היי היי היי הופ! צעד קדימה, צעד הצידה, ועכשיו כולן במעגל גדול # מצליחות לקרוא את הכתבה תוך כדי ריקוד? גם אם לא, יש סיכוי שאחרי שתקראו אותה תצאו במחול, כי השמחה והקצב פה מדבקים # ערב ראש חודש אדר כינסנו פאנל מפזז במיוחד של ארבע נשים שמרקידות ומשמחות את נשות ישראל, ושמענו על הרקדה לפנות בוקר ללא מערכת הגברה, על מפגש מטלטל שבעקבותיו ריקוד סוער, על ריקוד חוצה חוגים ועל עוד רגעים גדולים וסודות קטנים • אל תשבו בצד, תצטרפו!
מתי הייתה הפעם האחרונה שהזדמן לכן לרקוד? אבל לרקוד באמת, מכל הלב? לא רבע ריקוד סביב הכלה (כדי להיתפס בעדשת המצלמה), או ריקוד עם הילדונת במסיבת חנוכה בגן (בתפקיד הכד כמובן).
מתי הזדמן לכן לרקוד באמת, מתוך הנשמה? קשה לכן להיזכר? זה בסדר, אתן בחברה טובה.
ריקוד נתפס אצל רובנו, בדרך כלל, כמשהו ששמור לצעירות בלבד, לחברות של הכלה או לנערות שמחפשות רעש ואקשן. אבל יש גם כאלו שיוצאות לרקוד ולהרקיד מדי ערב – אלו אותן נשים שעומדות מאחורי המיקרופון והבוקסה, מרקידות את הנשים במרץ, ומוכנות להתאמץ מאוד כדי לרומם גם אתכן ולגרום לכן לרחף טפח או טפחיים מעל הקרקע.
ערב ראש חודש אדר, יצאנו לשוחח איתן ולשמוע מקרוב על התפקיד המיוחד הזה.
יוצאות במחול
ענבר טביב היא אומנית זמר לנשים העוסקת בתחום כבר 12 שנה. זה התחיל לאחר שהשתתפה בתחרות שירה לנשים, שם זיהתה את הצורך הגדול במופעי שירה, העצמה ושמחה. המופעים שלה מסתיימים בדרך כלל בהרקדה של הנשים באולם.
"אני מאמינה שנשים יוצאות מהבית לא רק כדי לשמוע שירה, אלא גם כדי להיות חלק מהשירה והריקודים", היא מסבירה, "זה מה שנותן להן כוח. זוהי הזדמנות עבורן לפנות קצת את הראש מכל העיסוקים הרבים האחרים, ופשוט לשמוח. ההרקדה במופעים שלי בדרך כלל פורצת באופן ספונטני – פתאום מגיע רגע שבו הקהל מתחמם ובעצמו קם על הרגליים ורוקד".
גם אתי ונגר מנוסה בתחום, וב-15 השנים האחרונות תוכלו למצוא אותה מרקידה את כל סוגי הקהלים, או כפי שהיא מתבטאת – "החל מהמסורתי-המתקרב ועד לחרדי חסידי, כולל החסידויות כולן. זה כמובן דורש ממני להכיר כל אחד מהקהלים ממש לעומק, כדי לדעת אילו שירים להשמיע, אילו שירים אסור בתכלית האיסור להזכיר, ולאילו נקודות עלי להיות רגישה.
"באופן אישי", היא מוסיפה, "אני מתחברת מאוד לנושא השמחה, וזה מה שגורם לי ליהנות כל כך מהעיסוק שלי. לעיתים קרובות אני משלבת את ההרקדה עם הסיפור האישי שלי – סיפור של חזרה בתשובה, שהוא קצת שונה מסיפורים של בעלות תשובה אחרות. במקרה שלי החזרה בתשובה לא הגיעה מתוך קושי או משבר, כי אף פעם לא היה לי רע, אלא בעיקר מתוך שמחה – שמחה במציאת הדרך ובהתרת הספקות. כשאני מסיימת את הסיפור ועוברת להרקדה, ניכר שהנשים נמצאות גם כן בתחושת שמחה גדולה, ופשוט מתבקש לקום על הרגליים ולרקוד".
