היו לדינה חדד רק 4,500 שקלים, ומוכר הפרוכות אמר שהמחיר הוא 10,000. אבל זמן לא רב אחר כך, ביום ההילולה של התנא נחום איש גמזו, הם תלו סביב ציונו פרוכת חדשה | בכל בוקר היה בעלה של עליזה מזור, גר הצדק, עובר ליד ציונו של בנימין הצדיק, רואה את העזובה וליבו כואב. את כאב הלב הזה תרגמו שניהם לפעילות מרהיבה | ושרה לימון לא מוכנה לעזוב את ביתה הקרוב לציונו של התנא רבי שמעון בר יוחאי, למרות שהמקלט רחוק והמצב מתוח. היא נמצאת שם, פעילה בארגון למען צביון המקום, מתפללת ורואה אור בחייה | לקראת ל"ג בעומר שלוש נשים מיוחדים שמתמסרות לשמירת ציונו של צדיק, משתפות אותנו באתגרים | זכותם תגן עלינו
"גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן" (חולין ז ע"ב), אומרים לנו חז"ל. ונאמר בזוהר הקדוש (שמות טז ע"ב) שאם לא תפילת המתים עבור החיים, לא היו החיים מתקיימים אפילו חצי יום.
כל מי שהייתה פעם בציונו של צדיק, ראתה בוודאי את הפרוכת שעל ציונו. את המקום המתוחזק. את הכנסת האורחים בצורת פינת שתייה או יותר מכך.
מאחורי כל אלו יש עשייה רבה, ומאחורי העשייה הזו יש מישהו שדואג להניע אותה. מישהו שקונה, מנקה, מארגן, מסדר, מקדיש מחשבה וזמן ולב גדול.
לקראת ל"ג בעומר שלוש נשים מיוחדות מצפת וממירון, שרואות כשליחות חייהן את הדאגה לציון הצדיק, שיתפו אותנו במה שקורה שם, מאחורי העשייה. הן אלו שנמצאות שם כדי לדאוג שהמקום יהיה מתוחזק ומטופח, שיקבל את פניהם של המתפללים באווירה מכובדת, שיאפשר ליהודים לבוא ולשפוך לב על ציון הצדיק.
לא תמיד זה קל, אבל תמיד – כך הן מספרות – תמיד ממלא התפקיד הזה את הלב באור, וזכות הצדיק נותנת להן כוח.
משוחחות איתנו:
דינה חדד מסמטת גמזו, גרה בסמיכות לציון התנא נחום איש גמזו זיע"א ודואגת לכל מה שצריך;
עליזה מזור שמוסרת את הנפש עם בעלה ר' אברהם על ציונו של התנא בנימין הצדיק זיע"א;
ושרה לימון שמפקחת במסירות על שמירת הקדושה בציונו של התנא קדישא רבי שמעון בר יוחאי זיע"א.
חלום רקום
כמעט כל מי שהגיעה לציונו של התנא נחום איש גמזו, פגשה בדינה. אישה מאירת פנים שמבקשת רק טוב על עם ישראל.
"אולי יש לך משהו בשביל הצדיק? אנחנו מכינים לו פרוכת חדשה", אני זוכרת את דינה מבקשת מהבאות לתפילה. גם אני זכיתי לתת כמה פרוטות עבור המטרה הקדושה. ועכשיו כשהפרוכת היפהפייה פרוסה לנגד עיניי, אבני חן מעטרות אותה והמילים הממליצות טוב: "נדבת עם ישראל" רקומות עליה בפסי זהב מבריקים, אני מתרגשת לראיין את האישה שלא ויתרה למציאות, וראתה ניסים.
דינה, איך זה לגור קרוב כל כך לציון תנא קדוש?
"זכות עצומה. הרבה פעמים אני שואלת את בורא עולם למה הוא בחר בי להיות קרובה לצדיק. אני אישה פשוטה, ובכל זאת – הוא זיכה אותי לגור קרוב כל כך לצדיק ולדאוג לציון שלו, לעזור במה שצריך, אם זה בניקיון, אם בשמירה על הסדר, אם בלהעביר חשמל מהבית או לאחסן שתייה במקרר עבור המתפללים, ובפרט עזרה לקראת יום ההילולה בט"ו באב", משתפת דינה ומספרת לנו עוד על השורשים החזקים הנטועים היטב באהבת הצדיקים עוד מתוניסיה:
"אני הגעתי מג'רבה אי הכהנים. מגיל צעיר ניקיתי את בית הכנסת הגדול בג'רבה שנקרא 'אלגריבה'. בבית הכנסת הזה יש מקום מיוחד להדלקת נרות לצדיקים, יש שם קערות גדולות מלאות שמן ובתחתיתן מעט מים. זכיתי להכין בעצמי את הקערות האלו. היו שם ישועות גדולות".
