המרוץ הבלתי נגמר: כך הפכה החתונה לעסק משתלם – רק לא להורים | תחקיר 'משפחה' חושף את הכוחות שמלבים את סחרור המחירים: לחץ חברתי חונק שמשעבד משפחות, מתווכים שחוגגים על גב ההורים, ותעשיית יוקרה משומנת שמעצבת סטנדרטים בלתי אפשריים בעידן שבו הכל מתועד, נמדד, והתחרות להיראות טוב יותר רק מחריפה | האם מישהו יעז לבלום את הסחף – או שנמשיך לשלם ולשתוק?
ישראל פלר
השעה אחת אחר חצות. בבית מדרש קטן באחת השכונות החדשות בירושלים, סביב שולחן עץ ארוך, יושבים שישה עסקנים. על השולחן פזורות ערמות ניירת – בקשות סיוע מאברכי השכונה, רובם בפרק 'האיש מקדש'. חתונות הילדים מתקרבות, והם עוברים על המספרים בשתיקה. מקרה אחר מקרה, משפחה אחר משפחה, כולם מספרים אותו סיפור: משבר הוצאות החתונות הולך ומעמיק.
"מדובר באברך שמעולם לא נזקק לעזרה", מצביע אחד העסקנים על התיק שמונח לפניו. "הוא מפרנס את ביתו בכבוד, משלם שכר לימוד בזמן, אפילו תורם לקופות צדקה".
הגבאי מהנהן: "עד שהוא התחיל לחתן את הילדים".
החתונה הראשונה עוד איכשהו עברה, השנייה כבר דרשה להטוטנות פיננסית. עכשיו, כשהוא ניצב בפני חתונתה של בתו השלישית, עם מחירים שממשיכים לזנק וללא שום קרן חיסכון שממתינה ברקע, הפער בין ההכנסות להוצאות נראה כמו תהום שאין ממנה מוצא.
ר' מנדל, המבוגר שבחבורה, מניח את משקפיו על השולחן ומשפשף את עיניו העייפות. "לפני שנה", הוא אומר, "הסכום שאישרנו היה מספיק ליותר מכל הוצאות החתונה. היום? זה בקושי מכסה את המנה העיקרית באירוסין". הוא מניד בראשו. "עוד הוצאה מיותרת שצמחה בשנים האחרונות לממדים לא נתפסים".
ר' מנדל מרים דף נוסף מערמת הבקשות. "יש לנו פה אברך", הוא אומר בקול שקט, "שלָקַח הלוואה כדי להחזיר הלוואה קודמת. והכל בשביל לעמוד בציפיות. בשביל שהבת לא תתבייש. בשביל שהמחותנים לא יסתכלו עליו כאילו הוא…"
הוא לא מסיים את המשפט. לא צריך. כולם מבינים. העסקנים מחליפים מבטים. המספרים שעל הדפים מספרים סיפור עגום של קהילה שלמה שנקלעה למרוץ שאין לו קו סיום. מרוץ שבו אף אחד לא באמת מנצח, אבל כולם משלמים את המחיר.
נורמות משובשות
"פעם זה היה פשוט", מסביר ר' חיים דוד כץ, אב שכבר חיתן כמה ילדים. "אירוסין הסתכמו בבורקס, קצת פופקורן, שתייה ומשפחה קרובה. היום? זו סעודה שלמה – צלם, תזמורת, בגדים חגיגיים ומנות בשריות. אירוע שפעם עלה כמה אלפי שקלים בודדים, מגיע היום לעשרים אלף שקל".
אבל המשבר, מתברר, לא מתחיל ונגמר באולם השמחות. לא של האירוסין, ולא של החתונה. "הביקוש גובר, וזה רק חלק מהסיבה למחירים שאליהם טיפסו נותני השירותים", הוא אומר. "אבל לפני שמדברים על המחירים, צריך לשאול קודם: מי בכלל גורם לכל ההוצאות האלה?"
מה שמטריד אותו – ואת כל מי שנחשף לתופעה – הוא השינוי הדרמטי בתרבות השמחות.
