לחיות עם הגמגום

הודיה ארליך רצתה להופיע בפני קהל, וקיבלה פלש על החיים במציאות. ספיר בכר הייתה בת תשע כשהמילים החלו לתעתע בה פתאום. יהודית פריי לא נרתעת מ-6000 נשים בדרך לבטא את עצמה. ושירה רובל משתדלת לגמגם באומץ • "גמגום זה לא כל החיים, אפשר ללמוד לחיות איתו", הן אומרות לנו. המילים שלהן אולי נתקעות לפעמים, אבל המסרים רהוטים וברורים. הן יודעות לדבר, שרק נדע להקשיב

"את בכלל לא מבינה מה זה אומר לגמגם", העירה לי אחת המרואיינות, כאשר ביקשתי לתאם זמן לשיחה טלפונית. "עצם זה שאת מבקשת לשוחח איתי בטלפון, מראה עד כמה שאת לא מבינה שעבור אדם שמגמגם, הדבר הקשה ביותר הוא שיחה טלפונית, שבה אי אפשר לראות את תווי הפנים ואת תנועות השפתיים…"

"אף פעם אל תגידי את המשפט שאמרת לי לאדם שמגמגם", העירה לי מרואיינת אחרת, כאשר בסיום השיחה איתה, ציינתי באוזניה שכמעט לא שמים לב שהיא מגמגמת. "אילו היית יודעת כמה מילים החלפתי כדי לא להיתקע, ובאיזה מתח הייתי כל השיחה שלנו…"

ואילו מרואיינת שלישית הצליחה להפתיע אותי: "התקלת אותי כשהשאלה הראשונה ששאלת הייתה מהו שמי. כנראה את לא יודעת שאצל אנשים שמגמגמים – הגמגום בולט במיוחד כששואלים אותם שאלות כמו: 'איך קוראים לך?' או 'איפה אתה גר?'" (יש לכך גם הסבר מעניין, ונביא אותו בהמשך. ה"א.)

אחרי ההערות שקיבלתי, שיש לציין שנאמרו כולן בעדינות ואך ורק בטעם טוב, הגעתי למסקנה שאם קודם לכן היה לי ברור שחשוב להביא כתבה שתפתח צוהר לעולמן של נשים שמגמגמות, ובעיקר תביא את סיפוריהן כילדות, מה שיוכל לעזור לנו להבין טוב יותר מה עובר על ילדינו במצבים כאלו – הרי בהמשך הבנתי שהדבר חשוב גם לצורך העלאת המודעות, שכן היא באמת כמעט אינה קיימת.

בשלב הבא, אחרי שכבר סיימתי לשמוע את סיפוריהן של הנשים המדהימות הללו, הבנתי שיש נדבך נוסף לכתבה. כי לא מדובר רק בנשים שהצליחו ללמוד לחיות עם הגמגום, אלא הן גם מעניקות כוחות לאחרים ומעוררות השראה.

אתן מוזמנות גם כן להכיר אותן, ולהתרגש.

תראו את הנפש

"אחרי שניסיתי להראות שלא אכפת לי, פתאום כולם ראו אותי כמו ברנטגן"

התקופה שבה החלה הודיה ארליך לגמגם, הייתה קצת אחרי יום הולדתה החמישי.

"זה התחיל בגמגום קשה מאוד, שגרם לי כמעט לא לדבר כל היום", היא נזכרת באותם ימים. "הגמגום המשיך ללוות אותי גם כשהתחלתי ללמוד בבית הספר. עברו עלי תקופות לא קלות מבחינה חברתית. טוענים שילדים הם עם אכזר, ובמקרה שלי זה היה, למרבה הצער, נכון. חודשים ארוכים ישבתי בכיתה לבד, כי שום חברה לא רצתה לחלוק איתי שולחן, חברות לא הזמינו אותי לשחק אצלן בצהריים, וגם לימי הולדת לא הוזמנתי. זה לא שמישהו פגע או הציק, אבל התחושה הייתה שלא רואים אותי, שאני שקופה. חוויתי התעלמות".

בשלב מסוים הגיע גם הלגלוג. "זה היה בכיתות הגבוהות", מספרת הודיה. "הדברים כבר לא טואטאו, והוטחו בי מילים חריפות: 'חינוך מיוחד', 'אוטיסטית', 'לא מצליחה לדבר'. אני יודעת שכיום המצב בכיתות הרבה יותר טוב ובדרך כלל יש יותר רגישות, אבל בזמני המודעות לא הייתה קיימת".

