מעשה רב

מה שאלה האישה את הגאון רבי שמואל סלנט? כיצד שאלה הלכתית 'תמימה' הובילה את השואל והמתפלפל לתרץ לעצמו תירוצים שיכשירו לו דרך עקומה ופתלתלה? מה קרה כשאפילו מלך גוי בא לשאול את הרב הטורקי שאלה? איך הבינו רבנים את הצורך שמאחורי השאלה שלא נשאלה? וכיצד שני הרבנים ענו בדיוק מפליא את אותה התשובה? | הציווי "ככל אשר יורוך" היה תמיד נר לרגליהם של יהודים בכל הדורות. כמעט בכל נושא הם פנו לרב, שאלו וקיבלו תשובה והכוונה. אם נצא למסע בעקבות השאלות שהופנו לרבנים, נוכל לכתוב סדרת ספרים עבי כרס, לא רק כתבה קצרה ובלתי ממצה. ובכל זאת, ניסינו ללקט מעט מן היריעה | מה השאלה?

שאלה מוזרה או ליתר דיוק שאלה על תופעה מוזרה, הובאה לפניה ה'אור שמח', הגאון רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק:
"התינוק שלנו לא מסכים בשום אופן לאכול – ודווקא בשבת. בימות החול הוא ניזון כרגיל, אך אחרי הדלקת נרות – צרחות וסירוב עיקש. זו ממש סכנה! תינוק קטן כל כך הזקוק לאימו, אם לא יאכל כעשרים וארבע שעות עלול חס וחלילה…"
שמע את השאלה ואמר: "לפני שהאם מאכילה את התינוק, שתחליף את בגדי השבת בבגדי יום חול". ויעשו כדבר הרב והנה הכל הסתדר. ממש 'מויפת', אה?
אך היה לכך הסבר. רק לפני כן, עלינו לזכור כי לרוב בעבר לבשו בגד אחד בלבד ליום חול, ואחד לכבוד שבת, ולא החזיקו גרדרובה מגוונת כמו בימינו. התברר כי התינוק הכיר יפה את אימו בבגד החולין, וברגע שהחליפה לבגד השבתי הוא נבהל, הרגיש במחוז לא מוכר, לא הכיר את הצבע והדוגמה, וסירב לאכול. כשהרב הגדול אבחן את הבעיה, הגיע הפתרון הפשוט.
את הסיפור מספרים על גדולי ישראל נוספים, ביניהם על המהרי"ל דיסקין זצ"ל, רבה של ירושלים ועוד, ללמדך שנשים בכל הדורות והתפוצות פנו לרב בשאלות בעניינים דומים…

