מי גנב ת'אפיקומן?

זה מטריד ומדאיג ומביך, ומעורר תהיות ושאלות לא פשוטות: מה עושים כשהילד שלנו מנכס לעצמו כסף או חפצים שאינם שלו? האם נכון לעמת אותו עם העובדות, או שאולי זה רק יזיק? מאיפה, למען השם, זה מגיע בכלל? הרי כל חיינו אנחנו רק נותנים ונותנים, אז למה זה קורה לנו? | אנשי מקצוע מנתחים את התופעה שהם מכנים 'לקיחה בלי רשות', יורדים לשורשיה ומסבירים כיצד נכון לטפל. וגם: קצת על התופעה הנדירה שמכונה קלפטומניה | גונב לאוזנינו

נחלקו שכנותינו על ספסל הגינה. אלו אומרות "גונבים אצלכם את האפיקומן? מחנכים את הילדים לגנבה? שומו שמיים!" ופוכרות את ידיהן בייאוש, מצקצקות בשפתותיהן וממלאות פיהן מים.
אלו אומרות "מבטלים אצלכם את המנהג הקדוש שיסודתו בהררי קודש? הזדעקי ארץ!" ומייד מרימות ידיהן לשמיים בתחינה אילמת, מגלגלות עיניהן וממלאות פיהן של הדרדקים בשאריות החמץ.
ורגע רציני יותר: גונבים את האפיקומן? האם זהו מנהג קדוש או שמא שיבוש שבכל דור?
הגמרא בפסחים קט ע"א אומרת: רבי אליעזר אומר: חוטפין מצות בלילי פסחים, בשביל תינוקות שלא ישנו.
מה פירוש "חוטפין"?
ב'בירור הלכה' מובאים חמישה פירושים לדברי רבי אליעזר, ובשולחן ערוך נפסק שהכוונה היא למהר ולאכול. בעל הפירוש 'חק יעקב' (תעב סק"ב) כתב כבר לפני כ-300 שנים: "ואפשר שמזה נתפשט המנהג שמניחין לתינוקות במדינות אלו לחטוף האפיקומן, שעל ידי זה לא ישנו ויתעוררו לשאול".
היו שפקפקו במנהג 'לגנוב' את האפיקומן, והרב חיים דוד הלוי זצ"ל ('עשה לך רב' חלק ו סימן לה) כתב להצדיק את המנהג, שאין בו איסור, כי אין בזה כוונה לגנוב על מנת לצער ולא לגנוב לשם שחוק, אלא מטרת המנהג היא שלא יישנו הילדים.
כל זאת דווקא אם האפיקומן נלקח על ידי ילדיו של בעל הבית הסמוכים על שולחנו, אולם "גניבת האפיקומן על ידי זרים, וסחיטת הבטחת מתנה מעורך הסדר, יש בה… צד איסור".
בעל שו"ת 'משנה הלכות' (חלק יא סימן שצג) אמר שראוי שעורך הסדר ישמור את האפיקומן אצלו, שהרי הוא נאכל זכר לקורבן הפסח, ומכיוון שהיסח הדעת פוסל את הקורבן ראוי לשמור את האפיקומן מהיסח הדעת, וטוב יותר לתת מצה מיוחדת לילדים שיגנבו, כדי שיתקיים המנהג של לקיחה על ידי הילדים.
לעומת זאת בביתו של מרן הגרש"ז אויערבך זצ"ל לא נהגו זאת, והוא נימק זאת בכך שלא חינוכי להרגיל את הילדים למושג 'גנבה'. למי שכן נוהג זאת הוא המליץ להשתמש במושג 'חטיפה'.
וכל זה היה רק הקדמה לשאלה הרבה יותר רצינית שכוססת בלבבות של לא מעט הורים: גילינו שהילד שלנו גונב. לא, לא את האפיקומן. גונב ממש. מה עושים?

התופעה
"היו המון קריצות בשיעור", מספרת המורה ברכי, מחנכת בכיתה ה' של בנות מחונכות מאוד, "ופתקים שהעבירו בשפת הסימנים, ובכלל, האווירה הייתה מלאה מתח וסוד, ולא ידעתי לעמוד על טיבה".
כן, המורה ברכי יכלה לחלום שמדובר במסיבת יום הולדת בהפתעה שהבנות מארגנות לה, אבל היו לה חיישנים דקים יותר. "לא, האווירה הייתה מלאה בתחושות כאלו… לא טובות. וכל העיניים היו מופנות ליוכבד, שמדי פעם הייתי רואה דמעות בעיניים שלה.