"ניקח לדוגמה את נושא המתנות", הוא מסביר. "נוצרה מציאות חדשה לחלוטין. פעם הסתפקו במתנות סמליות – כלי כסף, תכשיטים, סט ש"ס. היום? שבוע לפני החתונה, ההורים כבר מוציאים 15 אלף שקל על ציוד מטבח ומוצרי מזון. בשביל מה? למלא את הבית. הרי הזוג הצעיר בקושי יבשל בחודשים הראשונים, אבל איך הכלה תגשים את החלום שלה לבית מושלם, שבו היא 'האמא' שמנצחת על המטבח? אז קונים – בלי הכרה, בלי פרופורציות.
"זאת רק הדגמה לתמונה הגדולה", אומר כץ. "רשימה אין-סופית של מוצרים יקרים, שבעבר היו מותרות והיום הפכו ל'חיוניים'. מג'ימיקס (מעבד מזון, י"פ), למשל, פעם היה פריווילגיה של בעלי אמצעים. היום? מי שלא קונה נחשב קמצן".
משיחות רבות שקיימנו עם גורמים מעורבים עולה תמונה מטרידה: הלחץ החברתי הוא הכוח שמניע את הסחרור הכלכלי סביב החתונות. התוצאה? מי שמעז לסטות מהנורמות, נתפס לכל הפחות כחריג, ולכל היותר ככיליי, כקמצן.
"תראה איך נולדות נורמות חדשות, שלא היו קיימות עד לפני כמה שנים", נאנח אברך ירושלמי. "ככל שהחתונה מתקרבת, או אפילו במהלך האירוסין, בכל תאריך סמלי בלוח השנה, חייבת להגיע 'הפתעה' חדשה לחתן. ארנק ממותג, קולב מהודר לעניבות, מכשירי חשמל אישיים יוקרתיים – דברים שהיו מותרות בעבר הפכו לציפייה חברתית מחייבת".
ואצל הכלה? אותו סיפור. תיק מעוצב לתכשיטים, מצלמה 'צנועה' ב-4,000 שקל, פנקס יוקרתי עם עיצוב שעולה פי ארבעה מהמוצר עצמו. והכל? בלי שום סיבה מוצדקת. בכל מפגש קטן עם המחותנת, עוד ועוד כספים מתבזבזים, כי 'ככה נהוג'.
ומה יקרה בקרוב, כשחג הפורים יגיע? משלוחי ענק שאינם עוברים בפתח, יעשו את דרכם בין הערים החרדיות. כל משלוח ענק שכזה בין מחותנים, הוא בעלות של כאלף שקלים לפחות. דמי המשלוח בימים העמוסים של ערב פורים, לא כלולים. "ולחשוב שאת כל זה אפשר היה למנוע בדקת שיחה אחת בין המחותנים. כל אחד היה אומר לזולתו: מוותרים על המשלוח המיותר, ובזה היה תם העניין".
שעת המבחן ההורית
"יש שני סוגי הורים שמחתנים", מסביר גורם המעורה היטב בענף השמחות. "בציבור החסידי והליטאי-שמרני, ההורים מטפלים בכל ההכנות בעצמם. הם שולטים בהחלטות, מנהלים את התקציב, וכך גם מצליחים לשמור על איזון מסוים.
"אבל בכ-75% מהציבור הליטאי וברוב הציבור הספרדי – התמונה שונה לחלוטין. כאן, תהליך ארגון החתונה מושפע באופן משמעותי מהאמרגנים, שמכתיבים את הסטנדרטים ומוסיפים שכבה נוספת של הוצאות – שלעיתים קרובות כלל לא היו על הפרק.
מתברר שהשפעתם מכתיבה את גובה ההוצאות הרבה לפני החתונה עצמה. כבר בישיבות, דרך ארגוני 'תומכי תורה' (ת"ת) שמסייעים בענייני נישואין. "האמרגנים יוצרים אווירה מסוימת", מסביר גורם בענף. "הם מקדמים תזמורות וזמרים מסוימים ומקבלים מהם עמלות של עשרה עד עשרים אחוזים. כך נוצר מצב שבו חתונה בלי חמישה נגנים על הבמה ולפחות שלושה-ארבעה זמרים, פשוט לא באה בחשבון. זה לא עניין של מוזיקה טובה; זה עניין של מי גוזר את הקופון.
