קורונה-מירון-טילים. אירוע רודף אירוע, ונראה שהנפש שלנו לא מצליחה להכיל את כל הקורות והבלבולים. איך זה שעד לפני כמה שבועות נזהרנו כל כך ממקום סגור ועכשיו, המקום הפתוח הפך להיות אימת מוות? • כך נתמודד טוב יותר, ולא משנה בני כמה אנחנו ואיזו משפחה יש לנו: נגדיר את המצב והמטרות, נבדוק את הכלים שברשותנו, נחליט מה עושים ואיך, ונתרגל חוסן ומעש"ה • מאמינים בני מאמינים
חבל האמונה הדקיק שאנחנו הולכים עליו בגלות הארוכה הזו, מטלטל אותנו חזק ועוד יותר חזק.
אנחנו עדיין לא מספיקים לנשום אוויר צח ורגוע מההתקפה של הקורונה המוזרה, הנעלמת, החמקמקה, ההורסת, עדיין לא הספקנו לייצב את האדמה הבולענית מתחת לרגלנו, להרגיש שוב בטוחים, ובא אסון מירון ונדנד אותנו למצב שמכריח אותנו להסתכל בלבן של העיניים ולבדוק מה התכלית שלנו כאן.
שוב הביטחון השברירי נמחץ. ניסינו להתחיל לאסוף את עצמנו, לחשוב על הפקת לקחים אישיים וחברתיים, ובום. הארץ רועדת שוב. למי צריך לתאר את האזעקות או את ההתפרעויות? את המשלוחן מהסופר שמסתכל עלינו בעיניים רצחניות או שזה רק נדמה? את המזוודה שהבחור שכח לרגע וכבר הגיע חבלן משטרתי כי מי יודע מה זה? את הסטירה שספג ילד אחד חמוד בגן השעשועים בחיפה, מכמה ילדים ערביים ושונאים? למי צריך לתאר את הרגע הזה, שרק ניסית לשבת עם הילדים בגינה ופתאום, בשנייה, היא הפכה לשממה כי כולן נסו למרחב המוגן הכי קרוב? איך בכלל, עד לפני כמה שבועות נזהרנו כל כך ממקום סגור, ועכשיו המקום הפתוח הפך להיות אימת מוות?
האסון האיום בטיש בקרלין בחג השבועות נוסף גם הוא, והנפש שלנו כאילו קרסה לתוכו. איך מקדש מעט הופך למלכודת מוות, ושוב אירוע תורני מסתיים באסון?
מישהו מטלטל את החבל הזה מלמעלה, זה ברור, עין בעין, ויש לו סיבה. אבל כדי שנוכל להקשיב לאוצרות הרוח ולהיאחז חזק באמונה, אנחנו מוכרחים להרגיע קצת את הנפש. כי רק אחרי שהנפש שקטה קצת, הרוח יכולה לנוע.
הגדרת מצב:
מה המטרה שלנו עכשיו?
יש לנו מטרה: לא כיף לנו, המצב… מורכב. אנחנו מרוקנים ומותשים, והמילה "מרחב קולי" עושה לנו בחילה.
או-קיי. אנחנו צודקים לגמרי. לא כיף לנו, כבר אמרנו. אבל המטרה? היא פשוטה: לקחת את המצב הזה ולשנות אותו לקצת, לטיפ-טיפה יותר טוב.
אם רק זו המטרה, אולי נוכל לעמוד בה.
זו המטרה הכללית. לכל אחת מאיתנו, באופן פרטי, כדאי מאוד לחשוב עם מה היא רוצה לצאת בחלוף התקופה הזו, ולנסח לעצמה, פשוט פשוט, קטן קטן ואפשרי.
מטרה היא גם כלי. היא מנכיחה שליטה. גם אם השליטה הזו מצומצמת וקטנה, היא מאפשרת לנפש לא לשקוע בחוויה של חוסר אונים שהטראומה מחוללת. מטרה גורמת למוח שלנו לחשוב, ושוב, כך היא מצליחה למקד את החשיבה שלנו, וכך להפוך אותה מחשיבה רגשית טראומטית, לחשיבה שכלית, קונקרטית יותר.
