ככל שמתרבים סיפוריהם של השבים ממנהרות האימה של עזה, מתגברת הפליאה: איך? איך אנשים מסוגלים לשרוד את המוות והרוע האלו, ולחזור לחיים כשהם מצליחים אפילו לפעמים לחייך? | שאלת החוסן האנושי מעסיקה את כולנו. כולנו רוצים משאבים של כוח לצלוח את חיי היומיום העמוסים שלנו, ובוודאי מאגרים של עוצמה שיעמדו לנו בזמנים מאתגרים יותר. אפשר לשאוב השראה מהסיפור הנורא של החטופים כדי לעמוד על כוחה של הרוח, ועל מה שיכול לתת לה עוד יותר כוח | שיח מקצועי מעצים על היכולת הטמונה בכל אחד, על הדרכים לפתח אותה ועל החשיבות של תחזוק משאבים בימות השגרה | כאן בונים חוסן
"אני מרגישה שהגעתי לתחתית החבית. אני ממוטטת, נפשית ופיזית. זהו, נגמר לי האוויר".
את המילים הללו אני שומעת בחצי אוזן מאסתי, דמות מוכרת בשכונה, שיושבת מאחוריי באוטובוס. אין לי מושג עם מי היא מדברת, אני גם ממש לא מאזינה לה, אבל את המצוקה שלה אי אפשר שלא לשמוע.
"הילדים חולים כולם, פעם שלישית לחורף הזה. ימי המחלה שלי ושלהם הסתיימו מזמן, ועל כל יום כזה אני משלמת הון. אמא שלי שתהיה בריאה זקוקה לי, ואני מתמרנת בין שני הבתים, מנסה להספיק בין לבין אלף דברים, וזה רק קצה הקרחון. תגידי לי, איפה אפשר להשיג קצת שפיות?! מרגישה רגע לפני אשפוז פסיכיאטרי".
המילים האחרונות שלה מעוררות בי זיכרונות לא פשוטים.
לפני שנה הגעתי למרכז רפואי גדול לבקר קרובת משפחה שילדה למזל טוב, ופתאום ראיתי את מירי, חברה קרובה עוד מימי הילדות, יושבת על ספסל בחצר בית החולים ובוכה בכי עמוק.
עמדתי מסומרת למקומי. הרצתי במוחי את כל האפשרויות בלי יכולת להחליט בין גרוע לגרוע יותר. היחסים בינינו טובים מאוד, יש לנו שיחות ארוכות ומרתקות בקביעות, והכי מתבקש לפנות אליה ולהציע עזרה. אבל אולי היא לא רוצה לשתף?
בשבריר של רגע, מירי קלטה אותי. כבר לא יכולתי להתעלם. התיישבתי לידה, והמילים שהתגלגלו מפיה היו מעבר לכל דמיון.
"זו אלישבע, הבכורה שלי. ילדה מקסימה שהולכת ונעלמת לי מול העיניים. כעת היא נעלמה ממש. גם אם ארצה מאוד, לא אוכל לראות אותה".
כבר לא ידעתי על מה לחשוב חוץ מעל הגרוע מכל.
"היא חיה ברוך השם, אבל אני לא יכולה לראות אותה. מאושפזת במחלקה פסיכיאטרית סגורה. אנורקסיה".
המילים התדרדרו ממנה, ואני קפאתי באלם ובהלם.
"את מכירה אותה, נכון? תמיד הייתה קצת שמנמנה, מלאה כזו, אבל שמחה ומאושרת. בשנה האחרונה היא פצחה בדיאטה לכבוד תקופת השידוכים. הדיאטה הצליחה מעל המשוער. במקביל אלישבע התחתנה בשעה טובה כידוע לך, אבל היא המשיכה לרדת במשקל עד שהדיאטה הפכה לאובססיה.
"כששמנו לב, כבר היה מאוחר. ניסינו הכל, התחננו ואיימנו, הראינו לה מחקרים ונופפנו בעובדות הנוראות על אחוזי תמותה. הצלחנו גם להפחיד את בעלה, אבל היא לא הייתה מוכנה לשמוע.
"בשבוע שעבר הגיעו מים עד נפש. בעלה ביקש ממנה לאכול, והיא סירבה. הוא התקשר אלינו לחוץ ממש, סיפר שהיא חיוורת מאוד, עצבנית בצורה קיצונית. הגענו מייד, ואחרי כמה דקות היא פשוט קרסה לנו על הרצפה, מול העיניים. מד"א שהגיע במהירות פינה אותה לכאן למרות התנגדותה. גם בחדר המיון היא לא הסכימה לשתף פעולה, רצתה לחזור הביתה, עד שפסיכיאטר תורן שראה אותה ביקש מהפסיכיאטר המחוזי צו אשפוז בכפייה.
