במרחק של שנים, קילומטרים ומאורעות מדממים, נפגשים המנהל והתלמיד היחיד ששרד • ילדה קטנה הולכת לאיבוד באמצע מסע חובק יבשות, וחוזרת לחיק משפחתה כעבור 35 שנה • התינוקת כבר הוכרזה כנפטרת, אבל ביום הולדתה ה-60 השתתפה המצילה שלה • תיק האימוץ נפתח בגיל 48, ורק אז פגשה הבת לראשונה את אמא שלה • ילדה בלי בית נודדת בעולם, ופוגשת בת דודה אחרי עשרות שנים • חמישה מפגשים מדהימים נפרשים בפנינו, ממחישים את יד ההשגחה העליונה המשרטטת דרכים, מפגישה נתיבים, מובילה את הכל • פנים אל פנים
חיבוקים, דמעות, בכי והתרגשות. כך נראים בדרך כלל מפגשים בין קרובים שלא ראו זה את זה תקופה ארוכה.
ומה קורה לכאלו שלא נפגשו עשרות שנים, ואולי היו בטוחים שלא ייפגשו לעולם?
הסיפורים שליקטנו הפעם לכתבה מרגשים ומעוררים במיוחד, חלק מהם נשמעים כמעט הזויים. השותפים להם אלו אנשים קרובים ביותר שזכו להיפגש אחרי שנים רבות מאוד, כל אחד בנסיבותיו; כל אחד לאחר צירוף מקרים מושגח ופלאי שהוביל לכך שהמפגש יתרחש בזמן ובעיתוי הנכון לו ביותר. רק בורא העולם יכול היה להוביל את הנסיבות כולן אל המפגשים המדהימים הללו.
יצאנו לשמוע על הסיפורים האלו מקרוב, לשוחח עם גיבוריהם שתיעדו באוזנינו מסע ממושך של פרֵדה ולעיתים גם מכאוב, של מפגש ותקומה, ושל משפחתיות, נאמנות ואהבה.
תיק אמא
ד"ר הילה עליון נפגשת עם אימה ומשפחתה בגיל 48
"בגיל 48, אחרי שהספקתי להתחתן ולהקים משפחה, להוציא שני תארים ולעסוק בכל כך הרבה תחומים – רק אז הכרתי את אימי הביולוגית ופגשתי אותה לראשונה. אז גם נפגשתי בפעם הראשונה עם אחיותיי ואחי".
ד"ר הילה עליון אומרת את הדברים, וההתרגשות ניכרת בקולה. החוויה טרייה יחסית. לפני קצת יותר משנה היא פתחה את תיק האימוץ והתוודעה אל משפחתה החדשה-ישנה, שאותה לא הכירה מעולם.
"אומצתי בגיל צעיר מאוד, כשהייתי תינוקת קטנה", היא מסבירה. "גדלתי אצל הוריי המאמצים כבת יחידה, כמו ילדה בארמון. היה לי כל מה שרק יכולתי להעלות בדעתי. ההורים השקיעו בי את כל חייהם, ואני אהיה אסירת תודה להם עד יומי האחרון. מעולם לא הרגשתי שהעובדה שאני מאומצת היא חיסרון. להפך, אמא שלי בחכמתה סיפרה לי על כך כבר בגיל מוקדם, אבל גם הדגישה שזו זכות גדולה להיות ילדה מאומצת, והייתה מציעה לי: 'בואי נבחר את הבובה שאת הכי אוהבת, ונאמץ אותה אל ליבנו'. כך המושג 'אימוץ' הונחל לי בצורה מדויקת וחיובית".
כל עוד היו הוריה המאמצים בחיים, נמנעה הילה מלפתוח את תיק האימוץ. "לא רציתי לפגוע בהם או לצער אותם, יש לי הכרת הטוב גדולה כלפיהם. אבל אחרי ששניהם הלכו לעולמם, הגיע מבחינתי הזמן, וניגשתי למשימה הזו, שעליה חשבתי כל חיי".
ולא היה לה קל להמתין עד אותו רגע. "מאז שהייתי צעירה העסיקה אותי המחשבה מיהם ההורים שלי", מגלה הילה. "בכל פעם שמישהו היה אומר לי שאני דומה למישהי, או שהיו שואלים אותי: 'יש לך אחות בחדרה, או בראשון לציון?' הייתי שואלת את עצמי – 'אולי אלו קרובי משפחה שלי?' בפרט שלא הייתי דומה בכלל לאמא המאמצת שלי, ולא פעם כשהלכנו ברחוב והייתי קוראת לה 'אמא', הייתה מי שסובבה את ראשה ושאלה: 'מה, זו אמא שלך?' התשובה של אמא הייתה שגורה על לשונה: 'יש עוד צד למטבע', והיא לא פירטה מעבר.