@5=ומה עם המורות? הן ידעו איך להתייחס?

"הן השתדלו ועשו מאמץ, אבל גם אצלן לא ניכרה מודעות. כיום הנושא של הכלת האחר מאוד מדובר, אבל אז הוא כמעט לא היה בשיח. זה לא שהן רצו לפגוע, אלא פשוט לא ידעו איך להגיב".

הודיה מציינת כי התובנות מאותה תקופה מלוות אותה עד היום. "אני מאוד רגישה לנושא ההצקות, וכשאחד מילדיי סיפר לי שיש לו בכיתה ילד שכולם מציקים לו ומעליבים אותו, ניסיתי מיד לחשוב יחד איתו איך אפשר לעזור לילד הזה, וניצלתי את ההזדמנות כדי לשוחח על איך אנחנו צריכים לראות את מי שנמצא סביבנו ולעזור לו. אני חושבת שזה אחד המסרים הבסיסיים שהורים צריכים להעביר לילדים שלהם".

כשהגיעה הודיה לכיתה ז', היא התחילה בית ספר חדש. "הגעתי לכיתה בשעה הכי מוקדמת שאפשר, כדי לתפוס את המקום 'הכי-הכי': בספסל האחורי, בפינה. במקום שבו לא יראו ולא ישמעו אותי. ואז נכנסה המחנכת והודיעה לכולנו: 'נתחיל בתפילה', ומיד אחר כך שאלה: 'מי רוצה להיות חזנית?' כמובן לא התנדבתי, אבל גם אף אחת אחרת לא התנדבה, ואז המורה החליטה 'לנדב' מישהי, והעיניים שלה נפלו עלי.

"לעולם לא אשכח את התפילה הזו", אומרת הודיה בכאב שלא דעך עם השנים, "לא הצלחתי להוציא בה אפילו הברה אחת שלמה. לא אשכח את הבושה הזו כל חיי. ככל שהלחץ גבר כך הוספתי וגמגמתי עוד, ואני זוכרת את ההתלחשויות סביבי. זו הייתה הדרך הגרועה ביותר שבה היה אפשר להתחיל ללמוד במקום חדש".

השנתיים שלאחר מכן זכורות לה כמאתגרות ביותר. לאחר מכן העבירו אותה הוריה ללמוד ביישוב קדומים. "שם סוף-סוף הסתכלו עלי במבט שונה", היא נזכרת. "ביום הראשון, כשהבינו שאני מגמגמת, אמרה לי מישהי: 'אם ככה, אז את אחת משלנו', וכששאלתי בתמימות: 'מה, כולן מגמגמות פה?' היא הסבירה: 'לא, אבל לכל אחת יש התמודדות אחרת – זו לא מבינה רש"י, ההיא נפצעה בפיגוע, יש גם מישהי עם מכשירי שמיעה, ואת בסך הכל מגמגמת…' האמת היא שהתחברתי לגישה הזו.

"באותם ימים", ממשיכה הודיה, "התחילו להיות לי סוף-סוף חברות, ופתאום הרגשתי שגם אני יכולה לתרום משלי. שנה לאחר מכן התבקשתי לבחור מגמת לימוד והתעקשתי על לימודי משחק. בסיום הלימודים נערכה הבחינה המרכזית – כאשר הייתי צריכה לבחור טקסט ולהציג אותו במונולוג. ואז עלה במוחי רעיון, לכתוב טקסט על אדם שיש לו תכונות מסוימות, והוא גם מגמגם. זה לא היה על עצמי, אלא כביכול על מישהו אחר, אבל הכנסתי לטקסט הזה את כל מה שהיה לי לומר. במשך חודשיים וחצי השקעתי בכתיבה, ואחר כך עברתי לשלב ההמחזה.

"כשהגענו למבחן הגדול, הודיעו לי המורות שאני אהיה הנבחנת האחרונה, שכן כולן הבינו שזה עומד להיות השיא. והנה הגיע הרגע הגדול: נעמדתי מול כולן והתחלתי להקריא. אלא שלמרבה הפלא, דווקא כשניסיתי כביכול להציג אדם שמגמגם – לא היה אפילו גמגום אחד. המשכתי להקריא שורה ועוד שורה, ובזווית העין אני רואה את המורות מסמנות לי: 'מה עם הגמגום?'

