מים ומזון בצמצום, מגורים באוהלים קודחים, ללא מקלחות, וציפייה עזה לשחרור: מה באמת עבר על שבויי העיר העתיקה במחנה אל ג'מאל? מה הם תיעדו בכתביהם, ואיך התמודדו עם הסכנה הקיומית? | מוזאון 'חצר היישוב הישן' חושף תערוכה מצמררת עם עדויות מהשבי שבו היו נתונים השבויים כתשעה חודשים | נלחמים על החופש
תשעה חודשים הם היו בשבי האויב, נתונים לידיים ערביות עוינות. מים לשתייה סופקו להם בכמות מוגבלת, מים לרחצה סופקו אחת לשבוע, וכמות המזון הייתה דלה. אבל הקושי הגדול ביותר היה הריחוק מהמשפחות, הפחד מהבאות וחוסר האונים. בשני הצדדים לא ידעו מתי ישובו להיפגש ואם בכלל.
לא, לא מדובר בתיאור מצבם של החטופים הישראליים המצויים כבר תשעה חודשים בקן הצרעות המפלצתי בעזה, תחת הפגזות בלתי פוסקות ופחד קיומי יום יומי. הכוונה היא לשבויי הרובע היהודי לפני כ-76 שנה, שנלקחו בשבי האויב זמן קצר לאחר נפילתו של הרובע היהודי במלחמת העצמאות.
התאריך: יום שישי, י"ט באייר תש"ח, שבועיים בדיוק לאחר ההכרזה על הקמת המדינה. החיילים היהודים ברובע היהודי נכנעו. קצין הצבא הירדני עבדאללה א-תל התחייב לשחרר את הילדים, הנשים והפצועים, ואילו את הלוחמים הוא הודיע שייקח בשבי. לתדהמתו של א-תל לא היה קץ, כאשר סיים להכריז את הדברים ומההמון יצאו בסך הכל כחמישים חיילים. הוא לא העלה בדעתו שזהו מספרם המועט של אלו שהצליחו לעכב גדוד שלם של הלגיון הירדני משך שבוע וחצי.
ברוב תסכולו הוא הפר את ההסכם בו במקום, ובחר מתוך ההמון עוד כ-240 אזרחים, חלקם נערים ופצועים שלמרות פציעתם הצליחו לעמוד על רגליהם. בסך הכל הובלו מהרובע היהודי אל השבי הירדני 341 שבויים. יתר דיירי הרובע, בעיקר נשים, ילדים וקשישים, שוחררו ופונו אל שכונות ירושלים הישנות.
איך נראו חייהם של השבויים בשבי, ומה עבר עליהם תשעה חודשים עד ששבו לבתיהם והתראו שוב עם בני המשפחות? במוזאון 'חצר היישוב הישן' שהוקם על ידי גב' רבקה ויינגרטן, בתו של הרב ויינגרטן שהתעקש ללוות את השבויים הפצועים, מציגים בימים אלו תערוכה ייחודית ומרגשת בשם 'בתקווה להתראות בקרוב'.
התערוכה חושפת פריטים מן השבי, כמו גם קטעי תיעוד ומכתבים שכתבו חלק מהשבויים במחנה. העיתוי שבו מופיעה התערוכה מצמרר. מי היה יכול להעלות בדעתו ש-76 שנים לאחר מכן, ימצאו את עצמם שוב יהודים כה רבים בשבי האויב, כשבמקרה שלהם אפילו דרך לחלופת מכתבים לא קיימת.
קידוש בקישלה
השבויים שלקח עימו מפקד הלגיון כללו כאמור חיילים ואזרחים, חלקם נערים וקשישים, מהם גם פצועים. כדי להקל על עצמו את הטיפול בהם בשבי צירף המפקד גם שתי אחיות ואת רופא הרובע היהודי פרופ' אגון ריס, שהתנדבו ללוות את השבויים. שתי האחיות, על אף שהגיעו בהתנדבות, נותרו תקופת מה בשבי מאחר שסירבו להחזירן.
התחנה הראשונה שבה רוכזו השבויים הייתה ה'קישלה', בפאתי העיר העתיקה, שם גם עבר עליהם הלילה הראשון. לאחר מכן הם הובלו בכפרים ערביים רבים, כאשר בכל מקום הם 'מוצגים לראווה' (מזכיר לכם משהו?) לפני ההמונים המריעים, כשהם סופגים איומים וקריאות נאצה, עד שהגיעו למחנה אום אל ג'מאל.