חיי יהודים שומרי תורה ומצוות מלווים מאז ומתמיד בשאלות רב. עוד בדור המדבר אחר מתן תורה היו בני ישראל באים לשאול שאלות את משה רבנו. כשהגיע יתרו וראה את העומס הבלתי אפשרי, הציע למשה רבנו להעמיד שרי אלפים ושרי מאות וכו' כדי להתמודד עם הצורך של העם לשאול וללמוד, ולא רק שאלות הלכתיות.
כך, מאז ומעולם היו הרבנים כתובת גם לשאלות בהשקפה, בהתוויית דרך ואף בשלל מצוקות, אפילו ברמה היום-יומית, כמו השאלה הזו שפתחנו בה שהובאה.
אין סיכוי להקיף את מגוון השאלות הרב שנשאלו מאז מתן תורה (וגם לפניו). שאלות רבות היו הרות גורל והשפיעו על מהלכים היסטוריים, שינו חיים, העניקו חיים של תורת חיים.
כל אישה מכירה את המציאות שבה מתעוררת שאלה במהלך הכנת האוכל במטבח, ובימינו אין צורך להריץ את הבת לבית המדרש לשאול את הרב כשיש לנו קווי הלכה זמינים עשרים וארבע שעות ביממה, אלא את מתקשרת ומבררת: "מחבת חלבית שבטעות בחשו בה בכף בשרית. התבשיל היה פרווה", ומקבלת תשובה אונליין כשהכף החמה עוד בידייך.
זמינות קווי ההלכה מאפשרת שאלות מתוקות מדבש, כמו אותו ילד שהתקשר בשעה שתיים לפנות בוקר לקו ההלכה לברר אם מותר לו להעיר את ההורים מהשינה, כי הוא ראה הרגע עכבר והוא פוחד נורא.
שאלת הרב הכי עתיקה שפגשנו היא שאלתה של רבקה אימנו המופיעה בתחילת פרשת תולדות, כמו שסיפרו לנו עוד בגן יוכבד ובבית הספר, והעמקנו בה בסמינר: "וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ…"
מסביר רש"י: "ותלך לדרש" – "לבית מדרשו של שם". רבקה הייתה מוטרדת מאוד ממה שחשה והלכה לשאול שאלת רב.
ילקוט שמעוני: "ותלך לדרוש את השם. וכי בתי כנסיות ובתי מדרשות היו באותן הימים? אלא לא הלכה אלא לבית מדרשו של שם ועבר; ללמדך: כל מי שהוא מקבל פני זקן, כאילו הוא מקבל פני שכינה".
כלומר, רק ללכת לבית הרב לבקש, לשאול ולהתברך, יש בזה מעלה אדירה.
ננסה לערוך מסע קצר ובלתי ממצה בעקבות סוגים שונים של שאלות רב שנשאלו לאורך השנים.
נתחיל ב— אימפריה העותומנית, לפני כשש מאות שנה, שרבה הראשי היה רבנו אליהו מזרחי – 'הרא"ם'.

שאלה נוכרית
שמע חכמתם של הרבנים בכל הדורות והתפוצות הגיע אל כל הסביבה, גם הנוכרית, וגם הם חפצו לזכות ברגע טוב של ייעוץ מהחכם היהודי. לא מעט שאלות מורכבות ורגישות מבחינה דיפלומטית הובאו לפני הרבנים, שמצאו בפיקחותם דרך לצאת מהפלונטר באופן שהתוצאות ישביעו את רצונם של הנוכרים וחלילה לא יזיקו לבני הקהילה.
מעשה שהיה בזמן רבנו אליהו מזרחי זצ"ל – 'הרא"ם', רבה הראשי של האימפריה העותומנית לפני כשש מאות שנה, וממפרשי רש"י על התורה:
המלך חנה עם בני פמלייתו על גדת נהר, כשמעברו השני חנו גדודי אויב, וארבה שם סכנה גדולה. המלכה נתקפה חשק לסייר מעבר לגדת הנהר ולנסות להגיע להסדר עם האויבים וביקשה מהמלך לעבור לגדה השנייה.
המלך סירב לבקשתה והסביר לה שאם היא תיפול בשבי, הדבר הזה יעלה לו בוויתורים מפליגים כדי להצליח לפדות אותה בחזרה. אך המלכה התעקשה והחליטה בכל זאת לעבור ולבקר שם, ולנסות לסיים את המלחמה.
המלך כעס ונדר לה: "אם תעברי את הנהר הזה, הריני מגרשך!" המלכה לא נבהלה מהאיום של המלך ועברה את הנהר. לפי חוקי הממלכה, המלך היה חייב לגרשה אחרי שאמר במפורש שאם תעבור על דבריו ותחצה את הנהר לגדה השנייה – יגרשה.
המלכה שבה אחר הסיור אל הפמליה בשלום, ואז קלטה שהיא סיבכה את עצמה במצב ביש. היא באה וביקשה את סליחתו של המלך, וגם הוא עצמו לא רצה לממש את האיום שאיים מלכתחילה.
שאל את חכמיו ויועציו אם יש איזה היתר לנדר שנדר ברגע של לחץ וכעס, אך הם לא מצאו לפי שיטתם ואמונתם כל פתח להתיר. עד שקם אחד מיועציו הבכירים של המלך ואמר לו: "לך אל הרב הגדול של היהודים – רבי אליה מזרחי, שחכמתו הגדולה מפורסמת בכל המדינה, והוא בוודאי ימצא לך פתרון.
זימן המלך את רבי אליה מזרחי זצ"ל – רבם של היהודים, שטח בפניו את הבעיה ושאל אותו איך יוכל בכל זאת להשיב את המלכה לביתו למרות הנדר. בקש הרב לדעת: "אילו מילים בדיוק נאמרו?"
השיב המלך כי אמר למלכה בזו הלשון: "אם תעברי את הנהר הזה, הריני מגרשך!"
הרהר הרב מעט ואמר למלך: "נדרך לא חל, ואין אתה צריך לגרשה!"
"מדוע?" נדהם המלך, "הרי אמרתי זאת באופן ברור ומפורש!"
השיב לו הרב בחיוך: "המלך אמר: אם תעברי את הנהר 'הזה', והרי מאז שאמר זאת, ועד שהיא עברה בפועל, כבר זרמו בו מים אחרים, ואין לנו כאן את הנהר 'הזה' שעליו היה הנדר, לפיכך הנדר לא חל".