"תהליך דומה קורה בצילום", הוא ממשיך. "אומנם הכלה היא שבוחרת את הצלם, אבל גם כאן יש 'רוח' חזקה בסמינרים שמכתיבה את הבחירות – איזה סגנון צילום נחשב, איפה חייבים לצלם. משם זה מתגלגל להחלטות על האולם, על האוכל, על כל פרט ופרט. ומי שמנסה לצאת מהתבנית הזו? הוא לא סתם נחשב לא יוצלח, הוא ממש מתבזה על כך".
"יש תחומים שהמחירים בהם התייצבו בעשור האחרון דווקא כלפי מטה", מציין אחד מצלמי החתונות הידועים במגזר. "פעם היה 'טאבו' על צילומים של סטודיו מפורסם מאוד שלא פחת מ – 13,000 12,000 שקלים (כולל הסרטות. י"פ). כיום, בציבור הליטאי המחירים עומדים על 10,000-9,000 ש"ח לחתונה, כולל צילומי חוץ, ובציבור החסידי שבדרך כלל אין צילומי חוץ, המחירים לצלם ומסריט, עומדים על כ-8,000-7,000 שקלים.
"קחו למשל את הציבור הדתי-לאומי", הוא ממשיך. "יש שם אנשים שאני בטוח שמבינים בצילום לא פחות טוב מאיתנו. זה אומנם עולם אחר, עם מושגים אחרים, אבל צריך לשים לב לשורה התחתונה: רובם לוקחים צלמים בלי תפאורות, ציוד או רקעים, סוגרים מחיר בצ'יק צ'ק, בלי הרבה להתקשקש, ומשלמים הרבה פחות מהמחירים שקיימים במגזר החרדי".
ומדוע צילומי חוץ מייקרים את המחיר כל כך?
"פעם ביקשתי תוספת של 'שעה נוספת' לצילום חוץ", מספר צלם מנוסה. "מעבר לצילום עצמו, היינו צריכים להניח ציוד באולם לצילומי הסטודיו של הכלה, ואז לקחת ציוד אחר לצילומי החוץ. התוספת לכך הייתה 500-400 שקלים לשעה, סכום שעדיין נשמע הגיוני".
המחנכים או ההורים?
אנחנו חוזרים לעולם מקבלי ההחלטות. "הפתרון לא פשוט", אומר ל'משפחה' ר"מ באחת הישיבות המובילות. "גם אם ראשי הישיבות יוציאו הוראות נגד הבזבוז והתופעה, כולם יבינו שזה רק מהשפה ולחוץ. משום שכולם זוכרים כיצד בעבר הישיבות דרשו באופן מפורש מהבחורים שלא לסגור שידוך בלי שההורים של הבת מתחייבים לדירה. היום זה הולך ופוחת, בעיקר בגלל שתי סיבות: קודם כל, להורי הבנות פשוט אין יכולת לעמוד בהתחייבויות כאלה. שנית, ברור לי שכיום הישיבות עצמן מודעות למצב ונזהרות בדבריהן. אבל את הרוח הוותיקה, שעדיין נושבת ברוב הישיבות, מרגישים ההורים היטב.
"אגב, זה המצב גם לגבי הדירות בקרב הציבור הליטאי וחלק מהספרדים שהלכו בעקבותיהם", מוסיף הר"מ בכאב. "בציבור החסידי זה כמעט לא קיים, אבל שם, כולם לא מוכנים לרדת לפריפריה, כי ההחלטה בידי הזוג ולא בידי ההורים. אם ההורים היו מתבקשים לשקלל נכון יותר מה יועיל יותר ללימוד של האברכים, הם היו בוחרים בפריפריה. כי עד היום ערי הפריפריה מובילות במבחנים תורניים ארציים.
"הבעיה מתחילה כבר בשלב השידוך עצמו", הוא מסביר. "כשהילדים מגיעים לגיל שידוכים, הם כבר מגיעים עם רשימת דרישות מוכנה מראש – דרישות שספגו מהאווירה בישיבה או בסמינר".
הבעיה המרכזית, כך מתברר, היא בשאלה מי באמת 'מנהל את העסק'. "כשההורים אחראים על התשלומים, הם בדרך כלל מתיישרים לפי היכולות שלהם", אומר גם דוד ל' שעוסק בייעוץ להתנהלות כלכלית למשפחות. "גם אם לפעמים הם מוציאים קצת מעבר ליכולת, זה לא מגיע לטירוף של עשרות אלפי שקלים מיותרים על 'מה יגידו'. אבל כשהחתן או הכלה מנהלים את האירוע, הוא יוצא משליטה".