מתי הגעת מתוניסיה ארצה? ואיך הגעתם קרוב לצדיק?
"בשנת תש"נ עליתי ארצה עם משפחתי. בהתחלה גרנו במרכז קליטה בבאר שבע, אחרי שהתחתנתי עברתי לגור בצפת ברחוב הרצל, וכמה שנים אחר כך זכינו לקנות בית בסמטת גמזו. מאז, כבר עשרים ושלוש שנה שאנחנו כאן ליד הצדיק, קשורים אליו בלב ובנפש".
לשאלתי באיזו תדירות היא מבקרת בציון, היא עונה: "לא סופרים. בקיץ המון, בחורף קצת פחות. אני באה, מתפללת בערבית שהיא שפת האם שלי ובה קל לי יותר לבטא את עצמי, ומבקשת את כל מה שיושב לי בלב. הרבה דברים שאני מתפללת עליהם – אני רואה בהם אחר כך ישועה. וגם מה שאני לא רואה בעולם הזה, אין לי ספק שאראה בעולם הבא את הישועות שלי".
דינה, ספרי לנו את סיפור הפרוכת המופלאה.
"תמיד חלמתי לתפור פרוכת לצדיק אבל לא היה לי הכסף הדרוש. ניסיתי לגייס מהממשלה ולא הצלחתי. הבנתי שאין ברירה אלא להתחיל לגייס את הכספים מעם ישראל, לכן התחלתי לאסוף מהמתפללות. בעלי אמר לי: 'יחשבו שאת קבצנית!' אבל לא היה לי אכפת. לא יכולתי לסבול שבציונו של הצדיק תלויה פרוכת קרועה ודהויה כזו. פרוטה לפרוטה התקבצה, אספתי ואספתי, אבל לתפור פרוכת זה עסק יקר, והפרוטות שהצלחתי לגייס עדיין לא הספיקו. לפני כל הילולה קיוויתי שהפעם נצליח לתפור, והתאכזבתי בכל פעם מחדש לגלות שגם השנה הפרוכת הקרועה עדיין תשמש בקודש. אבל לא התייאשתי והמשכתי לקוות".
אמונה בניסים היא חלק מההווי בציון. ידוע הסיפור על התנא נחום איש גמזו שלא התייאש גם כשמצא עפר בתיבת היהלומים שגייסו אנשי ארץ ישראל לקיסר הרומאי, ואמר: "גם זו לטובה". מבורא עולם יורד רק טוב, ואם כך קרה – טובה נפלאה נסתרת כאן. רוח האמונה היוקדת ניצחה את הטבע. "זהו לא עפר רגיל, אלא עפר של אברהם אביהם, שסגולתו להרוג את האויבים", המליץ אליהו הנביא שהתגלה בדמות שרו של קיסר. התנא חזר ארצה עם תיבה מלאת מרגליות.
גם הפרוכת תגיע, ידעה דינה בבירור. ואכן, הרצון והכיסופים הצמיחו ישועה נפלאה. וכך מספרת דינה על הישועה:
"חלפו ארבע שנים של המתנה. נסעתי לחתונה של בן אחותי בבני ברק, ונשארתי ללילה. בבוקרו של יום, בעודי צועדת ברחוב רבי עקיבא, ראיתי חנות של תשמישי קדושה ופרוכות. חשבתי לעצמי: למה שלא אנסה לשאול, אולי יבואו לקראתי בעניין הפרוכת? נכנסתי ומצאתי את המוכר. סיפרתי לו את כל הסיפור וביקשתי שכשיגיע לצפת יבוא לראות את הציון ולתת הצעת מחיר. מייד אחר כך שכחתי מכל העניין.
