מטילים אחריות

הטלת אחריות אישית על ראש הממשלה ושורה של גורמים משטרתיים, סגירת המרכז למקומות הקדושים והדחת המנכ"ל, סנקציות מיניסטריאליות על שרים שכיהנו בתקופת אסון מירון ושינוי כולל של מפת האירוע בעתיד | מי אחראי, מי נהג ברשלנות, ומי פשע בתפקידו? ומדוע חלק מהגורמים לא ישלמו על כך בתפקידם? | כך נראה הדו"ח המטלטל של מסקנות וועדת החקירה הממלכתית לאסון מירון, האסון שבו נספו מ"ה קרבנות

את המסקנה הפשוטה והמצערת מאוד יש לומר כבר עתה: "את אסון מירון ניתן וצריך היה למנוע. הכתובת הייתה על הקיר הרבה קודם לקרות האסון. היא הייתה כתובה באותיות קידוש לבנה, בצורה חדה וברורה, אך נותרה שם בלא מענה".

הטילה אחריות. וועדת החקירה של אסון מירון (צילום: פלאש 90)

המילים הללו, מתוך מאות אלפי המילים שנשפכו על פני 320 עמודים שכוללים 19 פרקים מפורטים, הן אולי מה שאומר הכל. לאורך שנים רבות ידענו כולנו על התנהלות השטיבלאך המירונאית, זו שהייתה בכל תחום, מהארגונים בשטח ועד גופי השלטון הרשמיים וראשיהם. בל"ג בעומר תשפ"א, היה לה מחיר כבד, בלתי נתפס: ארבעים וחמישה הרוגים באסון האזרחי הגדול ביותר שידעה המדינה מימיה.
כמעט שלוש שנים לאחר האסון, בעוד ישראל מתמודדת עם המחדל הצבאי אולי הגדול ביותר בתולדותיה, וכמו דמים בדמים נגעו, הגישה ועדת החקירה הממלכתית לחקר האסון את מסקנותיה המפורטות. הדברים אינם חדשים: את כל הנכתב כאן, כפי שנראה גם לאורך כל תקופת פעולת הוועדה, סיקרנו בחדשות 'משפחה' בהרחבה. ועדיין, הבטה בדברים במארז אחד, במבט על, אמורה לזעזע כל אחד.
לא היה גוף אחד שקם ואמר: אני אשם, אני אחראי. יתירה מזו, רבים מהאחראים המשיכו בתפקידם כאילו לא אירע דבר.
ואולי, בטענת "האחריות אינה שלי" – כולם צודקים, וזו בעצם מהות המחדל. כל אחד לקח בעלות על מה שנוח לו, אף אחד לא היה אחראי באמת.
במהלך השבוע, כשניסינו לברר בקרב גורמים בכירים בוועדה אם המלחמה הקשה שבה נתונה ישראל השפיעה על תאריך סיום עבודתה, לרגע היה מי שחשב שמדובר בשאלה צינית. מתברר שביקורת רבה הונחה לפתחה של הוועדה, כאילו היא מתנהלת באיטיות. אולם חשוב להיות הוגנים: הוועדה שהוקמה חודשים לאחר האסון, ידעה מראש שיארך זמן להקיף את הנושא כולו, ולפיכך גם הגיע דו"ח מסקנות הביניים שניסה לבחון את הדברים בהילולת תשפ"ב, המוכרת לנו מאיבוד השליטה של המשטרה לצד הגבלות וחסימות מיותרות.
כארבעה שבועות לפני פרוץ המלחמה תם סבב העדויות, החקירות וכל המסתעף, והחל זמן הכתיבה. בדיעבד, אכן, שירותם במילואים של אישים שונים במעגל הסובב של הוועדה עיכב פה ושם את המרוץ להשלמת הדוח.
הוועדה הורכבה מנשיאת בית המשפט העליון בדימוס השופטת מרים נאור, אלוף במיל' שלמה ינאי, שכבר היה אחד מבכירי החברות בתעשייה והנציג החרדי הרב מרדכי קרליץ. לרוב, העבודה נראתה עניינית לחלוטין.
נאור הייתה המנחה, זו ששואלת את רוב השאלות, לרוב בנינוחות ובלא מעט סקרנות, הרב קרליץ ירד לפרטים ודייק את השאלות, לפעמים הוא גם היה זה שלוקח את ניסוח חברי הוועדה ומנסח אוםת מחדש באופן שהעד אינו יכול לחמוק מתשובה, ואילו שלמה ינאי מיעט להתערב בעדויות, עד שהגיע זמנו לשאול את השאלות, אחרון בדרך כלל, ואז אחרי שאלה או שתיים שבאות להבהיר את הדברים המעורפלים – הוא ירה חץ חד, שגרם לעד להתערער ולהבין שיש דברים שלא ניתן לטייח ויש אחריות שלא ניתן לברוח ממנה. בשיאה של עבודת הוועדה הלכה לעולמה השופטת נאור, ומי שהחליפה אותה הייתה השופטת בדימוס דבורה ברלינר, שהביאה עימה גם רקע דתי שבא לידי ביטוי בהכרת הנושא לעומקו.

