כתר מלוכה

בארבעה קצוות תבל אנשים שאינם בני ברית מכריזים: "ויתנו לך כתר מלוכה" • יצאנו לשמוע סיפורים מרגשים על גויים רחוקים מהולנד, דרום קוריאה, סן פרנסיסקו, ז'נבה ואפילו בית לחם – שהכירו במלכות שמים ובעם ישראל שבו בחר. הגוי שהחליט לתרום דווקא למוסד יהודי בישראל, האסירים המשוחררים הגויים שמצאו עבודה במאפייה היהודית, הגוי שקיבל מיהודי ארבעים אלף שקלים, הגוי ההולנדי שמפיץ שבע מצוות בני נח, והגויה שהפכה את עורה ביחס למסעדה היהודית • לך השם הממלכה

"וירוממוך בקהל עם"

מאפייה של קידוש השם

רחל שפירא

כשהקים איציק יוסף את המאפייה הישראלית 'פְרֶנָה' בסן פרנסיסקו, בחרו הוא ושותפיו לתלות על חלונה שלט עם הכיתוב 'כשר'.

"ברגע שעשינו את זה", מספר יוסף, "ידענו שזה מחייב אותנו לא רק מבחינת כשרות המאכלים, אלא עוד הרבה יותר. כי מי שכשר, חייב להתנהג בהתאם. כך למשל, ידעו בכל האזור שאם מגיעים הומלסים למאפייה, הם תמיד יקבלו בה משהו לאכול. זה מנהג שאימצנו לעצמנו, ובסן פרנסיסקו, למי שלא יודע, מסתובבים הרבה מאוד הומלסים".

אבל האמת היא שלסיפור הקמת המאפייה קדם גם סיפור חזרה בתשובה מרגש במיוחד של יוסף. "אני ישראלי, גדלתי בבאר שבע, והגעתי לסן פרנסיסקו לפני כ-14 שנים. באותם ימים לא ידעתי כמעט דבר על יהדות, אפילו לא התעניינתי. יום אחד פגש אותי מישהו, וכששמע שאני יהודי הוא שאל אותי שאלה מסוימת בנוגע לקידוש של שבת. באותו רגע הרגשתי בור, טיפש מוחלט, שלא יודע אפילו מה זה קידוש. זה הוביל אותי לחפש חומר על קידוש במחשב. רשמתי ב'גוגל' את המילה 'הרב', בלי לדעת לאיזה רב יובילו אותי, ואז הגוגל השלים מעצמו 'הרב זמיר כהן'".

הצעד הבא של יוסף היה שמיעת שיעורי תורה. "הייתי שומע שישה או שבעה שיעורים ביום", הוא מתאר, "ואז גם הקמתי את המאפייה הכשרה, והבנתי היטב שהכשרות שלה מחייבת אותי, ושאני שליח לעשות קידוש השם דווקא דרך המאפייה".

העבודה במאפייה, כפי שהתברר עד מהרה, הייתה משתלמת כלכלית, אך גם מפרכת ביותר. יוסף ושותפיו חיפשו כל הזמן עובדים שיקלו עליהם את העול הכבד, אך התקשו למצוא. ואז, באחד הימים, הופיע במקום בחור, גוי כמובן, וסיפר שהוא מחפש עבודה. "הוא עשה רושם מצוין", מציין יוסף. "רגע לפני שקיבלתי אותו לעסק, הוא אמר לי: 'אני חייב לגלות לך שאני אסיר משוחרר. לפני שלושה ימים שוחררתי מהכלא, אחרי שישבתי שם במשך 23 שנים, על רצח ושוד'.

"קפאתי במקומי, אבל אחרי רגע הבנתי דבר אחד – האיש שעומד כאן יכול היה לחפש עבודה גם בתחנת הדלק הסמוכה או בכל חנות אחרת. הוא בחר דווקא לבוא לכאן, כי ראה שכתוב 'כשר', והבין שאנו יהודים ושנאמין בו. לא הייתי מסוגל לדחות אותו, הודעתי לו שהוא התקבל לעבודה".

לא חששת להעסיק אסיר לשעבר?

"לא חששתי. ידעתי שהמעלה הגדולה ביותר בצדקה, על פי הרמב"ם, היא לתת למישהו עבודה כדי שיתקיים בעצמו. זו המצווה הגדולה ביותר שיכולה להיות".