"ואז, בשתי השורות האחרונות פתאום נעצרתי. זה לא שגמגמתי, אלא לא הצלחתי להוציא שום הגה. ניסיתי בכל הכוח – עוד אות, עוד הברה, העיקר לסיים את המשפטים. בסופו של דבר הצלחתי לסיים את הטקסט, כשכולי אדומה, רועדת ומזיעה. זכיתי במחיאות כפיים אדירות, אבל אני רק מיררתי בבכי, כשאני נוזפת בעצמי: 'מה עשית, הודיה? התאמצת להראות שהכל בסדר, ופתאום קיבלת צילום רנטגן אל תוך החיים שלך, כולם רואים שקשה לך ואת מתוסכלת'. אחרי רגעים ארוכים של בכי ניגשה אלי אחת המורות ואמרה: 'אני מבטיחה לך שמפה רק תעלי למעלה', והיא צדקה.

"ארך לי עוד קצת זמן להפנים את זה, אבל מה שחוויתי על הבמה הוכיח לי שהמלחמה בגמגום לא תוביל אותי לשום מקום חיובי, והדרך היחידה להתמודד היא פשוט לקבל אותו באהבה. זה לא קל, אני נדרשת לבחור בכך בכל יום מחדש, וארך לי זמן רב להשלים עם העובדה שהגמגום הוא חלק ממני. אבל מרגע שהצלחתי לחיות איתו בשלום, אני יכולה לומר שהגמגום ירד באופן דרסטי, וגם כשהוא מגיע אני לא נבהלת. לפעמים הוא מפריע יותר ולפעמים פחות, אבל הוא חלק ממני, ואני לא נלחמת בו".

כיום הודיה היא אמא למשפחה ברוכה, ברוך השם. "הגמגום מורגש כל הזמן, אבל הוא לא מפריע לי בניהול הבית", היא מדגישה. "בעלי כבר יודע שכאשר צריכים לקבוע תור לרופא בטלפון, או לעשות שיחה עם בנקאי, זה באחריותו. אבל זה כמובן לא הופך אותי למוגבלת. אין שום דבר שאמנע מלעשות בגלל החשש מהגמגום.

"אולי זה נשמע מפתיע, אבל אני עובדת כמורה, ואחת מהעבודות שאני עושה בלימודי ההמשך היא בנושא ילדים ונוער עם גמגום במערכת החינוך. השאיפה שלי היא לבנות בסופו של דבר תוכניות מתאימות בכיתות כדי להכיל ולקבל אותם".

אגב, לאחרונה התגלה כי בנה הקטן של הודיה, בן השלוש, גם כן מגמגם קלות. "כשגילינו את זה היה לי די קשה", היא אומרת בכנות, "אמנם בגיל שלו זה עוד יכול לחלוף, אבל מובן שהחשש מנקר לי בלב. אבל מהר מאוד התעשתי ואמרתי לעצמי שאנחנו עושים הכל כדי לעזור לו ולקדם אותו, ויחד עם זה יש לו בבית דוגמה, והוא רואה שהגמגום יכול להיות לא נורא בכלל. זה גם המסר שאני משדרת לו".

מסר להורים: "אם יש לכם ילד שמגמגם – חבקו אותו ואהבו אותו. אל תסתכלו עליו ותראו את הגמגום, אלא השתדלו לראות אותו בעצמו".

זה חלק ממני

"ואז החברה שאלה אותי: 'מה, שכחת איפה את גרה?'"

"אצלי התחיל הכל בגיל תשע, כשלמדתי בכיתה ד'", מספרת ספיר בכר. "אני זוכרת שיום אחד אמרתי להורים שלי בבהלה גדולה שאני לא מצליחה לדבר בשטף, כמו שהייתי רגילה".

ספיר מדגישה שלפני כן היא לא גמגמה כלל, והגמגום פשוט התפרץ לו באמצע החיים. "למען האמת, ניסיתי לחשוב אחר כך שוב ושוב על משבר או משהו מיוחד שחוויתי באותו גיל, אבל לא היה שום דבר. הגמגום פשוט הופיע, וגם נשאר".

מה עובר על ילדה שפתאום מרגישה שהיא לא מצליחה לדבר?

