את שיריו של ארי היל אתם כנראה מזמזמים כל הזמן, וגם אחיו יענקי נעשה בשנים האחרונות לאחד הזמרים המבוקשים | כאשר הם העלו את אביהם ר' יונתן – מוזיקאי מחונן בפני עצמו – על סולם, האולם כולו נסחף בהתרגשות | משנכנס אדר הם מספרים על המסע המשפחתי מעולם הבמה לחסידות סקווירא, על הרגע ההוא עם הסולם מול מאות בחורי ישיבה, ועל המשימה החשובה של הבאת שמחה ואמונה לעם ישראל גם בימי המלחמה המורכבים | מפגש משפחתי קסום
סולם של שמחה | משפחת היל מנגנת את סיפור התקווה והאמונה של הדור. עכשיו בני המשפחה נפגשים סביב הסולם המשפחתי
צילום: אלחנן קוטלר ובאדיבות המרואיין
היה רגע אחד, על הסולם, שגרם ליונתן היל לדמוע.
המתנ"ס הצפוף בשכונת רמות הירושלמית היה מלא עד אפס מקום. מאות בחורי ישיבה מילאו כל פינה באולם, נאספו יחדיו לשמוח בשמחת ימי החנוכה המאירים. השירה הדהדה בעוצמה בין כותלי האולם. שירי נשמה עמוקים, שחודרים אל המקומות הנסתרים ביותר בלב, התחלפו בשירי שמחה סוחפים, שהרימו את הקהל כולו אל אווירת הימים החגיגיים.
בעניין השמחה. האחים ארי (מימין) ויענקי היל עם אביהם, ר' יונתן היל (אלחנן קוטלר)
אבל ברגע המיוחד ההוא, כשיונתן היל עמד על הסולם, האולם כולו התעטף בדממה. הוא ניצב שם, גבוה מעל כולם, נאבק בעדינות לשמור על שיווי משקלו. אצבעותיו אחזו בטרומבון האהוב עליו, אך עיניו – עיניו נדדו מטה, אל שני בניו שהחזיקו בבסיס הסולם. אולי כדי לייצב אותו. הוא חיפש את מבטם, התעקש להתחבר אליהם בעיניו, כמי שמבקש לקבע את הרגע הנדיר הזה בזיכרונו לנצח.
"היה שם רגע מאוד מיוחד", הוא נזכר בהתרגשות השבוע, כשאנו פוגשים אותו לצד שני בניו, ארי ויענקי. ״מעולם לא חלמתי שנגיע לרגע קסום כזה: אני עומד על הסולם, כלי הנגינה שליווה אותי כל חיי בין אצבעותיי, ושני הבנים שלי, שני היהלומים הנפלאים האלה, עומדים ותומכים בסולם שעליו אני ניצב.
"יש רגעים נדירים בחיים של אבא שהלב מתרחב ומתמלא עד שכמעט נדמה כי יתפקע מרוב אושר עילאי. זה היה רגע כזה", אומר היל. "כל אחד מהם התמודד עם אתגרים והלך בדרכו הייחודית כדי להגיע לרגע הזה, וגם אני, כמו כל יהודי, עברתי מסעות ונתיבים משלי.
"וברגע הקסום הזה הכל התלכד והזדקק למקום נפלא ויפה, כמו ידיים שנפרשות בתפילה. זו המתנה האמיתית שלי, שני הבנים האלה, המתנה היקרה מפז שקיבלתי מהשם יתברך. הדמעות פשוט זלגו מעיניי, בלי שאוכל לעצור בעדן. הבטתי בהם והרגשתי התרגשות שאין לה מילים, אשריי שזכיתי להגיע לרגע מרומם שכזה".
התיעוד פורסם במהירות והרטיט מיתרים בלבבות רבים. זה קרה בחנוכה האחרון, במהלך מופע חנוכה מרגש של האחים לבית היל – ארי ויענקי. השניים, שמזמן פרצו בסערה את תקרות הזכוכית של המוזיקה החסידית, שיתפו פעולה ויצרו אירוע שירה והודיה לבני ישיבות. בעיצומו של האירוע הזה, בדיוק לקראת ביצוע השיר שהפך בשנה האחרונה לאחד מסמלי התקופה – 'לאבא שלי יש סולם' – הופיע פתאום באולם אביהם של שני היוצרים המוכשרים האלה. הרגע המפתיע והמרגש הזה לא הותיר עין יבשה בקהל הנרגש. בימים האחרונים התפרסם התיעוד והפך למדובר בבתים רבים, בזכות המסר הפשוט והמשפחתי שהוא משדר.