שאלה שהיא תירוץ
שאלה הלכתית שגרתית לכאורה השפיעה השפעה משמעותית ולמעשה גרמה לשינוי מהותי בקהילות יהודיות רבות, שינוי לדורות. זה התחיל בבירור על כשרות דג השטירל, דג ממשפחת החדקניים, שיש לו בליטות מעין קשקשים מצידי גופו, והיה בחזקת דג כשר בקהילות ספרדיות, כגון קונסטנטינופול וסלוניקי. השאלה הופנתה אל הגאון רבי יחזקאל לנדאו, בעל שו"ת 'נודע ביהודה'. הוא בדק את הדג והכריע בשאלת כשרותו. וזו לשונו:
"ואמנם אני ניסיתי דג זה, ויש לו שתי שורות קשקשים, שורה אחת בצד ימין ושורה אחת בצד שמאל, ומה בכך שאין נקלפים ביד, והלא נקלפים בכלי, וגם ניסיתי לאחר ששרה במים מן העפר שקורין לויג (solution lye) כמו שלש שעות, ונקלפו ביד".
בשנת תקנ"ט הוציא לאור אהרן חורינר, שהיה נחשב לרבה של אראד שבטרנסילבניה, חוברת בשם 'אמרי נועם' וטען בה שהדג כשר לאכילה, תוך שהוא מתבסס בעיקר על היתרו של הרב לנדאו. לעומתו הרב יצחק גריסהבר מפאקש כתב בחוברת בשם 'מקל נועם' וטען בה שהדג אינו כשר, משום שאין לו קשקשים הניתנים לקילוף.
בשיחה עם הרב יוסף דוד וינגרטן שליט"א, מו"ץ וחבר בבית דין, הוא מתאר את מה שאירע בעקבות השאלה על הדג שטירל כמלחמת חורמה: "אהרן חורינר היה למעשה מראשוני הרפורמים, אלה שהלכו בזקן גדול ובאצטלה דרבנן כשתוכו החמיץ. כל מטרתו של חורינר בעניין הדג – לא הייתה לברר לעומקה של הלכה, אלא 'להתיר אסורים'.
"סופו העיד על תחילתו כאשר התיר גם עוגב בבית הכנסת ומזה התפתחה הרפורמה. אותו חורינר השתמש בפסיקתו בעניין של ה'נודע ביהודה' כדי להתיר אחר כך כל מה שעלה בדעתו. לימים הוכר כרב הרפורמי הראשון בהונגריה וכונה על ידי החתם סופר שיצא נגדו בחרב ובחנית בכינוי הגנאי אח"ר.
"זה מראה שלפעמים שאלה פשוטה יכולה לשנות עולמות – כל התנועה הרפורמית התחילה משאלות תמימות כביכול, מנידונים הלכתיים שהם כביכול לגיטימיים".