זו גם הסיבה שאחד המחקרים הגדולים שעשיתי במהלך לימודיי היה בנושא האימוץ, כי היה ברור לי שזה נושא שחייב להיבדק באופן מעמיק ביותר.
"לצורך המחקר ראיינתי הרבה מאוד נשים שאומצו בילדותן. לא היה קל להגיע אליהן, אבל היה מרתק לשמוע אותן. יצאתי עם מסקנות מעוררות מחשבה שהשפיעו לא מעט עלי באופן אישי".
דווקא אחרי שהוריה המאמצים נפטרו, היא לא מיהרה לפתוח את התיק. "התחושה של כביכול 'בגידה בהורים המאמצים' המשיכה ללוות אותי כמה שנים, ואז היה דבר שהמריץ אותי. זה קרה כששמעתי שיחה של הגאון רבי ברוך רוזנבלום שדיבר על מצוות כיבוד הורים, והזכיר שאפילו בן מאומץ חייב לשבת שבעה על הוריו הביולוגיים, אף על פי שלא הכיר אותם ושהם לא גידלו אותו. זה טלטל אותי, וזמן קצר אחר כך פתחתי את התיק והתוודעתי לכל הפרטים שסיקרנו אותי במשך שנים".
בעקבות כך הכירה הילה את אימה, וגם שתי אחיות ואח. "היה מדהים לראות איך החלקתי לתוך המשפחה בקלות ובטבעיות. הפתיעה אותי גם הידיעה שבמשך השנים כולם ידעו על קיומי ורצו מאוד לשמור על קשר. הייתה שמחה גדולה מצד כולנו".
לגבי אימה היא מספרת: "האמת היא שעד היום קשה לי לכנות אותה 'אמא', וכשאני עם אחיי אני קוראת לה 'אמא שלנו'. זה כמובן לא גורע לרגע מהכרת הטוב שאני חשה כלפיה. מבחינתי יש לי אמא שטיפלה בי, ויש לי אמא שנתנה לי חיים. אימי הביולוגית מקסימה ואני בקשר טוב איתה, אוהבת אותה וגם מבקרת אצלה לעיתים קרובות".
איך היה נראה המפגש הראשון ביניכן?
"למעשה, הכרתי את אחיי לפני שהכרתי את אימי. אחרי שכבר היינו בקשר במשך תקופה התלבטנו יחד איך יהיה נכון לערוך את ההיכרות עם אמא, כי חששנו מאוד לבריאותה הפיזית, ואז הציעה אחותי שנעשה זאת בהדרגה. בתחילה הגעתי אליה עם אחותי, כביכול אני חברה שלה ושל המשפחה. כשישבנו יחד אחותי רמזה לה: 'תראי אמא, יש לה עיניים כמו שלך, היא מאוד דומה לך'.
"אחר כך היו עוד כמה ביקורים כאלו, שבכולם הוצגתי כחברה נחמדה של המשפחה, עד שאחת הדודות סיפרה לאימי שאני לא סתם אישה נחמדה, אלא בתה. היא עשתה זאת כאשר הזמינה אותה אליה לשבת, ועוד לפני כניסת השבת חשפה את הדברים, ונתנה לי לשוחח איתה. הייתה התרגשות גדולה מצד שתינו".
ומה ילדייך אומרים על הסבתא החדשה?
"אני אמא שמשתפת מאוד, לכן ילדיי ידעו תמיד על העבר שלי. הם גם היו שותפים לפתיחת התיק ולכל מה שאירע לאחר מכן. עבורם זה היה מהפך לא קטן, כי הם גדלו עם הסבתא המאמצת, והיו תקופות שבהן היא גידלה אותם אפילו יותר ממני. כשהיא נפטרה זו הייתה אבדה נוראית לכולנו, ופתאום לקבל סבתא חדשה זה מאוד מוזר. אבל אין ספק שזו זכייה אמיתית עבורנו. זכינו במשפחה גדולה ונהדרת, ואני מודה לקב"ה בכל יום על שהביא אותי לרגע הזה".