כדאי לחלק את המטרות ליקרים לנו, איש איש בגילו: מה יכולה להיות המטרה של בת הארבע בתקופה הזו? "המטרה שלך", נאמר לה בטון אמיץ, "היא ללמוד את כל פרק קל בתהילים בעל פה עד שתיגמר המלחמה הזו. נראה לך שתצליחי?"
בת העשר אולי תחפש לה מטרה אחרת. "המטרה שלי להקים קו קולי שבו כל ילדה תצטרך לספר בדיחה כל יום, נכין ספר בדיחות".
המטרה של בת בוגרת תהיה אחרת, מן הסתם, ושל אמא לפיציים – מטרה שונה. אבל הכלל הוא זהה: מטרה אפשרית, קלה, דקיקה שהרעיון שעומד מאחוריה הוא לקחת את המצב הזה, ולשנות אותו לקצת יותר טוב.
בת הגיל השלישי תצטרך גם היא למצוא לעצמה מטרה מותאמת. אפשרית. לאו דווקא להכין גפילטע פיש לכל הנשואים ולחלק להם אותם באשדוד, ולא רק להכין סיר מטבוחה ענק לחיילים בשדרות. שוב: מטרה מתואמת, אפשרית: אולי לקרוא בכל יום פרקי תהילים עליהם. אולי להתקשר לשמוע מרחלי, שהיא הפחדנית של המשפחה, מה שלומה ואיך עוברים עליה הימים. כי ככה. מטרה מייצרת משמעות, מייצרת שליטה מסוימת, מייצרת עוגן.
משאבים:
מה הכלים שעומדים לרשותנו?
מה שאמת – אמת. שנת הקורונה הכניסה לנו לסל כמה וכמה משאבים להתמודדות עם הבלתי נודע. תודו.
כולנו מכירות אותם. הם פשוטים, הם לא מגלים גילויים מרעישים, הם יום-יומיים שאנחנו רק צריכים להזכיר לעצמנו אותם ו-הופ, העולם יהיה נחמד יותר, טיפה.
במקום ששמונים אחוז מהיום שלנו יהיו מבואסים, רק 79 אחוז יהיו כאלה. וכל השאר? תותים…
המשאבים האלו הם כלים שכדאי מאוד להשתמש בהם עכשיו:
קבלת המצב: זה מה שריבונו של עולם שלח לנו עכשיו, ועם זה נצטרך להתמודד. אין מה לחלום עכשיו על טיול לדודים בשדרות, וגם לא מתאים עכשיו להחליט שכל המשפחה מבני ברק תיאסף בפארק הירקון ליום-הולדת של מירי. נכון שאנחנו מאוד מאוד רוצים, אבל הידיעה הברורה, המקבלת, הנכנעת לכך שעכשיו לא, היא בהחלט כלי שיכול להרגיע.
שליטה: אולי קראו לאחת מאיתנו להתייעצות בקבינט על נקיטת הצעדים הבאים, יופי לה. היא תצטרך ללכת לנאום שם ולטכס עצות. לנו, כרגע, אין יכולת לייצר פתרון ברמה המדינית, ונכון שאנחנו יודעים לנאום נהדר, אבל זה רק כדי להגביר את תחושת השליטה שלנו, שמתערערת.
במקום זה, עדיף להשקיע את השליטה ולתעל אותה למקומות יותר מועילים. כי אנחנו יכולים לשלוט עכשיו במגירה במטבח שתהיה מסודרת, ואנחנו יכולים לשלוט עכשיו קצת יותר בדציבלים של הקול שלנו, וגם יכולים לשלוט במחשבות שלנו.
רגע אחרי שמצאנו במה לשלוט, כדאי להציע את אפשרות השליטה גם לקטנים שבבית או למבוגרים ולקשישים. דווקא מי שחווה במיוחד חוסר אונים, ירגיש עוצמה אם ידע שיש לו כן במה לשלוט: בת הארבע תארגן לעצמה יום-הולדת בממ"ד וסבא אולי יכניס לביתו נכד ללימוד חברותא, כדי לא להסתובב בלוד מדי הרבה. כן. גם זו שליטה, והיא מחזירה קרקע לרגליים הרועדות.