מסקנות אישיות
נתחיל מהסוף, מהמסקנות האישיות. כמעט שלא הייתה איזו מסקנה דרמטית המזיזה את אמות הסיפים. אפילו ראש הממשלה בנימין נתניהו שנחקר על ידי הוועדה, קיבל אומנם מידי הוועדה את כתם האחריות האישית, אולם חבריה נמנעו מהוספת מסקנות שונות, משום שהוא נבחר ציבור. כלומר, גורלו נתון בידי הציבור – להחליט אם להעניש אותו על המחדל הזה אם לאו. דומה שמסקנות ועדת החקירה שעוד תקום על אירועי שמחת תורה האחרונים תשלמנה את המלאכה. אלו שהתבקשו להתפטר, היו צריכים לעשות זאת כבר אז. כמי שכיהן כשתים עשרה שנה רצופות, "הגענו לכלל מסקנה כי נתניהו ידע, או לכל הפחות היה עליו לדעת, על הטיפול הלקוי באתר קבר הרשב"י ועל הסיכונים שטמונים בכך למבקרים במקום", נכתב בדו"ח, "…היה עליו לפעול לתיקון הדברים. הצעדים שנקט בהקשר זה לא היו מספקים… נוכח כל האמור הגענו לכלל מסקנה כי ראש הממשלה בנימין נתניהו נושא באחריות אישית בהתאם לממצאים שפורטו". כאמור, המסקנות אישיות ופריעתן נתונות בידי הציבור.
ניצב בדימוס שמעון לביא, מפקד המחוז הצפוני, מי שאמור היה לחטוף כהוגן מהוועדה – כאחד מהאחראים הראשיים למחדל, המשיך בתפקידו וניהל גם את הילולת תשפ"ב, שם לכאורה ניכרה היטב ההתכוננות שלו לתחקיר שעורכת הוועדה. המשטרה התנהגה בלחץ, שגרם לפיצוץ מול המתפללים ולאנדרלמוסיה נוראה. דווקא הציבור שהתכונן לציית להוראות, מצא עצמו שוב נרמס. העובדה הזו הביאה לשאלה אם בכלל יש פתרון הגיוני למצוקת מירון.
"המלצותינו מומשו כמעט במלואן", מציינים חברי הוועדה בדו"ח על ההילולה שפורסם בשנה שלאחר האסון, "אולם נגרמו כשלים באירוע מפערים שונים, ובהם שמירה על שולי בטיחות רחבים ונוקשים יתר על המידה; עצירה תכופה של תנועת האוטובוסים בידי המשטרה; ועימותים צורמים בין המבקרים באתר לכוחות הביטחון".
זמן מה לאחר מכן, יותר משנה לאחר האסון ובתום שלושים שנות שירות במשטרה, הניח לביא את מכתב התפטרותו. "פיקדתי על אירוע ל"ג בעומר בהר מירון בשנת תשפ"א, שבו אירע האסון הכבד שגבה את חייהם של 45 אנשים. מייד לאחר האסון אמרתי כי אני – כמפקד האירוע – נושא באחריות. כוונתי הייתה והינה לאחריות של ממש, ללא חכמות וללא התחכמויות. מעולם לא הסתתרתי מאחורי איש, גם לא מאחורי השותפים לאחריות". הוא הסביר כי הסיבה שנותר בתפקידו הייתה החלטה "פיקודית ומנהיגותית נכונה", לטובת המשטרה. "לפני מספר שבועות, פיקדתי על חגיגות ל"ג בעומר בהר מירון והשלמתי את התחקירים הקשורים באירוע זה. הפיקוד על אירוע זה היווה עבורי מעין סגירת מעגל, מעין השלמה סמלית של המשימות שנטלתי על עצמי".

ארבעים וחמישה קרבנות. קיר האבל במירון (צילום: פלאש 90)

בדיעבד, מתברר שהחלטתו לפרוש הגנה עליו היטב בדו"ח הוועדה.
סעיף אחר סעיף דוחה הוועדה את תשובותיו של לביא בעדותו בפניה ואת טענותיו השונות וקובעת כי "הכשלים בהיערכות המשטרה להילולה בפיקודו היו בין הגורמים הישירים להצטברות הצפיפות החריגה ולאי מתן מענה לה", למרות זאת הם מציינים כי אין בכך כדי לומר שלא היו גורמים ישירים נוספים, כגון התשתית שבמעבר גשר דב וגורמים נוספים שהאשם תלוי בהם לא פחות.
ברגע שלביא "קיבל על עצמו אחריות מייד לאחר האירוע. בהמשך אף הסיק מסקנות אישיות והתפטר מתפקידו. בכך נהג כמצופה ממפקד ועל פי ערכי הפיקוד של המשטרה… הוא כבר אינו משרת במשטרה", מה שמייתר את הצורך לכתוב מה אמור היה להיקבע כלפיו.