עם כניסתו המבורכת של חודש אדר, שבו אנו מצווים להרבות בשמחה אמיתית, ביקשנו מצמד האחים להתיישב יחדיו לראיון הבכורה המשותף שלהם. כמובן שלא ויתרנו על נוכחותו של האבא המיוחד, שהתגלה במהרה כדמות מופת יחידה ומיוחדת במינה. אבא שסלל בחזון ובאהבה את דרכה של המשפחה כולה אל עולמות הנגינה החסידית הקסומה, עולמות של התעלות רוחנית נפלאה ושל יצירה יהודית שורשית ומלאת השראה.
המפגש הזה היה רצוף רגעים שמחים ונוגעים ללב, אבל גם רגעי התבוננות ועומק מרתקים על המשמעות האמיתית של שמחה בזמנים מורכבים. בשנה וחצי האחרונות התמודד עם ישראל עם אתגרים עצומים והתקשה לחוות רגעים טהורים של שמחה. בימים שבהם התותחים רועמים והדאגה מכרסמת בלב – השמחה נדמית לעיתים כמשימה כמעט בלתי אפשרית. ובכל זאת, החובה לשמוח ולהביא אור אינה תלויה באירועים ובנסיבות.
במהלך הריאיון ביקשנו אפוא לשמוע מההִילִים על המבט שלהם, כמי שעוסקים ביצירת שמחה כשליחות, על המשימה המאתגרת והחשובה שלהם בעת הזו – להביא אור, תקווה ושמחה לבתים ולנשמות בעם ישראל.
ניצוץ ראשון בסקווירא
את ארי היל נראה שאין צורך להציג. הוא בן שלושים בסך הכל, אבל הספיק לכבוש כמעט כל במה אפשרית במוזיקה החסידית. הצעיר בעל קול הזמיר פרץ לחיינו לפני יותר מעשור עם להיטי ענק שהטביעו חותם – 'לבקש רחמים', 'דע לך בני', 'אבא', 'בני', 'אשת חיל' ועוד שורה ארוכה של יצירות מופת שהפכו לחלק בלתי נפרד מרשימת ההשמעה העכשווית במוזיקה החסידית.
אחיו הצעיר יענקי, בן 23, החל את דרכו המוזיקלית לפני ארבע שנים בלבד. הוא התפרסם כזמר בעל חזון ייחודי, היוצר גרסאות כיסוי מיוחדות ונוגעות ללב לשיריהם של אומנים רבים. שירים שיענקי הפיח בהם רוח חדשה הפכו גם הם למושרים בפי כל.
עכשיו השניים יוצרים יחדיו, באחווה מוזיקלית נדירה. לאחרונה הם הוציאו את השיר המרגש 'מה אני מבקש', בשיתוף הפעולה הראשון שלהם כיוצרים. בינתיים הם הספיקו לשיר יחד על במות רבות, לשמח ולהתעלות, וכאמור, גם לצרף את האבא, יונתן היל, לסינרגיה המוזיקלית המיוחדת והקסומה הזו שרק מתחילה להתפתח.
כשאנחנו מתיישבים לשיחה, שני האחים מסרבים בענווה לפצות פה. "קודם כל אבא", הם אומרים בהערכה עמוקה, ואנחנו כמובן נענים לבקשתם ברצון.
"נולדתי בניו יורק לפני שישים ותשע שנה", פותח יונתן היל בסיפור מסכת חייו המרתקת, כששני בניו יושבים לצידו ומביטים בו במבט של כבוד. "גדלתי בבית מאוד יצירתי ותוסס. אבא שלי היה שחקן מפורסם מאוד בארה"ב וגם אמא התעסקה בעולם המוזיקה. הבית לא היה דתי כלל ולא היה לנו שום קשר משמעותי לאידישקייט. עולמות היצירה, המוזיקה והאומנות היו חלק בלתי נפרד מהילדות שלי – זרמו בדמי. גם אחותי הגדולה בחרה במוזיקה, והיא כיום נגנית כינור מפורסמת בארה"ב.
"האחריות לשמח יהודים, היא עלינו". בריאיון ל'משפחה'
"כילד סקרן התחלתי לנגן במחנות הקיץ – הקעמפים – על מפוחית פשוטה, ומאוחר יותר התחברתי לטרומבון וגם לגיטרה. אהבתי את המוזיקה בכל נימי נפשי. כשהייתי בן 15 בערך הצטרפתי ללהקה צעירה והיינו יוצרים מוזיקה מקורית משלנו. נהניתי מכל רגע של יצירה".
כשהיה יונתן בן 6 בלבד, החל אביו את מסעו המפתיע לעבר היהדות. "הוא הלך לראות את חסידי סקיוורא, במקור כדי לכתוב עליהם איזה מיצג אומנותי", מספר יונתן בחיוך, "וכמו שאומרים במקורותינו – הציץ ונפגע. הוא התחבר באופן עמוק ובלתי צפוי לשמחת תורה בחצר החסידית ונפשו פשוט נמשכה לשם כמו מגנט".