"התחושה שלי הייתה שלקחו לי את הלשון, הרי הדיבור זה הדבר הבסיסי ביותר שיש לאדם. מובן שגם הביטחון העצמי צנח בבת אחת. באותם ימים אהבתי מאוד להציג והשתתפתי בחוג דרמה בבית הספר. הודעתי להורים שלי שאני פורשת, כי לא הייתי מסוגלת עוד להיות שם, ולא היה לי שום כלי שיעזור לי להתמודד".

ספיר מציינת כי הוריה דאגו לה מאוד, אך באותם ימים לא הייתה מספיק מודעות לנושא. "הם חשבו שהגמגום מגיע ממקור נפשי, לכן החליטו לקחת אותי לטיפול פסיכולוגי. זה היה כל כך לא קשור ובלי שום התאמה והיגיון. ניסינו ללכת לכמה פסיכולוגים, וכולם לא מצאו שום קושי נפשי. אבל גם לא נמצא גורם גנטי, שכן אין במשפחה הקרובה אף אחד שמגמגם, כולל אחותי התאומה. בשלב מסוים נתנה לי אחת הפסיכולוגיות ריטלין, חשבה שאולי זה יעזור, מובן שזה היה מיותר לחלוטין".

דווקא את תגובות הסביבה לא זוכרת ספיר כמטרידות במיוחד. "הגמגום שלי נחשב קל יחסית, לכן הצלחתי להתגבר עליו בדרכים שונות, בעיקר על ידי הימנעות ממילים מסוימות. אבל אני זוכרת פעם שישבנו במעגל עם קבוצה חדשה, שבה כל אחת הייתה צריכה להציג את עצמה. כשהגיעו אלי סיפרתי איך קוראים לי, וכשניסיתי להגיד את שם היישוב שאני מתגוררת בו פשוט נתקעתי, ולא הצלחתי להשלים את המילה. אחת החברות העירה בחיוך: 'מה, שכחת איפה את גרה?'"

יכול להיות שהיא לא הייתה מודעת לכך שאת מגמגמת?

"נכון. אחת הבעיות שלי היא שהגמגום שלי לא מאוד בולט, ואני קוראת לזה בעיה כי זה בהחלט גרם לי לאי נוחות רבה במשך השנים. אני חושבת שלהבדיל, כשיש אדם נכה, אנשים רואים את הנכות שלו באופן ברור, הם רואים שהוא על כיסא גלגלים וממילא היחס אליו מותאם. אבל אצלי, מאחר שהגמגום לא ממש חמור, כאשר הוא מגיע אנשים נוטים לפרש אותו כבלבול או כחוסר ביטחון. לפעמים עצם הניסיון להסביר שהכל בסדר ושאני בסך הכל מגמגמת, הוא כשלעצמו מתיש, ובמשך שנים זה גרם לי להעדיף לשתוק".

היו דברים שוויתרת עליהם בשל הגמגום?

"בוודאי. ויתרתי על תפקיד ראשי בהצגה שכבר קיבלתי, על קידומים שונים, וכן היו גם ויתורים קטנים, כמו למשל לא להזמין בחתונה את המנה שאני רוצה, כי אני לא מצליחה להגיד את שמה, או לרדת בתחנה הלא נכונה באוטובוס, כי אני לא מצליחה בשום אופן לשאול את הנהג איפה לרדת, והעיקר – ויתרתי פעמים רבות מאוד על לומר את מה שאני רוצה. התחושה שלי הייתה שאני כביכול חיה את החיים בחמישים אחוז. זה היה לחוש את ההחמצה ממש מדי יום".

ספיר מציינת שכיום היא כבר נמצאת במקום אחר לגמרי. "ככל שחלפו השנים, הגעתי למסקנה שעדיף לי רגע של חוסר נעימות על פני תחושת החמצה, וההבנה הזו שינתה לי לגמרי את ההסתכלות על הגמגום ועל החיים. זו אחת הסיבות שאני עומדת להתחיל ללמוד בתקופה הקרובה קלינאות תקשורת. אני רוצה מאוד לעזור לאנשים במצבים דומים, פשוט לפתוח להם פתח לחיים".

מסר לילדים: "כשהייתי ילדה, תמיד ציפיתי שהגמגום יעבור. הייתי קמה בבוקר ובודקת – האם אני עדיין מגמגמת? רק כשהבנתי שהגמגום הוא חלק ממני והתחלתי לחיות איתו, קיבלתי איכות חיים. אני חושבת שככל שילד יתרגל מהר יותר למציאות של הגמגום, כך גם החברה תתרגל מהר יותר, וזה יהיה עבורו רק טוב".