החלפה בהזדמנות הראשונה
מכתב של בכיר במשטרה, שנכתב כמה שנים לפני האסון, תחת הכותרת: "מוחקים את הכתובת מהקיר", עלה וצף מספר פעמים בדו"ח הכאוב. דומה כי במשטרה עלה עניין מירון שוב ושוב, אך לא נעשה דבר משמעותי.
כעת, אלו שאומנם פרשו – אך בקול שקט, זכו להנחה אך תוך אזכור של מה היה קורה אילו היו ממשיכים בשירות המשטרה. כך למשל תנ"צ שלום אביטן, שכיהן כמפקד מרחב עמקים ואלמלא היה פורש מהמשטרה ההמלצה הייתה לפטרו, וכך גם כלפי סנ"צ אסף מנצור, אז מפקד תחנת נוף הגליל.
לעומתם, מפכ"ל המשטרה רב ניצב יעקב שבתאי אמור היה לסיים את תפקידו, אולם הארכתו בעקבות המלחמה גרמה לכך שבעניינו הוועדה הביעה את עמדתה. אחר הטלת האחריות האישית, כותבים חברי הוועדה כי "לכאורה, הממצאים שפורטו היו מביאים אותנו להמליץ לסיים את תפקידו של רנ"צ יעקב שבתאי", אולם בהתחשב בכך שכהונתו הוארכה בשל המלחמה, "אנו מותירים לממשלה לקבוע את המועד הנכון לסיום תפקידו". ובמילים אחרות: תמצאו את הזמן להחליפו ומהר.
אלו שנותרו במשטרה וספגו כתם הם תנ"צ מוריס חן, שכיהן ראש חטיבת אבטחה ורישוי והומלץ לבחון כל קידום בדרגתו בהתאם לממצאים; רפ"ק שמואל פיאמנטה, ראש ענף אבטחה ורישוי במחוז צפון במשטרת ישראל שלגביו נכתב כי "הממצאים בעניינו חמורים במיוחד", הוועדה ממליצה כי פיאמנטה יסיים את תפקידו במשטרה, וכי לא יועסק בשום תפקיד הנוגע להילולה או למתחם מירון. זאת לצד קריאה ליועצת המשפטית לממשלה לבחון חקירה כלפיו.
על פקד אסף שייך, שהיה קצין מודיעין ובילוש של תחנת נוף הגליל בעת האסון, וקודם לדרגת רפ"ק, המליצה הוועדה כי במשך ארבע שנים מיום פרסום הדו"ח לא יקודם בדרגה, וגם לאחר מכן יש לקחת בחשבון את הממצאים.
משטרת ישראל, הסיקה הוועדה, היא הגוף שעליו רובצת האחריות להילולה, וגם אם לדברי בכירי המשטרה הם נאלצו למלא תפקידים של גופים אחרים, הרי מרגע שקיבלו עליהם אחריות הם אמורים לעמוד בה. יותר מכל, קוממה את חברי הוועדה ההתייחסות המשטרתית לאירוע כ'גזרת גורל' והשלמה עם המציאות הלא הגיונית.
המשטרה חוטפת חיצי ביקורת על ההתנהלות המבצעית, דרך היעדר המענה לבעיית הצפיפות והרישוי ועד התפקוד הבלתי מספק ואפילו אופן ניהול תהליכי הפקות הלקחים. אומנם במקרה זה היועץ המשפטי למשטרה החליט שלא לערוך תחקיר (בין היתר מחשש לפגיעה בעבודת מח"ש ובעבודת הוועדה), בתירוצים שהתקבלו על ידי היועץ המשפטי לממשלה. אולם חברי הוועדה מבהירים שוב ושוב כי בכל עת שנשאלו, הודיעו נחרצות שאין להם שום התנגדות להליך חקירה משטרתי פנימי, ואדרבה, הדבר היה אמור להביא תועלת. כך או כך, הדבר לא בוצע, ובאופן שערורייתי, המחדל המשטרתי הגדול ביותר טרם עמד לבחינה פנימית מסודרת.