שלמה בזק (ביזינסקי), אחד השבויים, תיאר ביומניו המוצגים בתערוכה את מה שאירע בקישלה: "ההמון מצטופף ומריע, השמות נרשמים על ידי לבלר המתקשה בתפיסת ההברות המוזרות… הוא מסתדר איכשהו, מעקם ומסרס את הכתובים כידו הטובה עליו…"
בזק מזכיר בכתביו שהאירוע היה בליל שבת. "ההרגשה הייתה קשה", הוא כותב, "מישהו מזמזם זמר שבת ומצטרפים אליו… כוס יין מתגלית ואחד מקדש עליה… הצפיפות גדולה, אך מנסים בכל זאת לחפש מקום ולהירדם".
הרב אליהו שאר יישוב, שנלקח לשבי פצוע ברגלו, תיאר אף הוא בכתביו את השירה האדירה שבה פצחו השבויים לתדהמתם העצומה של חיילי הלגיון הירדני. "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום וייבנה המקדש", הם שרו בעודם בקישלה.
אבל במחנה אום אל ג'מאל, כ-15 קילומטרים ממזרח לעיירה מפרק שבצפון ירדן, התקשו השבויים להמשיך בשירתם. שם, מאחורי גדר תיל כפולה, ציפתה להם קבוצה נוספת של 320 שבויים מהקרבות בגוש עציון, ושם הם ערכו את ההיכרות הראשונית עם מקום השבי שיהפוך למשכנם בחודשים הבאים. בהמשך הצטרפו אליהם גם עשרים וחמישה חברי קיבוץ גזר, עשרה שבויים מהקרב בארמון הנציב, ארבעים עובדי חברת החשמל בנהריים, תשעה ניצולי קרבות לטרון וחמישה עובדי חברת האשלג. בסך הכל שהו במחנה כ-750 שבויים.
דכדוך ורוח נכאים
מחנה אום אל ג'מאל שהוקם על ידי הירדנים במהירות חסרת תקדים סמוך לעיירה מפרק, היה מתחם גדול מוקף גדר תיל ומגדלי שמירה. הוא אוכלס כולו באוהלים שניצבו בשמונה טורים, ובכל אחד מהם שוכנו כעשרה שבויים. כל אחד מהם קיבל כף לאכילה ושלוש שמיכות: אחת שתשמש כמזרן ושתיים כדי להתכסות בהן. לנשים היו אוהלים נפרדים. כמו כן הוצבו מחוץ למחנה שישה אוהלים שנועדו לשומרים ולמפקדם. בשעות היום שהו שומרי המחנה בעמדות שמירה מוגבהות, אוחזים בנשק ודרוכים לעצור כל ניסיון הימלטות או הברחת חפצים.
המגורים באוהלים היו בתנאים קשים מאוד. בתערוכה שבמוזאון אפשר לראות את כתביו של אהרון לירון, אחד מהשבויים, שבהם הוא מספר: "הבוקר הודיעו לנו כי מים לרחיצה יינתנו לנו רק אחת לשבוע. החום כה כבד עד כי אין יוצאים כמעט מן האוהל. משעות לפני הצהריים עד שקיעת השמש אנו שוכבים באוהל, הזיעה נוטפת ואין מעט מים לרחצה או מקום לנוס מפני השרב".
כשחלפו חודשי הקיץ החמים והגיעו חודשי החורף, ציפתה לשבויים התמודדות מזן אחר: קור מדברי עז שחדר לעצמותיהם, בפרט שהם לא היו מצוידים כנדרש, כפי שכתב השבוי אליצור בן גור: "המשלוח העיקרי של בגדי חורף התעכב, ובינתיים סבלנו מקור, בעיקר הזקנים".
כדי לחמם את עצמם הצליחו השבויים לייצר תנורים באמצעות קופסאות פח גדולות של ביסקוויטים, שחוררו בהן פתח להכנסת חומר הבעירה ובתחתיתן חוררו מעין חלונות למכלי המים. הביסקוויטים היבשים שימשו כחומר בערה, שכן הם התלקחו בקלות.