"והנה ביום שישי אחד, כמה חודשים אחר כך, כשאני מוכרת פריקסה ללקוחות שלי, הטלפון מצלצל. 'גברת חדד? כאן נתן מבני ברק'. התרגשתי ויצאתי להראות למוכר את הציון. הוא מדד את המצבה ואמר לי: 'גברת, זה עסק יקר פרוכת לכזה גודל מצבה, נעשה לך בעשרת אלפים'. ידעתי שסכום כזה אין לי בוודאי, אבל בורא עולם גדול, ופרוכת צריכה להיות. הלכתי לספור את הכסף. אני סופרת וסופרת, ומגלה שיש לי ארבעת אלפים וחמש מאות. מה עושים? זה נראה כל כך קרוב הפעם. נאנחתי בהשלמה מול האמצעים הדלים ודיווחתי למוכר שאין לי אפשרות לשלם את המחיר הגבוה. אבל אז ר' נתן מבני ברק הפתיע אותי: 'אני לוקח ממך את הארבע וחצי, ואת תמשיכי בנחת, בלי לעבוד קשה, לגייס את יתר הסכום. ילך – ילך, לא ילך – אני תורם לכבוד הצדיק'.
"הרגשתי דחיפה מהשמיים. זה היה יום שישי כאמור. התחלתי להתרים במרץ. עד יום רביעי שלאחריו גייסנו עוד ששת אלפים. תשאלו אותי איך? ניסים וישועות. אישה אחת תרמה חצי מדמי הביטוח הלאומי שלה, עוד אחת נתנה לי צ'ק של סכום יפה. תרומות הגיעו ממקומות לא צפויים, ובמהירות הבזק. ר' נתן עצר את כל העבודה ועסק רק בפרוכת שלנו, כדי שהיא תהיה מוכנה ליום ההילולה הקרב ובא. ואכן בצהריים של יום ההילולה כבר התקינו את הפרוכת", עיניה של דינה נוצצות בברק מיוחד כשהיא מעיפה מבט בפרוכת, פרי עמלה המבורך. "ואת רואה את זה?" היא מצביעה על ההקדשה. "ר' נתן אמר לי: נכתוב על הפרוכת 'נדבת הרבנית דינה', אבל אני לא רציתי שום רבנית, היופי של הפרוכת הזו היא שהיא נדבת כל עם ישראל. כולם, כולם נתנו, והטוב של כולם נמצא כאן".
לראות את מנחת האהבה לצדיק שאספה דינה, זה להרגיש את הטוב של עם ישראל. מזמינה גם אתכן, קוראות יקרות, לראות את הטוב הזה ולזכות להרגיש איך סוגי עפר שונים בחיים, נהפכים בבת אחת לזהב.
קופה של צדקה
את עליזה מזור, כמעט אין צפתית שלא מכירה. עליזה היא אישה רבת פעלים ואהובה על כולן. "תשמחי את בעלך והשם ישמח אותך!" עליזה מברכת כל אישה במאור פנים וטפיחת כתף, נותנת עצות טובות לשלום בית ולחיים מאושרים.
יחד עם בעלה אברהם, ממלאת עליזה שליחות יקרה במסירות נפש: הקמת מרכז רוחני בציונו של התנא בנימין הצדיק, ועבודת גבאות שחולשת על כל שעות היום והלילה.
איך הגעתם לתפקיד הגדול הזה?
"השם סלל לי מסלול מיוחד", משתפת עליזה בסיפור חייה הבלתי שגרתי. "בעלי הוא גר צדק ירא שמיים וצדיק שהגיע מהדת המוסלמית. הראשון לציון והרב הראשי לישראל הרה"ג אליהו בקשי דורון זצ"ל גייר אותו, גם ליווה אותו בדרכו לעולם התורה והמצוות, ובהמשך לאחר שברצון השם בדרכיו המופלאות התארסנו, גם חיתן אותנו", מפתיעה עליזה. דמותו רבת ההוד של הרב אברהם מזור עולה לנגד עיניי. זקן היורד לו על פי מידותיו, וכולו אומר הדר. תמיד מזדרז לסדר עוד משהו בהיכל בית המדרש או בציון עצמו, וביתר הזמן יושב והוגה בתורה.
"נולדו לנו שני ילדים. כשבני הגדול היה בכיתה ה' בעלי ביקש לעבור לצפת. הוא חפץ ללמוד תורה בעיר הצדיקים. וכך לפני שלושים ושתיים שנה הגענו לצפת", משתפת עליזה על ההגעה לעיר הרוח, שם היא משמשת עד היום גם כמדריכת כלות ויועצת נישואין.