"במחלקה סגורה אין ביקורים. אני לא יכולה לראות אותה בתוך המחלקה אלא בחוץ, בשעות קבועות. היא נראית נורא, הבת שלי. כועסת עלינו שהבאנו אותה לכאן, ומבטיחה לנו שהיא לא מתכוונת לשתף פעולה עם הטיפולים שהיא מקבלת.
"אנחנו עומדים חסרי אונים. הצוות במחלקה לא מרבה לשתף אותנו במה שקורה. אנחנו מגיעים מדי יום, אבל לא תמיד היא רוצה או יכולה לצאת. בעלה לא יודע את נפשו. מגיע מעט לבקר אבל מתקשה לשאת את המצב. לא כך תיאר לעצמו את השנה הראשונה, כשאשתו הולכת ומאבדת עניין בכל דבר שאינו ספירת קלוריות. הוא מיואש ממש, וכך גם אנחנו. אנחנו חוששים שגם אם היא תצא מזה, הוא כבר לא יסכים להמשיך.
"ואני… אני מרגישה שהגעתי למצב שאין לי כל מושג איך להתמודד איתו. משהו שלא דומה בכלל לשום ניסיון אחר שעברתי ולשום טרגדיה שאני מכירה. מעולם לא הכנתי את עצמי למצב הזוי כזה ולא דמיינתי כמותו בחלומותיי השחורים ביותר", מירי סיימה, ושוב פרצה בבכי.
הזיכרון הזה, כואב כל כך, עלה בי שוב כשראיתי את החטופים חוזרים. זה לא רק הדמיון החיצוני, מול תמונותיהם של המשוחררים הכחושים, המעונים ברעב. זו גם השאלה: איך? איך אנשים במצבים כל כך נוראים הצליחו להחזיק מעמד? ומה זה אומר לנו?
זה מתחיל אצלנו
הספרות המקצועית לא מכירה עוד סיפור אחד כזה: סיפורים של אנשים שנשבו בידי כנופיית טרור ברברית, והוחזקו בתנאים תת-אנושיים במשך פרק זמן ארוך כל כך. המטפלים בניצולי הטבח ובחטופים, הם אלו שכותבים את החומרים והמחקרים שעוד יילמדו בעתיד.
השבויים שחזרו עתה, וגם אלו שחזרו אשתקד, ממעטים להתראיין. על מצבם הנפשי איש לא מוכן לדבר. גם בני משפחותיהם לא מעוניינים לפרט יותר מדי, ובצדק. לכן אנחנו לא יודעים הרבה מדי על מה שעבר עליהם ועל מצבם הנוכחי, אבל גם מהמעט הידוע לנו אנחנו יכולים להתפעם מעוצמתה של הרוח שמחזיקה אותם.
היו להם כל הסיבות לקרוס. תחשבו על ירדן ביבס שלא יודע היכן בני משפחתו, על התצפיתניות שהתמודדו עם מחבלים צמאי דם, על אלו שחזרו בתקווה למצוא את בני משפחותיהם וגילו שהם נרצחו בטבח הנורא.
איך הם הצליחו להתמודד עם אסון נורא כזה ולא להתמוטט? איך הם החזיקו ועדיין מחזיקים מעמד?
זו דוגמה קיצונית מאוד מאוד לתנאים בהם נבחן החוסן האנושי. אין ספק ששום דבר בעולם לא דומה למה שעברו האחים שלנו במנהרות עזה. ובכל זאת, כולנו עוברים לפעמים מצבים של קושי עצום, כל אחד וההגדרה שלו לקושי והיחסיות של האתגר לנתונים שלו.
בין אם מדובר בקושי טריוויאלי של עומס חריג, בין אם מדובר בכאב עצום על בת שנקלעה לתקופה קשה, בין אם מדובר בטרגדיות קשות לפי כל קנה מידה – כולנו רוצים לפתח חוסן נפשי שיעמוד לנו במשברי החיים.
איך עושים את זה? איך ממלאים מאגרים לשעת חירום שלא תבוא, ולכל ניסיונות החיים הבלתי נמנעים?
חנה אירם, מומחית לנוער בסיכון ולפיתוח חוסן אישי וקהילתי, המוכרת לכולנו ממדורה 'חזקי ואמצי' מקדימה ומסבירה: "ההגדרה של חוסן היא עמידות. זוהי היכולת להחזיק מעמד במצבי קיצון ובמצבים מורכבים ולצאת מהם חזרה לחיים, גם אם יש צלקות בלתי נמנעות.