"קראתי לה, אלא מה? אבל היא לא שיתפה פעולה. הכל בסדר המורה, באמת, ובבקשה אל תשאלי כלום את אמא שלי.
"אבל הייתה אספת הורים בשבוע הבא, ואמא של יוכבד מצמצה פעמיים ושלוש כששאלתי אותה אם היא מרגישה שמשהו עובר על יוכבד שלה. אולי זה האח הקטן שנולד ברוך השם. אבל יותר מזה? לא. הכל בסדר המורה, באמת. תודה על הדאגה.
"אבל לא רק ליוכבד ולאמא שלה דאגתי. גם לכיתה כולה. יום אחד שירי הביאה מצלמה חדשה, ויום אחר אסתר הביאה משחק אלקטרוני משוכלל ושתיהן ישבו ליד יוכבד. לעומת זאת, ציפי ואפרת לא דיברו איתה ואפילו שרטטו קו שחור ומכוער שיפריד בין החלק שלה בשולחן לחלק של אפרת. 'את הבטחת!' הן רשפו עליה, 'את הבטחת!'"
ורק כשאמא של שירי התקשרה למורה ברכי לשאול אותה איך זה שילדה בכיתה ה' מביאה לבת שלה מתנה כל כך יקרה – מצלמה, התחילה המורה ברכי לאסוף את הרמזים לסיפור אחד שלם.
כי גם לאסתר היא קנתה את המשחק, וליתר החברות היא הייתה מחלקת הרבה ממתקים כל יום, רק כדי שכולן תהיינה חברות שלה. היא הרגישה בודדה מאוד. ולא היה מנוס מלהזמין שוב את אמא של יוכבד ולספר לה שכן, משהו ממש לא בסדר.
אמא של יוכבד השפילה את העיניים באנחה כבדה ומבוישת מאוד, וסיפרה שהיא לא רצתה לחשוד, בטח לא בבת שלה, אבל שטרות של כסף נעלמים לה בזה אחר זה מהארנק ומהתיק ומהכיסים של בעלה, ורק עכשיו היא מבינה לאן.
אפשר להבין אותה, כל כך כואב ושורף לדעת: הילדה שלי גונבת ממני כסף.

קווים לדמותה
עידית דניאל, מטפלת באומנויות, מדריכה מוסמכת, מנחת קבוצות נערות בסיכון ומומחית בילדים – מתוך אמונה שטיפול בילדים מייצר זווית נכונה בהתפתחות, נותנת שם לתופעה הזו:
"גנבות הן מעשים שמונחים על ציר התפתחות. בהגדרה, גנבה היא לקחת דבר שלא שלי בלי רשות. אני נמנעת בעבודתי עם ילדים בשימוש במילה 'גנבה' כי זו מילה שמייצרת מהר מאוד תווית של שם תואר, קל יותר להשתמש במילים כמו: 'לקחת ללא רשות'. לצורך העניין, ילדים שלוקחים את האפיקומן, אינם גנבים חלילה. אפיקומן אינו גנבה. אנחנו מרשים ורוצים שהם ימצאו את האפיקומן שהוחבא, ויבקשו מתנות.
"באופן כללי, חשוב מאוד להבין ולהבחין מה המניע של הילד כאשר הוא לוקח משהו ללא רשות, כדי להגיב נכון למעשה. יכולות להיות לכך סיבות שונות בתכלית", היא מסבירה ומונה את הסיבות:
מערכת דחפים – כל ילד נולד עם מערכת של דחפים, רצונות ויצרים, שמביאים אותו לרצות לבלוע ממש את העולם, גם אם דברים אינם שלו. אנחנו מלמדים את הילד לעצור ולווסת את היצר, אבל ישנם ילדים שמתקשים לעצור את עצמם, לא עומדים בפיתוי ונוטלים ללא רשות, וזאת ממניע דחפי.
היבט חברתי – ישנם ילדים שלוקחים ללא רשות כחלק מניסיון להרשים חברים או להשיג חברים.
היבט רגשי – לקיחה ללא רשות יכולה לספר על כאב או צורך רגשי שיש לילד, וכשהוא מנסה לקחת דברים הוא רוצה על ידי כך להרגיע את הכאב. ונפרט על כך בהמשך.