תהליך התשובה של האב הוביל אותו אל חצר חסידות סקווירא. האם, שראתה את העולם בעיניים שונות, בחרה בדרך אחרת. "אמא לא התחברה לתהליך המורכב הזה. זה היה קשה מאוד למשפחה ואני גדלתי בעיקר עם אמא, כך שלאורך כל הילדות לא היה לי קשר משמעותי ורציף למסורת, אבל בכל זאת משהו בנפשי התלהב מכל דבר שקשור באידישקייט. אני זוכר רגעים בודדים אך עוצמתיים שבהם אבא שלי בונה סוכה ואני עומד שם כילד קטן, עיניי נוצצות מהתרגשות.
"וכמובן, כשאבא לקח אותי לסקווירא, לחגוג את שמחת תורה, חוויתי רגעים קסומים שנצרבו בזיכרוני היטב, כמו אש שלא כבתה. אבל החיבור האמיתי לא הפך למשמעותי בחיי עד שהתבגרתי, אז התחלתי בעצמי לצעוד בשביל ההתקרבות אל השם ואל חיי המצוות".
התבגרות בצל כאב
לאחר שנישאו, בנו יונתן ורעייתו את ביתם בארצות הברית. הם החלו לצעוד יחד במסע הדרגתי של התקרבות ליהדות, ובראשית שנות התשעים קיבלו החלטה משנת חיים – לעלות לארץ הקודש ולקבוע את משכנם בבני ברק. הם זכו למשפחה ברוכה בת שלושה עשר ילדים, בלי עין הרע. בתוך הסיפור המשפחתי טמון גם כאב עמוק – אחד הילדים, דוד ז"ל, נפטר בעודו בן 14 שנים בלבד, אחרי התמודדות אמיצה עם מחלה קשה. האירוע הטרגי הזה הטביע חותם עמוק במשפחה כולה, כולל הבנים הצעירים, וכשאנו מעלים את זכרו בשיחתנו עולות דמעות צלולות בעיניו של יונתן.
"עברנו מסע כואב מאוד", אומר יונתן בקול שקט, רווי רגש. "דוד נלחם במחלה שלו בכל הכוח, כמו גיבור אמיתי. לצערנו הרב, בגיל 14 המחלה הכריעה אותו והוא עלה השמיימה. הוא נמצא בלב שלנו עד היום, באופן העמוק והנוכח ביותר. גם שאר הילדים שלנו לקחו את האובדן הזה עמוק אל ליבם. זה פצע שלעולם לא יגליד באמת".
זיכרונות משמחת תורה בחסידות. כ"ק האדמו"ר מסקווירא (שוקי לרר)
למרות הקשר המשפחתי של אביו עם קהילת סקווירא, כשיונתן היל הגיע לארץ הוא עדיין חיפש את הדרך הרוחנית שלו עצמו. "התגוררנו בבני ברק ואני חיפשתי בצמא מקום תפילה שיחבר אותי עוד יותר לריבונו של עולם. בימים הנוראים התפללתי כמה פעמים באחד המניינים בישיבת פוניבז'. זה היה מעמד מאוד מרומם ויפה, אבל עדיין הרגשתי שחסר לי משהו. משהו שידבר יותר אל הנשמה שלי.
"אחרי כמה שנים של חיפוש משך אותי חבר טוב בעדינות לבית הכנסת של חסידות סקווירא בבני ברק. ברגע שנכנסתי, פתאום הכל חזר אליי בבת אחת. הכל הרגיש לי מוכר להפליא, כאילו שבתי הביתה אחרי מסע ארוך. אפילו זיהיתי חלק מהאנשים, שהיו חברים קרובים של אבא שלי בסקווירא לפני שנים רבות.
"באותו רגע", מספר יונתן, "התעורר בי מחדש הלהט החסידי שהכרתי בילדותי. התפילות הנלהבות, השמחה האמיתית, הניגונים המרוממים – כל אלה ממש החיו את נשמתי מחדש".
לאורך כל השנים הללו לא חדל יונתן היל לרגע מליצור מוזיקה, ללמד ילדים את פלאי הנגינה, לנגן בחתונות ובעצם מעל כל במה אפשרית. "לא הייתה שום סתירה בין ההתקרבות שלי לעולם הרוחני לבין היצירה המוזיקלית שלי. להפך לגמרי. היצירה העניקה לי גם כוחות נפש וגם יכולת להתפרנס בכבוד".
הילדים הצעירים יותר במשפחה, בהם ארי ויענקי, כבר נולדו לתוך בית חסידי אותנטי. הם כבר ראו אור בירושלים עיר הקודש, לאחר שהמשפחה העתיקה את משכנה לשכונת בית ישראל הירושלמית.