מסר להורים: "כדאי ומומלץ לקחת את הילד לקלינאית תקשורת מקצועית. אני הלכתי פעם ראשונה לקלינאית בערך בגיל 20. זה עזר מאוד, אבל היה קצת מאוחר מדי".

לא רק גמגום

"אני מופיעה מול 6,000 נשים ולא מגמגמת בכלל".

יהודית פריי היא ילידת אנגליה, וב-25 השנים האחרונות מתגוררת בארץ. "הגמגום התחיל כשהייתי ילדה", היא מספרת. "אל תשאלי בדיוק באיזה גיל, כי אני לא זוכרת. מבחינתי אני מגמגמת מאז ומעולם. אבל דבר אחד אני יכולה לומר באופן ברור: גדלתי כילדה שמחה ורגילה. הגמגום לא הפריע לי".

ליהודית הגמגום לא הפריע, אך הוריה ראו בהחלט צורך לטפל בו. "הוריי שלחו אותי לטיפול של ריפוי בדיבור, אך באותם ימים, ואני מדברת על לפני עשרות שנים, לא היו רעיונות חדשניים בנושא ולא באמת עזרו לי. שנאתי ללכת לטיפולים האלו, הרגשתי שהם לא עובדים. שכנעתי את עצמי: 'זה מי שאני, ואצליח להסתדר'. לא העזתי להודות בכך שזה מפריע לי, או שאכפת לי מה שאנשים חושבים עלי. דחקתי את הגמגום עד למקום הכי זניח, והשתדלתי לדבר עליו כמה שפחות".

לקראת גיל 18 הרגיש אביה של יהודית שיש צורך לעשות משהו. "אבא קרא לי", היא נזכרת, "והוא אמר לי שחייבים לעשות משהו עם הגמגום, כי זה עלול להפריע לי בשידוכים. יצאתי מהשיחה הזו כעוסה מאוד. אמרתי לאבא שאני לא מאמינה שזה יפריע, ומי שיתחבר לאישיות שלי – תהיה לו גם סבלנות לחכות שאסיים לומר מה שאני רוצה. אבל ההורים שלי כנראה דאגו, והם שלחו אותי לתוכנית מיוחדת שנערכה בלונדון, עבור אנשים עם גמגום.

"הרעיון של התוכנית היה ללמד אותנו 'לגמגם בלי להתבייש'. כחלק מכך נשלחנו לחנויות כדי לבקש כל מיני דברים, וגם אמרו לנו שאנחנו 'חייבים' לגמגם על כל מילה, הברה או צליל. הייתה חשיבה מרובה מאחורי התוכנית, אבל עבורי היא הייתה נוראה. לא נהניתי בכלל, ובכל מקרה הרגשתי שאת המיומנויות שהם ניסו להקנות כבר פיתחתי קודם לכן. חזרתי מהקבוצה הזו והודעתי להוריי שאני לא מתכוונת עוד ללכת לטיפולים או לסדנאות, אלא לעזור לעצמי במו ידיי, וכך אכן היה".

יהודית עוצרת לרגע ומציינת שיש הרבה טיפים ועצות לאנשים שמגמגמים. "בין היתר מלמדים אותם למשל לעצור מדי פעם ולנשום עמוק, או לדבר לאט, או לא לחשוב יותר מדי. לכל אחד יש שיטות משלו, אבל בסופו של דבר גיליתי שאנשים שמגמגמים מפתחים לעצמם באופן הטוב ביותר את הטיפים והטריקים שמתאימים להם באופן אישי, מהסיבה הפשוטה – הם חייבים לדבר, אין להם ברירה, ועם זאת הם גם חייבים להגן על עצמם מבחינה רגשית.

"אני פיתחתי לעצמי את הדרכים והשיטות המתאימות לי, וכפי ששיערתי בהתחלה – באמת מצאתי את החתן המיועד לי. וברוך השם, הגמגום כלל לא הפריע לו".