לא יכהנו כשרים
באותו ערב שבת קשה התייצב השר לביטחון פנים דאז אמיר אוחנה, כיום יו"ר הכנסת, אל מול המצלמות, וטבע את הביטוי שיעלה לו ביוקר: "אני אחראי – אך אחריות אין פירושה אשמה". ועדת החקירה חשבה אחרת. אחד הציטוטים שמובאים רבות בדו"ח, לקוח מתוך ישיבה לקראת ההילולה שבה אוחנה צופה בתיעוד מההצטופפות הגדולה בעת ההדלקה, ושואל את הנוכחים במילים ברורות: "מתי בפעם האחרונה נרמסו ונמחצו שם אנשים?"
אחד הנוכחים משיב: "היינו קרובים לזה כל שנה". בשלב זה מתערב המפכ"ל ואומר: "השר, יש פה אנשים שאיבדו הרבה קלוריות מהפחד ומההתמודדות של לשמור את הילדים או את הנשים באוויר". וכל מילה מיותרת.
גם הוא בין אלו שהוועדה מגיעה לכלל מסקנה כי הם נושאים באחריות אישית לאסון, זאת בעיקר על שום הדגל האדום שהונף שוב ושוב לשווא. בשל כהונתו כיום בתפקיד שאינו שר, ממליצה הוועדה כי בעתיד לא ימונה לשר במשרד לביטחון פנים (כיום המשרד לביטחון לאומי).
לעומתו, מי שממליצה הוועדה כי לא ימונה לעולם לשר בממשלה, ולא משנה באיזה משרד, הוא השר לשעבר יעקב אביטן, ששימש כשר הדתות – המשרד האחראי להילולה. בעדויות שלו, בכתב ובעל פה, הוא בהחלט הודיע כי הוא לוקח אחריות, אולם כוונתו הייתה לאחריות מיניסטריאלית. בוועדה לעומת זאת חשבו שהאחריות משמעותית הרבה יותר.

המחסום הוסר הרבה לפני ההתרחשות. גשר דב ומדרגות המוות (צילום: פלאש 90)

אחת הטעויות הגדולות של אביטן מול הוועדה היה פער בין העדות הראשונה שלו, בטרם היה בין מוזהרי הועדה – כאלה שיינזקו ממסקנותיה, לבין זו שלאחר האזהרה. אם בתחילה כמעט הכחיש כל היכרות עם מירון, באומרו שכשר הדתות הוא התעסק עם "בתי כנסת, רבנים, קבורה…" – הרי שאחר כך הסביר שפשוט קיבל את חוות דעת גורמי המקצוע. כך גם הצהיר שהגיע לתפקידו היישר מכיסא הרבנות, ללא כל ניסיון בתפקיד כגון זה. מאחורי הקלעים, היו שאמרו שבשעתו הוא פשוט ציית ליו"ר התנועה ח"כ אריה דרעי, שניהל את הדברים בפועל, אולם למעשה – הוא לא טען כך בשום שלב.

"קיים פער מהותי בין גרסתו והצגתו את הדברים בעדותו לפני שנשלחה לו הודעת אזהרה, להצגתו את הדברים בתור מוזהר, בעדות שלאחר הודעת האזהרה ובסיכומים שהוגשו מטעמו", נכתב בדו"ח, "לא ניתן להסביר פער זה, כפי שטען, בכך שהעדות הראשונה שלו הייתה כוללנית ואילו בעדות השנייה ירד יותר לפרטים". נוסף על האחריות האישית, המלצת הוועדה היא כאמור "שלא ימונה בעתיד לתפקיד שר בממשלת ישראל".