"למדתי בחיידר של סקווירא, ובגיל 13 אבא לקח אותי ברגש רב לרבי מסקווירא, להנחת תפילין", משחזר ארי בחיוך. "במהלך השנים המשפחה השתלבה היטב בציבור הכלל-חסידי. הבית שלנו היה תמיד מקום מאוד חסידי ובו-זמנית מאוד מוזיקלי. אני זוכר את אבא יוצא לעבודה בחתונות עם הטרומבון האהוב שלו. זה היה נוף ילדותנו, חלק בלתי נפרד מהזיכרונות שלנו.
"שולחן השבת במשפחתנו הוא באמת חוויה מיוחדת במינה", מספר ארי היל ל'משפחה'. "מגיל אפס ינקנו מאבא את התשוקה הבוערת לעשות מוזיקה, ליצור, לשיר וגם לנגן. בשבתות, כשכל המשפחה הגדולה והמורחבת מתכנסת סביב השולחן, אלו הרגעים הכי נעלים ומרוממים שיש בחיים שלי. אני חושב שהיה לי ברור מגיל מאוד צעיר שאני רוצה להיות מוזיקאי, ליצור מוזיקה שנוגעת בלבבות, לשיר כדי לרגש ולהתרגש".
מלך הקומזיצים
כשארי החל ללמוד בישיבת טשרנוביל בבני ברק התמודדה המשפחה עם מחלתו הקשה של האח דוד ז"ל. "בשלב מסוים נסענו כולנו לאמריקה, שם עבר אחי טיפולים", הוא מספר בקול שקט. "היה קושי של ממש להמשיך ללמוד בארץ ובשלב מסוים החלטתי שאני עובר ללמוד בישיבה בארה"ב, ישיבת געלדצהיילר, לא רחוק מבורו פארק. מאוד נהניתי שם. כשחזרתי לארץ למדתי תקופה בישיבת מיר. אחר כך החלטתי שהגיע הזמן לצאת לעולם עם המוזיקה שלי".
השיר ששם אותו בחזית עולם המוזיקה היה 'לבקש רחמים', שעובד על ידי יואלי קליין ושייע גרוס, חידוש מרגש של השיר שכתב ר' שלמה קרליבך. "נפגשתי איתם והקלטנו יחד את השיר הזה", הוא משחזר בהתרגשות. "זה אחד השירים שהצליחו מאוד, ברוך השם, והוא מושמע עד היום בהמון מקומות. זו הייתה ההתחלה שלי. קיבלתי הרבה מאוד תגובות והבנתי שאני מצליח במה שאני חולם לעשות".
"הרגעים הנעלים ביותר נרשמים כשאני מצליח לרגש יהודים דרך היצירה שלי". ארי היל בשירה
אחר כך הגיעו 'אשת חיל' עם דודי קאליש, ושיתופי פעולה נוספים עם מפורסמים במוזיקה החסידית. "בתחילה לא הייתי בטוח בשירת הסולו שלי, אבל מהר מאוד זה הגיע. באופי שלי אני מאוד ביישן, אז ארך לי זמן להתגבר על זה, אבל כשזה בא – זה הצליח מאוד, בסייעתא דשמיא".
במקביל לסינגלים, יצר היל את מחרוזת הקומזיץ שהפכה אותו לזמר הקומזיצים הכמעט בלעדי של בני הישיבות. "עשיתי מאז מאות קומזיצים. אני חושב שזו היצירה הכי אהובה עליי. אני שר, מספר סיפורים, מכניס את הקהל איתי לאווירה הכי מרוממת, עם המון רגש, וזה מעלה אותי מעלה מעלה".
לשיא הגיעה העשייה המוזיקלית של ארי היל בשיתוף הפעולה עם אברהם פריד בשיר המרגש 'אבא'. שיתופי פעולה נוספים שהפכו ללהיטים היו השירים 'דע לך בני' עם חיים ישראל, 'ואני לא נקראתי לבוא אל המלך' עם קליין וגרוס, שמושר בפורים בכל בית חסידי, 'גירוש העצבות' שכתב נפתלי קמפה, 'הושענא' עם בערי וועבר, 'טַאטַאלֶע קוּם שׁוֹין אַהֵיים' עם משה דוד וייסמאנדל, ועוד שורה ארוכה של להיטים שהפכו אותו לאחד היוצרים המוערכים והמשפיעים ביותר בנוף המוזיקה החסידית העכשווית.
בדרך האח
יענקי היל צעיר מאחיו ארי בשבע שנים. "הלכתי בדרכו של ארי", הוא אומר בחיוך צנוע. "מאז שאני זוכר את עצמי חלמתי ליצור מוזיקה. אני מנגן בפסנתר מגיל צעיר מאוד. ברור שכשראיתי את ארי ואת העוצמה המיוחדת של היצירה שלו, שאפתי להגיע למקומות דומים גם כן".