רחלי גוטליב מוכרת לציבור כאומנית במה ומנהלת להקה מוזיקלית, אבל יותר מכל היא מנחה אירועים. בטייטל האחרון היא מוצאת את עצמה מרקידה כמעט מדי ערב קהלי נשים. "בסיום כל אירוע מגיעה לרוב ההרקדה", היא מסבירה. "הנשים פשוט קמות על הרגליים, ואני רוקדת איתן ביחד. המטרה שלי היא להלהיב אותן, כדי שכולן ישתתפו, ולא משנה אם מדובר בנערה בת 12 או באישה בת 70.
"בהתחלה אני בדרך כלל משמיעה שירים אהובים, חסידיים או מזרחיים, ואז כשהקהל מתחמם, אני עוברת לשירים קצביים יותר. רק בשלב הבא מגיעים שירים מלהיבים ומקפיצים שלא מאפשרים לאף אחת להישאר אדישה".
צירי כהן היא המרקידה הצעירה ביותר מהמרואיינות שלנו. היא מגיעה ממשפחה מוזיקלית ואביה זמר מפורסם. בשנתיים האחרונות, מיד לאחר שסיימה את לימודיה בסמינר, היא החלה לעסוק בתחום בקביעות.
"כבר כילדה היה ברור לי שיבוא יום ואעסוק בהרקדות", היא מגלה. "בלילות חלמתי על מיקרופון ובימים החזקתי כזה מפלסטיק – עיפרון או כל חפץ אחר… כבר כתלמידה הייתי בוחנת בשבע עיניים את המרקידה התורנית שהביאו בכל פעם לבית הספר או לסמינר, מנסה לקלוט אותה וללמוד את סודות המקצוע, את כל הניואנסים והקנייטשים – איך להרקיד, מה לשיר, מה עובד יותר ומה דורש פחות תנועות ואנרגיות. בכל פעם הייתי 'רושמת' במוחי את הטעון שיפור, מותחת ביקורת ומבטיחה לעצמי שבמופעים שלי הכל בעזרת השם יהיה מושלם.
"כשעליתי לסמינר הגיע המיקרופון גם לידיים שלי, הפעם לא מפלסטיק, ומכאן התחילה סופת טורנדו אמיתית, כאשר בתוך שניות התחילו להתעופף ממני כל האנרגיות, האהבה שלי לקהל, האמנות לתקשר איתו, הקול, השירה והשמחה פורצת הגבולות. אהבתי את זה לגמרי, וההרקדות שארגנתי עוד כתלמידה אפשרו לי לבטא חלקים המצויים בי שנחסמו במשך שנים, או שלעיתים התפרצו על ידי אנרגיה במקומות פחות מתאימים.
"באופן רשמי אני מרקידה כיום בעיקר סמינרים, כיוון ששם יש ביקוש בתדירות גבוהה יותר מאשר בכינוסים או ערבים ונופשי נשים".
יש סיבה לרקוד
נשאל בכנות – למה אתן חושבות שהרקדה היא דבר כל כך חשוב?
"אני חושבת שלפעמים הנושא של השמחה לוקה קצת בחסר", טוענת אתי. "כשמשלבים באירוע גם הרקדה, בנוסף להרצאה מעצימה או לתוכנית מיוחדת, נשים יוצאות אחרי שעה כשהן משוחררות ורעננות, עם ברק בעיניים, אחרי שכל האנרגיות השליליות יצאו מהן. אני מופיעה לעיתים קרובות עם הרכב מוזיקלי חדשני של שתי מתופפות, כחלק מתוכנית 'טריו-טאנץ' שכולל מערכת תופים גדולה, כלי הקשה ודרבוקות. אי אפשר להאמין איזו שמחה אפשר לייצר בהרכב כזה. זה חשוב, לדעתי, לכל אישה".