"הייתי עושה זאת שוב"
המרכז הארצי לפיתוח המקומות הקדושים, הגוף האמון על ניהול המקומות הקדושים, הוא אחד מהנפגעים הגדולים ממסקנות הוועדה, עד כדי המלצה לממשלה "לבחון את המשך קיומו של המרכז הארצי לפיתוח המקומות הקדושים בתור עמותה ממשלתית".
עדותו של המנכ"ל זה למעלה מעשרים שנה, הרב יוסף שוינגר, הייתה רוויה כאב. הוא תיאר את ההאשמות כנגדו, כאילו עשה הון עתק מתפקידו זה, כולל התנהלות המשטרה כלפיו. למרות זאת, ואולי בין היתר בגלל שנותר בתפקידו, מסקנות הוועדה כלפיו היו חמורות במיוחד, ובהתבסס על טענתה לתפקוד לקוי המליצה הוועדה על סיום תפקידו, כולל המלצה שלא יעסוק בתפקידים הקשורים למירון גם בעתיד. ההודעה הזו תפסה את שוינגר בשבוע קשה במיוחד, שבו הוא מסיים שבעה על אחיו ז"ל, וההנחה המיידית הייתה שהוא מיוזמתו יקבל את המלצות הוועדה ויסיים את תפקידו.
העומד בראש הכנסת האורחים, הרב מאיר קרליבך, שבמהלך העדות שלו נרשמו חילופי דברים לא קלים, בהם בין היתר רמז כי ייתכן שהאסון קשור באופן שמיימי לקיצוץ במקום הכנסת האורחים, עבר אירוע מוחי עוד בטרם קבלת המכתב ובהתחשב בכך גם הוועדה הבינה שאין כל טעם לעסוק בהמלצות כלפיו.
מי שהצליח לקומם עליו את חברי הוועדה כבר בשלב העדויות היה עאמר ח'ליליה, מהנדס הבטיחות של הילולת ל"ג בעומר בשנת תשפ"א ובשנים שקדמו לה.
"מעשיו הם דוגמה בוטה במיוחד לתופעה של עריכת מסמכים למראית עין בלבד, המכונה בפי העם "ישראבלוף". תופעה זו באה לידי ביטוי חריף וחמור בהתנהלותו", קבעה הוועדה, "תפקידו היה להבטיח שמתקיימים תנאים בטיחותיים להגעתם של המוני המבקרים לאתר. מצאנו כי ח'ליליה מעל בתפקידו". לדבריהם מדובר בדפוס התנהלות שחזר על עצמו שנה אחר שנה. אמירתו, שהיה נוהג כך גם בשנה שלאחר מכן, וכי אם "לא הייתי אני, היו מביאים מישהו אחר", התקבלה בזעזוע.
מעבר להמלצות שלא יוכל למלא בעתיד תפקיד של מהנדס בטיחות או יועץ בטיחות, וכך גם המלצה כי רשם המהנדסים והאדריכלים יבחן את המשך זכאותו לרישיון מהנדס, הרי שהוועדה מבקשת מהיועצת המשפטית לממשלה לדון בשאלת חידוש החקירה הפלילית בעניינו.
מנהלי האבטחה ראובן בן גל ושמעון מלכה קיבלו המלצות כי לא יוכלו לשמש בעתיד בתפקידי ניהול אבטחה באירועים המוניים, כמו גם המלצה לשקול המשך חקירה בעניינם.
עמית סופר, ראש המועצה האזורית מרום הגליל, שתחת אחריותה נמצא מושב מירון וציון הרשב"י, ניסה להסיר אחריות בעת עדותו, וטען כי מירון היא 'אקס טריטוריה'. הוא טען שהמסמך הראשון שהגיע אליו אי פעם בהקשר למירון, אחרי יותר מעשור בכהונה זו, היה רק לאחר האסון. "האם מישהו אמר לך ברשות האכיפה 'אל תטפל'?" תמהה אז נאור שוב ושוב. "האם מישהו כתב לך או נתן לך אפילו קריצה שיש לך פטור מאחריות מוניציפאלית?", הוא נשאל, ולא ידע את נפשו.
ברגע אחד אמר לו שלמה ינאי: "אתה אומר דברים שאם לא נעורר אותך, יהיה רושם שזו גם עובדה". כשניסה להסיר מעליו כל אחריות למתחולל במירון, היה מי שאף החל להקריא לו את דיני השלטון המקומי, ושאל אותו בעוקצנות אם בעצם ניתן להוציא אותו לחופשה בתקופת ל"ג בעומר למרות שהוא ראש המועצה והכל בתחום אחריותו.
גם הוא, בדומה לראש הממשלה, נבחר ציבור, ומשכך למרות שהוועדה סבורה כי "המסקנות בעניינו חמורות במיוחד", הרי שהוא לא מקבל המלצה אישית וחבריה "משאירים את העניין לצו מצפונו ולמבחן הציבור". בימים אלו, עקב המלחמה, עדיין לא התקיימו בחירות מוניציפאליות במרום הגליל אך דומה שסלוגן הקמפיין של סופר, "רואים את התוצאות – בוחרים אחריות", מקבל משמעות אירונית ומרירה מאוד.

לסגור את ועדת החמישה
אחת הכותרות המרכזיות במסקנות הוועדה היא פירוקה של ועדת החמישה, הוועדה שנוצרה כתוצאה מפסיקת בית המשפט העליון, כהסדר ביניים לניהול האתר. בוועדה חברים ארבעה נציגים של ההקדשות השונים ונציג המדינה, שישמש יו"ר הוועדה. אז נקבע כי הוועדה תהיה מוסמכת להחליט בכל עניין הנוגע לניהולו של האתר, לרבות בנייה ושיפוץ, קופות צדקה, ניהול כספי התרומות והשימוש בה.
לטענת ועדת החקירה, ועדת החמישה לא ביצעה את תפקידה כראוי, בין היתר בשל כך שהיא אינה הבעלים של הקרקע וככזו היא מוגבלת סמכות. נוסף על כך, נציגיה חלוקים ביניהם וכל אחד טוען כולה שלי, דבר שפוגע קשות בניהול. כך למשל, עדות של אחד החברים הביעה טענה כי האחריות כולה צריכה לעבור לידי וועדת החמישה, שתהיה הבעלים הבלעדי על ההילולה, מול עדות של חבר אחר, נציג ההקדש הספרדי, אחד מבעלי המקום בפועל, תפקיד שעובר במשפחתו במשך דורות, ומספר על חילוקי דעות בין חברי הוועדה בעיקר בשאלה על הקשר שלהם להילולת ל"ג בעומר. כבר לפני כמה שנים, הוא סיפר, הודיע לפרוטוקול כי במידה והמדינה תטיל עליו את הבעלות על אירועי הילולת הרשב"י בל"ג בעומר במירון, הוא מתפטר – כי אין אפשרות אמיתית להיות אחראי על דבר כזה.