ילדה שהשם אסף
זהבה רוט פוגשת את בת דודתה בגיל 80
כשהייתה זהבה רוט בת שבע, היא נותרה היחידה ממשפחתה הגרעינית. באותם ימים היא לא הייתה מודעת לכך, אלא שוטטה ברחבי פולין ללא כל קרוב או מכר, לאחר שהוברחה במבצע הרואי על ידי אימה ודודתה מגטו בוכניה.
"באותם ימים כבר לא היו בגטו ילדים", היא מסבירה, "ואילו הייתי נשארת שם – כנראה גורלי היה נחרץ, כמו של שאר היהודים שנותרו במקום.
"מאז שעזבתי את גדרות התיל של הגטו בשנת תש"ב, ועד לשנת תש"ח כשעליתי לארץ, הייתי 'ילדה של אף אחד'. היה לי זיכרון מעומעם מסבא שהיה חסיד ותלמיד חכם גדול. הוא לא ראה בעין טובה את ההתעוררות הציונית, ולא הרשה לשוחח בבית בעברית, כי טען שהיא שפת קודש ונועדה רק ללימוד תורה.
"גם את אמא שלי זכרתי. היא נהגה לקרוא תהילים בקביעות, וכשנפרדנו אמרה לי: 'בכל פעם שתהיי במצוקה תגידי 'הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל". היא גם שיננה באוזניי את תאריך יום ההולדת העברי שלי, וכן ביקשה ממני: 'זכרי שאת בת ישראל, ילדה יהודייה, ותדאגי להגיע לפלשתינה'.
"ההוראה הזו לילדה בת שבע, בעיצומה של המלחמה, נראתה בזמנו הזויה ביותר, אבל לימים התברר שהיא הייתה חשובה ומדויקת. כי אחרי המלחמה היו הורים רבים שנותרו ללא ילדים, והוצע לי בין היתר לטוס לארה"ב ולגדול אצל משפחה כזו, אבל אני התעקשתי, כי הרי 'אמא אמרה פלשתינה'. כך הגעתי לארץ, בודדה, ללא קרוב משפחה".
עם בואה לארץ, נפגשה זהבה עם נציגים ששאלו אותה לאיזה מוסד ברצונה להישלח – דתי או שאינו דתי. "לא ממש הבנתי מה זה דתי, אבל ראיתי שלפניי היה אדם שהזכיר לי מאוד את סבא שלי, והוא ביקש להתגורר במקום דתי, אז גם אני ביקשתי כמוהו.
"אולי זה יישמע מוזר, אבל באותם ימים הייתי ילדה מאוד מאתגרת, שכן בשנים ששרדתי סיגלתי לעצמי תכונות קשות שנדרשו לי בשעתו, כמו לגנוב או לשקר. בארץ רציתי ללמד את עצמי לקבל מרות, ושיערתי שאם אלמד במוסד דתי יהיו בו חוקים מוגדרים: מה שיהיה אסור, יהיה אסור לכולם, ומה שמותר – מותר לכולם. כך נשלחתי בסופו של דבר לכפר הנוער הדתי כפר חסידים".
זהבה מציינת כי באותם ימים היא גילתה למרבה הצער שהיא השורדת היחידה ממשפחתה הגרעינית. "גם מהמשפחה המורחבת נספו כמעט כולם", היא אומרת. "הייתה לי רק דודה שעלתה לארץ כמה שנים לפני המלחמה, ועוד דוד שגר בחו"ל".
אך היא לא נתנה לזיכרונות הקשים לעצור אותה. "במשך כל השנים עשיתי חיל בעבודה והתפתחתי מאוד. עבדתי בפיקוח על גני ילדים וכן הייתי מורה בסמינר. לא פעם אנשים התקשו להאמין שיש לי עבר מהשואה, והיו משוכנעים שאני ממשפחה אנגלית אצילית.
"לשמחתי, הקב"ה זיכה אותי להינשא ולהקים בית ומשפחה, נולדו לי ילדים, וכיום יש גם נכדים ונינים כ"י. אני מודה לבורא העולם בכל יום על המשפחה הגדולה שהעניק לי".
במשך השנים הזדמן לזהבה להרצות מדי פעם, ולשתף בסיפורה בפורומים שונים, אך לפני כשמונה שנים היא הופתעה כשביקשו ממנה להיות הנציגה בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל. "התרגשתי מאוד לייצג את ניצולי השואה", היא מספרת.