בעלה של יהודית הוא ישראלי, וכבר לאחר נישואיהם היה ברור להם שיתגוררו בארץ הקודש. "כשעליתי לארץ והתחלתי לדבר בעברית, גיליתי שהגמגום מחריף בשל השינוי בשפה", היא מספרת. "עד היום אני מגמגמת בעברית יותר מבאנגלית. כשצריכים לעשות הזמנה כלשהי לבית בעלי עושה את זה, ובתחילת הדרך הוא גם היה זה שהלך לאספות הורים בבתי הספר. לא שהתביישתי, אבל ידעתי שלאנשים לא תמיד יש סבלנות כדי לשמוע מה שאני רוצה להגיד, אז העדפתי להקל עליהם. אגב, גם כשבחרתי שמות לילדיי, בחרתי מלכתחילה שמות שמתחילים בהברות שאני יודעת שלא אתקשה לבטא".

בחייה המקצועיים עוסקת יהודית בכתיבת ועריכת תוכן באנגלית לאתרים שונים, ולמעשה זוהי עבודתה העיקרית. אבל יש לה גם תחביב, שהפך לסיפור של הצלחה. "אני אוהבת מאוד להציג ולשיר", היא מציינת, "והדבר המעניין הוא שכשאני על הבמה אני בכלל לא מגמגמת. כנראה זה בגלל שאני משחקת דמות אחרת, ובראש שלי אני כביכול לא אני. הפעם הראשונה שבה הזדמן לי להופיע על במה הייתה במסגרת הצגת נשים בבית שמש שנקראת 'Regal Productions'. אנחנו מופיעות מדי שנה מול קהל של כ-6,000 נשים דוברות אנגלית.

"החוויה הזו של להופיע על הבמה, כשווה בין שוות, בלי לחוש כלל בגמגום, תורמת לי המון. והדבר המיוחד ביותר הוא שאחרי שהופעתי בכמה הצגות, הכנו סרטון קצר של 'מאחורי הקלעים', שבו כל אחת מהמשתתפות מספרת על עצמה. הבנתי שאהיה חייבת להתייחס בסרטון לגמגום ולא אוכל להתעלם ממנו. הישרתי מבט למצלמה וסיפרתי שאני אוהבת להציג ושאני גם מגמגמת. לא שיערתי עד כמה הדברים יהדהדו. עד היום אני מקבלת מיילים מנשים שמספרות לי שנתתי להן כוח וחיזוק. פגשו אותי גם אימהות לילדות שמגמגמות, ואמרו לי שהבנות שלהן אמרו להן שאם אני יכולה לעמוד מול אלפי נשים ולהופיע, אז הן בוודאי יכולות לעמוד מול הכיתה ולהגיד מה שהן רוצות".

###מסר להורים:## "נסו לקבל את הילד עם כל האהבה, בלי לשפוט אותו ובלי להגדיר אותו כ'מגמגם'. הילד שלכם הוא ילד בעל תכונות ותחביבים, ונוסף על כך הוא גם מגמגם. אל תראו את זה כדבר שמייצג אותו".

###מסר לציבור:### "לא כולם יודעים, אבל השאלות שקשות לכל האנשים שמגמגמים הן לגבי שמות שלהם או של ילדיהם, מספרי תעודת זהות או עיר מגורים. הסיבה לכך לא הוכחה, אך ייתכן שזה בגלל שמדובר בשאלות שחייבים לענות עליהן ואי אפשר להתחמק או להחליף מילים, וכן קיימת החרדה – האדם שמגמגם יודע שהולכים לשאול את השאלה הזו, והוא יהיה חייב לענות עליה. על כל פנים, זהו דבר שכדאי להיות מודעים לו".

להיות כמו כולם

"אחרי שכבר שכנעתי את עצמי שאני יכולה ומסוגלת, הגיעה הפגיעה הגדולה"

שירה רובל היא בת 19 כיום, והגמגום מלווה אותה כבר מאז היותה ילדה קטנה. "כשהתחלתי לדבר בגיל שנתיים-שלוש, כבר שמו לב שאני מגמגמת, וזה נמשך עד היום. במקרה שלי יש כנראה רכיב גנטי, כי יש לי במשפחה בן דוד שמגמגם, אז אולי זה קשור".

מתי התחלת את להיות מודעת לכך שאת מגמגמת?

"זה היה בערך בכיתה ב', אז הייתה תקופה שבה הגמגום בלט ממש, והוא גם היה מלווה ב'טיקים' – הייתי מסובבת את הצוואר באופן מאוד חד ומסירה את המשקפיים. הגמגום הכאיב לי פיזית. במשך כל שנות היסודי טופלתי אצל קלינאית תקשורת. זה עזר קצת – הטיקים פסקו, אבל הגמגום המשיך ללוות אותי".