"כולנו שואלים איך מפתחים חוסן. את התשובה נוכל למצוא בדרך הפוכה: להכיר את סיפוריהם של אנשים שיש להם חוסן גבוה שנבחן בעיתות משבר ולבדוק מה גרם לכך. מה היה הדבר שנתן להם את העוצמה להתמודד ולהמשיך לשאת עיניים אל החיים. גם אנשים שצמחו מתוך משבר, היו להם נקודות חשובות של חוסן לפניו.
"בדרך זו הגיעו החוקרים לארבעה 'מנבאים' לחוסן, משאבים שכאשר מפתחים אותם יש סיכוי גבוה שנגיע ליעד. למעשה, כאשר דואגים למשאבים הללו בזמני שגרה – מכינים כך את מחסני החירום של החוסן שיעזרו לתפקד בזמנים קשים. ככל שנשקיע בהם, הם יעמדו לרשותנו בעיתות משבר.
"ארבעת המנבאים מתחלקים לשניים חיצוניים ושניים פנימיים. השניים הפנימיים הם חוויה יום-יומית חיובית ותחושת מסוגלות, והחיצוניים הם קשרים בין-אישיים טובים וקהילה תומכת.
"תחושת המסוגלות", מסבירה חנה, "קשורה לערך עצמי. זו התחושה הפנימית שאני יכול לבצע את הפעילות העומדת בפניי. יש אנשים שעומדים בפני אתגר, ולפני שהם צולחים אותו הם כבר מאמינים שיצליחו לעמוד בו והם אופטימיים, לעומת אנשים פסימיים שלא מאמינים בעצמם וביכולותיהם ומרגישים שאין להם סיכוי".
האם מדובר בנתוני אופי או במשהו שאפשר לעבוד עליו?
"מובן שמי שנולד אופטימי ובעל ביטחון עצמי גבוה מובנה יהיה לו קל יותר, אבל גם מי שלא התברך בתכונות הללו יכול לסגל אותן לעצמו. זה יקרה כאשר הוא ילמד לשים לב לתחושות שלו לפני שהוא עומד לבצע משימה כלשהי, לאבחן את המחשבות, ולצבוע מחשבות רעות שמחלישות את הדימוי העצמי שלו. כשמבחינים במחשבות כאלו צריך לומר לעצמנו לעצור, ולהפוך את המחשבה לחיובית. במקום לחשוב שאין לי כוח או כלים או יכולת להצליח, הנכון הוא לומר לעצמי שיש לי כוח, שקיבלתי משמיים כלים לעמוד באתגר הזה".
מעשית, מציעה אירם לעודד את עצמנו, ואפילו בקול. אולי זה נשמע מצחיק, אבל זה עובד. אפשר בהחלט גם להיעזר בסביבה ולשתף אנשים שברור לנו שיעודדו אותנו. המילים הטובות יחלחלו פנימה ויגרמו לנו להרגיש את תחושת המסוגלות הנכספת. תחושת המסוגלות מייצרת מוטיבציה וחוויית הצלחה, ולהפך, הפסימיות והמחשבות השליליות גורמות לחוסר מוטיבציה פנימית להשקיע, מה שעלול להוביל לכישלון שמזין עוד יותר את תחושת הפסימיות וחוסר המסוגלות.
"אנחנו צריכים להפוך את הגלגל", מפרטת חנה. "לייצר לעצמנו הצלחות שיביאו למחשבות חיוביות. בהקשר הזה, אנחנו צריכים להכיר את עצמנו כדי לדעת לעשות זאת בצורה מיטבית. אם אני למשל לא טובה בעמידה בלוח הזמנים, לא כדאי לי להציב יעד שגדול עלי ולעודד את עצמי להצליח לעמוד בו, כשרוב הסיכויים שאכשל. חשוב להציב יעד ריאלי, שכאשר אעמוד בו אוכל לומר לעצמי שעמדתי במשימה בהצלחה. ככל שיהיו לי יותר חוויות כאלו, אצליח לסובב את הגלגל לכיוון ההצלחה והאופטימיות, בעזרת השם".
המשאב הפנימי הנוסף הוא חוויה יום-יומית חיובית. "חוויה שלילית גורמת לדכדוך וזוללת אנרגייה", מציגה חנה אירם את הרווח של המשאב הזה, "בעוד חוויה חיובית מעניקה מצב רוח טוב ומטעינה באנרגייה".
איך משיגים את המשאב של החוויה היומיומית החיובית? הרי אין לנו שליטה על החיים ועל החוויות שהם מזמנים לנו.