"בעלי החל מייד להסתופף בצילו של הרה"ג רפאל כהן שליט"א, נשיא מוסדות 'יתד התשובה' בצפת, ונכנס לכולל האברכים שלו. בדרכו לכולל היה עובר דרך ציונו של בנימין הצדיק. המקום היה עלוב ועזוב. שני בלוקים בודדים ועץ קטן לידם. זה הכל. המקום לא היה נגיש, והדבר כאב לבעלי. איך ציון התנא הקדוש הזה נראה כך?! כשדיבר על כך עם הרב רפאל, הרב בירך אותו בחום: 'ברוך אומר ועושה! תתחיל לעשות מעשים, לסדר ציון ראוי לשמו לצדיק, ונעזור לך!' כך לאט לאט התחיל בעלי לגייס כספים בשביל לטפל במקום, כשהגאון רבי אליהו בקשי דורון זצ"ל ויבדלח"ט הרה"ג רפאל כהן שליט"א מלווים אותו בכל הנדרש. בעלי קשור מאוד לצדיק הקדוש הזה, הוא גם חלם עליו מספר פעמים".
ואיפה המקום שלך בהקמה של הציון?
"אני התחלתי להתרים את הנשים לאותה המטרה. אני זוכרת את עצמי הולכת עם שקית ענקית שמכילה כמות עצומה של אגורות לחנות חומרי בניין, ואומרת למוכר: 'הנה רשימה של מה שאנחנו צריכים בשביל הציון, הנה שקית התרומות, לא יודעת למה זה מספיק, אבל תספור…' המוכר הצדיק נתן לי את כל הכתוב ברשימה ולקח את השקית, כשהוא אומר: 'זה מספיק! היתר תרומה בשביל הצדיק', מספרת עליזה בהתרגשות וממשיכה לפרט את סדר המאורעות שגרם לציון הקטן דאז להפוך למרכז הרוחני שהוא אבן שואבת לכל בני העיר:
"כשכל החומרים היו בידינו, הגיעו מתנדבים בעלי מקצוע. נגר עשה עבודת נגרות, חשמלאי סידר את החשמל ועוד ועוד, עד שהציון היה מסודר, אבל עדיין לא היה תחום במבנה. ובכל זאת, כל יום שישי נערך בו מניין של פלג המנחה. יום אחד עבר שם הקבלן אלכס בראט. הוא ראה את המקום והחליט לתרום קיר אחד שיתחום מעט את הציון. בהמשך בעלי הביא קבלן נוסף והוא המשיך לבנות קיר שני, וכך, בעזרת תרומות של אנשים טובים התקדמו עוד ועוד עד שהמבנה היה מושלם. אחרי שהמבנה קם היה צריך למלא אותו בכל הדרוש לבית הכנסת, ושוב נדבת ליבם של עם ישראל פעלה. זה תרם מנורות, זה תרם תיבה לתפילה ועוד.
"צריך להבין", עליזה מדייקת את מהות הנתינה. "לבנימין הצדיק אנחנו נותנים עם כל הלב. אני מגיעה יום יום לנקות, לשטוף ולסדר את המקום. ואם חסר כסף בקופה, אנחנו קונים מהכסף שלנו. תיקונים, קפה, חלב, חומרי ניקוי, מגבות… ההוצאות רבות. עכשיו למשל אני מתרימה לתיקון הנזילה בגג של הציון. כל שקל ששמים כאן בקופה של הצדיק הולכת לצדקה, לכל שקל יש מטרה!" מחזקת אותנו עליזה במצווה הכל כך חשובה ומוסיפה לסבר את אוזנינו בחסדים שזורמים בציון מאנשים טובים שאכפת להם: "ישנן נשים צדיקות שמגיעות לכאן ושוטפות את הציון בלילה. יש נשים שבאות ומסדרות את הספרים במקום. אנשים באים ותורמים דברי מאפה לטובת בית המדרש והכולל. לפעמים אנחנו מכינים סיר קוסקוס גדול ומביאים ללומדים משהו חם אחרי עמל התורה של הבוקר. אין סוף של נתינה יש בו, במקום הזה".