ודוד ל' תוהה: "בכלל, יש פה פרדוקס לא מובן. בחור שמצהיר שהוא מוכן לשבת כל חייו בכולל על קצבה של 800 שקל לחודש, אבל פתאום בחתונה הוא חייב אלבום דיגיטלי ב-2,900 שקל? איפה ההיגיון?"
"אני מכיר כמה וכמה אנשים עשירים שחיתנו ילדים ונכדים, בלי לזרוק כסף מיותר לפח", מספר לנו אחד המרואיינים. "היה אחד מהם שאמר תמיד: 'נותן שירות טוב, שאינו גובה סכום מופרז וטוב לחברים שלי מבית הכנסת – טוב גם עבורי'". מדובר באנשים שחלק מהם אף עושים חתונות ב'אווניו' כי יש להם קהל גדול, אבל הם לא מוציאים הוצאות סתם.
"אלו הם אנשים נדירים? לא בטוח כלל וכלל", הוא מדגיש. "הם אנשים עם אופי חזק, שלא מתרגשים מהלכי רוח ויודעים את הסוד: מי שמשלם, קובע. וכאן אנחנו חוזרים ופונים להורים: אתם המחותנים – אתם קובעים".
"אני בטוח שיש גם בחורים חזקים", מציין גורם נוסף. "אורגן טוב עם זמר טוב, עושים את העבודה לא פחות טוב. ולפעמים עוד הרבה יותר טוב".
מושפעים מהדיגיטציה
"בתאוריה, כוחות השוק היו יכולים לאזן את המחירים", מסביר גורם המעורה היטב בענף, שמבקש להישאר בעילום שם. "אבל מי שמטרפד את זה הם האמרגנים – ולא מדובר במארגני החתונות הקלאסיים, שבפועל עושים עבודה טובה, לא גובים דמי תיווך, ומסתפקים בשכר על ניהול האירוע וסגירת הקצוות מול הספקים.
"הבעיה היא האמרגנים שחדרו לעולם הישיבות – הליטאיות, הספרדיות, ואפילו חלק מהישיבות החסידיות. הם אלה שמפרקים את כוחות השוק, יוצרים ביקוש מלאכותי – ודוחפים את המחירים כלפי מעלה.
"סכומים גדולים נופלים לכיסים של מתווכים", הוא מוסיף. "נותני השירות עצמם – הצלמים, הנגנים – הם לא תמיד האשמים. הם פשוט חלק ממערכת קלוקלת. התרענו על זה כבר לפני שנים בכתבה שפורסמה בעיתונכם, אבל שום דבר לא השתנה".
"השורה התחתונה ברורה", מסכם נותן השירות החרדי בשיחה עימנו. "אם ההורים היו המחליטים הבלעדיים, היינו רואים פה חיתוך של לפחות חצי מההוצאות. אבל כל עוד הם נותנים לילדים לנהל את החתונה ולבחור את נותני השירות לפי הלך הרוח בישיבות ובסמינרים – התוצאה ידועה מראש".
הורה אחד שעימו שוחחנו הצטדק: "אבל זו החתונה של הילד שלי, אז מה, שאני אקלקל לו את השמחה?" התשובה, כפי שמנסחים אותה כמה מרואיינים שעימם שוחחנו, הייתה נחרצת. "כן. גם אם זו החתונה של הילדים, כל עוד ההורים הם המשלמים היחידים, ההתנהלות הנוכחית היא פשוט חסרת היגיון".
ר' דוד ל' נאנח ומוסיף: "תרבות ה'מה יגידו' היא שמכתיבה את התנאים. זה מגיע למצב שבו שידוכים רבים מתפוצצים עוד בשלב הדיונים על כספים והתחייבויות, הרבה לפני שהזוג בכלל מתחיל להכיר. בחורים ובחורות טובים לא מגיעים לחופה, רק כי הצד השני לא יכול לעמוד בדרישות הכספיות שנחשבות היום 'סטנדרטיות'.
