המאכערים שמפקיעים מחירים, החצרות שעולות יותר מאולם והבחורים ב'שידוכים' שנתקעו בלי אופק. החצר האחורית של חתונות הקורונה. תחקיר
בשלב הראשון זה היה מרגש: חצרות נפתחו חינם אין כסף, מוסדות העמידו מגרשים וגגות עבור חתנים וכלות ותחושה של ערבות הדדית כללית עמדה באוויר >>> ואז באו המאכערים והתעשייה החלה לגלגל מיליונים >>> 'משפחה' חושף את עסקי האוויר הפתוח: כמה תשלמו עבור חתונה בחצר מוסד בירושלים? (עד 14,000 שקלים – יותר מאולם רגיל), ומדוע הרשויות המקומיות אינן נוקפות אצבע >>> וגם: החתנים והכלות שמחכים עד בוש, והמחותנים שמעדיפים להמתין לתקופה סבירה יותר >>> תחקיר מיוחד
איור: אבישי חן
זה התחיל בנסיבות עצובות. משפחה שלמה שבה ההורים וחמישה מתוך שבעת הילדים נדבקו בנגיף קורונה. המלון בו שהו היה רחוק מלשאת חמישה כוכבים. אם נדרג אותו כבעל כוכב אחד, זו תהיה הערכה נדיבה. התנאים היו קשים ומכבידים. משפחה עם ילדים קטנים מצאה את עצמה בכלא מסוג לא מוכר, ללא אפשרות תעסוקה, בלי יכולת לצאת החוצה. ההורים הרגישו די נורא – תוספת סמלית לחולשה ולכאבי השרירים שלפתו חלק מבני המשפחה.
שבועיים חלפו. הם התחילו להתרגל. קהילת המחלימים במלונית הפכו למעין משפחה אחת גדולה. נוצר הווי משותף, דאגה האחד לרעהו, כמו בכל מפגש חרדי טוב. אבל קשרים הדוקים ויוצאי דופן במיוחד – נרקמו בין המשפחה הזו לבני המשפחה ששכנו בחדר הסמוך. הם שוחחו שעות ארוכות, במהלכה התוודע אבי המשפחה לעובדה ששכנו לחדר הוא משגיח בישיבה-גדולה מוכרת בעולם הישיבות.
"אולי יש לך רעיון לשידוך עבור אחת מבנותיי?" הוא פנה אליו באחד הערבים. המשגיח חשב, בירר קצת פרטים, ומיד עלה במוחו רעיון: בחור שמקורב אליו באופן אישי, שנראה לו מתאים מכל הבחינות.
עד מהרה הוכנס אל התמונה שדכן. שלב הבירורים יצא לדרך. נותרה רק בעיה קטנה-גדולה: אי אפשר היה להתקדם כל עוד אין שתי בדיקות שליליות (הסיפור אירע בשלב שבו להשתחררות ממלונית קורונה נדרשו שתי בדיקות שליליות).
הצד השני הסכים להמתין. אחרי פחות מחודש נשברה צלחת במזל-טוב.
מעמד ה'ווארט', שנערך לפי ההנחיות, היה נרגש במיוחד. "אתם רואים?" אמר המשגיח-השכן שהוזמן לשאת דברים. "גם לקורונה יש צד חיובי. גם יצור קטנטן שבקושי רואים יכול להיות שדכן".
*****
הסיפור המרגש, אותו שמענו השבוע מבני המשפחה, הוא אחד מתוך שרשרת סיפורים שעוברים ברחוב החרדי מפה לאוזן ועוסקים בצד החיובי של הנגיף השלילי. אבל אלה יוצאים מן הכלל, שאינם מלמדים על הכלל. בתמונה הכללית, בין מאות הענפים שנפגעו בתקופת הקורונה – ענף השידוכים תופס מקום מכובד. אינספור עדויות על שידוכים שמתעכבים ועל פגישות שלא מתקיימות, חששות שמלווים את התהליך המורכב והטעון גם כך – מעיבים על חייהם של הבנים והבנות שנמצאים בפרק הקידושין. רבים מוצאים עצמם תקועים בשל המצב, ללא מוצא.