ומה נותן לך כוח להמשיך בעבודה הפיזית הלא פשוטה יום אחרי יום?
"התפילה בציון הקדוש נותנת לי כוח. אני באה, אומרת תהילים ובוכה על עם ישראל. כבר עשרים שנה של עבודה יום יומית בשביל הצדיק מאחוריי. שנמשיך עד 120! אצל בנימין הצדיק רואים ישועות, ובפרט בפרנסה. בגמרא מובא סיפור על אישה ענייה שבאה וביקשה מבנימין הצדיק שיפרנס אותה. באותו הזמן הקופה הייתה ריקה, ולכן פרנס אותה ואת שבעת בניה מכספו, ועל כך הוסיפו לו מהשמיים 22 שנה. מכאן הסגולה הגדולה לפרנסה", מחזקת אותנו עליזה לבוא לבקש על פרנסה, אבל לא רק: "הישועות כאן מגיעות בכל התחומים. אחת הנשים הייתה באה לכאן להתפלל לזרע קודש של קיימא. אחרי תקופה שנעלמה, יום אחד אני רואה אותה מגיעה עם תינוק קטן, היא מסתכלת עלי בעיניים נוצצות ואומרת: 'עליזה, באתי להודות!'
"מתי שתבואו – תפעלו ישועות. רק תבואו!" עליזה מסכמת ומכניסה בי רצון לעזוב את הכל ולגשת לעזרת הנשים היפהפייה, שווילונות קטיפה בצבע בורדו מעטרים אותה, והתחושה בתוכה כל כך נעימה ומחברת.
ספרי לנו על המקום. מתי הוא פעיל? מה קורה בו?
"בכל שעות היום והלילה קיימים מניינים של תפילה במקום. הבן שלי יעקב, שיהיה בריא, הוא החזן, ויחד עם אביו משמש גם כגבאי. אחרי תפילת שחרית פועל כולל אברכים עד הצהריים.
"המקום פעיל כל השנה. בימים הנוראים מתקיימות הסליחות המפורסמות. כל צפת מגיעה. הרחוב מתמלא מפה אל פה. ביום הראשון של חנוכה אנחנו מחלקים סופגניות לכל מי שמגיע. מאות סופגניות מחולקות שם. בה' באייר מתקיים יום שכולו תורה עם רבני העיר, ויש גם יום ההילולה בתאריך כ"ז במנחם אב. בכל שנה אנחנו מזמינים ליום הזה מאות מנות ועושים הילולה מפוארת לצדיק. לכבוד האירוע סוגרים את הכביש, המשטרה ומד"א מלווים את האירוע".
לשאלתי איך מקבלים במקום נשים שבאות בלבוש שאינו הולם את כללי הצניעות, עליזה עונה: "אני לא מעירה לאף אחת! לבת ישראל צריך רק להאיר פנים ולקרב אותה. הן מבינות לבד איך צריך להתלבש כשהן מרגישות רצויות, ומכבדות את המקום".
תגידי עליזה, חשבת שכך ייראו חייך? עמוסים ותוססים ומלאי פעילות והתנדבות?
"לא חשבתי על זה ולא תכננתי כך את החיים שלי. הקב"ה הוא שבחר בי לתפקיד הזה ונתן לבעלי רצון וחשק לתרום את חייו למען הצדיק הזה. בעלי מסור למקום בצורה שאי אפשר לתאר. את כל המלגה שלו היה נותן בשביל לפאר ולרומם את הציון של הצדיק. בשמחות המשפחתיות הוא פתאום נעלם. מחפשים אותו בשולחן הכבוד והוא איננו. 'איפה ר' אברהם?' שואלים כולם ועונים בעצמם את התשובה: 'הוא הלך לראות שהכל בסדר אצל רבי בנימין…' ובשבילי – כל דבר שעוזר ללימוד התורה ולעבודת השם של בעלי הוא קודש. אני תמיד אומרת: בורא העולם משלם! זכות הצדיק תעמוד! ותאמיני לי, אף פעם לא הפסדנו".
קרובה אל הקודש
שרה לימון מתגוררת ביישוב מירון בסמיכות לציון התנא קדישא רבי שמעון בר יוחאי זיע"א, ואחראית על ארגון 'שמן משחת קודש', ארגון שהוקם אחרי אסון מירון במטרה לשמור על הצניעות בתוך הציון הקדוש.