יענקי הביא רוח רעננה ומשהו חדש אל זירת המוזיקה החסידית. הוא לקח שירים ישראליים שמחוברים למקורות והנגיש אותם לציבור החרדי, תוך עיבוד מחודש ויצירתי של השירים – ולעיתים גם המילים – ליצירה חסידית עמוקה. "גם לפניי היה מי שעשה את זה, בעיקר אברהם פריד, אבל אני לקחתי הרבה שירים שעם ישראל כולו מתחבר אליהם וחיברתי אותם אל המוזיקה החסידית", הוא מסביר. "יש לי אחריות רבה כשאני ניגש ליצירה כזו, בגלל שאני כמובן צריך לברור היטב את התוכן המותאם".
כך גם נולד הקאבר (גרסת כיסוי) לאחד מהשירים שמלווים את המלחמה בשנה וחצי האחרונות – 'לאבא שלי יש סולם'. "זה שיר שמדבר על אמונה עמוקה, על התחזקות בשעת משבר, על היכולת לראות את הטוב גם כשקשה", אומר יענקי, "כש'אבא שלי' הכוונה כמובן לאבא שבשמיים. כששרתי את זה בפעם הראשונה – קיבלתי תגובות מדהימות מהקהל. התחלתי לשיר אותו יותר ויותר והבחנתי שאנשים מתחברים אליו מכל הלב, למנגינה המרוממת וגם לטקסטים המחזקים. יש שם טקסטים ממש נפלאים שנוגעים בנקודות עמוקות בנפש".
הוא הספיק להוציא כמה סינגלים משלו וגם יצירה משותפת עם אחיו ארי, 'מה אני מבקש'. את האבא, יונתן – השיר המשותף הזה מרגש עד דמעות. "יש משהו קסום בשירה המשותפת של שניהם שגורם לי להתרגש עד בכי", הוא מודה בגילוי לב. "בסופו של דבר כל אבא שמח מאוד לראות את הילדים שלו באחדות אמיתית, בשותפות כנה, וגם אם יש ביניהם תחרות – שהיא תחרות בריאה והכרחית לצמיחה, הם תמיד נוהגים כבוד עמוק זה בזה".
ארי: "השיר המשותף שלנו מדבר בדיוק על זה. מה הקב"ה מבקש מבניו? שתהיו מכבדים זה את זה, אוהבים באמת, והשיר הזה מדבר בעד עצמו. זה מרגש אותנו מאוד שהצלחנו, כאחים, ליצור את השיר הזה שמדבר על אחדות בעם ישראל, על שכולנו אחים, אוהבים ומכבדים האחד את השני, בוודאי בתקופה הזו, שהיא תקופה שעם ישראל חווה דברים קשים ומורכבים, ואני חושב שהמסר הזה הוא חשוב מאין כמותו".
המורה הטוב שלנו
שני הצעירים המוכשרים שיושבים מולנו עובדים כמעט מדי יום בעולם המוזיקה. יענקי שר בחתונות מרגשות וארי מתמקד באירועים מצומצמים וסגורים יותר. המוזיקה שלהם כבשה כמעט כל בית חרדי בארץ. אין סיכוי שמצאתם את עצמכם מזמזמים מחרוזת שירי פורים בלי הלהיט 'ואני לא נקראתי לבוא אל המלך'.
בכל סיום מסכת מושר שירו של מרן המשגיח הגה"צ רבי דן סגל שליט"א 'טאטאלע קום שוין אהיים (אבא תחזור כבר הביתה)', שארי היל הביא אותו לקדמת הבמה וללב הציבור. גם הקאברים המיוחדים של יענקי הפכו זה מכבר ליצירות אהובות שמושמעות בכל אתר ואתר.
השמחה חייבת להמשך. שמחת פורים בחצר חסידית (פלאש 90)
למרות ההצלחה, לא גבה ליבם של האחים המוכשרים. כשצעדנו יחד ברחובות ירושלים הקסומים, נעצרנו שוב ושוב על ידי עוברי אורח נרגשים. אחדים ביקשו לומר בהתרגשות כמה השניים האלה נגעו להם בלב ושינו רגעים בחייהם. אחרים ביקשו בביישנות תמונה למזכרת. הצד השווה בכל המקרים הוא שהאחים לבית היל מתעקשים בכל כוחם להישאר יציבים על הקרקע, צנועים ומחוברים.
והאבא? הוא שמח ומאושר לראות את פריחתם והצלחתם של שני בניו. "אנחנו מתייעצים המון עם אבא", מספר יענקי בהערכה. "הוא המורה הטוב ביותר שלנו, האוזן הקשבת והלב המכוון, וגם יודע להוביל אותנו למקומות המוזיקליים הכי מדויקים ועמוקים".