לא ציפיתי מהמדינה. הרב מאיר נחמן אלחדד ליד קברי בניו ז"ל (צילום: אלחנן קוטלר)

מלבד זאת, לא נקבע לוועדת החמישה מעמד משפטי המקבע סמכויות וכלים. אם כן, "ההסדר הזמני לא צלח", ומשכך, הוועדה "ממליצה כי ועדת החמישה תחדל מלפעול, בנוגע לניהול אתר קבר הרשב"י מעתה ואילך".
נציג המדינה בוועדה, רב הכותל והמקומות הקדושים הרב שמואל רבינוביץ היה מאלו שקיבלו מכתבי אזהרה. אולם למרות זאת, ולמרות הטענה כי הוועדה לא ביצעה את תפקידה, התרשמה ועדת החקירה כי הוא עצמו ניסה ככל שיכול היה לעשות, את מה שנדרש. לפיכך, הוא מהבודדים שיצאו נקיים מההמלצות. "בשים לב למכלול הנסיבות ולפעולות שהרב שמואל רבינוביץ נקט לשיפור המצב כפי שפורט, ובהתאם לגישה שבמקום שבו נותר ספק ממשי בעניין שעלול להוביל לפגיעה בלתי מוצדקת במוזהר יפעל הספק לטובתו, החלטנו להסתפק בדברים שפירטנו ולא להטיל על הרב רבינוביץ אחריות אישית".

מי הבעלים?
אם תפורק ועדת החמישה, שאלת האחריות והבעלות על הקרקע תצוף במלוא עוצמתה: של מי, אם כן, תהיה הבעלות על הקרקע?
בעניין זה אין אחידות דעים בין חברי הוועדה. השופטת ברלינר והאלוף ינאי סבורים כי יש להפקיע את הקרקע, ולהעביר את כל אדמות אתרא קדישא מירון לבעלות מוחלטת של המדינה, דבר שעלה מפעם לפעם ואף הונח לפתחו של בית המשפט, אך נכשל, וכמותו גם תכנונים שונים שנראה שלא הבינו את גודל המקום ליהודים מאמינים וראו בו יותר אתר תיירות לאומי.
לדברי ינאי וברלינר, ההמלצה להפקיע את הקרקע נועדה "להבטיח ניהול תקין של מתחם מירון. לאחר שנים של ניסיונות למצוא דרכים אחרות לניהול האתר, על אף המלצות להפקעה במהלך השנים". השניים מבהירים שדעת הרוב שלהם לא רואה בהפקעה מטרה בפני עצמה – כלומר אין לדבריהם עניין למדינה להשתלט "סתם" על המקום, ונלקחה בחשבון גם הפגיעה במי שטוענים לבעלות על המקום ובציבור שהם מייצגים – אולם לדבריהם, "ההפקעה היא אמצעי הכרחי לניהול תקין של המתחם ולשמירה על חיי אדם".
הרב מרדכי קרליץ לעומתם, סבור כי "בהפקעה טמונים חסרונות מהותיים, כמו החלשת שיתוף הפעולה עם ציבור המשתמשים באתר". לכן, הרב קרליץ מציע מתכונת שונה לתיקון הליקויים שנפלו בניהול האתר עד כה, כך שהקרקע תישאר בבעלות הקדש ייעודי חדש שיבוא במקום ההקדשות הקיימים.
הוא מסביר כי התנהלות של הפקעה תביא לניתוק בין קהילות רבות בציבור החרדי לבין המדינה ביחס למקום, וכי תיווצר החלשת שיתוף הפעולה בין המשטרה וגופי המדינה לציבור המתפללים, דבר שיפגע בביטחונם. הוא מבהיר כי אין בדבריו "כניעה ללחצים פסולים", אלא ראייה מדויקת יותר כלפי העתיד.