"אני מרגישה בכך שליחות אדירה", משתפת רחלי גוטליב. "יש נשים או בנות שניגשות אלי אחרי ההרקדה ואומרות לי: 'את לא מבינה מה עשית לי – היה לי יום כל כך לא מוצלח, באתי לכאן במצב אחד ויצאתי במצב אחר'. הייתה מישהי שסיפרה לי שהיא בדיכאון אחרי לידה וכבר יותר מחצי שנה לא יצאה מפתח מהבית. היא רעדה כולה כשאמרה שהיא מרגישה כעת שקיבלה סיבה לשמוח. אין מילים שיכולות לתאר את גודל הסיפוק שהרגשתי".
ענבר מוסיפה: "גם למדע כבר ידוע היום, שכשהגוף נמצא בתזוזה הוא מסוגל לרפא את עצמו, בס"ד. יש לא מעט מחקרים שמוכיחים שריקוד ופעילות גופנית משפיעים גם על בריאות הנפש וגם על בריאות הגוף, כי הם מייצרים אצלנו אנדורפינים והורמונים של שמחה, רוגע ושלווה. רבי נחמן מברסלב אומר ש'עדיף שמחה מזויפת מעצבות אמיתית'. לכן, גם אם נשים לא מרגישות שהן באמת רוקדות מהנשמה, זה עדיין תורם להן המון".
גם ענבר מספרת שהיא מתרגשת לשמוע בסיום ההרקדות נשים שנאנחות: 'וואו, כמה זמן לא נתתי לעצמי לשמוח ככה', ויש גם המשפט הקבוע: 'צריך לעשות את זה לעיתים תכופות יותר'.
"הכי מרגש אותי לקבל תגובות מנשים כמה ימים אחרי המופע, כשהן כותבות לי שהן לא שוכחות את הערב שהיה, והן עדיין מרגישות כל כך טוב, עם מרץ מחודש לעשייה היום-יומית. זה משמח אותי, כי ברור לי שכל אישה שבאה למופע, עוזבת מאחוריה הררי כביסות, בישולים, שיעורי בית של הילדים וטלפונים למורים. היא עושה את זה כדי לתת זמן לעצמה, לגוף ולנשמה שלה, לכן חשוב שבאמת תקבל את זה".
למה צריך אשת מקצוע שתרקיד? אי אפשר להפעיל מערכת הגברה בווליום גבוה, ופשוט לרקוד?
"זה אפשרי", מסכימה ענבר, "אבל כמי שמרקידה קהלים שונים, מכל המגזרים והסגנונות, אני חושבת שאין שום דיסק או אלבום שאפשר להשמיע, שיעניק לציבור בדיוק את השירים שהוא צריך.
"בנוסף, צריכים לדעת גם לקרוא את השטח. לפעמים את משמיעה שיר שברור לך שילהיב את כולן, אבל בפועל זה לא באמת מצליח, ואז צריך להחליף מיד לסגנון אחר. את חייבת להיות עם אצבע על הדופק, כדי לדעת מה הקהל אוהב ומה הוא רוצה לשמוע".
"למה צריך אשת מקצוע?" תוהה אתי על השאלה, "ברור שאם הקהל מסתדר בלי מרקידה זה בסדר, אבל ברוב המקרים צריכים מישהו שלא רק יפעיל את המוזיקה, אלא גם ירקיד את הקהל ויסחף אותו. אני באופן אישי מתחילה בדרך כלל בלימוד של ריקוד ואפילו משתמשת באביזרים שונים, כמו קשתות מעניינות, מצנח רחיפה, בובת ענק ועוד דברים שמוסיפים עניין. זה מכניס את כולן עמוק לריקודים.
"מובן שיש גם צורך להתאים את הריקוד לקהל של הנשים – מה ששום מחשב לא יכול לעשות. לא מזמן הייתי בערב אימהות שבו השתתפו נשים שהגיעו מכל הקצוות של עם ישראל. הפעלתי את המוזיקה וערכתי תחרות בין העדות השונות. האמת היא שכל הריקודים היו יפים, אבל הכי מרגש ויפה היה לראות את השילוב בין כולן – את הפולניות מדלגות בצעד התימני, את המרוקאיות רוקדות 'אהלן וסהלן' ואת התימניות שרות במלוא עוצם גרונן: 'מוסיי תמלוך אוייי אויי', זה פשוט חימם את הלב".