היא לא שיערה שהטקס הזה יוביל גם לתגלית מרעישה. "חברה טובה שלי, המתגוררת בשכנותי בפתח תקווה, ואף משתתפת איתי בשיעור מדי שבת, שמעה את דבריי בטקס", מספרת זהבה. "זו הייתה הפעם הראשונה שהיא שמעה שאני מציגה את עצמי 'לבית ברודמן', ואז היא נזכרה שיש לה חברה טובה המתגוררת ביישוב מירון, שאף היא לבית ברודמן.
"היא יצרה קשר עם אותה חברה ושאלה אם היא שמעה עלי. זו ענתה לה שלא, וציינה שלסבא וסבתא שלה קראו אבנר ולאה ברודמן. אחר כך החברה שוחחה איתי ושאלה אותי איך קראו לסבא וסבתא שלי. השבתי לה 'אבנר ולאה ברודמן', ואז היא הגיבה: 'מזל טוב זהבה, מצאתי לך בת דודה'. כך, בגיל שמונים, התוודעתי לבת דודתי החדשה – יפה קופולוביץ".
איך היה נראה המפגש הראשון שלכן?
"זה היה מפגש מרגש מאוד", היא משיבה בכנות. "כל השנים חלמתי למצוא זכר למשפחתי, ולא חשבתי שיש סיכוי. יפה סיפרה לי על נס ההצלה הגדול שלה מהשואה. כמעט כל משפחתה נספתה, ואף היא נותרה בודדה. היא גדלה כילדה אצל דוד שלה בחו"ל ובהמשך עלתה לארץ.
"יפה היא אישה מקסימה, אנחנו שומרות על קשר רצוף ולפעמים גם נפגשות. לאחרונה הוצאתי ספר על סיפור חיי בשם 'ילדה של אף אחד', ויפה הייתה אחת מאורחות הכבוד בהשקת הספר.
"הקשר שנוצר בינינו הוא מאוד מיוחד", היא מדגישה, "אך יחד עם זאת, אני מרגישה שזה מעט מדי ומאוחר מדי. זכינו לערוך את ההיכרות בשלב כל כך מאוחר בחיינו, וכואב לי הלב על שלא ידענו זאת קודם לכן".
תינוקת במתנה
יפה חבצלת פוגשת את התינוקת שהצילה לאחר עשרות שנים
"הסיפור שלי מתחיל לפני חמישים ושבע שנים", מספרת יפה חבצלת. "באותם ימים עבדתי כאחות במחלקת יולדות בבית החולים 'הדסה' בבאר שבע. מדובר היה בבניין ישן מאוד, עם מחלקת יולדות, חדרי לידה ומחלקת תינוקות. בחדר הלידה הייתה תמיד מיילדת אחת בלבד, וכשהייתה מגיעה יולדת – מה שקרה לעתים רחוקות מאוד – היא הייתה מתקשרת למחלקת יולדות ומבקשת עזרה. הסיכום היה שכאשר היא מזעיקה אותנו, אנחנו מקבלות את היולדת לבדיקות הראשונות ולאחר מכן מעבירות אותה הלאה.
"במקרה הזה אני הייתי במחלקה, וכשהגעתי לחדר הלידה גיליתי אישה ממררת בבכי. היא אמרה לי: 'זו כבר הפעם השנייה שיש לי לידה מוקדמת. בפעם הראשונה לא יצאתי עם תינוק בידיים, וכך יהיה גם עכשיו'. היא הייתה זמן רב לפני התאריך המשוער, ובתנאים של אותם ימים היה ברור לנו שאין סיכוי להציל את התינוק. למרות הכל נשארתי איתה במקום.
"על פי הנוהל, במצבים כאלו, אחרי הלידה היה לנו תפקיד ברור מה לעשות עם התינוק שנולד ללא רוח החיים ואיך לכסותו בחיתול. זה אכן מה שעשיתי, אלא שכעבור כמה דקות שמתי לב שמתחת לחיתול נראות תנועות רכות וקלות. נבהלתי מאוד. באותו זמן הרופאה שוחחה עם היולדת וניחמה אותה על מה שקרה, אבל כשהסבתי את תשומת ליבה למה שראיתי, היא עצרה הכל וניגשה לראות, ואז אמרה לי: 'קחי את התינוקת לאינקובטור בחדר תינוקות'.
"אני זוכרת את עצמי רצה עם התינוקת הקטנטנה אל חדר התינוקות, כשאני צועקת: 'להכניס לאינקובטור'. הרופאה הגיעה אחרינו, ואחרי שבחנה את התינוקת שהראתה סימני חיות, היא פסקה: 'נראה שהיא מתעקשת לחיות, קראו לד"ר כהן'".