השבויים, לפי עדויותיהם, לא סבלו מאלימות והצקות (בשונה משבויים אחרים באותה עת בסוריה, לבנון ומצרים), אך החשש הקיומי ריחף מעליהם ללא הפסקה. אחד המקרים שהמחיש להם את מצבם היה הטרגדיה הקשה של חברם למחנה, השבוי חיים שר מגוש עציון. באחד הימים נפלט, או אולי נורה, כדור מרובהו של זקיף ערבי היישר אל עבר אוהלו של שר. שר שכב באותה עת במיטה והוא מצא את מותו במקום. למעשה הוא היה החלל היחיד שנהרג בשבי הירדני.
גם אירוע קשה זה מתועד בכתבים. שמואל בזק כותב: "כשישבנו באוהל בשעות הצהריים נשמעה לפתע ירייה. כשהגענו לשם מצאנו את חיים שר, חבר קיבוץ רבדים, שוכב מתבוסס בדמו. כדור שנורה מעבר עמדת הבְּרֶן (מקלע קל מתוצרת בריטניה, ח"ש) דרך יריעות שלושה אוהלים, ולבסוף פגע בחיים, הרגו ופצע קל חבר שני. דכדוך ורוח נכאים ירדו על מחנה השבויים. חדרה ההכרה עמוק-עמוק לתוכנו כי שבויים אנו בידי זרים ותלויים אנו בהם".
מאחורי גדר התיל
"ארבעה שבועות לכניעתנו אנו מגודרים תיל", כותב אהרון לירון ביומנו. "זהו אורח חיים מיוחד שכבר הסתגלנו אליו. האוהל – ביתי, השמיכה – מיטה, הביסקוויט היבש – לחם. אין אף אחד מאיתנו מעלה בדעתו שזה ארבעה שבועות לא ישבנו על כיסא, ארבעה שבועות לא ראינו צורת ארון, ארבעה שבועות לא אכלנו בצלחת… איננו מרגישים כבר בחסרון רהיטים, אף לא בחסרונם של סכין ומזלג. אך כמה חסר לנו הרחוב הארץ ישראלי שלנו כמה חסרה לנו החמימות הביתית".
החודש הראשון למעצר היה אכן קשה ביותר עבור כולם. השבויים הרגישו מנותקים בלב המדבר, נתונים בהלם כבד ומלאי דאגות באשר למצב בארץ ומשפחותיהם, ואילו בני המשפחות בארץ הוטרפו מרוב דאגה, שכן לא היה להם שמץ מידע על אודות גורל יקיריהם.
מטה משפחות חטופים לא הוקם באותם ימים, אך בני המשפחות פעלו לא פחות מכפי שפועלות משפחות החטופים בימינו, ולוחצות על כל מי שיש לו השפעה, כדי לאפשר להן קשר של מכתבים עם יקיריהן. ואכן, כחודש לאחר הגעתם של השבויים למחנה, התבשרו בני המשפחות שה'צלב האדום' מאפשר להעביר להם מכתבים. אך היו כמה הגבלות: על המכתבים להיכתב באנגלית בלבד (שפה שחלק מהשבויים לא שלטו בה), מספר המילים בהם היה מצומצם. מלבד זאת המכתבים עברו צנזורה בטרם הועברו לשבויים. ובכל זאת, מכתב הוא מכתב.
גם השבויים עצמם עודכנו שהם רשאים לכתוב לבני משפחותיהם. בתחילה נאמר לשבויים שנציג ה'צלב האדום' סיכם על שני מכתבים וארבע גלויות לחודש, ללא הגבלת דפים ושורות, אך מהר מאוד הסתבר שההסכם לא ממומש, ואפשרות ההתכתבות מוגבלת לשני הצדדים.
למרות זאת אפשר להתרשם מההתרגשות הרבה שהותירו המכתבים, או כפי שכותב שמואל בזק: "בארץ אין יודעים עדיין בבירור מי ומי נשבה, הקרובים שרויים בדאגה ועכשיו ההזדמנות לחדש את הקשר. מתכנסים לאוהלים ויושבים על המדוכה כיצד להכניס בעשרים וחמש מילים את אשר ברצונך להביע. בסוף מגיעים לידי איזו שהיא נוסחה סטנדרטית. מוסרים את המכתבים בתקווה שהללו יגיעו ליעד".
ואילו הגאון רבי שלמה מן ההר ששהה אף הוא בשבי, כתב במכתב ששלח למשפחתו: "אינני זקוק לשום דבר, לא לקפה ולא לקקוי (קקאו), לא לקומפוט ולא לבדים. אני זקוק למכתבים. אני צריך לקרוא את כתב היד שלכם. המכתבים שאתם כותבים מגיעים במיעוטם, החבילות ברובן". הוא גם נתן להם תדרוך להעברת מכתבים בלי שיעברו צנזורה: "הכניסו מכתבים מפורטים בעברית בתוך מחברות הילדות. הדביקו דפים, אבל כתבו למען השם".