"בסופו של דבר", הוא מדגיש, "בנושא הזה אי אפשר לסמוך רק על המוסדות החינוכיים. עד שהם ישנו את התפיסה או יחליטו להיות שותפים בניווט של הבנות או של הבחורים בישיבות להורדת הרף, יחלפו יובלות, ואנשים יקרסו. נכון, היה חשוב מאוד שכשמחנכים בת בסמינר לבנות בית של תורה, להדגיש שזה מתחיל כבר מההתנהלות בחתונה ובאירוסין. אבל בהכירי את הנפשות הפועלות, בלי שההורים עצמם יקבלו אחריות ויובילו את השינוי – שום דבר לא ישתנה. ההורים שצריכים לעמוד על שלהם, הם המפתח היחיד לעצירת מעגל ההוצאות התופח".
ומה קורה כשההורים עצמם מושפעים מהדיגיטציה, ורואים ללא הרף תיעודים מחתונות יוקרתיות? מתברר שזה כבר עניין שלהם. "כנותן שירות", אומר לנו אחד מבעלי המלאכה בענף החתונות, "אני מנסה להוריד את ההורים מהעץ. אבל לפעמים יש להם דרישות כאלה, שאני בטוח שאם הם לא עשירים מאוד, הם יזכרו את החתונה הרבה מאוד זמן בתשלומי ההלוואות".
איילה, אמרגנית חתונות, אומרת ל'משפחה': "כל מי שרואה מישהו אחר שעושה, בטוח שזה הסטנדרט, וכל היתר נדמה לו כפשוט מדי. זה שוק קלאסי, עם כוחות שוק טבעיים. כשיש ביקוש – המחיר עולה בהתאם אצל נותני השירות ולפי האפקטים והסטנדרטים המבוקשים. אבל זה בדרך כלל מגיע רק אצל בעלי יכולת. או לחלופין, מי שיסחבו על גבם שנים ארוכות את תשלומי ההלוואות להוצאות הבלתי פרופורציונליות".
הזדמנות שחלפה
"תקופת הקורונה הייתה הזדמנות פז", אומר לנו ר' משה מושקוביץ מפתח תקווה, שחיתן מספר ילדים לאורך העשור האחרון. "ראינו שאפשר לעשות חתונות צנועות, מכובדות, בלי כל ההוצאות הנלוות. זו הייתה הזדמנות לאפס את המונה, להתחיל מחדש. אבל החמצנו אותה. ברגע שהמגבלות ירדו, חזרנו למרוץ – וחזק יותר. אין לזה שום סיבה הגיונית חוץ מעיוות תפיסתי-חברתי".
"בניגוד למה שחושבים, אפילו בחצרות החסידיות המצב לא טוב יותר", מסביר מארגן שמחות ותיק. "נכון, יש שם תקנות נגד בזבוז, אבל בפועל? רוב התקנות האלה פשוט לא מיושמות, אלא בחצרות בודדות בלבד. כי בסוף, הכל תלוי ברצון של החסידים עצמם".
ר' חיים דוד כץ מוסיף: "יפה עשו המקהלות החסידיות שהפכו את עצמן למתאימות לאירועים ודינרים מוסדיים. ומי שמביא אותם לחתונה, מבינים שיש לו לשלם סכומי עתק. אבל זה לא המקום הטבעי של מקהלות".
ר' אלימלך רובינשטיין מסביר כי כבר אי אפשר לשתוק מול "הבזבזת החוגגת. חלק מהאנשים הולכים היום לחתונות רק לרגע אחד או שניים. עושים סיבוב קצר של 'מזל טוב' וחוזרים הביתה. הגיע הזמן להחזיר את השמחות לפרופורציות האמיתיות שלהן", הוא אומר בתקיפות. "חתונה היא לא תחרות. היא לא מסיבת ראווה. היא רגע קדוש של הקמת בית בישראל. כל השאר? תוספות שהפכו לעיקר".