שיתוף פעולה מוזיקלי רשמי בין האחים לאבא עדיין לא יצא לפועל. כשאני שואל את יונתן על כך, הוא צוחק בלבביות. "הם לא מזמינים אותי", הוא אומר בצחוק מתגלגל שממלא את החדר. שני הבנים מצטרפים לצחוק בחום. "הפעם הראשונה שבה שרנו ביחד עם אבא הייתה באירוע המיוחד עם הסולם. זה בהחלט פתח לנו את המחשבה ואנחנו רוצים מאוד להקליט עם אבא חומרים חדשים וגם לשיר יחד בעתיד".
רגע קסום על סולם
הסצנה המיוחדת ההיא, שנגעה בלבבות רבים, שבה עמד האב על הסולם כששני בניו תומכים בו מלמטה, נולדה בכלל במקרה מופלא. "ארי ואני שרים הרבה יחד", מספר יענקי. "אגב, הכימיה בינינו כשאנחנו שרים טובה מהכימיה עם כל זמר אחר. אי אפשר להתאמן על דבר כזה, כי כל הילדות שלנו שרנו יחד סביב שולחן השבת ואנחנו ממש מחוברים בנימי נפשנו בשירה שלנו.
"לאותו מופע מיוחד בחנוכה הוזמנו לשיר, ומי שניגן על הקלידים היה יואלי דיקמן. זה היה אירוע חנוכה חגיגי ומלא אור, והחלטנו להזמין את המשפחה כולה לשמוח איתנו".
ארי: "כך יצא שאבא הגיע לאירוע. כשדיקמן שמע שאבא שלנו נמצא באולם, הוא החליט לעשות מעשה מפתיע. חשבנו שאולי אבא יעלה לשיר איתנו בשיר 'אבא', אבל דיקמן חשב בכיוון אחר לגמרי. הוא בירר קודם לכן עם מנהל האולם אם יש סולם במקום, וכאשר הגענו לשיר המיוחד 'לאבא שלי יש סולם', הוא פתאום עצר את המוזיקה, ביקש שיכניסו את הסולם לבמה והזמין את אבא לעלות עם הטרומבון שלו על הסולם".
המחזה יצא מרגש ועוצמתי. "זה באמת היה מדהים", נזכר יונתן היל בעיניים נוצצות. "היה לי עונג גדול לנגן בטרומבון, למרות שזה קצת מורכב טכנית לעמוד על סולם ולנגן בו-זמנית. אבל באותו הרגע הקסום זה בכלל לא היה עניין. פשוט נהניתי והתרגשתי מעומק הלב.
להישמר מהשפעות זרות. ארי היל עם שמוליק סוכות
"החיבור המשפחתי הזה של כולנו יחד היה הדבר הכי מרגש שחוויתי בחיי. זה היה מיוחד מאוד. וזו, בעיניי, הייתה תמצית השמחה האמיתית. תראה לאן מוזיקה יהודית יכולה להביא אותנו. גם בזמנים הכי לא פשוטים, הכי מורכבים, הגענו לשמחה יהודית אמיתית וטהורה.
"עבורי, כאבא, זו חוויה מיוחדת שאין דומה לה. אני מסתכל על שניהם, שני צדיקים מוכשרים. לכל אחד מהם יש האישיות הייחודית שלו, הכישרונות המיוחדים שלו. אז הם לקחו משהו ממני, אבל בוודאי שהם עבדו מאוד קשה כדי להגיע לאן שהגיעו. הרגשתי שהם עומדים על הכתפיים שלי, אבל הם כבר המריאו למקום הרבה יותר גבוה. הם הצליחו הרבה יותר ממה שאני עשיתי בחיים שלי, ואין תחושה טובה לאבא יותר מלראות את בניו מצליחים הרבה יותר ממה שהוא בכלל העז לחלום".
לגרש את העצבות
פורים של בני משפחת היל הוא יום שמח במיוחד, יום אפוף שירה מרוממת, שמחה אמיתית וניגונים שורשיים. בני המשפחה המורחבת מתכנסים סביב שולחן ההורים, מצוידים בכלי נגינה ובהמון שמחה יהודית טהורה.
אבל ימי הפורים של השנה, כמו אלו של השנה הקודמת, יהיו מלווים גם ברוח התקופה המורכבת והכואבת. "אין בכלל ספק שאנחנו בתקופה שונה מכל מה שחווינו עד כה", אומר ארי במבט מהורהר, "אחת התקופות המורכבות והמאתגרות ביותר שעברו על עם ישראל. אבל כיהודים מאמינים בני מאמינים אנחנו מחויבים להסתכל על הטוב, לראות גם את הניסים הרבים שהקב"ה עושה בתקופה מיוחדת זו.