שמנו לב? שתי עצות מנוגדות לחלוטין. זו המקבלת וזו השולטת. מה לעשות, ככה זה כשהארץ רועדת. נדרש מאיתנו להפעיל מנעד שהוא לפעמים הפוך, דורש כוחות נפש מנוגדים, אבל מרחיב את היכולות שלנו ואת הגמישות. סוג של שפגט J. גם תקווה, וגם התבוננות על המציאות בריאליות.
חברים: טראומה מבודדת אותנו. סוגרת אותנו בין ארבעה כתלים ושום פטפוטים. זה הזמן לא לתת לה לשלוט. מעגלים של חברות חשובים לבנות השבע והשבע עשרה, הארבעים ושבע והשבעים.
אפשר לקנות משחק חדש, אפשר להכין עוגה ולשלוח פס אחד לשכנה, אפשר ללמוד דרך הטלפון עם החברה 'דרך השם', ואפשר, שוב, לארגן מסיבת יום-הולדת בממ"ד. אולי אין גן, אבל השם הטוב הסיר מעלינו את הקורונה, אז יש דרכים לקבל את התמיכה, הצוותא והחיוך מהחברים.
ידע הוא כוח: אין ספק. אבל ריבוי ידע הוא הצפה. חשוב לצרוך ידע מדויק. ידע על התפקיד שלנו, על כמה שניות יש לנו לרוץ למרחב המוגן ואיך נעשה את זה בזהירות.
ידע מה מסוכן עכשיו, ומה לא מסוכן. ("חבר'ה, בשנה שעברה היה מסוכן להיות ביחד בממ"ד בחלון סגור, עכשיו זה מציל חיים, נכון מצחיק? אבל ככה זה עכשיו".)
כדאי ממש להסביר לכל אחד לפי הרמה שלו, גם לבן השנה, גם לסבתא בת התשעים, מה קורה עכשיו: יש מבצע. קוראים לו 'שומר החומות'. לפעמים שולחים מעזה רקטות וטילים ואז יש אזעקות. אנחנו צריכים להגיע למרחב מוגן תוך X שניות. יש התפרעויות ברחובות, לכן נקפיד על… וגם על…"
השפה הברורה והפשוטה הזו, נטולת ניתוחים מסובכים ודרמות רגשיות, יכולה לתת כוח.
הומור: החלק המגלגל הזה שמעלה את האנדורפינים. אפשר להקים קו בדיחות, אפשר להכין מחברת ההומור השחור, לצבוע לה את הכריכה בשחור ולכתוב שם בדיחות נוראיות שיצחיקו מאוד את כולנו.
יוזמה. יצירה: אין לנו כוח, אנחנו יודעים. ואנחנו מותשים ועייפים וחסרי חוסן. זה בסדר, זה הסוד הכי גלוי במדינה שלנו כעת. ובכל זאת: אם נגלה עכשיו כוחות של יוזמה ויצירה, נרגיש עכשיו ואחר כך הרבה יותר טוב.
מה ההיצע ליצירה? סריגת צעיף לחורף ללא מסכה, הכנת קישוטים לסוכה, חיפוש נופש משפחתי לבין הזמנים, הכנת עוגה בצורת כיפת ברזל. לא משנה מה, רק משהו, יוצר, לא שוקע וטיפ טיפה פחות מתחפר במזגן ובחדשות.
עשה:
ער"ן באר"ן
ואם חלילה וחס קרה משהו, נפל טיל, יש פצוע, רסיסים או כל דבר אחר, חשוב ללמוד כמה כללים של ער"ן – עזרה ראשונה נפשית, למקרה של אר"ן – אירוע רב נפגעים, שבו לא תמיד יצליח להגיע פסיכולוג או עו"ס במהירות אפשרית:
- להתבונן סביב ולאמוד את המצב, ואז, להציע עזרה ממקום רגוע ולא פולשני (לא בטוח שחיבוק יתאים למתבגרת הזקופה הזו, ולא בטוחה שהיא תרצה שיקראו לה 'יקירתי'. עדיף להשתמש במילים פשוטות ורגועות: "אני כאן. זה בסדר שאעזור לך רגע?")