שירה מציינת כי היא יודעת שילדים שמגמגמים חווים לא פעם הצקות שונות, אבל אצלה זה לא היה ככה. "הייתי ילדה עדינה ונחמדה, תמיד היו לי חברות ואף פעם לא פגעו בי. עם זאת, העולם הלימודי דווקא נפגע, כי כילדה נמנעתי מלענות תשובות בכיתה, ואף פעם לא הקראתי דברים לפני כולן. אני חושבת שלקראת סיום שנות היסודי, בערך בכיתה ו', כבר התחלתי להשתתף קצת יותר בשיעורים, באותם ימים גם הגמגום הפך להיות קל יותר".

דיברת עם חברות על הגמגום? זה היה נושא מדובר?

"עם החברות הטובות דיברתי על כך באופן חופשי, והן גם היו יכולות להעיר לי ממקום טוב: 'היי, לא גמגמת היום, מה קרה?' התחושה שלי הייתה שהן מקבלות אותי כמו שאני. עם המורות היה פחות נעים. הרגשתי שהן נמנעות מליצור איתי קשר או לבקש ממני להשתתף בשיעור. בשלב מסוים אמא שלי התערבה והסבירה למורות שאם אני מרימה את היד כדאי שיבחרו בי, ואם לא – אז שלא יפנו אליי, כי כנראה שעובר עלי יום קשה, או שאני לא רוצה לדבר מול כולן".

אצל שירה הגיעה החוויה הקשה דווקא לאחרונה, כאשר בשנה שעברה היא ביקשה להתנדב בפרויקט ללימודי יהדות בבתי ספר. "ידעתי שהגמגום יקשה עלי, אבל הכנתי את עצמי לכך ועשיתי עבודה פנימית כששכנעתי את עצמי שהכל יהיה בסדר, וגם אם קצת אגמגם – לא יקרה כלום. זה הצטרף לכך שבשנים האחרונות שימשתי כמדריכה והתרגלתי 'לגמגם באומץ'. ראיתי שילדים אפילו מעריכים את זה וזה תורם להם.

"בתחילה התקבלתי לפרויקט, אבל בשלב מסוים נודע לי שהאחראית על התוכנית התקשרה למחנכת שלי והסבירה לה שאני לא מתאימה, כי הילדים עלולים ללעוג לי וזה לא יהיה מתאים. המחנכת שוחחה איתי, והאמת היא שהייתי בהלם. זה הרס לי את כל התהליך שעשיתי עם עצמי, אחרי שכל כך התאמצתי כדי לקבל את האומץ הנדרש. ניסיתי בכל זאת להתעקש, ושוב קיבלתי תשובה שלילית, וכך גם פעם נוספת. בסיומה של אותה שנה לא התאפקתי והתקשרתי לאחראית. אחרי שהסברתי לה את ההשלכות שהיו להחלטה שלה, גם היא כנראה הבינה שטעתה ואמרה לי: 'לימדת אותי שיעור לחיים'".

מסר להורים: "אם יש לכם ילדים שמגמגמים, שמרו עליהם, אבל לא יותר מדי. תנו להם לחוות דברים ולעשות מה שהם אוהבים. תנו להם פשוט לחיות כמו כל הילדים".

סייע בהכנת הכתבה: ארגון אמב"י (ארגון האנשים שמגמגמים בישראל). אמב"י פתח לפני כשנה את השלוחה החרדית, על-מנת לתת מענה לכלל הציבור בישראל.

• • •

זה בטיפול

"עוד לפני שנדבר על הטיפול בגמגום, כדאי להיות מודעים לכמה עובדות", מציינת גבריאלה הודס, קלינאית תקשורת, מומחית לטיפול באנשים שמגמגמים. "קודם כל, חשוב לדעת שבערך 5% מהילדים בגילי 6-2 מגמגמים, ואצל 80% מהם זה יעבור. אנחנו גם יודעים שהגמגום לא קשור כלל לאינטליגנציה וקורה בכל הרמות הסוציואקונומיות, בכל תרבות או דת ובכל מקום בעולם. יש לגמגום רכיב גנטי, ועל פי הסטטיסטיקה – לשניים מתוך שלושה אנשים שמגמגמים יש קרוב משפחה שמגמגם. הגמגום נפוץ אצל בנים יותר מאצל בנות – על כל בת שמגמגמת יש חמישה בנים שמגמגמים, וחשוב להדגיש: ההורים לא גורמים לילדיהם לגמגום".