"חשוב לי להוסיף עוד דבר בעניין האבחנתי", היא מדגישה. "התופעה של לקיחה ללא רשות שונה מאוד בכל גיל. אינו דומה ילד בן ארבע שלוקח מסטיק ללא רשות לילד בן שתים עשרה שנוטל שטר של 200 שקל מהארנק של אמא. לפעמים, בגיל הבוגר ישנו גם אלמנט של בדיקת גבולות וניסיון שליטה ביחסים עם ההורים.
"ישנו גם הבדל בין ילד שלוקח דברים מהבית – את חבילת הביסלי לצורך העניין, לזה שנוטל אותה מהחנות או מחבר.
"אבל, וזה ללא ספק: ילד שלוקח בלי רשות הוא ילד במצוקה. הוא פוחד להיתפס, מנסה להסתיר, חי בהכחשה, מרגיש ומבין שעשה מעשה לא טוב, מאוכזב מעצמו שלא עמד בפני הדחף, ולפעמים חווה רגשות מעורבים של סיפוק מכך שהצליח לקחת וגם תסכול – שנכשל. לכן, בכל מקרה, חשוב שההורים יבינו שבכל אבחנה שהיא, הילד סובל ממצוקה".
איך נכון להגיב? עידית נותנת כמה כללי עשה ולא תעשה:
להימנע מלכנות את הילד 'גנב', מלשאול 'למה גנבת?' או ליצור סטיגמה שלילית של 'הוא תמיד לוקח'.
לא להתעמת עם הילד, זה משפיל ומרחיק.
להגיב בבהירות ובאיפוק: למצוא זמן לדבר עם הילד על הצורך שלו, על איך הרגיש, ולחשוב יחד מה לעשות כדי שזה לא יקרה שוב.
לעקוב ולראות שההתערבות אכן נושאת פירות.
נחזור למורה ברכי? בשיחה ארוכה, מלאה דמעות, בושה וצער עם יוכבד, התבררה אמת כואבת במיוחד: חרם כיתתי הוטל על יוכבד מכיוון שחברות טענו שהיא הלשינה למורה על מלכי שמעתיקה במבחנים. כדי לשרוד את כיתה ה' על כל מלכותיה וסגניותיה, יוכבד החליטה לקנות לה חברות. אבל הן ביקשו תמורות גבוהות: מצלמה, משחק אלקטרוני והתחייבות לספק ממתקים בכל יום, רק ככה הן תדאגנה שישתפו אותה בחבל.
אמא של יוכבד היא אישה מקסימה, אבל תקופת טרום הלידה הייתה קשה כל כך ומערפלת, והיא לא יכלה בכלל לשים לב שגם יוכבד שלה סובלת. התינוק נולד כשיוכבד כבר הייתה מסובכת לחלוטין ו… נס שאמא של שירי שמה לב למצלמה, ושהמורה ברכי עבדה איתה לאט לאט וברגישות, בלי לשפוט, בלי להאשים.
הכיתה כולה עברה מסע מטלטל, ויוכבד, אסתר ושירי עבדו יחד במזכירות בית הספר במשך שלושה חודשים כדי לצבור את סכום הכסף ולהחזיר אותו לאמא של יוכבד. הן הרוויחו גם אמת, נאמנות ועבודה קשה, וגם חברות נעימה וילדותית שהתפתחה סוף סוף בין השלוש.
אבל לא אצל כולם יש הפי אנד.

דחף מול חסך
בחלוקה דיכוטומית מאוד, נהוג לחלק את הכשלים הנפשיים לשני אזורים: אזורי הדחף, היצר, האימפולס, ואזורי החסך – החסר, הכמיהה, הגעגוע.
גם את הסיבות ללקיחה ללא רשות נחלק בחלוקה הזו, ונזכור שנוסף על כך יש אלפי גוונים ומורכבויות לכל ילד באשר הוא.
שנדבר קצת על עַיִר פרא?
תחשבו שלו יש כדור חדש ונוצץ, ולו – אין. תחשבו שלה יש סוכריות צבעוניות בריח של פירות, ולה – אין. אנחנו עושים המון כדי למעט את הקנאה שאולי תגרום לגנבה: לא מרשים לילדות להביא לחמניות שום להפסקת אוכל ודורשים מכולן להגיע בתלבושת אחידה. אסור להביא גולות יקרות בעונה ובשום אופן לא לחגוג בר מצווה עם חברים. השאלה הגדולה היא אם אנחנו מלמדים אותם מה עושים עם רגש הקנאה והחמדנות הזה. איך מלמדים לעצור את הדחף באדום. להמתין, לרצות ו- להתגבר. כן.