וגם צירי לא פוסלת את האפשרות של להפעיל מוזיקה על 'פול ווליום', עם שירים טובים ופשוט לרקוד. "רק שיש בכך כמה בעיות קטנות", היא מדגישה, "אין לך שליטה על העברת שיר, ואם מישהי למשל מתחילה לסחוף את הקהל בשיר מסוים, לא בטוח שהוא יופיע אצלך בדיוק ברשימת ההשמעה. את גם לא יכולה לשנות את הקצב כי הכל הוקלט מראש, וכמובן יש לא מעט בעיות נוספות. זה כמו להביא הרצאה מוקלטת במקום מרצה. אפשרי? בוודאי, אך האם יהיו אותה תקשורת, קליק וחשמל באוויר? זה בכלל לא בטוח…"
כולנו נרקוד ביחד
יש הרקדה ויש הרקדה, והן אף פעם לא חוזרות על עצמן. "זה קשור לכך שקיימים הבדלים גדולים בין הקהלים", מסבירה רחלי. "יש את הקהל הצעיר – בנות הסמינר, שעוד לפני ההרקדה, כשבטעות נדלק לך איזה הד או צפצוף במחשב, כולן כבר מזנקות על הרגליים. זה סוג של קהל מאוד כיפי, כי את לא צריכה בכלל להתאמץ כדי להרקיד אותו. קורה לא פעם שאני מגיעה עם תוכנית או הפעלה ומתכננת את ההרקדה רק לסיום, אבל כשאני רואה מהרגע הראשון שהבנות רק מצפות להשתחרר ולרקוד, אני מוותרת על הכל ועוברת מיד לריקודים. יש גם קהל של נופשי הנשים. בדרך כלל הנשים שיוצאות לנופש נמצאות במצב רוח טוב ומשתפות פעולה יפה.
"אבל קיימים גם קהלים שפחות מתחברים. אלו יכולות להיות נשים שיוצאות ליום גיבוש חובה מטעם העבודה, עם חברות לצוות בטווח גילים מ-20 עד 60, לא תמיד בוער להן לרקוד ביחד. או שלוקחים נשים שהגיעו להרצאה בשעת ערב, מותשות מכל היום שעבר עליהן, כשהן מעוניינות בסך הכל להקשיב למרצה תוך כדי נמנום. גם הן משדרות לך את המסר – 'עזבי אותי במנוחה'. במצבים כאלו אני מוצאת את עצמי רוקדת כמעט לבד, ואז אני נדרשת להפעיל את כל הכוחות והיכולות כדי למצוא את הדרך להפוך את האירוע לשמח ומהנה".
אבל יותר מכל הקהלים אוהבת רחלי את הנשים שדווקא לא חיות בריכוזים החרדיים הגדולים. "בעיקר נשים השייכות לרוב לעדות המזרח. אפשר לראות אצלן אהבת ישראל אדירה. לא אכפת להן מי מימינן ומשמאלן, הן פשוט רוקדות ושמחות, וזה מדבק. במצבים כאלו לא רק שאני לא צריכה להפעיל את הקהל, אלא אני מוצאת את עצמי נסחפת אחריהן, כשהן אלו שמרקידות אותי".
"אין הרקדה אחת דומה לאחרת, אבל יש הרקדות שאי אפשר לשכוח", אומרת צירי. "אצלי זה קרה כשהוזמנתי להופיע לפני סמינר גדול, באירוע של מחנה בצפון. השעה הייתה ארבע לפנות בוקר, אחרי שלוש שעות של 'קולולם' – שירת המונים שהנחיתי עם עוד שתי אומניות. לפי התוכנית המקורית היינו אמורות להמשיך לשעת הרקדה, אלא שטכנאי ההגברה הודיע שהוא מקפל ציוד באותו רגע, מאחר שסגרו איתו על סך מסוים של שעות, הן הסתיימו והוא לא מוכן להישאר אפילו דקה.