"כשהמלחמה התחילה, היה לי קשה מאוד רגשית", אומר ארי. "התנתקתי לגמרי מהרגש, כי פשוט לא יכולתי להכיל את הזוועות הנוראיות שעליהן שמענו. אבל עולם כמנהגו נוהג, והייתי חייב להמשיך לשיר. שרתי על אוטומט. הרגש לא היה שם כי פשוט ניתקתי אותו, כמנגנון הגנה.
"מה שכן הצליח לחבר אותי בחזרה לרגש האנושי, אלו דווקא שירי הנחמה הרבים שיצאו לאור בתקופה הזו. שירים של נחמה עמוקה, של תקווה זכה, של אחדות אמיתית בעם ישראל. היו גם המון רגעים מרגשים ויפים שנולדו דווקא בגלל המלחמה הקשה הזו.
"אז בוודאי שזה מורכב, קשה וכואב עד דמעות, אבל אנחנו חייבים לשמוח. יש לנו חיוב רוחני להיות שמחים ואנחנו מודים להשם על החובה המיוחדת הזו. צריכים ללקט כוחות נפש בשביל זה, אבל אני חושב שיש לנו גם תפקיד משמעותי בעת הזו – להרים את האנשים מעפר, לתת להם קצת שמחה, קצת רגש טהור, קצת לחזור לשפיות בתוך כל הכאוס".
יענקי: "רבים מהשירים בתקופה הזו הם בפועל סוג של שירת-תפילה. בשירה הזו שזורות כמויות גדולות של רגש עמוק. עם ישראל ניצב יחד ושר ולמעשה מתפלל להשם בלי מילים. אנחנו רואים את זה גם בסוג השירים שיוצאים ותופסים את הלבבות. אם זה 'עוד יותר טוב', או 'לאבא שלי יש סולם' ושירים נוספים שבאים ממקום של לחזק ולרומם. אני חושב שזה עניין שכולנו מתמודדים איתו בשנה וחצי האחרונות, ולנו כיוצרים בהחלט יש תפקיד לתווך את המוזיקה, לפתוח את הלבבות ולגרום ליהודים להתחבר עוד יותר למקור האמונה".
האב, יונתן: "בבוקר שבו החזירו את ארונותיהם של בני משפחת ביבס הי"ד, בכיתי מאוד. אחר כך הייתי צריך ללכת וללמד מוזיקה, כי זו שגרת חיי. אז בסופו של דבר אנחנו חייבים להמשיך עם השמחה גם ברגעים הכי-הכי קשים, ויש לא מעט כאלו בשנה וחצי האחרונות. יהודי מאמין שכל מה שהשם עושה זה לטובה, והביטחון שלנו בו לא נפגם לעולם. אנחנו מאמינים כפי שכתוב בחז"ל 'כי בשמחה תצאון', מכל צרה אנחנו יכולים לצאת באמצעות השמחה.
להתאים את התכנים לציבור שלנו. יענקי היל בשירה
"בוודאי שלמוזיקה יש חלק חשוב ומרכזי בהוצאה שלנו דרך השמחה. אנחנו לא מבינים הכל ולא מתיימרים להבין הכל. אנחנו אחוזים באמונה שלמה ובביטחון עמוק. זה בידיים של ריבונו של עולם. אנחנו כאן חייבים להמשיך וחייבים להמשיך לשמוח. הרי 'עשיו שונא ליעקב' זו הלכה. זה לא משהו שהוא בר שינוי, ולא משנה מה נעשה. התפקיד שלנו הוא להמשיך להיות יהודים טובים, לעבוד את ד׳, ולמרות הכל – לעשות את זה ממקום של שמחה אמיתית.
"לפעמים אין לנו היכולת להבין כמה השפעה אדירה יש למוזיקה שיוצאת מהלב. לפני כמה שנים ניגנתי באירוע, בשבע ברכות. בסיום האירוע ניגש אליי ראש ישיבה מוכר ואמר לי: 'אתה אולי לא יודע, אבל מה שגרמת פה ללבבות היה חזק יותר מכל שיחה שאני מסרתי'. כמובן שאין באמירה הזו חלילה רצון לבטל שום דבר מלימוד התורה הקדושה, אבל למוזיקה יש הרבה מאוד כוח והשפעה, ואם מנצלים אותם באופן הנכון, אפשר להגיע דרך עולמות המוזיקה אל המקומות הכי גבוהים ומרוממים ביהדות.
"לפני תקופה קצרה, אחרי אירוע שבו ארי שר את 'גרש את העצבות', התקשרה לרעייתי אישה אלמנה שקודם לכן הייתה שבורה מאוד וסיפרה לה בהתרגשות שהשיר הזה ממש הוליד אותה מחדש. הוא גרם לה לגרש מעצמה את העצבות, כפשוטו. זו בדיוק המהות העמוקה של מוזיקה יהודית. להגיע ישר ללב, ולגעת במקומות שלפעמים אפילו המילים לא מגיעות אליהם".