"זה נכון, ולכן הדרך היא ליהנות מהדברים הקטנים והטובים שהחיים מזמנים לנו, גם אם הם נראים לנו שוליים. גם אם עברנו יום שלם בעבודה עם הנהלה קשוחה – אם נצליח להאיר כמה רגעים טובים שהיו לנו באמצע היום הזה, כמו כוס קפה חמה שהיה לנו נעים לשתות, שיחה נחמדה שניהלנו, האוטובוס שהספקנו וכדומה, נסייע לעצמנו להגיע לכך שהקשיים לא יצבעו לנו את היום בשחור.
"אם נאמץ נקודת מבט כזו – נגיע לרגש של הכרת טובה, וכך נתרגל לראות את חוויות היום-יום שלנו כחיוביות".
בשביל זה יש חברים
כאמור, מעבר למשאבים הפנימיים הללו, שנדרשות עבודה עצמית ומודעות כדי לסגל אותם כדרך חיים בונת חוסן, כדאי מאוד להיעזר גם במשאבים חיצוניים – קשרים בין-אישיים וקהילה תומכת. בעידן שלנו, כשהקשרים החברתיים והמשפחתיים מדולדלים יחסית לדורות עברו, כשכולנו עסוקים מאוד ולא פעם החברה היחידה היא במקום העבודה, מדובר באתגר לא פשוט, אבל משתלם להשקיע בו.
"אם נביט שוב בחטופים כדוגמה, ראינו שאלו שהיו ביחד במהלך השבי חזרו במצב טוב יותר בהשוואה לאלו שהוחזקו לבדם", אומרת חנה אירם. "בספר איוב כתוב רבות על חבריו של איוב שהגיעו לנחמו, והם שהצליחו לעודד אותו גם במצב הקשה. כולנו יודעים שכשיש לאדם חברים טובים וקרובים הם מעניקים לו כוחות, ובשעת משבר החברים הללו ייחלצו לעזרתו.
"אני מציעה להשקיע ביצירת קשרים משמעותיים עם אנשים: שכנים, חברים בקהילה, בני משפחה וכדומה, כאלו שיהיו מספיק קרובים אלי כדי שאוכל לפתוח בפניהם את הלב. אם אין קשרים כאלו, אפשר פשוט ליזום אותם: להתחיל ללכת להרצאות בשכונה, לחוגים, לפתח את הקשרים עם השכנים או להצטרף לארגון התנדבותי כדי למצוא לעצמנו חברה".
ולצד חשיבותם של קשרים חיוביים ומחזקים, חנה מציעה לשים לב ולנטרל קשרים אישיים שלא מיטיבים עימנו ואפילו נוגסים בכוחות ובמשאבים שיש לנו: מדובר באנשים בעבודה, או אפילו בני משפחה, שהקשר איתם מחליש אותנו. "כמובן, יש מקרים עדינים שבהם צריך להתייעץ מה לעשות. משפחה לא בוחרים, אבל במקרים שבני המשפחה לוקחים אנרגייה במקום להעניק אותה, כדאי לפתוח את הנושא עם גורמי מקצוע ולבדוק אם לשפר את הקשר או לנתק אותו, ואם כן באיזו צורה. כמובן שבמקרה שהדבר מצריך זאת, יש לקבל דעת תורה כדי להתנהל נכון ולא לעבור על הלכות מפורשות".
משאב החוסן האחרון הוא קהילה תומכת, וגם בהקשר הזה ראינו בשנה האחרונה כיצד אנשים שעברו את הטבח הנורא בשמחת תורה כקהילה, חזרו לחיים והשתקמו בצורה מהירה וטובה יותר. כציבור חרדי, כולנו יודעים שההיחלצות החברתית במצבים של שמחות כמו ארגוני החסד ליולדות, או הערבות והתמיכה הקהילתית בזמנים קשים, שלא נדע, מסייעת לאנשים להתמודד טוב יותר עם אתגרי החיים, וגם כשהם עוברים קשיים הם משתקמים טוב יותר ולא שוקעים בקושי ובדכדוך.
חנה אירם מספרת על מחקר בין-לאומי שרצה לבדוק את סוד חייהם של אנשים שהאריכו ימים מעבר לגיל מאה, בבריאות טובה. חמישה אזורים בעולם שזכו לכינוי 'האזורים הכחולים' נבחרו כדוגמה. מהמחקר עלה שבאזורים הללו היו מדדים ברורים של שייכות לקהילה, עשייה חברתית משותפת והשתייכות למשהו גדול וחזק, כל אלו יצרו חוסן קהילתי שתורם לבריאות נפשית ופיזית. למחקר הזה יש גם יסוד הגיוני: הידיעה שאנחנו משתייכים לקבוצה חזקה, איכותית ומלוכדת נותנת לנו חוסן, עם הביטחון שהקהילה שלנו תעמוד תמיד לצידנו.