ותמיד לשאול
אל בית דינו של רבי שמואל סלנט שבו ישב עם כמה מתלמידיו, נכנסה אישה ושאלה בבהלה: "החתולה נגעה בבשר – מה דינו של הבשר?"
התלמידים הבליעו חיוך, אך הרב התייחס ברצינות רבה לשאלה, פתח ספרים, עיין, חקר, ובסוף פסק לה שהבשר כשר.
אחרי שהלכה, פנו התלמידים לרבם: "ילמדנו רבנו…"
אמר להם: "אם נזלזל בשאלה שכזו, כאשר תעלה בפניה באמת שאלה ראויה, היא לא תבוא לשאול".
שאלות הובאו לפני רבנים בכל הדורות, וכולן התקבלו בזהירות וברצינות, בין אם זו שאלה על חתולה שנגעה בבשר, בין אם בעניינים חמורים של איסור והיתר, ובין אם בנושאים מורכבים כמו התרת עגונות.
בשאלות על עגונות ישבו רבנים על המדוכה כשהתשובות הולכות ונידונות במרחקי ארץ ושינויי פסיקה בין מזרח ומערב לאותו המקרה. במקרה אחד ידוע לנו על יישוב המחלוקת בידי שמיים באופן מופלא, מהספר 'בן יהוידע' (יבמות קכא) שכתב ראש גולת בבל, הגאון רבי יוסף חיים 'הבן איש חי'. הוא מתאר מעשה שבו הייתה מחלוקת בין המחבר מרן ה'בית יוסף' לרמ"א בדין היתר עגונה. מרן בעל ה'שולחן ערוך' אסר עליה להינשא לפי הנתונים שהובאו, אך הרמ"א "הביא ראיות להתיר ופלפל בחכמה", כלשון הכתוב המתאר.
"ומן השמים גילו שבו ביום שהתיר הרמ"א את האשה, מת הבעל במקום אחר בו היה חי, ומרן שאסר כיוון אל האמת לאוסרה, אך הקב"ה לא הביא תקלה על ידי מור"ם שמת הבעל ביום שכתב לאשה מעשה בית דין של רשות שתנשא".

תשובה חזקה
אחת התשובות המפורסמות על שאלה הלכתית 'פשוטה' מלמדת על ראייתו הרחבה והרחומה של הרב שמבין דבר מתוך דבר.
פעם באה יתומה אחת מהעיירה בריסק בשם אימה האלמנה אל רב העיר – רבנו בעל הבית הלוי זצוק"ל, ושאלה אם אפשר לצאת ידי חובת שתיית ארבע כוסות בליל הסדר בכוסות חלב.
ה'בית הלוי' לא ענה, אלא נכנס אל מטבח ביתו והתחיל לארוז ממאכלי החג שכבר היו מוכנים עבור ליל הסדר, מצות ויין, בשר ודגים וכל מיני מטעמים. כשסיים לאסוף חזר אל השואלת, מסר בידה את החבילה ואמר לה לומר לאמא שעם כל מה שנמצא בידה, כבר אין צורך לשאול.
כשתמהו בפניו למה הביא את כל צורכי הסעודה, שהרי היה חסר להם יין, השיב ה'בית לוי': "אילו היה לאלמנה זו בשר לקיים בו שמחת החג כלום היה עולה על דעתה לקיים ד' כוסות בכוסות של חלב? ואם גם בשר לא השיגה ידה, אם כן מאין לה מצות מהודרות לקיים בהן מצוות עשה של אכילת מצה? ולכן הבנתי משאלתה שחסרים לה כל צורכי החג, ומיהרתי לשלוח לה את כל הנצרך כדי שתוכל לקיים שמחת יום טוב בשלמות".
סביב הוצאות הפסח והוצאות החיים בכלל הגיעו שאלות רבות של עניי הקהילות אל הרבנים ששימשו כתובת לשאלות קיומיות.
אל הצדיק רבי דוד מטאלנא זצ"ל נכנס לפני חג הפסח יהודי עני ואמר: "בימים אלה באים כולם אל הרב לשאול שאלות בהלכות הפסח. גם לי יש שאלה גדולה: מה נאכל?!"
הביט הצדיק בפניו הכחושות והמורעבות של היהודי והשיב לו: "הנה אתרץ לך את קושייתך", ותוך כדי דיבור הוציא מטבע מכיסו ונתנו לו. למחרת שב העני בעיניים מושפלות אל הצדיק ואמר: "רבי, התירוץ שקיבלתי אתמול כבר לא נשאר ממנו מאום… והקושיה הגדולה חזרה ונותרה בעינה".
השיב הצדיק לאותה הקושיה במטבע נוספת.