"תוך כדי שהוא מקפל את הציוד פתאום הבנתי שמכל הכלים המדהימים שהסמינר הביא, בהשקעה כספית גדולה, אין שום כלי שיוכל לנגן בלי הגברה, חוץ מתופים… לא נותרה ברירה, וזה בדיוק מה שעשינו. הייתה מישהי שתופפה, ואני נאלצתי 'לקרוע' את גרוני ולשיר בקולי קולות, כשאני מצליחה בלי מיקרופון ובלי בוקסה להקפיץ ולהרקיד מאות בנות. זו הייתה ההרקדה ההזויה ביותר שהייתה לי אי פעם – ארבע לפנות בוקר עם גרון שכמעט נגמר ואווירה מחשמלת באולם. הייתה אש של שמחה אמיתית, אבל לא נראה לי שאחזור על זה בעתיד. זה הספיק לי".
אצל ענבר טביב החוויה הבלתי נשכחת הייתה דווקא במופע אצל ילדים מיוחדים ב'עלה'. "אני מוזמנת בקביעות כדי להרקיד אותם בהתנדבות", היא מספרת. "בפעמים הראשונות לא הבנתי מה בכלל רוצים ממני – איך אפשר להרקיד ילדים על כיסאות גלגלים, חלק מהם אפילו לא יכולים להזיז ידיים ורגליים? אבל כשהגעתי וראיתי את המתנדבות שמתאמצות כל כך כדי לשמח אותם, ואת הברק בעיניים של כולן, התחלתי להבין שזו זכות גדולה. לראות חיוך ענק על פנים מיוסרות של נשמות גדולות בגוף מוגבל, זה ממחיש לך את גודל השליחות. אפילו כשאני מספרת על כך עכשיו, אני דומעת.
"הזדמן לי גם להופיע לפני אימהות לילדים חולי סרטן או בארגונים אחרים של נשים מתמודדות, וכשהן יוצאות שמחות מהאולם זה שווה כל הון. במצבים כאלו אני מבינה שהתפקיד שלי הוא לא רק להצית את השמחה אצל מי שהיא כבר ממילא קיימת, אלא דווקא להרקיד את אלו שנראה לפעמים שקצת חשוך אצלם".
ואילו לאתי יש סיפור מיוחד במינו: "הוזמנתי להרקיד צוות במרכז הרפואי 'מעייני הישועה'. אחת העובדות בכלל לא תכננה להגיע, אבל כשהיא שמעה שאתי ונגר מרקידה, היא נזכרה שהייתה לה חברה בשם הזה בתיכון בכפר סבא. מאז שתינו הספקנו לחזור בתשובה, להתחתן ולהקים משפחה. כשהיא סיפרה לבעלה שנראה לה שזו החברה שלה, הוא אמר לה מיד: 'אין סיכוי!' אבל היא החליטה לבוא רק כדי לבדוק את הדברים.
"הרגע הזה שבו זיהינו זו את זו היה בדיוק אחרי שסיימתי לשתף בסיפור האישי שלי, ומעולם לא הייתה לי הופעה מרגשת מזו, כאשר עלתה אותה אישה על הבמה ושתינו התחבקנו ופרצנו בבכי. סיפרנו לקהל הנשים על הימים שבהם שתינו היינו רוקדות יחד, ומהמקום הזה זכינו לשוב בתשובה. מתוך ההתרגשות הגדולה התפרצו הצלילים והחלה ההרקדה המוצלחת ביותר שהייתה לי אי פעם".
לרקוד למרות הכל
אבל לא תמיד קל להרקיד. בואו ניקח לדוגמה מצב שבו יש בקהל כמה סגנונות וכל אחת מהנשים רוצה משהו אחר. איך אפשר להרקיד ככה?