"אני אישית מנהלת ארגון מתנדבות חרדיות, שהתגייסו לסייע לנשות מגויסים", מציינת אירם. "גם הניסיון בארגון הזה מראה לנו שמי שגרה או משויכת לקהילה עוברת את התקופה הקשה עם חוסן יותר מנשים שהן לבדן.
"פגשתי פעם מישהי שהתאלמנה והתאוששה בצורה מפתיעה. היא סיפרה לי שיש לה קשר קבוע עם קבוצת חברות עוד מימי התיכון והן נפגשות אחת לתקופה. אחרי ה'שבעה' החברות עשו תורנות ביניהן, וכל אחת מהן הגיעה לישון איתה בלילה. אחרי חודש, סיפרה החברה, כבר הייתי בן אדם אחר".
חוסן נגד פוסט טראומה
ג'ניפר (זיסי) מאלץ, פסיכולוגית ילדים ורכזת ארצית של 'יחידת חוס"ן' (חירום וסיוע נפשי) השייכת ל'איחוד הצלה', מתמחה במתן עזרה ראשונה נפשית במקרים טרגיים. היא או הצוות שלה מגיעים לזירות פיגועים, תאונות קטלניות, מקרים של מוות בעריסה ומוות פתאומי בכלל, כדי להעניק חוסן נפשי ויכולת ראשונית להתמודד עם האסון האישי או המראות הקשים.
"אנחנו מגיעים למקום כאשר הנפגע או הנפגעים מטופלים", היא מקדימה. "המטרה היא להעניק לעדי הראייה ובני המשפחה כלים כדי לעבד את החוויה הקשה, וכך למנוע מקרים של פוסט טראומה".
ג'ניפר מסבירה, כי אף על פי שכל תגובה למצב לא נורמלי יכולה להיחשב נורמלית, היא לא אמורה להימשך לאורך זמן באותה עוצמה. טבעי שהתגובה הראשונית למצב לחץ תהיה תגובה אקוטית שמתבטאת בדופק מהיר, קושי להירדם וקושי לתפקד. אם היא נמשכת שלושה ימים ולאט לאט הולכת ונחלשת, היא נורמלית. אם ביום הראשון המחשבות והרגשות ממלאים לנו מאה אחוז מהיום – אחרי כמה ימים הם אמורים לרדת לתשעים אחוז וכך להיחלש בהדרגה.
אנחנו יודעים על כך מההלכה היהודית שמגדירה שלושה ימים לבכי, שבעה למספד ושלושים ליתר ההלכות. נכון שלכל אחד יש קצב משלו בעיבוד האבל, אבל אם אחרי חודש מצבנו הרגשי והתפקודי הוא כמו בימים הראשונים, זה כבר נחשב לתסמונת פוסט טראומה, תגובה אקוטית למצב של טראומה.
"למעשה אין הרבה אנשים שמפתחים את התסמונת הזו", מרגיעה ג'ניפר. "רוב האנשים מצליחים לחזור לסוג של שגרה רגשית, ומפתחים חוסן פנימי משלהם שמאפשר להם לעבד את הדברים שראו ושמעו וחוו, ולהמשיך בחיים. חלק ניכר מהיכולת הזו תלוי במהירות של הטיפול בטראומה. אם הטיפול נעשה קרוב לאירוע, עד יומיים לכל היותר, אפשר למנוע פוסט טראומה. מאחר שיחידת חוס"ן שלנו היא חלק מ'איחוד הצלה', אנחנו מעניקים לנפגעי הטראומה את הטיפול בשטח. אחר כך הטיפול כבר עובר לאחריות הקהילה, הרווחה או מערכת הבריאות".
איך מתבצע הטיפול בנפגעי טראומה?
"לרוב, כשהחובשים מטפלים בפצועים, פתאום הם שמים לב שיש מישהו מהצד שנמצא בהיסטריה ואז הם מזעיקים אותנו. יש גם מתנדבים שעברו בעצמם הכשרה, ומייד כאשר הפצוע מתייצב או כשהוא עולה לאמבולנס הם מתפנים לטפל בסביבה, בעדי הראייה או בבני המשפחה שמפתחים תסמיני מצוקה נפשית.
"התפקיד העיקרי של מתנדבי 'חוס"ן' הוא לייצב את אותם נפגעי חרדה ולראות שהם מתפקדים הכי טוב שאפשר, ובעיקר שיש להם יכולת לקבל החלטות".