יפה מציינת כי ד"ר כהן הייתה רופאת הילדים היחידה ב'הדסה' באר שבע. כשהגיעה למקום היא בחנה את התינוקת, ובסופו של דבר פסקה: "אמנם אין לנו ניסיון בטיפול בתינוקות בכזה גיל וגודל, אבל ננסה".
"וכך אכן היה", ממשיכה יפה בהתרגשות. "התינוקת הייתה בבית החולים שלושה חודשים, וזאת אחרי שהיא נולדה במשקל 900 גרם וירדה ל-700 גרם, והייתה באורך של 20 סנטימטרים. באותם ימים זה היה חסר סיכוי לחלוטין, אבל הנס הזה התרחש מול עינינו. באופן אישי המשכתי לעבוד במחלקת יולדות, אבל הייתי מבקרת את התינוקת לעיתים קרובות, וכך גם התוודעתי לכך שניתן לה שם – 'בת שבע'. בסופו של דבר, כשהגיעה בת שבע למשקל 2.750, הוחלט לשחרר אותה.
"יום קודם לכן חזרתי הביתה וחשבתי בליבי: 'איך ייתכן לעזוב את התינוקת הזו בלי לכתוב לה משהו?' וכך ישבתי וכתבתי לה מכתב בגוף ראשון: 'נולדתי בתאריך… כך וכך עברתי…' והמשכתי ופירטתי את כל מה שקרה. את המכתב הבאתי להוריה בזמן השחרור.
"הפעם הבאה שנפגשנו הייתה כשבת שבע הייתה בת שנה, והזמינו אותי לחגיגת יום ההולדת שלה. מאז לא ראיתי אותה. אבל הסיפור המשיך ללוות אותי עוד שנים רבות, ובכל פעם תהיתי בליבי מה קורה עם 'התינוקת שלי'.
"כשבת שבע הייתה בת 17 פגשתי את הוריה באקראי ברחוב. הם זיהו אותי מייד וגם אני אותם. לא יכולנו שלא… זה היה מפגש מרגש מאוד, אך לאחר מכן לא שמרנו על קשר ולא נפגשתי עם בת שבע. אני מצטערת על כך עד היום, ואני לא יודעת להסביר למה זה קרה".
אבל לאחר שנים רבות הגיעה הזדמנות נוספת. יפה הייתה בחתונה של בן משפחה, ושמעה מאחוריה מישהי מבררת: "היא כבר הגיעה?" וכשהסבה את ראשה נתקלה באישה חייכנית שהתגלתה כאותה תינוקת שהכירה לפני עשרות שנים.
"זו הייתה פגישה מאוד מרגשת", נזכרת יפה, וגם כעת מורגש מחנק בקולה. "התחבקנו ובכינו דקות ארוכות, ו'התינוקת שלי' סיפרה לי על מה שהיא עושה בחיים ושיש לה כבר שלושה בנים. ככל שהוספנו לדבר הרגשתי שהלב שלי רועד. התחושה הייתה שאם הקב"ה לא היה שם אותי במקום הנכון ובזמן הנכון, היא הייתה עלולה חלילה לא להיות כאן, וכך גם לא הדורות הבאים והילדים שהיא מספרת עליהם".
גם היום אתן שומרות על קשר?
"בוודאי. אני אמנם לא צעירה, אבל הקשר בינינו ממשיך להיות קרוב מאוד. רק לפני כמה שנים הוזמנתי ליום הולדתה ה-60 של בת שבע, וגם היא הגיעה לבקר אותי כמה פעמים בדיור המוגן שבו אני מתגוררת. בשבילי היא כמו בת, וגם היא אמרה לי כמה פעמים שהיא מרגישה כאילו אני קרובת משפחה שלה".
התלמיד האחרון
אברהם כרמי נפגש עם מנהל בית הספר – נתן עק
בשנת תש"א, יהודי בשם נתן עק פתח בית ספר לא חוקי בגטו ורשה. הלימודים בבית הספר התקיימו במטבחים הציבוריים, כשלאורך כל יום הלימודים ניצב אחד התלמידים ליד החלון, ובודק אם מגיע מישהו חשוד.