חגיגה עצובה
"עד שהנגיף הולך, אני פשוט לא יוצא לשידוכים", כך מצהיר בשיחה ל'משפחה' חיים ברגר, בחור בישיבה ליטאית. "אני בן עשרים ואחת, לא צעיר מדי ולא מבוגר מדי. אילו הזמנים היו כתיקונם, הייתי מתחיל 'לשמוע', כמו האחים הגדולים שלי. אבל הזמנים הם לא כתיקונם, ואני לא רוצה לעבור את הסבל שעברו חלק מהחברים שלי".
אנחנו מנסים לברר על הסבל שעוברים חבריו, וחיים מתאר: "אחד החברים שלי התחיל 'שידוך' בתחילת הגל הראשון. הפאניקה הייתה נוראה. אמא שלו הייתה לחוצה במיוחד, אבל הלחץ מהצד השני – עבר את כל הגבולות. הייתה לכך סיבה: סבתה של המיועדת התגוררה בביתם, והם חששו מאוד לבריאותה. התנאי שלהם היה שהכל ייעשה באוויר הפתוח, עם מסכות ובמרחק של שלושה מטרים. לחומרא. החבר שלי התבדח שכדי לעמוד בתנאים הללו – הכי טוב ללכת לפארק הקופים. רק שם ניתן לצרוח בלי להסתכן באשפוז…
"זה היה דו-שיח של חירשים, ייתכן מאוד שבהשפעת האווירה הכללית, נוצר צורך לדבר בחצאי-צעקות, כמו שני אנשים לקויי שמיעה. השידוך ירד".
במקרה אחר, כפי שעולה משיחות שקיימנו לצורך עריכת הכתבה – היה זה בחור שצלח בשלום את השלב הראשון, ואפילו הווארט והאירוסין נערכו ללא פגע ומחלה, בהתאם לכללים המחמירים ביותר. אבל כשעלה על הפרק הנושא של מועד החתונה, הוא הרגיש שהוא עומד לקראת משבר. המיועדת הגיעה ממשפחה אמידה. היא חלמה תמיד על חתונתה כאירוע יוצא מגדר הרגיל; על כיסא כלה יוקרתי, בר יוצא דופן, סידורי פרחים המילה האחרונה, תזמורת של שמונה נגנים ועוד ועוד. כשהתברר לה שהמקסימום שהמדינה מאפשרת לה זו חתונה ברחוב, בגג של בית ספר או בווילה מאולתרת עם עשרה משתתפים – היא חשבה שהיא עומדת להתעלף.
הכלה לקחה קשה מאוד את החלום שנגוז, וכל הניסיונות להרגיעה ולהסביר לה שמדובר בחתונה ייחודית שאנשים לא ישכחו שנים רבות – עלו בתוהו. מצב הרוח שלה ירד פלאים והחתן חשש שהוא ייאלץ לעבור הכשרה פסיכולוגית כדי להתמודד עם המשבר והאכזבה הצורבת. הוא מבחינתו לא ראה בזה אסון, אבל הקושי של הכלה העכיר את מצב רוחו והאפיל על ההכנות לחתונה.
*****
חיים ברגר אינו הבחור היחיד שמעדיף להמתין עד יעבור זעם. לתחושה שלו שותפים בחורים מבוגרים רבים, לצד הורים שמביטים בעיניים כלות על המצב, ולא יודעים איך אפשר בכלל להתחיל לחשוב על חתונה כשאיש אינו יודע מה ילד יום.
"אחיינית שלי הייתה אמורה להינשא בט"ו בתמוז", מספרת גב' תמר הס, אם לבת בשידוכים. "היא התארסה כבר בערב פסח, אבל המשפחה העדיפה להמתין עם החתונה עד שהאולמות ייפתחו. כשהודיעו בחודש סיוון על המתווה של מאתיים אנשים בתוך האולם – מאה בכל צד – הם היו מאושרים ומיהרו לקבוע חתונה באולם מוכר.
"הכל היה מוכן ומזומן, אלא שימים ספורים לפני התאריך המיועד התברר כי החתונה בסכנה. הממשלה החליטה על סגירת אולמות השמחה בשל גל ההדבקה ההמוני.