כדוגמה הוא מביא את מסקנות הביניים של הוועדה שדיברו על הצורך בסדרנים חרדיים: "אנו שבים וממליצים כי ניהול זרימת הקהל בציון יעשה על ידי סדרנים וסדרניות מהמגזר החרדי שיעברו הכשרה מתאימה, וזאת על מנת לצמצם ככל האפשר את הצורך בהתערבויות אחרות".
בין השורות, ניתן אולי להבין כי הרב קרליץ מרמז על ההבדלים שהיו בין ניהול ההילולה בתקופת השר כהנא – אז, למרות רצונו העז של הפרויקטור צביקה טסלר, כולנו זוכרים כיצד היא הסתיימה – ואילו בשנה שעברה, בעת ששר המסורת מאיר פרוש לקח חסות על ההילולה ומינה את יוסי דייטש לפרויקטור, השניים זכו לשבחים רבים. כך למשל נכתב באחד ממסמכי המשטרה, בהפקת הלקחים: "יש להמשיך ולייעל את המתכונת החדשה של שיטת העבודה אשר פעלה באופן יעיל, חכם ומותאם לצרכים של הקהילה המגיעה לציון תוך מינימום חיכוך בין שוטרים. צמצום דרמטי בכוחות התגבור לאור הצלחת פעילות…"
משכך, מסביר קרליץ כי הפקעה כזו תשנה את התמונה. "תחושת השייכות שהסדרנים והסדרניות החרדים מעניקים למבקרים באתר, מובילה במישרין לשיפור רמת הבטיחות באירועים הומי האדם שמתקיימים באתר, משום שציבור המתפללים נשמע, באופן טבעי, להוראותיהם של הסדרנים המשתייכים לאותו ציבור (מצב שאגב עשוי לאפיין ציבורים נוספים, ולא רק את הציבור החרדי). יש לשמר את מצב העניינים המתואר ואף לחזקו, ודאי נוכח קרות האסון הנורא".
ההצעה המעשית שלו היא הקמת הקדש מאוחד, גוף שיקבל שיניים וכלים לפעול במקום, ועל כך הוא מרחיב בדו"ח.

שאלות חדות כתער. שלמה ינאי (צילום: פלאש 90)

היה מחסום?
נקודה נוספת שנחרצה במסקנות הוועדה היא עניין המחסום בגשר דב. כבר במהלך העדויות ציינו מעל גבי במה זו כי בפועל לא נראה מחסום בעת הרלוונטית, והמחסום שהוצב קודם לכן, אינו בגדר נעלם: ידוע היטב מי הם הסדרנים שעמדו לצידו ומדוע הם עזבו. (ולא, לא היה זה מחסום משטרתי, אלא של חסידות תולדות אהרן). בכל מקרה, גם חברי הוועדה לא טוענים שהמחסום הלזה אשם.
"אנו מוצאים לנכון להדגיש כי בעת האסון, כ-45 דקות לאחר שהסדרנים עזבו את המקום והמחסום הוסר, לא הוצב מחסום או מכשול אחר שחסם את המעבר בגשר דב. לאירוע חסימת המעבר שתואר לא הייתה השפעה על התרחשות האסון ואין קשר בין האירועים", נכתב בדו"ח, "אנו מדגישים זאת על רקע טענות שונות ולפיהן האסון נגרם בשל חסימה יזומה של מעבר גשר דב – טענות שנשמעו בציבור, בתקשורת, ברשתות החברתיות וגם בחלק מהעדויות ששמענו. הטענות לא היו עקביות בנוגע למיקום המחסום לכאורה, ולא היו להן תימוכין בחומר המצולם מהאסון – הן זה שמקורו במצלמות אבטחה והן זה שאזרחים צילמו במהלך האירוע. לפיכך בחנו את הדברים בדקדוק והגענו כאמור לכלל מסקנה כי בשעת האסון אף מחסום או מכשול אחר לא חסם את מעבר גשר דב."
יצוין כי הרב מאיר נחמן אלחדד, ששני בניו נהרגו באסון, טען כי לא מוצו החקירות בעניין זה ולדבריו ישנם עדים שמשום מה לא העידו. "זו ועדת טיוח מקצועית, כל שלוש השנים האלו הן אחיזת עיניים. אני לא מתאכזב כי אין לי שום ציפיות מהמדינה", אמר השבוע, כשהוא מתקומם על המדינה הבלתי מתוקנת שבה אנו חיים, "אנשים ממשיכים בתפקיד שנים, כאילו לא קרה כלום".
גם המשפחות שקיבלו את מסקנות הוועדה בתפילה שאולי הדבר ישנה משהו, לא הביעו תקווה רבה מדי לנוכח הבריחה מהאחריות של כלל הגורמים, וכפי שאמר אחד מהם: "הבן שלי כבר לא יחזור".
בעת הזו, כל מה שנותר הוא לשאת תפילה שלא נדע עוד צער, לא אזרחי ולא צבאי ולא צער כלשהו, ושגם אנחנו כציבור נזכור: יש מחיר לרשלנות.
"ארבעים וחמישה גברים, נערים וילדים קיפחו את חייהם. רבים אחרים נפצעו. משפחותיהם שילמו מחיר כבד מנשוא. לא נוכל להקל על כאבן. אך החובה המוסרית המונחת לפתחנו היא לעשות כל שבידינו כדי למנוע אובדן חיי אדם", כתבו חברי הוועדה בסיום דבריהם, ודומה כי ציבור יראי השם יודע זאת יותר מכל.