"זה בדיוק כמו בחתונה", משיבה רחלי, "יכולים להיות מוזיקה ושירים נפלאים, אבל חוץ מהמעגל של חברות הכלה, כמעט לא תמצאו דודות או קרובות משפחה שבאמת מצליחות לרקוד. בכאלו מצבים המשימה של המרקידה היא הרבה יותר מורכבת. זה דורש הרבה מיומנות, של החלפת שירים לעיתים קרובות, הדרכת הנשים בנוגע לריקודים ובעיקר של הרגשת הציבור והבנה לגבי מה שהוא באמת צריך".
"האתגר הגדול הוא לגשר בין כמה רצונות", מסכימה צירי, "זה לא רק בסגנון הריקודים והשירים, אלא גם בנתינת יחס מכבד לכל אחת. אם ניגשת אלי מישהי ומבקשת שאנמיך את הווליום ורגע לאחר מכן מישהי אחרת מבקשת דווקא להגביר, אני לא יכולה להשביע את רצון כולן, אבל כן יכולה לחייך לכל אחת ולהבטיח שנעשה מה שאפשר כדי להשמיע מוזיקה בדיוק כפי שהיא רוצה.
"לעיתים אני לא צריכה לעשות לאחר מכן שום דבר, כי כל אחת מהן בטוחה שהדברים השתנו כפי שביקשה, וכשאני רואה אותה שוב לאחר כמה דקות ושואלת אם הכל בסדר, כמעט תמיד היא מהנהנת בשמחה.
"יש גם את תשומת הלב שצריכים לתת למארגנות. לפעמים יש צורך לנגן שיר מיוחד לכבוד מי שארגנה את הנופש או את האירוע, או להעמיד אותן במרכז המעגל ולבקש מכולן למחוא להן כפיים ולתת את הכבוד הראוי. אלו דברים שלומדים עם הזמן".
מה עושים עם נשים שכלל לא רוצות לרקוד, אלא יושבות בצד ומפטפטות?
"באופן אישי", מספרת רחלי, "אני לא מתחברת לקריאות של: 'איפה אתן?' או 'אני לא רואה אתכן', ו'את עם העליונית הלבנה, תיכנסי למעגל!' לא נראה לי שנשים מרגישות בנוח עם זה שמישהי מלחיצה אותן. עם זאת, יש לפעמים כאלו שעומדות בצד במבוכה ורק צריכות דחיפה קטנה ומחכות לה. אני משתדלת להיות שם בשבילן, ופשוט ניגשת אליהן בנעימות, תוך כדי סיבוב חמוד ומידבק, ומצליחה לצרף גם אותן. לפעמים אני ממש רואה את השמחה שלהן וההודיה שמשתקפת בתווי הפנים".
"בשביל להרקיד נשים שפחות מתחברות לנושא", אומרת אתי, "אני מתחילה קודם כל ללמד ריקוד, ואז בדרך כלל כולן משתתפות. אחר כך כבר קל יותר לסחוף אותן אל ריקודים נוספים. ובכל מקרה, תמיד יש נשים שפחות אוהבות לרקוד, וזה בסדר. הן לא חייבות לקום מהמקום, אבל הן יכולות בהחלט ליהנות מלראות נשים אחרות רוקדות. מהניסיון שלי, כשיש אווירה טובה זה נחמד לכולן".
כדי להצליח להרקיד אתן זקוקות בוודאי לאנרגיה רבה. מה אתן עושות בימים שהיא קצת חסרה לכן, ואין לכן ממש מצב רוח להרקיד?
רחלי: "בזמנים כאלו אני מודעת לכך שאני פשוט חייבת לרקוד, ואין שום ברירה אחרת. כי מה אשמות הנשים שיושבות באולם וכל כך כמהות להתמלא באנרגיות? אז אין ברירה, אני מוחקת את כל הדברים האחרים מהראש, ומתמסרת למה שאני צריכה. במצבים האלו עומדת לזכותי העובדה שאני לא רק מרקידה אלא גם אומנית במה שיכולה לשחק. זהו כלי מעולה שמשרת אותי היטב. אני מצליחה ממש בקלות לעטות את מסכת השמחה והאנרגיה ולהמריץ את הקהל".