חיים אטיאס, עו"ס, מסביר בפשטות נוגעת ללב: "מה גורם לילדים לגנוב? נכון אולי לשאול, למה לא כל הילדים גונבים? עומד מולם ממתק או צעצוע מושך, ולפעמים כסף – הדבר הזה שהם רק מתחילים להבין את העוצמה המפתה שלו. מה עוצר אותם מלהשיג את כל זה לעצמם?
"נכון, אמרו להם שאסור לקחת בלי רשות, והם ירגישו לא כל כך טוב אחרי שהם יאכלו את הממתק הגנוב, אבל גם יהיה ריגוש מהגנבה, והממתק ממש טעים, ובכלל, ילדים הם לא אלופי עולם בחשיבה לטווח ארוך – בסך הכל 'דיל' די משתלם זה, לגנוב.
"הדבר היחיד לכאורה שמניע את הילד לגנוב הוא העובדה שהוא עדיין לא הפנים בצורה מלאה את האיסורים והכללים, ומתקשה לעמוד בפני הדחף הטבעי להשיג לעצמו עוד ועוד".
ועידית דניאל ממשיכה: "מבחינה התפתחותית ילד נולד עיר פרא: העולם כולו נועד בשבילו, ומושג ההתחלקות פחות ברור לו בגיל צעיר. מה זה 'שלי'? מה 'שלו'? איפה אני מתחיל ומתי נגמר? איך התחושה שמישהו לוקח לך משהו? מהי החוויה ברכושנות? כשהחלקים הללו לא מוטמעים, הילד לא לומד את הגבולות הללו ומתקשה לשלוט בדחף שלו – לקחת ממישהו אחר.
"כך שאפשר לומר, שבתהליך התפתחותי נורמטיבי, כל עוד ילד לא חונך להבחין בין 'שלי' ל'לא שלי' – הוא ינסה לקחת את מה שלא שייך לו".
כמה פשוט. לפני שהילד הוא מבוגר מחונך ומנומס, כזה שמהנהן בחיוך כשמושט לו דבר מה ולא שולח ידו למה שאינו שייך לו – הוא עיר פרא. מלא חשקים, מלא דחפים, מלא רצונות. וככל שהוא גדול מחברו – כך יצרו גדול הימנו, כמו שמסכת סוכה מספרת לנו. רק אחרי שהיצר קיים, אפשר להתחיל ללמד אותו: עַיִר צריך אוכף.

עַיִר צריך אוכף!
לפעמים אנחנו מלמדים את הילדים מהר מדי לאסור על נפשותם את הרצון, את הכמיהה, את הדחף. כשנראה את בן השנתיים חוטף את הדובי מהחבר, יש בהחלט מקום להסביר לו: הוא תפס ראשון, עכשיו תורו. אם נסתכל בעיניים שלו נזהה את הדחף הזה, הדחף לחטוף את הדובי, הרצון הכל כך פשוט, טבעי, בריא וחי: אני רוצה את הדובי הזה בשבילי! וככה גם את הנדנדה, אני – רוצה! כמה פשוט ככה חי.
חי, וצריך הגבלה.
עידית דניאל מסבירה: "כאן המקום להכניס גבולות ולהסביר 'זה לא שלך. את זה אסור לקחת'.
"לאט לאט אנחנו מלמדים גם את היכולת לראות את האחר ולהגיב לו באמפתיה: איך אתה מרגיש אם לוקחים לך את הצבעים מהידיים? איך מוישי מרגיש אם ילד אחר חוטף לו את הלגו? באיטיות בטוחה אנחנו בונים גבולות בסיסיים: מה שלך? מה של אחותך? על מה צריך לבקש רשות, ועל מה לא? ביסקוויטים אני מרשה לקחת בלי רשות, אבל חמצוצים – לא.
"חשוב מאוד לציין: ילד נורמלי הוא לא ילד שגדל לפי התלם הבית ספרי, מחייך במתיקות ונרדם בשש וחצי. ילד נורמלי הוא ילד שיש לו אמון באבא ואמא שלו, ולכן הוא מוכן לשחרר את המעצורים שלו, לרצות, לתת מקום לדחף ואז – לקבל מהם את האיזון והגבול.