מה את יכולה לומר על הזכות לגור ליד רשב"י?
"לגור כאן זאת מתנה מבורא עולם. בורא עולם ריחם עלי והציב אותי כאן. כבר שש שנים שאנחנו גרים במירון, וכל יום הוא מתנה בפני עצמה. כשאני אומרת שאני גרה אצל רבי שמעון בר יוחאי במירון, תמיד התגובה היא: איזו זכות יש לך! אבל יותר מהזכות, אני מרגישה שיש כאן רחמים מהשמיים עלי. לגור אצל הצדיק זה כמו טיפול נמרץ, השם ידע שאני צריכה את הקרבה הזאת והביא אותי הנה", משתפת שרה בקשר המיוחד לרשב"י, ועוד מחזקת בכוח הצדיק דווקא במצב הלא פשוט שאנחנו מצויות בו היום:
"הצדיקים לא סתם קרויים חיים, זה כפשוטו. הצדיק כאן פועל עבורנו, לוקח את התפילות שאנחנו מתפללים ומעלה אותן לפני בורא עולם. עכשיו כשהמצב מתוח, ומירון הפכה ליעד אסטרטגי עבור האויב, מאתגר יותר להיות כאן. ובפרט שאין בביתנו ממ"ד והמקלט נמצא במרחק. אבל כדאי הוא רבי שמעון שנוסך בנו ביטחון. אני מרגישה מוגנת כאן למרות הכל. הטילים נופלים על ההר השמם ולא עלינו, ברוך השם. אמן שיימשך כך. אני מודה שזה מאתגר, אבל גם כשהמשפחה מבקשת שנרד אליהם למרכז, אנחנו לא מוכנים להיפרד מהצדיק. רבי שמעון אמר שראוי לסמוך עליו בשעת הדחק. אנחנו בשעת דחק גדולה מאוד, ולבוא לכאן זה כמו אוויר לנשימה.
"בכל יום שלישי", מספרת שרה, "באחת עשרה בבוקר, מתקיימת בציון תפילת נשים מיוחדת. מגיעות נשים מצפת והסביבה, אבל גם ממקומות רחוקים יותר, ומתפללות על הגאולה. עומדות במעגל גדול בתוך עזרת הנשים ואומרות 'נשמת' ו'פיטום הקטורת' ועוד תפילות מיוחדות של בקשה לגאולה והחזרת השבויים. אחר כך אנחנו באות יחד לרבי שמעון וצועקות צעקת הלב שקטה יחד. גם נשים רחוקות מצטרפות אלינו. אחת מעוררת את חברתה. צועקים ביחד את כל כאבי הלב לפני בורא עולם, וזכות התנא הקודש ממליצה טוב על כולם. זה עוצמתי מאוד. הייתה פעם אחת שקצת לפני התפילה נחתו טילים במירון בזמן שכולן היו בדרך לפה. זה היה מפחיד, אבל לקחנו את כל הפחד להתעוררות לתפילה", מספרת שרה ומוסיפה עוד על גילוי כוחו של התנא כפי שהרגישה:
"כשהגענו למירון לפני שש שנים, לא הבנתי מה זה אומר להיות קרובה לצדיק. אבל אז הגעתי לציון ונפתח לי כמו מסך. פעם ראשונה זכיתי להתעוררות הלב בעוצמה כזאת, שכמעט אי אפשר להכיל. אחרי כמה שניות של התרגשות ברמות שאי אפשר להסביר נסגר המסך, ולא חזר עוד. זה הספיק. הרגשתי שקיבלתי זכות מיוחדת להיות במקום הזה, שנבחרתי, ויש לכך מטרה".
כששרה אומרת מטרה, אני נזכרת בנוכחותה המלאה בציון ובהנהגתה קבוצת נשים צדקניות שמגיעות לכאן, כל אחת בתורה, ומזכות את בנות ישראל להגיע לפני הקודש בלבוש הולם. והכל במאור פנים, ובאהבת ישראל אמיתית. בלי לבייש שום בת ישראל, חלילה.
שרה, תוכלי לספר לנו על הארגון שאת אחראית עליו?
"אני אחראית על ארגון שנקרא 'שמן משחת קודש', ארגון שדואג למראה המתאים של הנשים המגיעות לציון. אישה מאיתנו עומדת בכניסה ומגישה לנשים שזקוקות לכך צעיף גדול או חצאית. הארגון הוקם לפני שנתיים וחצי, קצת אחרי אסון מירון, במטרה להגביר את הקדושה במקום".