- ההתבוננות צריכה להיות, כמובן, לפי מי שמקבל. מה הוא צריך ולא מה אני רוצה לתת. כדאי להקשיב, בגובה העיניים, ולא לתת מדי הרבה מקום להיסחפות רגשית. להעביר את המוח לחלק החושב והמבצע: מה אתה צריך עכשיו?
- מגיש העזרה צריך להיות אסוף בעצמו, כדי להגיש את העזרה. אם הוא עצמו היסטרי ומבולבל, מוטב שיניח לאחרים להציע עזרה. כי העזרה ברגעים האלו צריכה להיות סמכותית, קשובה, ולא רגשית.
- חיבור ליש: התבוננות על מה יש, ובטוח, כאן ועכשיו. "את דואגת לשלוימי, אבל בואי תראי: יוסי, חיים, מיכל והדסה כאן". חיבור לקהילה, ולמגישי עזרה (בקופות החולים ניתן מענה נפשי חינמי, גם במוקדי חוס"ן ובמרכזים רבים נוספים).
- חשוב לשים לב גם לשקופים – ילדים, פעוטות וקשישים, ולתווך לכולם, בשפה פשוטה וברורה את המצב, בגובה העיניים, ללא רגשות עזים.
תכל'ס:
מודל מעש"ה
מודל מעש"ה פותח על ידי ד"ר משה פרחי, והייחודיות שלו בזמני לחץ, משבר וטראומה היא בהיותו נגיש, פשוט ומונגש לציבור, על מנת שיוכלו להגיש עזרה לנפגעים ולהחזיר אותם לתפקוד יעיל:
מ – מחויבות: מחויבות שלנו להיות עם הנפגע עכשיו, עד שירגיש טוב יותר. "אני איתך. לא הולכת לשום מקום".
ע – עידוד עשייה: במקום להרגיע את הנפגע, לבכות איתו ולהגיש לו מים, עדיף להפעיל את המוח החושב שלו בהוראות פשוטות, שיחזירו לו את תחושת השליטה: "תיגש בבקשה לשטוף פנים"; "תתקשר לחברים לבדוק אם הם בסדר"; "תבדוק איפה הוא מאושפז".
ש – שאלות: שאלות פשוטות ושכליות בלבד! "תבדוק איפה המרחב המוגן הכי קרוב עכשיו"; "תספור כמה שניות עוברות עד שרכב ההצלה נוסע"; "באילו צבעים המכוניות כאן?" השאלות הללו מחייבות את המוח החושב לחזור לפעולה מהירה.
ה – הבניית האירוע: עם הדגשה שהאירוע כבר הסתיים. כדי לתת רצף הגיוני לאדם שנכח באירוע טראומטי, מומלץ לסדר איתו את הסיפור באופן שכלי, ולחזור עליו שוב ושוב. למשל: "לפני שתי דקות היה פיצוץ והטיל נפל, עכשיו יש כאן הרבה כוחות הצלה המגישים עזרה. האירוע הסתיים. עכשיו הכל כבר מאחורינו , ברוך השם!"
עתיד:
חוויה שאפשר לסגור
וזו נקודה נוספת. נקודה מאמינה. נקודה עם תוכן ומשמעות שאיך נוכל שלא ליצוק. לא סתם מישהו למעלה מטלטל את החבל. לא סתם הוא מבקש מאיתנו להפנות את המבט למעלה. וזו פעולה שיש בה סגירה של החוויה הטראומטית: מה היינו רוצים ללמוד מהמבצע הזה? מהאירוע הזה? מהשנה הזו? מהתקופה? מה השבנו אל הלב שלנו, אל הנפש ואל הרוח? עם מה נלך עכשיו, טובים יותר?
ואת השאלות האלו נשאיר פתוחות.
*הכותבת היא עו"ס בהתמחות אינטגרטיבית