"ילד בריא מנסה בהחלט לשבש, להרוס, להפחיד ולהתיש. אם אבא ואמא מסוגלים לעמוד יציבים מול מה שהילד מנסה לשבש, הוא מרגיש שהם חזקים והוא יכול לנוח, הוא יכול להירגע, ו- לשבת לשחק במתיקות, ואפילו לישון בשש וחצי.
"בילדים גדולים יותר, כשהבסיס של הלמידה כבר התפתח, אנחנו מפתחים את היכולת לשלוט על הדחפים, לדחות את הסיפוקים ולווסת את הציפייה, בסבלנות.
"חשוב לדבר על האיפוק מול הדחף כאתגר, כעבודה, ולא כדבר רע ומבייש: זו עבודה שיש לכל אחד מאיתנו במינון זה או אחר, וכשתצליח להתגבר – יהיה לך קל יותר. אתה חזק. אתה יכול לשלוט בדחפים שלך. אתה מסוגל. ייתכן שעשית משהו אסור, ועכשיו אנחנו כאן כדי לעזור לך להתגבר על הדחף האסור.
"כי כשיש גבול מכיל, כשיש הורה שומר – אבל לא מתפרץ, הוא מחזק את המאמץ, את האיפוק ואת ההתמודדות עם הדחף".
עידית נותנת טיפים חמודים כדי לתת לילד תחושה של 'פת בסלו', כי אם יש לילד פת בסלו אולי הוא לא צריך לקחת את מה שלא שייך לו.
טריטוריה: שווה לתת לכל ילד מגיל צעיר מקום שהוא פרטי עבורו, עדיף שהמקום יהיה סגור: מגירה קטנה או קופסה סגורה ששייכת רק לו. זה המקום הבטוח שלו, לא נוגעים לו בה, וזה מספק ביטחון: זה – שייך לי, והמגירה הוורודה – שייכת לאחותי.
להקשיב לחסרים שהילד מביע, מתוך כבוד ואמון לצורך שלו. הכבוד הזה אינו מדבר על אספקה מלאה של כל הצרכים, אלא אמון במה שהוא מרגיש שהוא זקוק לו: יש ילדים שצריכים שלושה ממתקים ביום, וחשוב לכבד את התחושה של הצורך, גם אם אצלנו בבית אין שלושה ממתקים בכל יום. שווה להגיע לפשרה, הוא ילמד לנוע קצת מהמקום שלו, ואנחנו ננוע קצת מהמקום שלנו. יהיה קשה לשמוע 'לא'? כן. יהיה קשה, אבל הקושי הזה יתחיל להתרכך עם הזמן.
לתת 'בחינם'. לא כל דבר מקבלים רק אחרי עבודה קשה ומייגעת. לפעמים אבא ואמא נותנים סתם ככה, כי הם אוהבים אותך. ממש כמו שלהשם יש אוצר מתנות חינם. ככה, כי הלכתי ברחוב וראיתי את זה וחשבתי שתשמח. ככל שמערכת הדחפים פעילה יותר, כדאי לרכך אותה על ידי פירגון חינמי.
ותוך כדי שעידית מדברת עולה בי מחשבה מפחידה קצת: כשאנחנו דורשים מילד לוותר על משהו ששייך לו, כשאנחנו ממש מכריחים אותו לוותר – אנחנו קצת מלמדים אותו לגנוב: יש כאן משהו, והמשהו הזה שייך לו, ללא עוררין. הוא כרגע לא רוצה לתת, אבל אנחנו מחייבים אותו לפעול בניגוד לרצונו. במילים אחרות: מלמדים אותו שאפשר לגנוב ממנו מתוך הכרח.
וזה עצוב.
כי כנראה היכולת לוותר נבנית רק אחרי שיש שליטה מלאה בטריטוריה של 'אני' ו'שלי'. רק אז, כשבטוח לי ששלי הוא שלי, אני יכול לתת ממנו גם למישהו אחר.

בואי, אמא
מה לעשות, אבל אמא זו אמא, זו אמא זו אמא. וגם אם אין לנו כוח שיתלו בנו את הצרכים כולם, יש חוטים רכים כל כך ועדינים כל כך ורבים כל כך שמושכים את הילד אל אימו, ואת אמא אל הילד שלה. כן, האהבה הזו דורשת השקעה רבה, מלאת כוחות.