נשאלת השאלה
כאשר יהודי פונה לרב כשיש לו צרה הוא מחפש לפרוק את מועקתו ובטוח שאכן ימצא את ישועתו שם, בקודש פנימה. אבל… לא תמיד התוכנית כבקשתך. הרב נותן עצה וברכה, והישועה – איה היא?
השאלה היא איפה התקלה – בשאלה או בתשובה?
יהודי אחד נכנס ל'שפת אמת' בערב פסח ושטח את צרותיו. השיב לו האדמו"ר: "הרי במהלך החג אנו אומרים כל יום הלל. אייעץ לך עצה: תכוון חזק במילים 'אנא השם' והכל בעזרת השם יסתדר"…
שמח החסיד ויצא משם, אך במהלך התפילה לא היה ברור לו באיזה 'אנא השם' עליו לכוון, לכן החליט לכוון בדבקות גם ב'אנא השם הושיע נא' וגם ב'אנא השם הצליחה נא'. אך הישועה הדחופה לא הגיעה.
אחרי החג שב אל הרבי ואמר לו: "כל מה שעשיתי וכיוונתי אך עדיין לא ראיתי ישועה". השתומם בעל ה'שפת אמת': "איך ייתכן?! ספר לי מה עשית".
סיפר לו אותו יהודי שהוא לא הבין למה התכוון הרבי ב'אנא השם' לכן 'כיסה' את כל האפשרויות: גם ב'אנא השם הושיע נא' וגם ב'אנא השם הצליחה נא'. השיב הרבי בחיוך: "התכוונתי שתכוון ב'אנא השם כי אני עבדך'. אדם שמרגיש שהוא עבד של השם – יש לו ישועה"…