יוצרים באחריות
תחושת האחריות של שני היוצרים הצעירים בולטת מאוד בשיחה. "כשאני ניגש לקחת שיר ישראלי מפורסם, אני חייב להיזהר מאוד, כי אני מודע להשפעות של זה", אומר יענקי. "לזמר שמביא את המוזיקה לקהל יש אחריות רבה. אנחנו משפיעים על הדור הצעיר ויש לנו אחריות מה הדור הזה צורך.
"אבל אני רוצה לומר משהו מעניין: אנחנו יודעים שגם אם חלילה תהיה תקלה ונבצע שיר שפחות מתאים ליהדות החרדית, הציבור לא ייקח אותו. הציבור בוגר ויודע טוב מאוד לסנן. אנחנו מאוד זהירים בזה, אבל היו ניסיונות של זמרים שהביאו שירים שלא התאימו ממש, וזה פשוט לא תפס. הציבור חכם מאוד.
"אז האחריות עלינו, אבל אנחנו יודעים גם לקבל את הפידבק מהציבור, להרגיש מה מדבר לציבור, מה נוגע בו ומה פותח את הלב ומקרב אותו להשם, ולא חלילה להפך. יש גם מקרים שבהם מילים מסוימות לא מת
לקראת האלבום הראשון. ארי היל עם אברהם פריד והיוצר בנצי שטיין בכתיבת השיר "אבא"
אימות, אז אנחנו משנים אותן, כמעט בלי משים, אבל זה משמעותי מאוד, וזאת כדי שיהודי חרדי לא ייחשף לתוכן שלא מתאים לו".
מתי נראה אתכם, האבא והבנים, יוצרים יחד? שאלתי לסיום.
ארי: "אנחנו מאוד רוצים שזה יקרה ואנו עובדים על זה. אנחנו מחפשים משהו מיוחד. אנחנו עוסקים כל אחד ביצירה שלו, אבל מאז השיר עם הסולם הרגשנו שחייבים שאבא יהיה שותף איתנו ביצירה המוזיקלית. את הכל קיבלנו ממנו ואנחנו שואפים ליצור איתו יצירות נפלאות".
יענקי: "כמו שארי אמר, כולנו גדלנו על אבא ועל היצירה שלו, על החינוך המוזיקלי שלו. את הכישרון ירשנו ממנו ואנחנו לעולם נהיה אסירי תודה לו. עכשיו נצטרך לחפש משהו ממש מיוחד שיתאים לאבא, והלוואי שנצליח ליצור יחד מוזיקה".
האב, יונתן: "אני רואה את שניהם, את ההצלחה שלהם, וזה מספיק לי. אם הם יזמינו, אני בטח אבוא. אבל זה באמת לא חשוב. העיקר השמחה שהם מביאים לעולם, שמחה יהודית אמיתית, מתוך יראת שמיים, מתוך מקום אמיתי ממעמקי הלב".
חלום משפחתי
תוכניות לעתיד?
ארי: "אני עובד בימים אלו על האלבום הראשון שלי. זה נשמע קצת מוזר, אבל במשך שנים התמקדתי בסינגלים ולא התעסקתי ביצירת אלבום. הייתי כבר קרוב להוצאת אלבום אבל העניין נדחה פעם אחר פעם, מכל מיני סיבות.
"היום אני מרגיש שאני נכון לכך הרבה יותר. יש לי חומרים רבים שהצטברו אצלי ואני מקווה מאוד, בעזרת השם, שבקרוב יגיע האלבום, שיהיה מיוחד מאוד".
יענקי: "אני ממשיך בעשייה שלי, ביצירה, וחושב על תוכנית שבה אשלב גם נגינה על פסנתר. להיות עם ארי על הבמה, כשאני שר ומנגן על פסנתר, תהיה חוויה מאוד מיוחדת".
ואבא, כדרכו בקודש, מסכם בחיוך רחב: "תראה, כשאני כמעט בן שבעים, שני הבנים שלי הפכו אותי פתאום למפורסם. אני מסתובב בשכונה ופתאום באים אליי אנשים ואומרים שראו את המופע עם הסולם ומאוד התרגשו. אז זה מחמם את הלב, ואולי עוד נעשה שיתופי פעולה יפים בהמשך.
"בינתיים אני ממשיך במה שעשיתי כל חיי: לתת לילדים את הכלים ליצור מוזיקה, להתחבר לרגש ולהשפיע דרך עולמות המוזיקה – שהם עולמות נעלים מאוד-מאוד – על החיים שלנו כולנו. ואם שני הבנים שלי הולכים גם כן בדרך שלי, ומצליחים לעורר יהודים לאביהם שבשמיים, והיה זה שכרי".