האסיר לשעבר התגלה כעובד מצוין. לאחר תקופה מסוימת של עבודה הוא עזב ועבר דירה, אלא שבעקבות היחס המיוחד שקיבל, הוא גם המליץ לאסירים נוספים ששוחררו להגיע לעבוד במאפייה היהודית.

"בחמש השנים האחרונות מצאנו את עצמנו קולטים יותר מ-40 אסירים משוחררים – אפרו-אמריקנים, לבנים, מקסיקנים, כל הסוגים…" מספר יוסף בסיפוק, "מתוכם יותר מ-15 שריצו מאסר עולם. זה היה אתגר לא קטן עבורנו, כי מדובר באנשים שבמשך שנים לא עבדו מחוץ לבית הסוהר, הם באים עם הרגלים של בית סוהר, ואנו צריכים להתאים אותם כדי שיעבדו אצלנו. אבל הסיפוק שווה יותר מכל, והם מוכיחים לנו שוב ושוב עד כמה האמון שנתנו בהם מוצדק".

לאחרונה הגיעו למאפייה עיתונאים מטעם אחד מכלי התקשורת הגדולים כדי לראיין את יוסף ושותפיו. "אני לא ממש מתמצא בתקשורת המקומית, אבל התברר שזוהי התוכנית הפופולרית ביותר בעולם, שמשודרת גם במקומות נוספים, מחוץ לארה"ב. סיפרתי על הזכות הגדולה שיש לי כיהודי, להעסיק עובדים שכאלו, והרגשתי ממש 'וירוממוך בקהל עם'.

"מאז אותו רגע אנו מקבלים שוב ושוב פניות, אנשים רוצים לדבר איתנו, וכן באים לבקר ולהתרשם מהמקום. הם אומרים לנו שוב ושוב: 'כיף לנו שאתם איתנו, שיניתם לנו את כל התפיסה על העם היהודי'.

"אין יום שבו אני קם בבוקר ולא מאושר מקידוש השם שזכינו לעשות כאן", הוא מסכם, "תמיד רציתי לקדש את שמו של הקב"ה בעולם, אבל לא יכולתי לחלום שבזכותי דווקא הגויים ייתנו להקב"ה כתר מלוכה".

וידרשוך עמים לא ידעוך"

עוד וירוס כזה וגדלנו

גיטי מאירוביץ

הצפצוף המתרה על כניסת מייל לא העיד על הדרמה הבין יבשתית העומדת להתרחש.

באותו בוקר ישבה יעל, הממונה על היח"צ וגיוס המשאבים בעמותת 'סולם', במשרד הראשי שבשכונת סנהדריה הירושלמית ועברה על המיילים הרבים שנכנסו.

יעל הזיזה את עכבר המחשב לעבר הודעת הדואר הבאה בתור ועמדה לפתוח אותה, כשלפתע צדו עיניה את כתובת השולח, ובאינסטינקט מהיר היא הרחיקה את הסמן וקראה: "איזה נס! כמעט פתחתי דואר בעייתי".

"איך את יודעת שהוא בעייתי?" התעניינה המזכירה שישבה בסמוך. "תוכנת האנטי וירוס איתרה בו משהו חשוד?"

"לא… אבל תראי מאיפה המייל הזה נשלח", הצביעה יעל על הכתובת שצורפה. "קוריאה הדרומית! זה בטוח מייל שנושא וירוסים".

"ממש נס שלא פתחת", הסכימה המזכירה, ושגרת השוטף שבה למשרד. רק יעל הביטה בסקרנות במייל הסגור, תוהה בינה לבין עצמה מה פשר הדבר.

"אני מקווה שלא פספסנו איזו פנייה מעניינת", שיתפה את אחת העובדות.

"רק האקרים שמבקשים להשתלט על המחשב שלך", צחקה העובדת. "אבל אני רואה שהסקרנות מציקה לך… נסי לקרוא את השורה הראשונה של גוף המייל. בדרך כלל ניתן לקרוא אותה גם בלי לפתוח את המייל".

"רעיון!" הסכימה יעל וקראה:

To Whom It May Concern,

Shalom! May God's light comes to the State of Israel and wipes away all sorts of misfortune threatening Israel, and real peace will arrive.