אחד התלמידים היה אברהם כרמי, שעימו אנו זוכים לשוחח כיום, כשהוא מציין את יום הולדתו ה-93. באותם ימים הוא לא העלה בדעתו שהוא והמנהל – אדון עק, יהיו היחידים שישרדו את זוועות המלחמה, ועוד יותר מכך – הוא לא שיער שיבוא יום והם ייפגשו דווקא בישראל.
על זיכרונותיו מאותם ימים הוא מספר: "באותם ימים לא התגוררתי בתוך הגטו, אלא הסתתרתי בבית הקברות היהודי בוורשה. בית הקברות היהודי גבל עם הגטו, כך שכל מה שהוטל עלי היה לעבור דרך השיחים כדי להגיע לבית הספר. אני זוכר שבסיומה של אותה שנה נפרד מאיתנו המנהל במילים האלו: 'אני מקווה שנחזור ללימודים בשנה הבאה, אחרי החופש'. הייתי אז כמעט בן 14, וזכורה לי הבעת הפנים הספקנית שלו כשאמר את המשפט הזה. המצב לא היה פשוט, וכולנו הבנו שהעתיד לגמרי לוט בערפל.
"ואכן, לא חזרנו לבית הספר בשנת הלימודים הבאה", ממשיך כרמי. "הגירושים מהגטו התחילו בתשעה באב, והגטו התרוקן מיושביו. אני באופן אישי הסתתרתי מאז בכמה מקומות – אחרי בית הקברות עברתי לבונקר בתוך הגטו, ואחר כך גם הסתתרתי בארונות ובמקומות נוספים.
"כשפרץ מרד גטו ורשה הייתי ברחוב בוניפרסקה 42, עמוק בתוך האדמה, יחד עם אמא שלי, הדוד והדודה ועוד משפחה נוספת. זה היה בתקופת חג הפסח, וביום האחרון של החג גילו אותנו הגרמנים ולקחו אותנו לכיכר המשלוחים.
"לא אתאר באיזה מצב היינו", אומר כרמי בקול נמוך. "בכל מקרה, זהו דבר שבני אדם שלא היו שם לא יוכלו להבין. על כל פנים, הקרונות הגיעו עד טרבלינקה, ושם מסיבה כלשהי הועברו שני קרונות למיידנק, גם אנחנו היינו בהם. כשהגענו הפרידו בין הגברים לנשים. אני נשארתי עם הדוד, ואמא הי"ד נרצחה".
בכך לא תמו תלאותיו של הנער הצעיר. "ממיידנק עברנו למחנה נוסף של שבויי מלחמה יהודיים, ובסך הכל הייתי שנתיים במחנות, עד שהסתיימה המלחמה".
המלחמה הגיעה לסיומה, בית הספר בגטו החרב כמובן לא נפתח מחדש, אבל לאחר שעלה כרמי לארץ ואף החל לעסוק בעצמו בהוראה בבתי ספר דתיים, הזדמן לו להגיע לרחוב בן יהודה בירושלים, ושם הוא גילה שלט קטן על אחד הבניינים: 'משרדי יד ושם'.
"זה היה בשנות ה-50'", הוא מציין, "וחשבתי לעצמי שכדאי להציץ לבניין, אולי אפגוש שם מישהו. והנה, בעודי עולה במדרגות, גיליתי פתאום אדם מוכר – זה היה המנהל שלי, אדון עק. עצרתי אותו ואמרתי לו: 'אדון עק, אני זוכר מה לימדת אותנו על הפסוק בישעיהו'. הוא הביט בי חצי שנייה ומייד נזכר: 'אהה, זה אתה מבית הקברות. אז רק תדע שרק שנינו נשארנו, שום תלמיד נוסף מבית הספר לא שרד'.
הוא העניק לי חיבוק חזק, וזה היה מפגש מרגש מאוד. במשך דקות ארוכות עמדנו ושוחחנו, העלינו זיכרונות והשלמנו דברים שלא ידענו.
"התברר שגם סיפורו של המנהל שלי היה מיוחד במינו, כיצד הצליח לברוח מהגטו לצרפת, ומשם הובל לאושוויץ. בניסי ניסים הוא הצליח להימלט ולהישאר בחיים. אחר כך הוא נשא בתפקיד ניהולי ב'יד ושם' ועסק רבות בהנצחת השואה. מאז שוחחנו כמה פעמים, וההתרגשות המשיכה ללוות אותי בכל פעם מחדש. אחרי הכל, זה לא עוד אדם, זהו המנהל שלי".
