס ואיסוף אלפי מנות דם, שזו משימה מורכבת בפני עצמה. במערכה האחרונה הוכיחה יחידת שירותי הדם המטכ"לית יכולות יוצאות דופן הן בשימור הדם והן בשינועו לכל נקודה בחזית. "היום הגענו למצב שבו היחידות שנמצאות בחזית, כמו יחידת החילוץ 669, וגם הרופאים הקרביים, מצוידים במנות דם אמיתי, לא בתמיסות ולא בפלזמות. המנות מסופקות לפצועים קשה כבר בשטח. זו יכולת שישנה כיום לשלושה צבאות בלבד בכל העולם, ואחד מתוך השלושה הוא צה"ל".
היכולת הזו הושגה באמצעות פיתוחים מיוחדים שמאפשרים את הטיפול במנות הדם והכנתן, כך שהן מגיעות למסוקים או לחובשים שבחזית כמנות דם אמיתי. "רופא איטלקי ידוע כבר אמר שמלחים ותחליפים טובים רק כרוטב לפסטה. אין תחליף לדם חי שאפשר לתת לחולה שמאבד דם וכך להציל את חייו. אנו מצליחים להביא את הדם עד לנקודות החמות ביותר בחזית, כך מתאפשר לנו לתת מנות דם אמיתי גם במקרים של פציעות קשות.
"בזכות היכולת הזו", הוא אומר, "ניצלו עד כה חייהם של עשרות חיילים שנפצעו באופן קשה. עם חלק מהחיילים הללו זכיתי להיפגש, ובכל פעם שבה נודע לי על מקרה כזה אני מתמלא סיפוק. זהו רגע שבו אני מגלה שהנה, על אף מה שעברתי אני מצליח לתת הלאה. לתת ולהציל חיים. וכל עוד אני אוכל להמשיך לתת ולתרום, אעשה זאת בשמחה".