"ועכשיו תתרגמי!" דרשו נשות צוות המשרד – ויעל תרגמה: "לכל מי שמייל זה נוגע אליו – שלום! הלוואי שהאור האלוקי ישפיע על מדינת ישראל וימחה כל צרה שמאיימת על ישראל, ושלום אמיתי יגיע".

"האקר המשורר", פסקה אחת ופרצה בצחוק. "אני מודה ומתוודה שאלו שורות הפתיחה הכי מרגשות שנתקלתי בהן… לפחות בכל מה שנוגע לווירוס מחשבים".

"נכון…" הסכימה יעל, אבל הלב שלה לא שקט.

'אולי אשלח את המייל הזה לאנשי צוות המחשוב של המשרד?' חשבה. 'אולי הם ידעו אם מדובר במייל זדוני או לא'.

וממחשבה למעשה. היא העבירה את המייל, והתשובה לא בוששה מלבוא: "יעל יקרה! איננו מזהים סימנים חשודים בפנייה ואיננו בטוחים שמדובר בווירוס אלים, אך כיוון שאין לנו אנשי קשר או תורמים בקוריאה הדרומית נבקשך למחוק את המייל".

'אין לנו ידידים בקוריאה', היא הסכימה, 'אבל אולי מהיום יהיו לנו ידידים חדשים. למחוק או לא למחוק? את תתחרטי על זה', הזהירה את עצמה. 'הווירוס ישתלט על המחשב שלך וכל החומר יימחק.

'ובכל זאת'… לחש ליבה, ובאימפולסיביות השמורה רק לאלה שניחנו באינטואיציה מולדת, היא הקישה שתי הקשות מהירות על ההודעה, עצמה את העיניים והמתינה לקריסת מערכות כללית.

חלף רגע ארוך. האור לא כבה, המחשב לא התפוצץ, המעבד לא השתגע.

יעל הציצה אל המסך וראתה מולה מסמך תמים פתוח. היא החלה לקרוא במהירות:

מייל זה נשלח אליכם לאחר שביררתי על העמותה שלכם אצל רשם העמותות.

השנה הלועזית החדשה בפתח, אבל התפשטות וירוס הקורונה נמשכת. אני יכול רק לתאר לעצמי עד כמה מאתגר המצב הזה עבור המוסד שלכם.

אשמח להביע מכל הלב את תמיכתי והשתתפותי עם העובדים שלכם שעל אף המצב ממשיכים לעבוד ולתמוך בנצרכים.

שמי ביל קים, בנו של אבן קים, שאוהב את מדינת ישראל ומתפלל לשלומה של ישראל וירושלים.

אבי מעוניין לקבל יותר מידע על הארגון שלכם, אנא שלחו לי אותו בהקדם…

החותם מקוריאה הדרומית, הקצה המזרחי של כדור הארץ,

ביל קים

"מה זה אמור להביע?!" נדהמה יעל, "האם זו מתיחה?"

היא שלחה אל הכתובת של קים הקוריאני האלמוני מספר פרוספקטים המתארים את הפעילות הענפה של 'סולם' וצירפה בקשה מנומסת ומסויגת: "אשמח לדעת איך שמעת על המוסדות שלנו".

התשובה לא אחרה לבוא.

אבא שלי התרשם מהפעילות שלכם ומעוניין לתרום. בהתחלה התרומות יהיו קטנות, אבל בהמשך הן יגדלו משמעותית, וזאת בתנאי שהארגון וצוות העובדים שבו יתפלל על משפחתו של אבי שלא תינזק מווירוס הקורונה. התנאי הנוסף הוא, שלאחר שהקורונה תחלוף מהעולם, יבוא אבי לביקור אצלכם ויוכל להתנדב.

יעל שפשפה את עיניה בתדהמה ומיהרה לבדוק אם נכנסה תרומה לעמותה… המספרים המעודכנים הבהירו לה כי המציאות עולה על כל דמיון וכי הנס הקוריאני אמיתי.

במהלך החורף והחודשים שלאחריו, טסו עשרות מיילים הלוך ושוב מקוריאה הדרומית לשכונת סנהדריה בירושלים.