ולשאלתי אם רואים שיפור בעקבות פעולות הארגון, שרה עונה: "ודאי, ישנו שיפור גדול. יש כבר נשים שמגיעות לציון בכיסוי ראש, ובתלבושות כשרה יותר. ומי שלא מצליחה לבוא כנדרש – אנחנו מסבירות לה בנועם, ומציעות לה כיסוי. הרוב משתפות פעולה ומבינות".
איך את מתכוננת לקראת ל"ג בעומר?
"ל"ג בעומר – הוא השיא. הוא הדובדבן שבקצפת של הציון הקדוש. הוא יום הכי קסום שיש. עברנו תלאות רבות בשנים האחרונות, כולל ל"ג בעומר שקט בלי הילולה. הרגשנו שחתכו בנו בבשר החי. התחננתי שייתנו לנו את ההילולה. היה קשה להיכנע למציאות שהשוטרים בפנים ואנחנו בחוץ. מה שחיזק אותנו היה האמונה שכך השם רוצה.
"וכמובן, באף שנה לא מוותרים על הזכות להיכנס לקודש ביום הקדוש הזה. מי שבאמת מבין מהו כוח של צדיק לא מוותר. המניעות לבוא צדיק הן מלחמה של כוחות הקדושה מול כוחות הטומאה. מלחמה רוחנית ממש. אנחנו חייבים לפעול למען הקדושה והצדיקים. אי אפשר לוותר".
את רואה ישועות בציון?
"יש בעולם סיפורים רבים של ישועות בעקבות תפילה אצל רשב"י, ודאי שיש, וגם לי. זכורה לי התפילה הראשונה אצל רשב"י. הייתי בחורה בעלת תשובה שמתגוררת במדרשה, וסובלת מאוד מאחת החברות לחדר. הגעתי טעונה, בכיתי והתפללתי שהשם יושיע אותי מהתסבוכת עם אותה בחורה. יומיים לאחר התפילה אם הבית הוציאה אותי מהחדר והעבירה אותי לחדר פרטי, מה שהיה פתרון מושלם למצוקה שלי באותה העת. ראיתי בחוש שיש כוח לתפילה. מאוחר יותר התמודדתי עם בעיה רפואית מורכבת. בכל פעם הייתי באה ומתחננת לנס גדול, ואכן הוא קרה. עם הזמן יצאתי מהקושי הרפואי לגמרי", משתפת שרה, אך גם מסייגת:
"ואף על פי שיש ישועות, לרוב אצלי אין תפילות מסוג ה'כספומט' של 'ביקשתי ונושעתי'. אני מאלו שמתפללים ומתפללים, מבקשים ומתחננים, ועדיין הישועה רחוקה מהם בתחומים חשובים מאוד בחיים. למרות זאת אני ניצבת על עומדי, מתפללת. באחת הפעמים שטסתי לקברי הצדיקים באוקראינה, פגשתי רווקה מבוגרת. היא שמעה ממני את הסיפור שלי וגם שמעה שכבר פעמים רבות טסתי להתפלל לישועה הנצרכת לי. היא הסתכלה עלי, פערה עיניה בתימהון ושאלה: 'לא קיבלת את מה שאת רוצה אז למה את ממשיכה לבוא?' 'אני צריכה את הצדיק בשביל לחיות. אני באה כי אני חייבת כוחות לעבור באמונה את המסע שבורא עולם תכנן עבורי', השבתי לה.
"התפילה אצל הצדיק נותנת לי אור ובהירות בדרך, בים החיים הגועש. באים לכאן עמוסים וטעונים, מתפרקים ומתפללים ויוצאים בהרגשה שיש סיבה ויש מסובב. גם אם אני לא מבינה את החיים שלי אני יוצאת רגועה. הכל בסדר. השם כאן! ואז שוב נופלים ושוב באים, ומתחזקים וקמים. אין כמו ה'רוח חיים' שאפשר לקבל בקברי הצדיקים. תעשו את כל ההשתדלויות לבוא ולפעול ישועות לכן ולכל עם ישראל", מבקשת מאיתנו שרה. הלוואי שנזכה לכך!