מאלץ מסבירה, כי כשאנחנו בסטרס גדול הוא פוגע בחלק האחורי של המוח שנקרא אמיגדלה. החלק הזה קשור לרגשות, וכאשר הרגשות מציפים והאמיגדלה מופעלת בצורה חזקה מאוד, היא מונעת מהחלק הקדמי של המוח – שאחראי על ההיגיון, קבלת ההחלטות ופעילות מתוך סדר ותכנון – לתפקד. "מסריקות מוחיות החוקרים הגיעו למסקנה ששני החלקים הללו לא עובדים יחד, ולכן המטרה שלנו היא להפעיל את המוח הקדמי כדי שהאדם יוכל לקבל החלטות מושכלות, והדרך לעשות זאת היא רק כאשר מנמיכים את הפעילות של האמיגדלה.
"אנשים במצבי לחץ נדרשים לקבל החלטות שחלקן קשות, לעיתים באופן מיידי", היא מסבירה. "הם נדרשים להחליט לאיזה בית חולים לפנות את הנפגע, מי יעלה איתו לאמבולנס, או להבדיל לחשוב על סדר הלוויה ועל ה'שבעה'. כשמתרחש פיגוע הם נדרשים להתקשר למשפחה ולדווח לה שהכל בסדר איתם, או להודיע חלילה על מי שנפגע. כשמצליחים לנצל את שרידי החוסן ולהתגבר על ההלם המשתק יש אפשרות לקבל החלטות. אנחנו תמיד ננסה לכוון אותם להחליט ולא נחליט בשבילם, אלא נעניק להם את הכלים לקבל מחדש שליטה על המצב".
באופן מעשי, מאלץ משתמשת בטכניקות שונות כדי להביא את המטופלים שלה לקבלת החלטות בשעת חירום. המטרה היא להגיע להבניה של המקרה, מה שעוזר למנוע את המצב של פוסט טראומה.
"הבניה פירושה לסדר את הדברים ברצף כרונולוגי", היא מסבירה. "כשנותנים לאירוע כותרת של התחלה, אמצע וסוף, זה מסייע לעשות סדר בבלגן הנורא שבמוח ולהילחם בטראומה. בצורה של הבניה וסדר, מצליחים למנוע את תופעת ה'פלש בק', שבה חלק קטן של האירוע שלא קשור לשום סיפור, קופץ פתאום ומפריע לנו.
"כשעושים רצף של האירוע, יש לכל דבר, לכל מראה, קול ואפילו ריח, משמעות וקשר, וכך הוא נכנס לתוך המשבצת שלו ולא 'עף באוויר' ויכול אחר כך להפריע לנו".
כמה זמן אורך לאנשי 'יחידת חוס"ן' להביא את המטופלים לשליטה במצב?
"בדרך כלל מדובר בשעה לפחות, אבל זה יכול גם להימשך שעתיים ואפילו ארבע שעות. היה לי מקרה כזה שבו הגעתי למשפחה שהאב התמוטט ונפטר בפתאומיות לעיני ילדיו. קיבלתי עלי את המשימה לסייע לאם לבשר לילדים את הבשורה המרה. היה צריך להמתין שהאם תהיה מווסתת בעצמה כדי לתכנן איך לספר לילדים, אבל היא רצתה שמי שיעשה את העבודה הזו יהיה פסיכולוג שהילדים מכירים אותו. עד שתפסנו אותו התברר שהוא כהן, ולא יכול היה להגיע כל עוד הנפטר נמצא במקום. וכך המתנו עוד פרק זמן ממושך עד שהוא יכול היה להגיע, אבל גם אז נשארתי להדריך אותו איך לעשות זאת".
יש מקרים שלא מצליחים לייצב את המצב ולהביא לשליטה?
"זה קורה לפעמים, ואז ההגדרה היא 'נפגע הלם'. בדרך כלל שולחים נפגע כזה לבית חולים כדי לקבל טיפול תרופתי. אבל חשוב לדעת שלא פעם נפגעי הלם כאלו נחשבים כאילו הם פצועים ממש.
"היה לי מקרה של אירוע קשה ונפגעת שלא הייתה נראית בהכרה. החובשים טענו שכל המדדים שלה תקינים ורצו לפנות אותה לבית חולים, אבל אני חשבתי שהיא בהלם. היא שכבה בעיניים עצומות ואני דיברתי איתה ואמרתי לה שהיא מנסה לברוח מהמציאות אבל כדאי שתדע שיש לה משפחה אוהבת ותומכת שרוצה מאוד לעזור לה. המשכתי לדבר ואמרתי לה שאם היא לא תשתף פעולה היא תישלח לבית החולים ותהיה שם במהלך כל החג, ואז היא פקחה עיניים. היא צרחה בצורה נוראה אבל הייתה איתנו.