הקשר בין ביל קים ומשפחתו לעמותת 'סולם' הפך לקשר אישי וחם המגובה בתרומות אוהדות ומכבדות. איחולי הברכה לרגל חג הפסח התקבלו בזרועות פתוחות, ובבוקר יום השואה שלחה משפחת קים מסר קצר וחשוב:

כל בני משפחתי מביעים תנחומים לזיכרון 6 מיליון היהודים שהנאצים רצחו באכזריות. אנו מתפללים עבור אלה ששרדו ומייחלים שיהיו בריאים תמיד עם ברכת השם עליהם.

אנו מבקשים כל העת מהאלוקים שיזכור כל הזמן את הנספים וישמור עלינו שאירוע נורא כזה לעולם לא יקרה שוב.

בבוקר יום ירושלים, התקבלה הודעה שנפתחה בפסוק:

"שאלו שלום ירושלים… יהי שלום בחילך… למען אחי ורעי…" (תהילים קכב) כאן, מקוריאה הדרומית, אנו מאושרים לחגוג את חזרתה של ירושלים לידי העם היהודי…

כמה שעות לאחר מכן, כשהטילים נורו על יושבי הארץ, שלחו בני משפחת קים מסר מודאג:

שמרו על עצמכם. אנו מתפללים לשלומכם.

"כמו עמותות רבות, גם אנחנו חווינו אתגר משמעותי בגיוס תרומות בשנת הקורונה", מסבירה יעל. "אבל ה'חבר' הקוריאני החדש שהפך לידיד קרוב ותומך, מעיד יותר מכל דבר אחר בעולם שברצות השם, גם גוי הנמצא בקצה הרחוק של העולם, ישמע על מוסד קטן יחסית וידאג להעביר אליו את הסכום שגזר רצונו. כך גם כשהחורף שרר בחוץ, השמים היו סגורים והקורונה השתוללה, שמעו ב'סולם' צלילים של ראש השנה, וקהל קדוש מריע: "ויגידו באיים צדקך וידרשוך עמים… ויהללוך כל אפסי ארץ ויאמרו תמיד יגדל השם".

"ויהללוך כל אפסי ארץ, ויאמרו תמיד יגדל השם"

קידוש השם שווה יותר מארבעים אלף שקלים

הדס אפיק

קשה לראות את המחזה בלי לדמוע מהתרגשות: שני יהודים חרדים עומדים מול קבלן בניין מוסלמי, בידיהם הם מחזיקים תעודת זהות, כשהיא מוסתרת היטב.

"מה מספר הזהות שלך?" הם שואלים, וזה שמולם נוקב בספרות.

"איפה אתה גר?" התשובה מגיעה עד מהרה: "בבית לחם".

"איך קוראים לאבא?"

"איסמעיל".

"ולסבא?"

"עיסא".

"ומה שם האם?"

גם כאן התשובה נכונה.

באותו רגע הם שולפים תיק ובתוכו ארנק, שבו סכום כסף אגדי של למעלה מ-40 אלף שקלים.

"ומה אתה אומר לאלוקים שלנו, שבזכותו החזרנו לך את התיק?"

הקבלן שותק לרגע, ואז קורא: "אלוקים שלנו ושלכם הוא אותו דבר. זה אלוקים אחד, כולנו אחים. ואני אומר לכם תודה רבה". הוא מישיר מבט אל עבר ר' יוסף חיים מכלוף, האיש שמצא את הארנק. "אני מאמין שאתה אדם קדוש, תודה לך. תודה לכל האנשים בשכונה שאתה חי בה".

לפני למעלה משנה, נסע ר' יוסף חיים מכלוף מרמת גבעת זאב יחד עם אשתו ברכבם הפרטי. ביציאה מהשכונה הם חלפו במעגל תנועה, ואז הבחין ר' יוסף חיים בתיק גדול המונח על הכביש.

"ברגע הראשון התלבטנו אם להרים את התיק", הוא נזכר, "ברגע הבא כבר יצאתי מהרכב והרמתי אותו. בתוכו הייתה תעודת זהות של ערבי. אשתי צעקה אלי: 'תשליך את התיק, אולי יש כאן חומר נפץ?' אלא שאז גיליתי גם ארנק ובתוכו המון כסף וצ'קים, בסכום של יותר מארבעים אלף שקלים".

את מה שעבר עליהם בדקות שלאחר מכן מתקשה ר' יוסף חיים לתאר לנו במילים. "קודם כל הרגעתי את אשתי. אמרתי לה שזה בוודאות לא חפץ חשוד. אחר כך התלבטתי מה לעשות. לא ידעתי אם מוטל עלינו להשיב את האבדה, שהרי מדובר בגוי".