ואכן, מאז שהחלו המכתבים להגיע השתפרה ההרגשה, מה עוד שהחלו להתקבל במקום משאיות עמוסות במזון, ציוד רפואי וחבילות פרטיות. בתוך החבילות הוגנבו מכתבים שלא עברו צנזורה ואפילו ספרים. על חלוקת הפריטים לשבויים היו אחראים נציגים שנבחרו מטעמם ועשו זאת בסדר מופתי, מצטרפים להתרגשות הגדולה שבחלוקת חבילות מהארץ, ולא פחות מכך מהעיתונים בשפה העברית שהוסתרו בתוך החבילות, מהם הם למדו על האירועים בארץ ולקוות לטוב.
ביסקוויט ותה מר
מה אכלו השבויים תשעה חודשים? על פי עדויות של השבויים הם לא רעבו ללחם, אך התפריט היה דל ביותר. שמואל בזק תיאר את האוכל ככזה ש"יש בו בדוחק כדי ארוחה אחת: ארבע פרוסות, ביסקוויט צבאי נוקשה, חתיכונת גבינה צהובה ותה מר – לארוחת הבוקר. בצהריים מקבלים חלק מהאנשים מרק דליל, ואילו שומרי הכשרות מקבלים מספר מצומצם של תפוחי אדמה עלובים, ובערב שוב כבצהריים". באירוניה הוסיף בזק כי "התה אינו ממותק ותפוחי האדמה תפלים מחוסר מלח", וחתם בעגמומיות: "הארוחות אינן משביעות והאנשים מסתובבים רעבים במשך כל שעות היום".
כפי שניתן להבין, ההתמודדות האמיתית הייתה של השבויים שומרי הכשרות, שעבורם היה התפריט מצומצם ביותר. אליצור בן גור תיאר ביומנו את הקשיים שעימם התמודדו שומרי הכשרות וגם סיפר על עצמו כי בזמנים שחש חולשה הוא התלבט אם להמשיך להימנע מאכילת בשר. "לבסוף גמרתי אומר לא לוותר: 'איזהו גיבור הכובש את יצרו'. החלטתי להמתין שבועיים נוספים ולא לאכול טרפה".
בהמשך גם נושא זה שופר מעט: ה'צלב האדום' סייע בהבאת תקציב מהארץ, ששימש למימון סחורה מסוחר מקומי שכללה פיתות, גבינה, ביצים או סרדינים.
בתוך הרעב, הקושי וחוסר האונים הבינו השבויים שהם מצויים בימים משמעותיים ביותר בהיסטוריה של העם היהודי, וגם בלי לדעת אם ישובו לפגוש את יקיריהם, מתי וכיצד, היו מהם שהשתדלו לתאר את מה שעובר עליהם בכל דרך ולא במכתבים בלבד.
אחד הפריטים שמוצג במוזאון הוא תיק בד שעליו רקומות המילים: "בשבי עבר הירדן אום אל ג'מאל" ומתחת מופיע שמו אהרון לירון. לאחר שחרורו סיפר לירון על יצירתו של התיק מפיסות בד שקיבל מאחד החייטים שהיו במחנה. בתוך התיק הטמין לירון בין בגדיו את הפתקאות שעליהן תיעד בכתב ידו הצפוף את עדויותיהם של לוחמי העיר העתיקה. על עדויות אלו הוא התבסס בהמשך כשהוציא לאור את ספרו 'העיר העתיקה במצור', אשר משמש עד היום ככלי עזר לחוקרים העוסקים במחקרים על אותה תקופה.
קונצרט בשבי
איך העבירו השבויים את הימים הארוכים בשבי? את התשובה לשאלה זו מוצאים בעדויות של שבויים שסיפרו על שיעורים והרצאות שהתקיימו באוהלים, כמו גם ערבי שירה שאותם ליווה השבוי יחיאל וולץ בכינורו. הייתה גם פעילות נרחבת של עשייה ויצירה ובעלי יוזמה הצליחו להפוך פח ביסקוויטים לאביזרים, כמו מזוודה, מחבת או מגש, וכן היו שרקמו על בד ועל קרעי סדינים.