מסע של 35 שנה
סנקה לגסה מתאחדת עם משפחתה אחרי 35 שנה
לפני קרוב ל-40 שנה עשתה משפחת לגסה את דרכה מאתיופיה לישראל. במהלך הצעדה הארוכה, בתוך המהומה שנוצרה, נעלמה הבת סנקה שהייתה אז נערה צעירה. לפני מספר שנים קרה הלא ייאמן, והבת סנקה שגדלה במשך כל השנים בסודן ולאחר מכן בקנדה, הצליחה לאתר את בני משפחתה, ולהיפגש איתם דווקא בישראל.
על המפגש המרגש הזה היה אחראי יעקב מלקמו, מפקח משרד החינוך במִנהל לחינוך התיישבותי, פנימייתי ועליית הנוער.
"בורא העולם רצה שהמשימה תיפול עלי", הוא אומר, "וזה באמת היה סיפור סוחט דמעות. למעשה, הכל התחיל לפני כשמונה שנים, כשקיבלתי הודעה מאישה שהציגה את עצמה בשם סנקה, והיא כתבה לי כך: 'אני סנקה, הלכתי לאיבוד במהומות שהיו במדבר סודן בדרך לארץ, ומאז במשך 35 שנה לא ראיתי את ההורים שלי. האם תוכל לעזור לי לפגוש אותם?'
"בתחילה לא ממש התייחסתי. יש כיום לא מעט אנשים שממציאים סיפורים כדי לקבל אישור עלייה לארץ. אלא שאחרי שבוע היא פנתה אלי שוב ולאחר מכן ניסתה עוד כמה פעמים. רק אחרי כחודש, כשראיתי שהיא חוזרת שוב ושוב על הבקשה, התחלתי לחשוב שאולי באמת מדובר בבת אובדת, ויש משפחה שמחפשת אותה. אני מכיר היטב את העדה, ויודע שיש אלפי משפחות שטוענות שילדיהן נעלמו, אולי היא אחת מהן?
"השבתי לה וביקשתי ממנה את מספר הטלפון שלה. התקשרתי ושמעתי ממנה עליה ועל משפחתה. היו לה שאלות לא מעטות לגבי בני המשפחה והחיים בארץ, אבל הדבר היחיד שהיא לא שאלה על אודותיו היה אמא שלה.
"הבנתי ממנה שמדובר באישה מבוגרת מאוד, והיא כנראה חוששת לשמוע שהיא אינה בין החיים. אחד השמות שהיא ציינה היה של דוד שלה, שמתגורר בעפולה. לפני שסיימנו את השיחה שאלתי אותה אם היה לה כינוי נוסף על סנקה, שבו השתמשו רק במשפחה, והיא אכן ציינה את השם. ידעתי שהוא יוכל לשמש אותי כשארצה לדעת את הפרטים בוודאות.
"לא אלאה אתכם בכל התהליך שעשיתי כדי לאתר את המשפחה", מוסיף מלקמו. "זה התחיל בתוכנית שעסקה באיתור אנשים, והמשיך בשיחות טלפון לכמה וכמה משפחות שטענו שהשאירו ילדה במדבר סודן, אך התברר שהם אינם קשורים לסנקה. בסופו של דבר הצלחתי למצוא משפחה שטענה שחיפשה את אותה ילדה, ואף הגעתי לדוד מעפולה.
"כשהתקשרתי אליו ציפתה לי הפתעה. הוא אמר: 'תיזהר מאוד, האמא כבר בת 96, ובמשך כל שנותיה היא ביקרה בכל שני וחמישי בכותל והתפללה למצוא את בתה האובדת. אם היא תשמע על כך כעת היא עלולה לקבל התקף לב, וזה יהיה באחריותך'. נבהלתי מאוד, לא רציתי שמישהו ימות בגלל הבשורה שאבשר לו. בינתיים גם שאלתי אותו על שם החיבה שהם היו מכנים בו את סנקה, והתברר שזהו בדיוק השם שהיא ציינה, מה שמוכיח שאכן מדובר בבת האובדת.
"התקשרתי לאחר מכן לסנקה והודעתי שמצאתי את הדוד שלה, רק אז היא העזה לשאול מה עם אימה, וסיפרתי לה את דבריו המרגשים של הדוד. מאז היו הרבה מאוד שיחות טלפון, עם כל בני המשפחה שמתגוררים בארץ. כולם הביעו רצון חזק מאוד לפגוש את סנקה, וגם היא מצידה ביקשה לבוא לגור סמוך למשפחתה.