לבסוף הוא החליט להפנות את השאלה למורי הוראה. "אני נמצא בקשר יום יומי עם קבוצה גדולה של רבנים, והעברתי את השאלה הזו לכולם", הוא מסביר. "התפתח על כך דיון, וקיבלתי מספר תגובות. לבסוף הרבנים הסבירו לי שבמקרה שלי איני מחויב להחזיר את הכסף. הם גם הביאו לפסק הזה מקורות מההלכה. אלא שהם גם אמרו שבאותו מקום שכתוב שלא חייבים להחזיר, מצוין שאם עושים זאת כדי לקדש את השם, אז מותר, ולא רק שמותר, אלא זה אפילו מצווה וקידוש השם. באותו רגע החלטתי שאני מחזיר את האבדה".

ר' יוסף חיים ניסה לאתר את הערבי שמופיע בתעודת הזהות, וזה לא היה קל. "יכולתי כמובן לגשת למשטרה, אבל לא רציתי להתחלק בזכויות שלי", הוא מסביר. "אז פניתי למכרים ולשכנים שגרים בשכונה, ולבסוף היה מישהו שזיהה את הצילום מתעודת הזהות ואמר שזהו קבלן שעובד באחד הפרויקטים. כך יצרתי איתו קשר ונפגשנו".

אחרי שהחזיר ר' יוסף חיים את התיק, הוא שמע תגובות רבות מכל הכיוונים. "היו כאלו שהתרגשו מהמעשה שעשיתי, אבל היו גם שטענו שלא הייתי צריך בכלל להחזיר. לכולם השבתי דבר אחד – המטרה היחידה שלי היא לקדש את השם בקרב הגויים, כפי שנאמר 'ויהללוך כל אפסי ארץ, ויאמרו תמיד יגדל השם'. הסברתי שאני מאמין שהמעשה שעשיתי הוא חשוב, אף שלא הייתי מחויב בו.

"אחרי שהסתיים הסיפור הראיתי לילדיי את הסרטון שבו רואים אותי מחזיר את הארנק לגוי, וראיתי כמה זה משפיע עליהם. סיפרתי להם באותה הזדמנות על רבי שמעון בן שטח שהחזיר את המרגלית שמצא על החמור לסוחר הגוי, ותגובת הגוי הייתה: 'ברוך השם אלוקי שמעון בן שטח'. הרגשתי שהדוגמה האישית שאני זוכה לתת שווה יותר מכל סכום שיכולתי להרוויח".

אבל לסיפור הזה יש גם המשך שעולה על כל דמיון. "עוד באותו חודש זכיתי לעשות עסקה גדולה שבה תיווכתי ספר תורה וקיבלתי על כך ארבעים אלף שקלים", מצליח ר' יוסף חיים להפתיע. "באותו רגע הרגשתי בחוש איך הקב"ה דואג לי, ואחרי שזכיתי לקדש את שמו, הוא פשוט מביא לי את אותו סכום ממקום אחר".

"ויטו שכם אחד לעבדך"

גוי של צורה

מלי הלר

אם תיקלעו להולנד ביום מן הימים, אולי תעברו ליד בית העלמין היהודי הקטן, אולי תיתקלו במפקח המקומי על בית העלמין המטופח והשמור, ואולי אפילו תראו במו עיניכם את החיבור עב הכרס שהוא פרסם על שבע מצוות בני נח.

והוא? בן נח, גוי הולנדי. הוא אפילו מעדיף ששמו לא יתפרסם, אלא רק הסיפור – "לשם שמים" – כהגדרתו. לא נגענו.

סבי, הגאון הגדול הרב יצחק אזרחי שליט"א, מראשי ישיבת מיר, התוודע דרך אחד מתלמידיו לגוי קתולי שהפך לאדם – שעודנו גוי – המאמין בהשם ובעמו, שמשתוקק להיות לעזר לכל יהודי ולהפיץ את שבע מצוות בני נח בקרב הגויים.

אבל בואו ונתחיל מהתחלה.

כבן להורים קתוליים, האיש גדל והתחנך על ברכי הנצרות, ובכל אותן השנים משהו בלב אותת לו שזו אינה האמת, שהכל מבוסס על שקרים.