חיים אטיאס מתאר: "מעבר למערכת הדחפים, קיים מניע נסתר וחשוב לא פחות. הפסיכולוג הבריטי דונלד ויניקוט ניסח אותו כך: 'הילד הגונב חפץ אינו מחפש את החפץ שגנב, אלא את האם שיש לו עליה זכויות'.
"נחשוב על תינוק, שלאורך הינקות אמא עומדת לרשותו בצורה מוחלטת, עד שלפתע – ולפעמים אפילו במפתיע – היא כבר לא עומדת לרשותו כמו פעם. אין לו הזכויות שהיו לו באֵם. הילד לא יודע לנסח לעצמו את מה שקרה, אבל הוא מרגיש שנלקח ממנו משהו, והוא מחפש בצורה נואשת להחזיר אליו את ה'משהו'.
"היכולת של ההורים לראות את הצורך הזה של הילד, מעבר לטייטל של ה'גנבה', היא בעיניי התקווה של הילד: יהיה מי שיראה את הגעגוע, את הצורך ואת החיפוש המתמיד שלי – את אמא".
ועידית דניאל ממשיכה את הדברים: ויניקוט מכנה זאת עבריינות כסימן לתקווה. איך אפשר להסביר את הפרדוקס? ויניקוט מתאר את הילד המתפתח, אבל בשלב מסוים של ההתפתחות הנפשית יש כשל: משהו שפגע ברצף. הוא מרגיש שאותן דמויות שהיו קודם – אבא מלא בחוסן ואמא מלאה בהכלה, פתאום לא מושלמות, לא כמו שהוא רצה וחלם.
הוא מחפש חלופה לחסר הרגשי הזה, מחפש איך למלא את החלל, ואז הוא מתחיל לגנוב בבית: הוא לוקח עוגיות בלי רשות ואפילו סוכריות. דרך זה הוא רוצה שאבא ואמא ישימו לב אליו ויספקו לו צורך רגשי עמוק מאוד שהוא זקוק לו: שאמא תכיל, שאבא יאסור, שהם יחזרו להיות אבא ואמא המוכרים והשלמים שהוא כל כך רצה.
משהו בתוך הילד יודע למה הוא זקוק, אבל הוא פועל בדרך הפוכה: הוא מחפש את מה שאבד לו דרך אובייקטים חיצוניים: לפעמים גונב את הלב של אמא שמושקע באחיו, על ידי כך שמתנהג ממש רע. זו אומנם התנהגות שלילית, אבל ההתנהגות הזו מספרת לנו שלילד הזה יש כמיהה לתיקון.
"כשההורה לא מתבונן, אם אמא רואה רק את ההתנהגות ולא את מה שמקופל בתוכה, היא מענישה, והענישה הזו מאלצת את הילד להודות במשהו שהוא לא מסוגל להודות בו, וככה מחמיצים את הצורך הרגשי שנשאר צועק בפנים.
"אם אנחנו מתבוננים בהתנהגות בלבד, ולא קשובים לדמעות שתחתיה, החסר הרגשי רק גובר, הקונפליקט יוצר תחושה ש'לא הצלחתי להחזיר אלי את הלב של אמא, להפך, היא רק התרחקה ממני!' הוא מרגיש לא מובן ואז מחפש שוב את הלב של אמא, עכשיו בחריפות רבה יותר.
"הוא מתחיל לחפש אותו גם בחוץ, ולוקח גם מהחנות וגם מהחבר: הוא משקיע המון אנרגייה כדי שמישהו סוף סוף ישמע את הצעקה שהוא לא מצליח להביע. שמישהו יבין שקשה לו בפנים".
קשה להתבונן ברכות על ילד שלקח לנו מאה שקלים מהארנק. קשה להודות בכך ש… הייתי עייפה כל כך בזמן האחרון והוא קרא לי ולא שמעתי. קשה עוד יותר לאזן את השניים: אסור לקחת מהארנק של אמא ללא רשות, אבל הוא כל כך רוצה אמא. להפריד את המעשה מהעושה.
אבל תראו באילו מילים רכות ויניקוט משתמש: "כאשר הילד גונב, הוא אינו מבקש את החפץ שגנב. הוא מבקש את האדם, את האם".
נסכים לשמוע את הבקשה שלו, הנואשת, מאיתנו?