אני ניסיתי כל הזמן לוודא שהסיפור אכן אמיתי, אבל מהר מאוד הבנתי שאין בכך שום ספק.
"בינתיים סנקה גם סיפרה לנו על מה שעבר עליה במשך כל אותן 35 שנים. התברר שהיא התגוררה 27 שנים בסודן, שם אימצו אותה אנשים ממוצא קנדי שהיו במדינה בשליחות דיפלומטית. כשהם עברו בחזרה לקנדה היא הצטרפה אליהם, ושם התגוררה שבע שנים".
בסופו של דבר הפכו השיחות לכדי מפגש משפחתי סוחט דמעות שהתקיים בנתב"ג, בהשתתפות כל קרובי המשפחה, כמו גם בכירים שעוסקים בתחום העלייה וכמובן יעקב מלקמו – השליח הטוב שהוביל לאיחוד הזה.
"אבל גם בנמל התעופה לא עבר הכל באופן חלק", מעיר מלקמו, "כי סנקה הגיעה בטיסה שנחתה באיסטנבול, ושם הייתה אמורה לעלות למטוס שיביא אותה לארץ. אלא שבשדה התעופה בטורקיה עיכבו אותה מסיבות שונות. למרבה הנס הבאתי את הכל בחשבון, ולכן לפני שיצאה מסרתי לה מספר טלפון שלי וכן צילום של כתבה שפורסמה על אודותיה באחד העיתונים. הדרכתי אותה שאם מעכבים אותה או שמתעוררות בעיות, שתחפש בשדה התעופה אדם חובש כיפה ושתמסור לו את המסמכים האלו, הוא כבר ידע מה לעשות בהם.
"ובאמת החששות שלי התממשו – סנקה עוכבה בשדה התעופה, אך למזלה היא גילתה שם אדם חובש כיפה, שהיה אברך חרדי. הוא לקח ממנה את הכתבה ומספר הטלפון, ומייד כשהגיע לארץ חייג אלי והסביר לי מה קרה.
"עמדתי שם עם קבוצה גדולה מבני המשפחה וראיתי איך הדוד המבוגר נכנס ללחץ ולפחדים, כשהוא מתייפח: 'המוסלמים שוב מנסים לפגוע בסנקה…' באותם רגעים לא נותר לי מה לעשות, ופשוט התפללתי לבורא עולם, שלא יאכזב את בני המשפחה שכל כך מצפים להתאחד. כמובן במקביל גם הפעלתי את כל מי שרק אפשר במשרדי החוץ והפנים, ובסופו של דבר, בטיסה החמישית והאחרונה שיצאה באותו יום מאיסטנבול הגיעה סנקה, ונפלה בוכייה לזרועות בני משפחתה האוהבים".
ואי אפשר שלא לשאול – איך הודעתם בסופו של דבר לאימה על הימצאותה של בתה?
"אחרי שסנקה נחתה בארץ, היא נסעה למשפחתה באשדוד, ובינתיים אני התקשרתי לאימה. זו הייתה שעת בוקר מוקדמת, אבל ילדיה הבהירו לי שהיא בוודאי ערה. בירכתי אותה בבוקר טוב, והיא שאלה מה שלום משפחתי, כי היא מכירה אותנו. אחר כך אמרתי לה לאט-לאט שיש לי בשורה טובה עבורה – נראה לנו שמצאנו את בתה האובדת. מובן שלא סיפרתי מייד שהיא בארץ, אלא נתתי לה לעכל את הדברים. הבנתי אחר כך מבני המשפחה שהיא הייתה נרגשת ביותר, ואי אפשר לתאר את השמחה שהייתה בבית באותם ימים.
"כעבור שנה וחצי הלכה האם לעולמה", ממשיך מלקמו, "גם האח והדוד נפטרו, אבל אותי הסיפור הזה ממשיך ללוות עד היום. אני מרגיש שבורא עולם נתן לי את הזכות הגדולה להפגיש בין בני המשפחה".
הוא גם מוסיף: "כעת, לפני הריאיון שלנו, יצרתי איתם קשר והם ביקשו להעביר מסר אחד – אין תפילה ששבה ריקם. אמנם היו שליחים רבים שסייעו במפגש, אבל הם בטוחים שהתפילות של אימם בכותל והאמונה הגדולה שלה, הן שהגיעו עד לכיסא הכבוד והובילו לכך שהיא תזכה לפגוש את בתה שנה וחצי לפני פטירתה".