"הלחץ היה בשמים", מספרת הס. "המשפחות ניסו לבדוק מקומות חלופיים, וילות באשדוד או בחיפה, בירושלים או בהר שמואל. במקביל, הם הרימו כל הזמן טלפונים לבעל האולם, שגם הוא לא ידע מה לומר. הכי קשה היה מצב הרוח של הכלה. היא פשוט בכתה ללא הפסקה, הייתה מיואשת לגמרי. כמה שניסינו להסביר לה, שבסך הכל יש לה חתן טוב, והיא תקים בית נאמן בישראל ואת החתונה כולם שוכחים – שום דבר לא הצליח להרגיע אותה".
בסופו של דבר החתונה התקיימה במועד ובתוך האולם. הם ניסו לעמוד בכללים, שמרו על מספר מצומצם מאוד של נוכחים בכל רגע נתון. מאבטח שעמד בכניסה עשה 'חיים קשים' לכל החברים של החתן והחברות של הכלה שטרחו והגיעו, ולא אִפשר להם להיכנס.
"אי אפשר היה לומר שהחתונה הייתה שמחה", מסכמת הס, "אבל הלחץ של הימים האחרונים נתן היטב את אותותיו, וגם מספר המשתתפים המועט היה בעוכריהם של בעלי השמחה. כשראיתי את הנעשה, אמרתי לעצמי שאני לא יכולה לעבור את הסיוט הזה. אני מנסה בינתיים לדחות את שמיעת השידוכים, אבל ברור לי שאם המצב יימשך במשך שנה ויותר – ניאלץ לנהוג כמו כולם".
מנצלים את המצב
יום שלישי, ט"ו בתמוז תש"פ.
ר' יהודה בורשטיין היה אובד עצות. החתונה של בנו נקבעה זה מכבר ליום חמישי, ל' במנחם-אב. אבל הכל משתנה פתאום. הממשלה החליטה על סגירת אולמות האירועים. החתונה כולה עומדת בספק גדול.
"כבר בשלב הזמנת האולם, הלחץ היה אטומי", הוא מספר בראיון ל'משפחה'. "קבעתי עם מספר אולמות בו זמנית, כי פשוט לא ידעתי מה ילד יום. אם יהיה סגר בבני ברק, אולי עדיף לשריין אולם בירושלים, למרות שכל המשפחה שלנו מתגוררת במרכז? במקביל ביררתי גם על מקומות פרטיים, כגון וילות מבודדות או פארקים, למקרה של סגר פתאומי.
"במצב שנוצר, אפילו לא הדפסתי הזמנות. לא ידעתי מה לכתוב בשוּרת המיקום והתאריך. ידידים שלי, שכן שהנפיקו הזמנה כלשהי, לא מצליחים להחליט למי לשלוח ולמי לא. כמה אנשים יורשו להשתתף בחופה, את מי להזמין לסעודה ומי יבוא לריקודים".
כשהממשלה החליטה על סגירת האולמות, מצא בורשטיין את עצמו חסר אונים. הוא החל לברר על מקום מתאים בתאריך שנקבע, אבל נחרד לגלות שמישהו 'עשה סיבוב' על גבם של המחותנים והזוגות הצעירים.
"שמעתי על חברה ששכרה את המתחם של סמינר ידוע במרכז ירושלים החרדית", הוא ממשיך. "התקשרתי אל החברה, והם מבקשים רק על השטח, הכיסאות והשולחנות – לא פחות מ-9,000 שקלים. שירותי הקייטרינג יעלו לי 70 שקלים למנה, ועוד 22 שקלים למנת בר. בחשבון פשוט, החתונה אמורה לעלות לי מעל שלושים אלף שקלים – מחיר יקר משמעותית בהשוואה לאולם חתונות ממוצע פלוס".
בורשטיין מוסיף ומתאר: "המשכתי לחפש, וחבר הפנה אותי למתחם של תלמוד תורה שנמצא גם הוא במרכז ירושלים החרדית. "התברר לי ששם לוקחים הרבה יותר: 14,000 שקלים לשטח בלבד, לא כולל האוכל. חשוב לציין, כי בשני המקומות הללו מדובר בשטח ציבורי של עיריית ירושלים.