"חשוב לציין שיש בהחלט אנשים ששמעו בשורות קשות וחיים עם טראומה מתמשכת. זה המקום שלנו להעביר את הטיפול למסגרת המשך – מערכת הבריאות או הרווחה".
יש לנו את זה
דווקא מהמקום הקשה והמציאות המאתגרת שהיא נחשפת אליה, סבורה הפסיכולוגית ג'ניפר מאלץ שיש לכולנו כישורי חוסן טבעיים, ואנחנו נדרשים לחזק ולשפר אותם כדי שיעמדו לצידנו בכל אתגרי החיים.
"כולנו עוברים כל הזמן אתגרים וניסיונות ונחשפים למקרים לא פשוטים", היא אומרת. "כאשר מעבדים את החוויות הללו באופן נכון, מעניקים להן משמעות ובונים את כישורי החוסן, וכך אפשר לחזור לתפקוד מתוך איזון נפשי. יש אנשים שעושים את העבודה הזו לבדם, אם באופן טבעי ואם במודע, בעוד אחרים יזדקקו לעזרה. נוסף על כך יש כאלו שהעיבוד יארך להם פחות זמן, לעומת כאלו שיידרש להם זמן רב יותר עד שהחוסן האישי שלהם ייבנה מחדש. בכל מקרה, אם אנחנו מכירים את ארגז הכלים של המשאבים הנפשיים שלנו נוכל להשתמש בהם בעת שנזדקק להם".
ג'ניפר מוסיפה ומספרת כי המחקרים מוכיחים שאמונה בונה כישורי חוסן ומאפשרת למאמין למצוא משמעות חיובית במציאות שהוא פגש, למרות החוויה הלא קלה שעבר. "בשעות הראשונות כולם בהלם, אבל אנשים מאמינים יתאוששו הרבה יותר מהר. אני רואה את זה בשטח כל העת. אנשים מנסים במצבי קיצון למצוא משפט להרגיע את עצמם וחוזרים עליו כמו סיסמה. אנשים מאמינים שואבים את החוסן מתוך הפסוקים ועיקרי האמונה, שהם לא סתם אמירות אלא אמת מוצקה".
והיא מוסיפה המלצה: "צריך לדעת שכדאי מאוד לכל מי שעבר חוויה קשה והוא מתקשה להתאושש – ללכת לטיפול. למרות מה שאמרנו קודם, הדבר לא מעיד על פגם באמונה. חוויה קשה דורשת עיבוד שלפעמים צריך להיעשות בהנחיה מקצועית. לפעמים התגובה הקשה יושבת על טראומה קודמת שלא טופלה, וברגע שיש טריגר נוסף הטראומה הזו מתעוררת לחיים ומציקה. בטיפול מקצועי מנטרלים את חומר הנפץ שטמון ב'קופסה' של טראומה קודמת שסגרנו בלי לטפל בו.
"לפעמים מדובר רק ביכולת של חוסן אישי. יכולים להיות שני אנשים שהיו עדי ראייה לפיגוע, ובעוד אחד יצטרך טיפול האחר לא. ההבדל נעוץ בהיסטוריית העבר הנפשי שלו ובחוסן הפנימי".
גם אנשים שמטפלים במקרים קשים, כמו אנשי היחידה שלך, זקוקים לטיפול כדי לעבד את הרגשות?
"בהחלט. אחרי כל אירוע קשה יש לנו אנשים שמטפלים בחובשים שלנו. הם צריכים לתפקד גם כבני משפחה וגם כחובשים, וללא העיבוד של הטראומה תהיה הצטברות של מקרים קשים וזה עלול להזיק להם. חובשים לא יכולים לתאר לבני המשפחה את מה שראו, ולכן הם צריכים אותנו כדי לסייע להם לעבד את החוויה הקשה וכך לבנות את כישורי החוסן למקרים הבאים.
"אחרי שמחת תורה עשינו טיפולים קבוצתיים ושיחות אישיות לכל החובשים שלנו שהיו באירוע, ובדרום בכלל. 'יחידת חוס"ן' הייתה שם במשמרות, בתחילה גם 24/6".
מאלץ מציינת שגם היא באופן אישי זקוקה מדי פעם לשיחה מקצועית אחרי שהיא מטפלת באירועים קשים. "היה לי מקרה שבו גם טיפלתי באירוע וגם הנחיתי קבוצת טיפול. נעזרתי באיש מקצוע, והוא ביקש ממני לכתוב את הדברים. זו הייתה בעצם שיחה שלי עם עצמי. כתבתי מה ראיתי, מה שמעתי, שמתי לב למה שהפריע לי, וכך הצלחתי להרגיש טוב יותר".