רחלי עוצרת לרגע ואז משתפת: "הייתה פעם שבה הוזמנתי להרקדה אחרי אירוע אישי לא פשוט שעברתי. הגעתי בעיניים אדומות ונפוחות, למי ששאלה הסברתי שיש לי דלקת בעיניים, נשמתי עמוק ופשוט התחלתי לרקוד. מה שגיליתי בהמשך הוא שזה היה הדבר היחיד שבאמת רומם אותי קצת ונתן לי כוח באותן שעות קשות. נכון שחזרתי הביתה ושוב עלו הדמעות, אבל זה כבר היה כאב אחר, וידעתי שלא רק שימחתי נשים, אלא מבחינה מסוימת גם אני נרפאתי".
גם ענבר מציינת שבזמנים כאלו היא עושה סוויץ' במוח: "אני משאירה מאחוריי את כל הדאגות והטרדות, ומכניסה לראש שאני הולכת לשמח את בנות ישראל, והקב"ה בוודאי ישמח גם אותי. היו כמה פעמים שהגעתי להרקדות חולה ממש, אחרי שלקחתי כדור לשיכוך כאבים. נשים לא ידעו את זה, מבחינתן הכל היה כרגיל, אבל כששבתי הביתה התחפרתי שוב מתחת לשמיכה והתחננתי לקב"ה שיראה את המאמצים שאני עושה כדי לשמח, וישמור עלי".
"לכל אחת מאיתנו יש לפעמים ימים קשים", מסכימה אתי, "אבל כשנמצאים על הבמה צריכים לשמח, אז אני משתדלת לא לחשוב על מה שאני עוברת. אחד מהמופעים המאתגרים ביותר שלי היה בשבוע לפני שאבא שלי נפטר. הוא כבר היה מאושפז במצב מאוד לא פשוט, אבל אני הוזמנתי לשמח צוות של 700 נשים בחברת הייטק גדולה, ולא הייתה לי ברירה.
"עליתי על הבמה ואמרתי לעצמי שדווקא מתוך הקושי הזה אני אתחזק ואהיה שמחה. ברוך השם, קיבלתי משמים תעצומות לא רגילות והייתה הופעה מדהימה. אחרי שהסתיימו הריקודים חזרתי לבית החולים, לכאב ולעצב הגדול. אבל ידעתי לאורך כל הדרך שאת השמחה הזו עשיתי בשביל הנשים, בשביל עצמי, ובעיקר למען אבא שלי".
ואי אפשר שלא לשאול – איך אתן לא מתעייפות פיזית? לצאת ולרקוד מדי ערב, זה נשמע מתיש…
רחלי (צוחקת): "לא מתעייפות? אני חוזרת גמורה ומותשת. לפעמים כשאני הולכת לישון אני עוד מרגישה את הרגליים ממשיכות לרקד ושומעת את התופים מהדהדים באוזניים. אבל זו העבודה שבחרתי, והאהבה שלי אליה מחפה על כל העייפות. אני משתדלת לתת לעצמי הזדמנות להשלים קצת שעות שינה ולהתאושש, אבל לא תמיד זה מצליח, כי תמיד יש את היום הבא עם הופעות נוספות".
"לרקוד זה מעייף", מסכימה גם ענבר, "אבל אצלי מדובר בעיקר בהרקדות עם שירים שאני כתבתי והפקתי, אז אני פשוט מתחברת אליהם ונהנית מהחוויה. במידה מסוימת זה משכיח ממני את העייפות".
"דווקא אני לא מתעייפת", מפתיעה אתי, "והסיבה לכך מאוד פשוטה – אני לא מתאמצת כדי לרקוד, אלא זה משהו שמגיע מתוך-תוכי. זו גם הסיבה שאני יכולה לרקוד יום אחרי יום, ואפילו הגעתי להרקדה חודש אחרי לידה ורקדתי ארבע שעות רצופות. המתופפות לא הצליחו להבין איך אני מסוגלת, אך אני הסברתי להן שהשמחה והריקודים הם חלק ממני ומהאישיות שלי, אי אפשר לקחת את זה ממני, ולא משנה באיזה מצב אני ואיזה מאמץ נדרש לשם כך".