הוא גדל, השאלות גדלו אף הן, ובמהלך חיפושיו הוא נקלע לדרשה של רב יהודי מקומי. מאז – חייו התהפכו כליל. הילד הצעיר הבין כי כל דבר טוב ונכון שקיים בנצרות לקוח מהיהדות, וכל היתר? גיבוב של שטויות ושקרים.

זו הייתה תחילת דרכו כבן נח שמקפיד על המצוות הנוגעות אליו. מאז השתנתה תפיסת עולמו כליל, והוא החל להעריך בכל מאודו את היהודים ואת אורח חייהם.

ליד ביתו השתרע בית עלמין יהודי קטן שהוזנח זה שנים. הוא הבחין בכאב במצבות המנותצות והחליט לקחת את הפרויקט על שכמו. כשפנה לשלטונות וקבל על המצב, הם הסכימו לממן את עלות אחזקת המקום, ומינו אותו למפקח אחראי.

ואז הוא זכה לפגוש את הרה"ג יעקב פרידריך, שהגיע מדי יום מבלגיה הסמוכה כדי לחזק את הציבור ולמסור שיעורים, והפך לאחד ממעריציו הגדולים.

"הרב יעקב פרידריך, שיחיה עד מאה ועשרים", מספר סבי, "הוא תלמיד חכם עצום ואישיות מיוחדת במינה, שהיה ידיד של אבי זצ"ל. אחרי השואה הוא שם לו למטרה להציל ילדים יהודים שנמסרו לכנסיות ולמשפחות נוצריות, ולהחזיר אותם אל העם היהודי".

ההולנדי התרשם עמוקות מאישיותו של הרב פרידריך. הוא שמע את שיעוריו על שבע מצוות בני נח ונוכח לדעת שחשוב להפיץ אותן לכל בן נח שמעוניין לשמוע. הוא ואשתו החלו לארגן שיעורים רבים כאלו ולהזמין את הרב פרידריך לדבר על לב השומעים ולהשפיע.

"השיעורים הללו הותירו בו רושם עז כל כך", מספר סבי, "עד שהגוי ההולנדי פרסם חיבור שלם על שבע מצוות בני נח, ותרגם אותו לארבע שפות כדי להגיע לקהלים גדולים ככל שרק ניתן. מי יודע כמה גויים מקיימים בזכותו את המצוות המוטלות עליהם?"

כך, כשבביתו תלויה תמונה ובה התזכורת: "שיוויתי השם לנגדי תמיד", הגוי – שנותר גוי – מפיץ את שבע מצוות בני נח בסביבתו הקרובה והרחוקה, ומנסה ככל שביכולתו לעזור ליהודים, להיטיב עימם, ובפשטות, להיות בן נח ראוי.

"ויברכו שם כבודך"

מאיבה תהומית לקידוש השם

גולדי גרוסמן

מה קרה כשביום בהיר אחד גילתה גויה אנטישמית בז'נבה השווייצרית, שמתחת לבניין היוקרתי שלה נפתחה מסעדה של יהודים?

סביר להניח שהיא לא תלתה שלט 'ברוכים הבאים' על שער הבניין ולא שלחה זר פרחים לבעלת המסעדה היהודית. כפי הנראה היא לא ישבה בשקט ושמחה על כל יהודי שנכנס לסעוד את ליבו במקום הכשר היחיד בכל הסביבה. אבל פה נכנסת לסיפור תושייתה וחכמת החיים של בעלת המסעדה, נוצר טוויסט מפתיע ומרגש, המלווה בקידוש השם גדול, וכל העלילה מתהפכת לטובה.

זהו סיפורה של בתיה רוזנגרטן, בתה של גב' רות ליברמן, שהתגוררה עד לפני 14 שנים בז'נבה שבשווייץ.

היא נולדה וגדלה בז'נבה, כשברדיוס של קילומטר אין יהודים, לפחות לא כאלו שהצהירו על יהדותם בגלוי. "חברה אחת מהכיתה גרה במרחק הליכה של רבע שעה לצד אחד, ומהצד השני התגוררה חברה אחרת, שגם אליה נדרשתי לצעוד כמעט רבע שעה", מספרת בתיה. "אבי היה המפרנס הראשי ואימי יכולה הייתה למלא את תפקידיה בבית, לצד הגויה התורנית ששהתה תדיר בביתנו, ניקתה, כיבסה וסייעה בכל מה שנדרש".