גבריאלה מבהירה: "אף על פי שהגמגום נפוץ מאוד בקרב ילדים בגיל הרך, זה לא אומר שאנו צריכים להיות שאננים או לא לנקוט דרכי טיפול. ההנחיה המקובלת כיום היא, שבמקרה שילד מתחיל לגמגם, ולא משנה מהו גילו, וההורים מודאגים מהגמגום, או שהילד מודאג – חשוב לפנות לקלינאית תקשורת שמתמחה בטיפול בילדים שמגמגמים, ולא לחכות".

גבריאלה מציינת שלפעמים נוכל לדעת עד כמה הילד מוטרד לפי התנהגותו. "לפעמים ילד  מתלונן ש'מילים לא יוצאות לו', או שהוא מתחיל ללחוש או לדבר בשקט ולהתבייש, מסתיר את הפה בידיים או  מקצר במשפטים – זה מראה שהגמגום מפריע. כאמור, חשוב מאוד שקלינאית התקשורת שאנו פונים אליה תהיה מומחית בטיפול בגמגום, שכן יש צורך במענה מדויק שאינו קיים אצל כל הקלינאים".

באופן אישי, גבריאלה אומרת שהדבר הראשון שהיא מסבירה להורים שבאים עם ילדיהם הוא, שהמתנה הגדולה ביותר שביכולתם לתת לילד, היא להתייחס לגמגום שלו בפתיחות ולא לטאטא אותו מתחת לפני השטח. "ההתעלמות במצבים כאלו תשדר לילדים שלנו אך ורק מסר שלילי, כאילו הגמגום שלהם הוא דבר כל כך מפחיד שאפילו אבא ואמא לא מעיזים לדבר עליו".

בנוגע לטיפול, מציינת גבריאלה שהטיפולים המוצעים כיום לגמגום מותאמים כבר מגיל שנתיים. "בגיל הצעיר יש כמה טיפולים המבוססים על ראיות מחקריות שאפשר להציע. אבל עוד לפני שנבחר את סוג הטיפול, חשוב להסתכל ביחד עם המטפל על הילד כדי להבין היטב את הצרכים והיכולות של המשפחה סביבו, ולהביא בחשבון את מה שיכול להשפיע על הגמגום. גם הכימיה בין הקלינאית והילד משמעותית מאוד להצלחת הטיפול.

"אחד הטיפולים המקובלים הוא הטיפול האינטראקטיבי. זהו טיפול שנעשה מול ההורים ולא באופן ישיר עם הילד, כשהמטרה העיקרית היא לאפשר לילד לתקשר בצורה טובה ויעילה, תוך תחושת ביטחון עצמי טובה, ללא קשר למצב הגמגום, זאת על ידי כך שהילד והוריו יאמצו גישה מקבלת ולא שיפוטית של הגמגום בתוך המשפחה.

"טיפול נוסף ומוכר הוא 'תוכנית לידקום' – טיפול התנהגותי לילדים שמגמגמים עד גיל שש, אך עשוי להתאים גם לילדים גדולים יותר. הטיפול מבוצע על ידי ההורה בסביבת היום-יום של הילד, כאשר ההורים לומדים כיצד לבצע את הטיפול במהלך ביקורים שבועיים. בשתי השיטות שציינתי עובדת הקלינאית יחד עם ההורים והילד בשיתוף פעולה.

"חשוב לי להדגיש כי הטיפול בגיל צעיר חשוב ביותר, משום שזו תקופה שבה המוח גמיש, והשינוי יכול להיות משמעותי ולסייע לילד במשך כל החיים, לשפר את התפקוד שלו ביום-יום ולהשפיע על התפתחות תקינה בכל התחומים.

"מובן שגם בהמשך אפשר לטפל, ועושים זאת באמצעות טיפולים שמשלבים עבודה על המחשבות והרגשות של האדם שמגמגם, פיתוח היכולת לתקשר בביטחון ובצורה יעילה, טיפולים עם המשפחה והסביבה, ואם האדם שמגמגם מעוניין בכך – נשלב גם טכניקות שיעזרו לו לדבר יותר בשטף".