שני רבנים ותשובה אחת
כשיהודי ניגש לשאול שאלת רב כדי לקבל דעת תורה, אין סיבה בעולם שילך ויתייעץ עם רב נוסף אלא אם הרב עצמו שאליו ניגש מייעץ לו לפנות לרב אחר באומרו כי אינו בקיא בדבר או אינו רשאי לפסוק בנושא כזה, וידועה ומפורסמת מידת הענווה של גדולי ישראל שאינם רואים פחיתות כבוד לומר "איני יודע".
אך קרה מקרה בדור שלנו, לפני כחמש עשרה שנים, באברך שאשתו ביקשה ממנו לשאול שאלה רב אחד, ולאחר שקיבל תשובה הרגיש צורך לגשת לרב נוסף, והנה הסיפור במלואו מפי בעלת המעשה:
"זה היה יום או יומיים אחר לידת בני שיחיה. ישבנו בעלי ואני ודנו על השם והחלטנו כי יהיה יפה לקרוא לרך הנולד על שם אביה של סבתו של בעלי שנפטרה אך לפני מספר חודשים.
"בכל מקרה זה היה 'התור' של הצד שלו, וגם שמעתי בשעתו מהסבתא ע"ה סיפורים מרגשים ומדהימים על אביה, ורציתי שהבן שלי יזכה בשם הזה. ידעתי כי תכונות נושא השם עוברות בירושה למי שנקרא באותו השם, ורציתי לתת לבני מתנה רוחנית נאה שכזו.
"בלילה חלמתי והנה הסבתא באה אלי ואומרת לי: 'אני מבקשת שתקראו על שם אבא שלי'. אחרי אישור כזה התרגשתי כפליים מהשם.
"בעלי סיפר על כך לאביו בהתרגשות, ואז אביו שהוא יהודי צדיק היה מוטרד מאוד. הוא אמר שהסיבה שנזהרו ולא קראו על שמו של הסבא הזה לאף אחד מהילדים – כי היו לו חיים מאוד קשים.
"לא ידענו מה לעשות. סיפרתי לאימי והיא אמרה לי: 'ואם לא תקראו? אולי תגיע הסבתא שוב בחלום ו…?'
"חששתי מכל האפשרויות. בעלי אמר לי שבעיקרון בימינו אין מיחסים משמעות לחלומות, אבל לא הייתי שקטה.
"החלטנו שבעלי ילך לשאול את גדול הדור מרן רבי חיים קנייבסקי זצ"ל אם להתייחס לחלום או לא – ומה לעשות.
"רבי חיים שמע את החלום ואת דעת חמי, ורק שאל: 'איך קראו לסבא?' ענה לו בעלי: 'אריה'. השיב לו רבי חיים זצ"ל: 'אז תקרא לבן על שם השאגת אריה'. בירר בעלי ליתר דיוק: 'לקרוא לילד רק את השם אריה או אריה לייב?' כי גם באשר לשמו של הסבא – לא היה ברור לנו אם שמו היה 'אריה', ו'לייב' היה אך כינוי, או שזה השם המלא.
"ענה רבי חיים: 'ס'איז די זעלבע זאך' (זה אותו הדבר). מטבע הדברים הפגישה הייתה קצרה ותמציתית. בעלי יצא משם, ופתע נכנסו בו פקפוקים שמא הוא לא הבין בדיוק מה אמר רבי חיים לעשות.
"בצר לו, החליט להיכנס למעונו של מרן רבי אהרן לייב שטיינמן זצ"ל, סיפר את אותו הסיפור ושאל את אותה השאלה. גם כאן, לא התייחס הצדיק לעניין החלום כלל אלא שאל: 'איך קראו לסבא?' והדו שיח שהיה בביתו של רבי חיים חזר על עצמו מילה במילה: 'אז תקרא לבן על שם השאגת אריה'.
"וכדי שלא יצטרך להיכנס לרב נוסף, ביקש בעלי להבין בדיוק אם לקרוא רק בשם אריה או בשם המלא אריה לייב, ונענה שוב באותה לשון בדיוק: 'ס'איז די זעלבע זאך'.
"הוא יצא נפעם ולו מעצם העובדה שקיבל תשובה אחידה משני הגדולים מילה במילה. כששב הביתה נחה דעתנו (ודעת כל בני המשפחה הנוגעים בדבר)".
כל תשובת רב מכל סוג ואופן היא שמחה גדולה, שהרי "אין שמחה כהתרת הספקות", אשרינו שבכל דור השם מעמיד לנו גדולי עולם שהם בחינת: "הכהנים הלווים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם".

לשאול רב?
למה?