אבל אז הגיעו ימים קשים. אב המשפחה נפטר בגיל צעיר, ואימה של בתיה הייתה צריכה לפרנס את משפחתה הקטנה. היא החליטה לפתוח מסעדה לכל היהודים שמזדמנים לסביבה, בהם רבנים, ראשי ישיבות ומשולחים. תחילה נפתחה המסעדה בבית הגדול, אבל מהר מאוד הבינה בעלת הבית שיש צורך במסעדה אמיתית, ברחוב העיר, שתהיה פתוחה לכל דורש.

כך נמצא המקום האסטרטגי, בחזיתו של בניין בעל שבע קומות, כולו מלא בגויים. ההתחלה הייתה נראית מבטיחה, אך אז התרגש עליה רוגזה של דיירת אנטישמית שלא הייתה מסוגלת להכיל את קיומה של המסעדה היהודית, והיא ניסתה בכל דרך להציק, להפריע ולסגור אותה. היא שלחה את כלבה הגדול והמאיים, שעשה במסעדה כבתוך שלו, מרחרח מאכל טעים ומפריע לשלוות האורחים.

אל הצרה הזו הצטרפה עוד בעיה: בכל בניין בז'נבה הייתה גם חברת ניהול, ששימשה במקום 'ועד הבית' המוכר. אותה חברה ערמה קשיים על בעלת המסעדה, בעידוד אותה דיירת. מה עושים?

"אימי החליטה לעשות כפי שאביה נהג לומר: לגוי ולכלב צריך לתת כדי שיהפכו את עורם וישנו את יחסם". מספרת בתיה. "היא פנתה בחיוך רחב לאותה אישה וביקשה להזמין אותה לכוס קפה ומאפה".

הגויה עמדה בפה פעור, לא מאמינה שאחרי תקופה של הצקות מכיוונה, היא הופכת לאורחת הכבוד של האישה שלה הציקה. אבל מהר מאוד התעשתה וקיבלה את ההזמנה. במהלך המפגש היא לא הפסיקה להתפעל מגדלותה של גב' ליברמן. "את היית יכולה להחזיר לי באותה דרך שבה נהגתי", אמרה, "אבל את יהודייה ומיוחדת כל כך, את בחרת להחזיר לי טובה תחת רעה. רק יהודי מסוגל לכך…"

מאותו היום חל מפנה דרמטי. הגויה הפכה את עורה ודיברה עם כל שכניה, כשהיא משכנעת אותם שגב' ליברמן היא אישה מקסימה, והמסעדה אינה גורם מפריע. היא גם רתמה את כל הדיירים לסייע לה מול חברת הניהול, והחליקה כל עניין בירוקרטי סבוך.

מטבע הדברים, מסעדה ברחוב העיר מזמינה כל אחד, יהודי וגם גוי, ואין אפשרות לסגור את שעריה על תושבים שמעוניינים בכוס יין או בארוחה קלה. לאט לאט, בעידודה של השכנה, החלו להיכנס למסעדה גויים מהסביבה, מקיימים בפועל את הכתוב: "וִיהללוך כל אפסי ארץ", כשהם יוצאים מגדרם מהתפעלות מההתנהלות המוקפדת על כל קוצו של יו"ד בהלכה היהודית. הם התעניינו בנושא ההפרדה בין בשר לחלב, התפלאו מכך שרק המלצר היהודי יכול למזוג את היין והשתאו מהדקדוק במצוות.

"התגובות היו מרגשות ממש", מציינת בתיה. "אחד הסועדים אמר לנו: 'הייתי בטוח שרק בבית אתם שומרים את המצוות שלכם ובחוץ מותר להתנהג איך שרוצים'. אורח אחר הצהיר שרק במסעדה שלנו הוא בטוח שהוא אוכל מזון נקי במיוחד. אישה אחרת לא גמרה להתפעל מהיהודים, שתוכם כברם והערכים שלהם אינם רק כלפי חוץ, אלא משמשים כדרך חיים".

כוס קפה אחת, יחס נעים ודרכי נועם, החלו תהליך מרגש של קידוש השם, והגדילו את שמו בקרב עמי הארצות