הוא מזכיר לטובה עד היום את חתונה שערך בתקופת הקורונה. "קיבלנו ממוסד לימודים באזור מגוריי מתחם, בלי שהם הפריזו במחיר, בניגוד לאחרים. הייתה חתונה שמחה מאוד, ואין לי שום ספק שאפשר להעביר את החתונות לאולמות בר-מצווה. למעשה, היום כל אירוסין נראה כמו שבפועל הייתה אמורה להיראות חתונה". אם תרצו, זהו עוד תמצות שמגדיר את המצב: האירוסין, שהתנפחו לממדי ענק, משכו את עגלת החתונות כלפי מעלה עוד יותר.
אמונה וכלכלה
"כיום צד הכלה מוציא מינימום של 130 אלף שקל, החל מדמי השדכנות והאירוסין ועד לסוף ימי השבע ברכות", אומר לנו גבאי צדקה שמלווה משפחות זה עשרות שנים וניאות להקדיש לנו זמן לשיחה השבוע. "זה כולל את ההוצאות הבסיסיות: אולם, קייטרינג, תזמורת, צלם, שמלה, בגד ופאה לכלה. וכמובן, זה עוד לפני שדיברנו על דירה".
המודל המשפחתי של פעם עבר שינויים משמעותיים. "בעבר נשענו על קצבאות ילדים משמעותיות, מענקי מדינה למשפחות גדולות, ולעיתים גם על כספי שילומים מגרמניה. היום, הציבור שיש לו אפשרות, מסתמך בעיקר על שילוב של חסכונות והלוואות מגמ"חים".
איך זה אפשרי? איך עומד בזה מי שאין לו כריות אוויר נפוחות או חסכונות שנוצרו מעודפים שנותרים לו בקביעות מההכנסה החודשית? הרי מרבית האנשים כיום לא סוגרים את החודש, הקשינו.
"אנשים חיים מהלוואות גמ"ח שונות בחצרות ובקהילות, ומשם יש להם בהחזרים נמוכים יחסית, כמה עשרות אלפי שקלים כהלוואה. עם מעט תמיכות מפה ומשם, הם איכשהו מסתדרים. אבל ברור שבנישואין, רואים את התגשמות הפסוק 'שבילך במים רבים ועקבותיך לא נודעו' (תהילים עז כ).
"הפסוק הזה מקבל משמעות מיוחדת בהקשר של חתונות, כי יד השם מלווה כל אחד בשביל נפרד בים הסוער שעליו לחצות ואף אחד לא יכול ללמוד בדיוק מהשיטות של מישהו אחר או לצעוד בדיוק בשביל של רעהו. 'שבילך במים רבים', יש שבילים רבים. אבל 'ועקבותיך לא נודעו' – אי אפשר להשוות בין אף אחד. פה לפלוני הגיעה עזרה מקרן פילנתרופית, ולאלמוני נכנסה תמיכה בלתי צפויה או החזר כספי שהוא לא ציפה לו. זה מופלא, וכל מי שמחתן ילדים עובר זאת ורואה את זה בחוש".
ואתה לא חושב שצריך לדרוש התנהלות אחרת מראש, של חיסכון מקדים, שימת לב רבה יותר להשקעות שיעזרו להורים בבוא העת, כבר מגיל צעיר? ובכלל, מותר להיכנע לנורמות חברתיות שהופכות את מה שהיה חריג בעבר לנורמטיבי כביכול? שאלנו. "החיסכון הוא דבר מבורך ונכון, למי שיש באפשרותו, וודאי שאין שום היתר מוסרי או הלכתי לקחת את הסיוע השמימי ולקנות פאה בעשרים ושניים אלף שקלים.
"אגיד לך מה שמעתי פעם בסדרת הרצאות על נישואי ילדים, שהתפרסמה ב'קול הלשון' מפיו של הגר"מ קסלר, רבה של מודיעין עילית: 'מניסיון', הוא אמר, 'מי ששמר על איזון כלכלי עד נישואי ילדים עבר בשלום גם אותם… הכל תלוי כפי שמתרגלים. זה גם 'סגולי' וגם 'חומרי", כך זכור לי שאמר הרב קסלר, ואני מאמץ את הדברים הללו בחום, מניסיון רב שנים.