שאלת רב יכולה להצטייר כמעין סוג של נוחות בעבודת השם: אתה לא יודע מה דין הכתם האדום המוזר הזה בעוף? יש לך רב – המומחה לעניין. אתה שואל, הוא עונה, ופתרנו את הבעיה.
האומנם? לו זה היה עלון קירוב היינו צריכים להרחיב ולהעמיק במשמעות של מקומו של הרב ומקומה של דעת תורה.
קורה שאדם נמצא בבית החולים, והרופא קובע כי יש לערוך בדיקה מסוימת. הפציינט השומע על המורכבות מחליט כי על דבר כזה הוא רוצה לשמוע דעת תורה ואומר: "רגע, אני צריך לשאול את הרב".
ואז מתבוננים בו במבט תמוה: "לשאול רב – למה? אין לכם דעה עצמית משלכם? ובכלל מה, הרב למד רפואה?"
הם לא יבינו את הסייעתא דשמיא המיוחדת הניתנת לגדולי ישראל, שעיניהם צופות למרחוק ומוחם הצלול בגלל התורה, מורה להם להשיב תשובות שעינינו קצרות הרואי לא רואות. חכמת התורה שלהם מנחה אותנו ומכריעה לנו בסוגיות שאנחנו מבולבלים בהם.
שאלת רב לעולם אינה נוטלת מאיתנו את היכולת לבחור לקיים את הכתוב במשנה: "עשה לך רב".
השמיעה לפסיקתו של גדול בישראל היא מצווה בפני עצמה, ואת המקורות למצווה לשמוע בקול דברי חכמים ראו בחלק הבא.

מצווה לשמוע בקול דברי חכמים

המקור מהתורה, דברים יז ח-יא:
כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט… וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקום אֲשֶׁר יִבְחַר השם… בּו
וּבָאתָ אֶל הַכּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ…
וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ… וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂות כְּכל אֲשֶׁר יורוּךָ: לא תָסוּר… הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמאל.

בספר המצוות לרמב"ם, מצווה קעד:
"היא שציוונו לשמוע לבית דין הגדול, ולעשות כל מה שיצוו בו מאיסור והיתר.
ואין הבדל בזה בין הדבר שיסברוהו, או הדבר שיוציאוהו מן ההיקשים שהתורה נדרשת בהן, או הדבר שיסכימו עליו שהוא איסור התורה, או לפי ענין מן הענינים שיהיה דעתם שהוא ישר ושבו חזוק לתורה
– הכל אנחנו חייבין לשמוע אותו ולעשותו ולעמוד על פיהם, לא נעבור ממנו.
והוא אמרו ית' על פי התורה אשר יורוך וגו'.
ולשון ספרי: ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה – זו מצות עשה. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בסוף סנהדרין".

משנה תורה לרמב"ם
הלכות ממרים א א-ב:
"בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמודי ההוראה, ומהם חוק ומשפט יוצא לכל ישראל, ועליהן הבטיחה תורה, שנאמר על פי התורה: 'אשר יורוך' – זו מצות עשה.
וכל המאמין במשה רבינו ובתורתו חייב לסמוך מעשה הדת עליהן ולישען עליהן.
כל מי שאינו עושה כהוראתן עובר בלא תעשה, שנאמר לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל".

ספר החינוך – מצווה תצה
"לשמוע בקול בית דין בכל זמן
"לשמוע בקול בית דין הגדול ולעשות כל מה שיצוו אותנו בדרכי התורה באסור ומותר וטמא וטהור וחייב ופטור ובכל דבר שיראה להם שהוא חיזוק ותיקון בדתנו, ועל זה נאמר [דברים יז י], ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך, ונכפל בסמוך [שם, יא] לחיזוק הדבר, על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה.
"ואין הפרש בזה בין הדבר שיראוהו הם מדעתם או הדבר שיוציאוהו בהיקש מן ההיקשים שהתורה נדרשת בהן או הדבר שיסכימו עליו שהוא סוד התורה, או בכל עניין אחר שיראה להן שהדבר כן, על הכל אנו חייבין לשמוע להן.
והראיה שזה ממנין מצות עשה אומרם זכרונם לברכה בספרי: "ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה" – זו מצות עשה.

ספר החינוך – מצווה תצו
"לא לסור מדברי השופטים
"שנמנענו מלחלוק על בעלי הקבלה עליהם השלום ומלשנות את דבריהם ולצאת ממצותם בבל עניני התורה, ועל זה נאמר [דברים יז יא], לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל. ואמרו זכרונם לברכה בספרי [כאן], לא תסור וגו', זו מצות לא תעשה".