מאות השבויים ששהו במחנה נמנו עם כל קצוות החברה בארץ. היו בהם אשכנזים וספרדים ואף חסידי ברסלב ותימנים. היו שומרי שבת וכשרות, והיו כאלו הרחוקים מן הדת. אבל בכל הנוגע לשמירת השבת ולציון החגים והמועדים – נראתה במחנה תכונה מיוחדת.
את השבת הראשונה בשבי תיאר הרב שלמה מן ההר, שהפך בפי השובים ל'מוכתר' – מנהיג השבויים: "ערב שבת ראשון מתקרב ובא. אנחנו משתדלים באמצעים המועטים שבידינו להתרחץ ולשוות לעצמנו איזה מראה שבתי, ועל אף הניגוד החיצוני אפשר לרחרח אווירת שבת… ארוחת הערב הדלה מלווה בזמירות שבת נלבבות".
בהמשך, כשחלפו הימים והשבויים החלו להבין שהשחרור אינו נראה באופק, קיבל על עצמו הרב מן ההר את המשימה החשובה של הכנת לוח עברי עם כל התאריכים והחגים של שנת תש"ט.
משימה נוספת שאתגרה את השבויים באותה עת הייתה התמודדות עם מספר מועט של זוגות תפילין, וכן עם מעט מאוד סידורים שהיו ברשותם. בחודשים הראשונים הם נאלצו לקיים את התפילות בעיקר בעל פה, ורק לאחר מכן הועברו לשבי סידורים מהארץ ואפילו ספר תורה.
הרב מן ההר העיד לאחר מכן על התלבטויות רבות שהיו בנושא הלכה, בין השאר בנוגע לשמירת יום טוב שני של גלויות: האם הם נחשבים לבני ארץ ישראל, שכן זהו מקום מגוריהם, ועליהם לשמור רק יום אחד יום טוב או שבשלב זה שהם שוהים לזמן בלתי ידוע בחו"ל הם נחשבים לבני חו"ל ועליהם לשמור שני ימי יום טוב? בנושאים אלו הוא התייעץ עם המקובל הרב ברוך חיים עמדי, ולאחר דיונים ארוכים הם הורו לשבויים כיצד לנהוג בכל דבר ועניין.
תהא שנה טובה
הודות ללוח השנה שברשותם הצליחו השבויים לציין בשבי את החגים במלואם. זיכרון מיוחד יש לשבויים מתשעה באב, שקיבל משמעות נוספת ומצמררת בעודם בשבי. אליצור בן גור מספר: "לאחר תפילת ערבית קראנו במגילת איכה, ואחר כך ישבנו בצוותא והוקראו קטעים מיוספוס פלביוס ואחרים". אולם כגודל החורבן כך היה גודל התקווה בסיומו של הצום, שפרצו להם מעגלים והם שרו ורקדו, מאמינים שהגאולה הנה כבר כאן, משיח בן דוד הנה בא, ובקרוב מאוד הם ישובו לציון.
התאריך הבא שצוין בתחושות מעורבות היה ראש השנה תש"ט, שבו איחלו השבויים אלו לאלו שראשי התיבות 'תהא שנה טובה' אכן יתקיימו. השבויים הצליחו להשיג רימונים, דבש, תמרים ואפילו כיכרות לחם לבן. את היין לקידוש הכינו מצימוקים. הם דאגו להקים שלושה בתי כנסת במחנה, בהם התרכזו המתפללים והתפללו את תפילות החג, על אף שבגדיהם הלבנים, שזה עתה ניקו לרגל המועד, מתלכלכים שוב מסופות החול שלא פסקו במחנה המדברי.
בתפילות הימים הנוראים בכלל וראש השנה בפרט שימשו אותם מחברות שהכין הרב עמדי, שבהן הוא כתב את מילות התפילות. היו אלו מחברות פשוטות בגודל 16 על 20 סנטימטרים, שחולקו באופן הבא: תפילת ראש השנה, תפילות יום הכפורים, תפילת מוסף של יום הכיפורים, תפילות לחול, לשבת ולראשי חודשים. מאוחר יותר נכרכו המחברות יחד, והסידור המיוחד הוא בין הפריטים המרגשים ביותר שמוצגים בתערוכה שבמוזאון. על מספר עמודים בסידור מתנוססת החותמת "ברוך חיים עמדי, פליט העיר העתיקה, ירושלים ת"ו".
אל החופש!