אמא באה
"פגשתי ילדה מתוקה שאמא שלה פנתה איתה לטיפול כי בבית היו נעלמים כספים", מספרת עידית דניאל סיפור בפרטים בדויים. "בכל יום הארנק היה מצטמק לו, והילדה הייתה מכחישה. אמא שלה לא ידעה מה היא עושה בכסף וחששה. יום אחד האבא מצא בתיבת הדואר משחק אלקטרוני. תהינו יחד אם לעמת עם הילדה את המציאה, כי אולי – אם היא תגלה שגילינו, היא תחביא עמוק יותר. אבל בחרנו לשקף לילדה את המציאה, אף על פי שההורים פחדו מאוד מהתגובה.
"אבא של הילדה ישב איתה ושאל אותה בפשטות: כמה עלה לך המשחק? את אוהבת לשחק בו? היית רוצה שנקנה לך משחקים אלקטרוניים? הוא נענה לצורך שלה, לחיפוש העמוק שלה את אבא ואמא. הוא פינה לה זמן אבא, ואמא פינתה לה גם מקום בלב. לא היה צריך יותר כדי שהגנבות ייפסקו.
"כשהיא גילתה שאבא ואמא לא נהרסים ממנה, לא בוגדים בה, לא נוקמים ולא נסוגים אחורה, אלא להפך – יושבים ומדברים איתה בגילוי לב, היא יכלה לשחרר את הצורך ב'לגנוב אמא'. היא יכלה לחזור לבקש בצורה מפורשת יותר".
מעניין לגלות שכשמישהו גונב מתוך חסך עמוק, הוא תמיד ישאיר עקבות מתחננים אחריו, כאלו שיניחו להורים רמזים לגלות את מה שהוא מבקש באמת: אבא, אמא, אפשר אתכם?

שמים לב גם להורים
ואיפה ההורים פוגשים את זה?
חיים אטיאס מוסיף ומאיר כלפי ההורים: "חשוב גם לבדוק איך מרגישים ההורים עצמם עם הילד שלקח ללא רשות, מכיוון שההתבוננות של ההורים על הרגשות שהגנבה של הילד מייצרת אצלם תעזור להם למצוא את התגובה הנכונה לילד ולהם.
"גנבה יכולה לעורר עוצמה רגשית לא קלה. למשל, אשמה – אפרופו החסך – אולי אנחנו לא מעניקים מספיק? חרדה – האם הילד שלנו יצא חלילה וחס עבריין? עולות תחושות בגידה, אכזבה, ייאוש ואולי גם הזדהות: כי פתאום ההורה נזכר שגם כאשר הוא היה ילד קרה פעם ופעמיים שהוא לקח מטבעות שהיו מונחים במגירה של אמא, ובסך הכל הוא יצא בסדר גמור".
אז כן, הילד מזמן גם לנו עבודה, ועבודה עמוקה.
"כן, זאת סוגיה עדינה", מסכים אטיאס. "הרי אנחנו רוצים לבוא אל הילד מעמדה עקרונית ולא מתפשרת שהאהבה שלנו אליו היא לכל החלקים שלו: החלק החמוד שכולל 'חכמות' והחלק המעצבן שנזכר שהוא צמא אחרי שכבר אמרנו לילה טוב, וגם החלק הזה, שחומד וגונב. אבל אנחנו גם המבוגר שאחראי ללמד אותו מה מותר ומה אסור. זאת החובה שלנו.
"חשוב שנזכור, החסך של הילד לא יתמלא על ידי הגנבה. זה כמו להרוות צמא במים מלוחים. הילד צריך את ההורה שלו שיבין את הדחף והחסך שלו ויכיל אותו, אבל גם שיסביר באופן ברור את הגבול והאיסור. זאת תנועה שאין בה סתירה. להפך, זאת תנועה משלימה".
"חשוב לא להתבלבל בין אבחנה של דחף לאבחנה של חסך, ואם יש בלבול – כדאי לפנות לאיש מקצוע. כי כשלילד יש חוסר רגשי, הוא ינסה למלא את החסר", מסכמת עידית, "וילד שמרגיש שהחסר לא יתמלא על ידי המבוגר האחראי לו ינסה לשדר מצוקה, ואם השדר לא יתקבל – הוא ינסה למלא את החסר בכוחות עצמו".