הטעם למצווה: רמב"ן לדברים יז יא:
"ימין ושמאל – אפילו אם אומר לך על ימין שהוא שמאל או על שמאל שהוא ימין, לשון רש"י. ועניינו, אפילו תחשוב בלבך שהם טועים, והדבר פשוט בעיניך כאשר אתה יודע בין ימינך לשמאלך, תעשה כמצותם, ואל תאמר איך אוכל החלב הגמור הזה, או אהרוג האיש הנקי הזה.
"אבל תאמר כך צוה אותי האדון המצוה על המצות, שאעשה בכל מצותיו ככל אשר יורוני העומדים לפניו במקום אשר יבחר, ועל משמעות דעתם נתן לי התורה אפילו יטעו.
"וזה כעניין רבי יהושע עם ר"ג ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונו (ר"ה כה).
והצורך במצוה הזאת גדול מאד, כי התורה נתנה לנו בכתב, וידוע הוא שלא ישתוו הדעות בכל הדברים הנולדים, והנה ירבו המחלוקות ותעשה התורה כמה תורות. וחתך לנו הכתוב הדין, שנשמע לבית דין הגדול העומד לפני השם במקום אשר יבחר בכל מה שיאמרו לנו בפירוש התורה, בין שקבלו פירושו עד מפי עד ומשה מפי הגבורה, או שיאמרו כן לפי משמעות המקרא או כוונתה, כי על הדעת שלהם הוא נותן (ס"א לנו) להם התורה, אפילו יהיה בעיניך כמחליף הימין בשמאל".

ספר החינוך מצוה תצו
"משרשי המצוה לפי שדעות בני האדם חלוקין זה מזה לא ישתוו לעולם הרבה דעות בדברים, ויודע אדון הכל ברוך הוא שאילו תהיה כוונת כתובי התורה מסורה ביד כל אחד ואחד מבני אדם איש איש כפי שכלו, יפרש כל אחד מהם דברי התורה כפי סברתו וירבה המחלוקת בישראל במשמעות המצוות, ותעשה התורה ככמה תורות.
וכעניין שכתבתי במצות אחרי רבים להטות בכסף תלוה בסימן סז [מצוה עה].
על כן אלקינו, שהוא אדון כל החכמות, השלים תורתנו תורת אמת עם המצוה הזאת, שצונו להתנהג בה על פי הפירוש האמיתי המקובל לחכמינו הקדמונים עליהם השלום…
"ועם ההסכמה הזאת נכוין אל דרך האמת בידיעת התורה, וזולת זה אם נתפתה אחר מחשבותינו ועניות דעתנו לא נצלח לכל.
"ועל דרך האמת והשבח הגדול בזאת המצוה אמרו זכרונם לברכה [ספרי כאן] לא תסור ממנו ימין ושמאל, אפילו יאמרו לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין לא תסור ממצותם, כלומר שאפילו יהיו הם טועים בדבר אחד מן הדברים, אין ראוי לנו לחלוק עליהם, אבל נעשה כטעותם.
"וטוב לסבול טעות אחד ויהיו הכל מסורים תחת דעתם הטוב תמיד, ולא שיעשה כל אחד ואחד כפי דעתו, שבזה יהיה חורבן הדת וחלוק לב העם והפסד האומה לגמרי.
"ומפני ענינים אלה נמסרה כוונת התורה אל חכמי ישראל, ונצטוו גם כן שיהיו לעולם כת מועטת מן החכמים כפופה לכת המרובין מן השורש הזה, וכמו שכתבתי שם במצות להטות אחרי רבים".
מצות 'ובו תדבק'. זה לשון החינוך במצווה זו (תלד):
"שנצטוינו להתחבר ולהתדבק עם חכמי התורה, כדי שנלמוד עמהם מצוותיה הנכבדות ויורונו הדעות האמיתיות בה שהם מקובלים מהם, ועל זה נאמר 'ובו תדבק'… שורש המצוה נגלה הוא, כדי שנלמוד לדעת דרכי השם".