בתשעת חודשי השבי נעשו שוב ושוב ניסיונות של משרד החוץ של מדינת ישראל הצעירה לשחרור שבויי הרובע היהודי, שהיו נתונים כל העת תחת אבטחה כבדה. בסופו של דבר המאמצים צלחו, ולמעשה ירדן היא המדינה היחידה שהחזירה שבויים בטרם גובש הסכם מסודר להפסקת אש.
ממש כמו היום, גם אז היה ברור כבר בתחילת הדיונים על החזרת שבויים שלא כולם ישובו יחד, ובשלב הראשון דובר על החזרתם של הפצועים, החולים והנשים. מי שמדווח למשרד החוץ על מצבם ומספרם המדויק של השבויים הוא פרופ' ריס שכזכור שב לארץ לאחר הטיפול בהם. בעקבות דיווחיו הגיעה פעימת השחרור הראשונה בכ"ט באייר, כשבועיים לאחר שנלקחו לשבי. בתאריך זה שוחררו כל הנשים, מלבד שתיים שביקשו להישאר.
שאר השבויים לפי עדויותיהם היו בטוחים שבקרוב גם הם שבים לבתיהם, אלא שעברה כחצי שנה עד הפעימה הבאה. רק בכ"ח בחשוון הואיל בטובו המפקד עבדאללה א-תל לחתום עם משה דיין על הסכם הפוגה בירושלים, ועוד באותו יום שוחררו 23 שבויים נוספים. גם לכך יש תיעוד מצמרר בקטעי יומנים שנחשפים במוזאון.
"הורגשה תכונה רבה לקראת יציאתם של 23 השבויים – הפצועים קשה, הזקנים והילדים", כתב ביומניו השבוי אליצור בן גור. "הנוסעים קיבלו בגדים חדשים ונעליים. הנהלת המחנה קיימה ישיבה ובה חובר דו"ח לממשלה. הדו"ח הוסתר אצל ר' משה יצחק דנציגר, ושאר יישוב הכהן נקבע כדובר בשם המחנה. בתוך הגבס שעל רגלו הוברח היומן שכתבתי במהלך הקרבות, והוא הבטיח להעביר את החומר לביתי".
"23 השבויים הראשונים נעשו עכשיו בנים יקרים לכולם", תיעד את הרגעים המרגשים גם שלמה בזק. "מבקרים אותם, משוחחים, מעבירים דרכם דרישות שלום, מוסרים כתובות ומסתכלים עליהם כעל יצורים מופלאים העומדים לדרוך בעוד כמה ימים על אדמת המולדת, כלומר להגשים את שיא חלומותיו של כל שבוי".
בחודש שלאחר מכן שוחררו בפעימות כל יתר השבויים עד לאחרון שבהם, בהתאם למצבם הרפואי, מצבם המשפחתי וגילם. הקבוצה האחרונה הביאה עימה את ספר התורה שהוכנס אל בית הכנסת ישורון ברחוב שמואל הנגיד.
התערוכה באה לסיומה בתיעודו המרגש של שמואל בזק על רגעי השחרור: "הגיע הערב האחרון – ליל חמישי. זמן קצר לאחר חשכה נראו מבהיקים ממרחק על הכביש אורותיהן של שתים עשרה מכוניות משא שבאו לקחתנו.
"קבוצה-קבוצה תופסת את מקומה במכוניות המסוככות. המקום צר ודחוק, אבל מעולם לא אמר איש צר לי המקום שאסע לחופש. השער נסגר, השיירה מתחילה לנוע. ערפילי הבוקר מתחילים לעלות ופיתולי הדרך הולכים ומתרוממים לעבר ירושלים.
"במרחק מה מהעיר נעצרת השיירה. חיילי הליווי שנמנמו במשך כל הזמן תופסים את מקומם. במכוניתנו אנו מעירים את החייל מתרדמתו ומפירים בכך את התמונה האידיאלית של חייל ישראלי ולגיונר עבר-ירדני שנרדמו מבלי משים בשעת הנסיעה זה על כתפו של זה.
"החוויה גדולה מהיקלט. הדרך נמצאת בידינו – כל השטחים הללו: שער הגיא, כביש הגבורה… כל אלו עכשיו הם שלנו. שלנו. ומועקת תשעת חודשי השבי הקשים נופלת בבת אחת – נולדנו מחדש".
הלוואי שנזכה לראות גם אנחנו בקרוב ממש את החטופים היקרים שלנו בריאים ושלמים, שבים לבתיהם ולמשפחותיהם.