מסקנות אישיות
בנימין נתניהו, ראש הממשלה: אחריות אישית, ללא המלצות אישיות – מכיוון שהוא נבחר ציבור עם תפקיד בעל מאפיינים ייחודיים.

יו"ר הכנסת אמיר אוחנה, אז שר לבט"פ: אחריות אישית, לא ימונה בעתיד לשר לביטחון לאומי.

הרב יעקב אביטן, אז השר לשירותי דת: אחריות אישית, לא ימונה בעתיד לשר בכל משרד שהוא.

המפכ"ל, רב-ניצב יעקב שבתאי: אחריות אישית והמלצה שיתפטר, אולם בשל הארכת תפקידו בעקבות המלחמה – הממשלה תחליט על תאריך סיום תפקידו.

ניצב בדימוס שמעון לביא, אז מפקד מחוז צפון: אחריות אישית, התפטרותו חסכה המלצה.

תנ"צ שלום אביטן, אז מפקד מרחב עמקים: אחריות אישית, התפטרותו חסכה המלצה.

תנ"צ מוריס חן: אחריות אישית, והמלצה שהממצאים יובאו בחשבון בכל דיון על קידומו בדרגה או שיבוצו לתפקידים.

סנ"צ אסף מנצור, אז מפקד תחנת נוף הגליל: אחריות אישית, התפטרותו חסכה המלצה.

רפ"ק שמואל פיאמנטה, ראש ענף אבטחה ורישוי במחוז צפון של משטרת ישראל: אחריות אישית חמורה, המלצה לסיום תפקידו במשטרה והימנעות ממינויים חיצוניים הקשורים למירון.

רפ"ק אסף שייך, קצין מודיעין ובילוש של תחנת נוף הגליל: אחריות אישית, לא יקודם בדרגה במשך 4 שנים, וחיוב בחינת הממצאים בכל החלטה על קידומו.

עמית סופר, ראש המועצה האזורית מרום הגליל: אחריות אישית, עקב היותו נבחר ציבור – הציבור יכריע על המשך כהונתו בתפקיד.

עודד פלוס, אז מנכ"ל המשרד לשירותי דת: ללא אחריות אישית וללא המלצות.

הרב יוסף שוינגר, מנכ"ל המרכז הארצי לפיתוח המקומות הקדושים: אחריות אישית, המלצה חמורה לסיום כהונה באופן מיידי והימנעות מעיסוק בתפקידים הקשורים למירון.

הרב שמואל רבינוביץ, יו"ר ועדת החמישה: ללא אחריות אישית וללא המלצות.

אינג' עאמר ח'ליליה, מהנדס הבטיחות: אחריות אישית, ממצאים חמורים במיוחד, לא יוכל למלא תפקיד דומה, בחינת רישיונו וכן בדיקת חידוש החקירה הפלילית.

ראובן בן גל, מנהל האבטחה הראשי: אחריות אישית, המלצה שלא ימלא בעתיד תפקיד מנהל אבטחה באירועים המוניים. בחינת המשך החקירה.

שמעון מלכה, מנהל האבטחה: אחריות אישית, המלצה שלא ימלא בעתיד תפקיד מנהל אבטחה באירועים המוניים. בחינת המשך החקירה.

הרב מאיר קרליבך, מנהל 'הכנסת אורחים': אחריות אישית ללא המלצות.

המלצות כלפי גופים

שינוי צורת הפקת הלקחים במשטרה
פירוק ועדת החמישה
הפקעת הקרקע (בתמיכת ברלינר וינאי מול התנגדות הרב קרליץ)
בחינת המשך דרכו של המרכז לפיתוח המקומות הקדושים
העברת שטחי בני עקיבא לטובת אתרא קדישא מירון ופיתוח המקום

ההילולא בעתיד

הדלקה אחת בלבד
הרחבת מתחמי תפילה בציון ובסביבתו
ריקודים וחלאקה – במעגל השני לציון
הדלקות קטנות וריקודים – בשטחים הרחוקים יותר
חלוקת אוכל רק בעוטף ההר
קביעת יעד כמות קהל וויסות על ידי תנועה (ללא עצירת אוטובוסים בדרך)