כוחות עצמו? זה טוב מאוד. השאלה אם זה תואם גיל, שלב התפתחות ויכולת. השאלה אם כוחות עצמו מסוגלים לעמוד לבד במערכה. ואם לא? זה התפקיד שלנו: להתמלא בעצמנו כוחות כדי שהילד שלנו לא יצטרך לחפש את הסיפוק של הרעב הרגשי העמוק הזה בלגנוב. את זה? נשאיר לאפיקומן.

גונב שלא מדעת

בקצה קצה של החוויה, מצטנפת הקלפטומניה – הפרעה נפשית כאובה שמתבטאת בדחף לא נשלט לגנוב.
לא, זה לא ילדון שלוקח מאה שקל מהארנק של אמא שלו ולא ילדה שלוקחת חבילת ביסלי מהמכולת בלי לשלם.
הסובלים מההפרעה גונבים גם דברים שאינם בהכרח צריכים או שאין להם שום ערך כספי. מה למשל? למשל היא תראה שהמוכר לא שם לב והופ – תכניס לכיס מטען לטלפון שצריך כבל אחר לחלוטין. הוא יסתתר לרגע, והופ, ייקח מהמלון את הגלויה המונחת על השולחן. אממה הוא לא צריך אותה בכלל? לא משנה. הוא הצליח לפלח.
קלפטומניה היא מצב פסיכיאטרי מורכב שיכול להשפיע במידה רבה על איכות חיי המטופל, בעיקר בגלל הסתבכויות עם החוק.
כמה נתונים על קלפטומניה:
קלפטומניה מתחילה מתישהו בגיל הנעורים והיא נפוצה אצל נשים יותר מאשר אצל גברים.
ה-dsm5 מתאר אותה כהפרעה של שליטה בדחפים, חוסר יכולת חוזר ונשנה לשלוט בדחף לגנוב.
מבחינת שכיחות, קלפטומניה נדירה יחסית, וכנראה מצויה אצל 0.6-0.3 האחוז מהאוכלוסייה. אומנם יש אינדיקציות שהיא כנראה שכיחה יותר, אבל פשוט, לא רבים האנשים שמדווחים עליה. הדיווח הוא על פי רוב כשכבר מסתבכים עם החוק.
קלפטומנים חווים מתח שמוקל על ידי הגנבה.
מכיוון שלגנוב זה לא חוקי, ההפרעה יכולה להוביל לבעיות עם החוק, וקלפטומנים יכולים להיעצר, לעמוד למשפט ולהיכנס לכלא בגלל הסימפטומים.
מחקר הראה שיותר מ-68% מהקלפטומנים נעצרו בגלל גנבה, ויותר מ-20% מהם הורשעו ונאסרו בגלל זה.
התסמינים המרכזיים של קלפטומניה הם:
כישלון חוזר לעמוד בפני הדחף לגנוב.
גנבת פריטים חסרי ערך או כאלה שהקלפטומן לא צריך. לעיתים קרובות מוצרים גנובים נזרקים לפח, נמסרים לנזקקים או אפילו מוחזרים לחנות, אך לעיתים הם גם נאגרים אצל הקלפטומן.
תחושת הקלה או עונג במהלך הגנבה.
בדרך כלל האפיזודות של הגנבה לא כוללות תכנון מפורט ולעיתים קרובות הן ספונטניות. קלפטומנים יכולים להיות במקומות ציבוריים כשהם מרגישים פתאום את הדחף לגנוב. העוצמה של הדחפים הללו נוטה להשתנות.
עידית דניאל מספרת עוד קצת על התופעה הנדירה הזו:
"בדרך כלל הקלפטומניה מתווספת להפרעה נפשית נוספת כמו OCD – אובססיה, הפרעת אכילה (גנבה לבטן…) או מאניה – הפרעת מצב רוח של 'היי' גבוה, שבה האדם מרגיש כל יכול, או שהיא נלווית להתמכרות.
"על פי רוב היא לא יושבת על חסך, אלא על דחף שאי אפשר לעצור אותו. ישנו דחף עוצמתי לגנוב, והוא מלווה בחרדה. כשהדחף מושג והגנבה הצליחה, מורגשת תחושת הנאה וסיפוק, אשמה ושוב – דחף לגנוב.
"הטיפול בתופעה הוא על פי רוב טיפול CBT לשליטה בדחפים, ולפעמים גם טיפול אנטי דיכאוני שיכול לאזן את המוליכים העצביים – הנוירוטרנסמיטורים במוח".