"חשוב להתנהל נכון, כל ימות השנה, ובכלל זה כשמגיעים לנישואי הילדים. אסור לצאת בשום אופן מפרופורציות. נפתח שפע שמימי, זה נכון, אבל אין שום רשות להורה להיכנס לחובות שאין לו בדרך הטבע שום אפשרות לצאת מהם, רק בהסתמך על השפע. מי יכול לקחת על עצמו אחריות להוציא כספים גדולים על דברים שהפכו לנורמה בלי שום סיבה? ההפך, אני לא בטוח שהוצאות לא מידתיות אינן מותחות חלילה את מידת הדין על האדם. אחד מגדולי האדמו"רים זצ"ל, מרן ה'פני מנחם' מגור זי"ע כמדומני, הזכיר פעם במכתב לחסידיו בדיוק בנושא הזה, את דברי הזוהר הקדוש, שמי שמוציא הוצאות רבות בליל החתונה במקום לתיתן לעניים, הדבר גורם קטרוג גדול עליו".
לשבור את המוסכמות
האם אפשר לערוך חתונה צנועה, בלי להיגרר להוצאות עתק? מתברר שכן, אבל זה לא קל.
יש זוגות שניסו לשבור את המוסכמה החברתית. הם מעטים, קשה היה למצוא אותם, ורובם אנשים מסוג אחר; כאלה שהלחץ החברתי פשוט לא מנהל אותם.
דווקא הם, שבחרו בדרך הפשוטה, עשו זאת מתוך התחשבות בהורים – לא מתוך ויתור, אלא מתוך בחירה מודעת.
"החלטנו ללכת נגד הזרם", מספר לנו זוג צעיר שהתחתן לפני כחצי שנה. "אבל לא כי רצינו חתונה זולה יותר, אלא משום שההורים משלמים אותה ולא היה לנו לב להעמיס עליהם.
"אני", אומרת הרעיה, "הבת התשיעית בבית, וישנם אחריי עוד שלושה ילדים. בעלי הוא השביעי והאחרון. אז במקום תזמורת מלאה, הסכמנו בשמחה רבה להסתפק בזמר עם אורגן משוכלל שהאפקטים שלו לא היו פחותים משל תזמורת מלאה.
"במקום צלם וידאו ומסריטה נוספת, לצד שני צלמי סטילס, לקחנו צלם אחד טוב, שהביא איתו מסריט באותו מחיר. חסכנו כמעט 15 אלף שקל רק מזה – בלי לפגוע באווירה ובאיכות".
זוג אחר בחר בחתונה שהתקיימה ביום שישי. "ההורים שלנו, שגם ככה התמודדו בקושי עם ההוצאות מהחתונות הקודמות, שמחו מאוד כשהצענו לעשות את החתונה באותו מתחם שבו תוכנן שנהיה בשבת שבע ברכות. ממחשבה – למעשה. העמדנו בר, החופה הייתה בשעה 11:00 בבוקר של יום שישי בנוכחות ידידים וחברים שהגיעו ברכב או באוטובוסים שהעמדנו לרשות האורחים. אחר כך הייתה כשעה של ריקודים, ומכאן עברנו מייד לשבת שבע ברכות.
"המתחם היה יפה, האוכל היה טעים, והאווירה הייתה נפלאה", הם מספרים. "העובדה שזו הייתה חתונה משולבת בשבע ברכות, הורידה את העלויות בכ-30%. אפילו השמחה הייתה גדולה יותר, וכמובן, מלבד ההוצאות של האולם שהתקטנו, חסכנו גם המון כסף של 'שעות נוספות' שבדרך כלל כל נותני השירותים גובים".
"הכל עניין של החלטה", מסכם זוג נשוי נוסף. "כשמחליטים מראש לעשות חתונה צנועה, מגלים שיש הרבה אפשרויות. העיקר הוא לא להיכנע ללחץ החברתי".
מעט מאוד זוגות במגזר שאינם כפופים לתקנונים נוקשים הוכיחו שאפשר אחרת. אם הם הצליחו – גם אחרים יכולים.
זו לא רק החלטה של ההורים, אלא גם של הזוגות עצמם, שצריכים לזכור דבר אחד: יום יבוא וגם הם, בעזרת השם, יהיו מחותנים.
"את הרכבת הזו כדאי להם מאוד לעצור, לא רק בשביל ההורים שלהם, אלא בשביל עצמם", מזהיר הר"מ שעימו שוחחנו. "אחרת, הם ימצאו את עצמם בעוד כמה שנים – באותו מלכוד בדיוק".