כלומר, כל מי שחווה חוויה קשה צריך טיפול?
"זו הגדרה כוללנית מדי. לא רק אנשי מקצוע, גם אנשים ללא רקע טיפולי לא תמיד זקוקים לעזרה חיצונית אלא אם כן משהו מפריע לחזור לתפקוד הקודם. אני הייתי מציעה תמיד אחרי חוויה קשה לשחזר את הדברים בעל פה או בכתב, לתת רצף לאירועים ולתת סוף לסיפור. כך החוויה לא תישכח אבל לא תציק בצורה שקשה להתמודד איתה, ובעיקר – כך בונים את החוסן להמשך".
"החוסן כאמור הוא מחסן המשאבים", מסכמת חנה אירם. "מישהי פעם הגדירה אותו כ'גלגל רזרבי' שגורם לאדם להיות רגוע בשעת הנסיעה כי יהיה לו פתרון בשעת חירום, אבל מלבד הגלגל הרזרבי יש צורך בעוד ארגז כלים כדי להחליף אותו. כך בשעת משבר יש הרבה כלים שאפשר להשתמש בהם כמו ניהול רגשות, הרפיה, גמישות מחשבתית, היכולת לחשב מסלול מחדש וכדומה, לצד השימוש במשאבי החברה והקהילה, אנשי מקצוע ויועצים".
כדוגמה לאותם כלים מציעה אירם להשתמש במשמעות לסבל. "ויקטור פרנקל בספרו 'האדם מחפש משמעות' מציין שאנשים שהייתה להם משמעות לחיים, וממילא הסבל שלהם היה גם הוא חלק מאותה משמעות, עברו את המלחמה עם יותר כוח. כשמביטים בצרה או במשבר מבעד למשקפיים של אמונה, מבינים שהכל לטובה ויש סיבה ומשמעות לסבל, וממילא אפשר לצלוח את התקופה בשלום.
"עם זאת, חשוב לדעת שבשעת משבר זה לא הזמן להתחיל לעשות את העבודה הפנימית, אלא להשתמש במה שכבר אגרנו ועשינו. מי שלא ארגן לעצמו נקודות של חוסן פנימי, חייב להיעזר בגורמים חיצוניים".
ועוד יותר טוב
התצפיתניות וחטופים נוספים כבר חזרו הביתה, בחסדי השם. הם מתאוששים, זקוקים כמובן לשיקום ולטיפול, אבל הם בכיוון חיובי. אולי השיקום הנפשי יהיה מלא, כפי שכולנו מייחלים, ושמא יישארו בהם לנצח אותות השבי. אבל הרווח הגדול והבטוח שיש להם מאותו חלום בלהות מתמשך וניסיון שאיש לא מאחל לעצמו, הוא נחלה של חלק מהם לפחות: שמירת שבת, תפילות, אמונה ובעיקר קרבת אלוקים. במושגים של נצח, כל רגע של סבל בלתי אנושי שהם עברו הוביל אותם לחיזוק ולקניינים אמיתיים שיישארו איתם.
גם הסיפור של אלישבע נקווה שמגיע לסיום טוב אחרי שנה קשה. היא טופלה, פיזית ונפשית, והשתחררה מבית החולים. היא מודעת לעצמה ומנסה להשתקם מהטראומה, כשבעלה לצידה. תומך ומסייע.
"הקב"ה עושה הכל לטובה", אמרה לי מירי כששוחחנו שוב לאחרונה. "האשפוז שהביא אותי לתחושה שהגענו לשיא הסבל האנושי היה נורא מבחינתנו, אבל הוא גרם לאלישבע לתפוס את עצמה ולהבריא. בהשגחה פרטית נפלאה האירוע הזה התרחש אחרי שהיא נישאה. לו היא הייתה מתאשפזת באותה מחלקה לפני כן, השידוכים שלה כבר היו נראים אחרת לחלוטין. אי אפשר היה להסתיר דבר כזה, וגם לא היה היתר לכך".
ומה קורה עם אסתי, זו שמתמודדת עם ילדים חולים ומצוקות שגרתיות ונורמליות אבל מרגישה שהיא קורסת? גם בשביל החיים הפשוטים, היומיומיים והיפים שלנו אנחנו זקוקים לחוסן. כי כשקשה לנפש – קשה לה, גם אם איש לא יגדיר את החוויה שלה כטרגדיה. גם בשביל היומיום העמוס והלא קל לעיתים, כדאי לנו לפתח חוסן: ללמוד לראות את הטוב שבעצמנו ושבעולם, להודות עליו ולהאמין שהכל לטובה, ושבעזרת השם עוד נראה איך הכל יהיה עוד יותר טוב. ]