"אחר כך גם שמעתי על שני סמינרים בירושלים שקיבלו בשנים האחרונות מבנים מעיריית ירושלים. הם מספקים שירותי עריכת שמחות בחצר הסמינר, כאשר גם על השטח נדרשים לשלם, בשונה מהשטחים הציבוריים שהעמידה העירייה לרשות התושבים חינם אין כסף. נשגב מבינתי להבין כיצד מישהו לקח חסות על השטח הזה, כדי לדרוש תשלום גבוה כזה ממשפחות בשעתן המורכבת?" תוהה בורשטיין.
כלומר, לא רק שלא מדובר בחיסכון לעומת חתונה באולם – כפי שרבים נטו לחשוב ולהתלהב בתחילת הקורונה – אלא בייקור משמעותי, במה שנראה לכאורה כניצול ציני של המצב.
הרב ציון גז, מנהל 'תלמוד תורה רוממה', שגם בו נערכים אירועים מדי ערב במחירים גבוהים, טוען בשיחה עם 'משפחה' שהנהלת תלמוד התורה אינה מרוויחה מאומה מהשמחות שנערכות ערב-ערב בחצר. "בתחילה, כאשר סגרו את האולמות, אנשים ביקשו לערוך את השמחה שלהם בחצר שלנו, והסכמנו מיד", הוא מספר. "המטרה שלנו הייתה לסייע לאנשים שמצאו את עצמם ללא אולם פתאום. לא לקחנו מהם מאומה, רק את עלות הניקיון אחרי האירוע. המבנה ניתן לנו על ידי העירייה, ואין לנו כל עניין להרוויח עליו.
"בשלב מסוים הגיעה מישהי והציעה לקחת אחריות על האירועים ולדאוג לניקיון אחרי האירוע. הסכמתי מיד. כיום, לתלמוד תורה אין כל קשר למה שקורה בחצר בערבים. אנחנו לא שותפים כלל ברווחים, והגורם שלקח על עצמו את הניהול משלם רק לעובד הניקיון שלנו שמנקה אחר האירוע. הרווח היחיד שלנו הוא הקפסולות שנבנו בחצר. כך אפשר להוציא את כל הכיתות ביחד להפסקה, כל אחד בקפסולה מבודדת, במקום לחלק את החצר לשעות".
אוויר יקר
ואיך מסבירה מנהלת האירועים את המחירים הגבוהים שהיא גובה ממי שמבקשים לערוך חתונה במתחם תלמוד התורה? לדבריה, היא מפיקת אירועי תרבות, ובעקבות הקורונה הפסיקה לעבוד. היא זיהתה את הפוטנציאל של הפקת חתונות בשטח ציבורי בעקבות המשבר וקפצה על הגל.
"המחיר של 14,000 שקלים למקום בלבד, לא מכסה את העלויות אפילו", היא טוענת. "תשעים אחוזים מהסכום שאנחנו מרוויחים הולכים רק לתחזוקה שוטפת. רק אחרי עשרים חתונות נתחיל להרוויח, והצפי הוא שזה יקרה לקראת ראש השנה. השקענו בווילונות, בדקורציה, בדשא סינתטי, בקפסולות עמידות שעשויות משקף, בכיסא-כלה מפואר ועוד ועוד. את הווילונות והדשא כבר החלפתי יותר מפעם אחת.
"אנחנו המקום היחיד בארץ שמחזיק מנקה צמוד בכל האירוע ויש לנו גם את המתחם הגדול בארץ – 1,000 מטרים מרובעים. עיצבנו גם חדר ייחוד בתוך התלמוד תורה שמחופה בווילונות, ואת כיסא הכלה יש אפשרות להכניס לתוך המבנה, למקום ממוזג. מדובר במתחם שהוא הרבה יותר יפה מאולם שמחות".
ואת חושבת שהמחיר הזה – יותר יקר מאולם ממוצע – הוא סביר והגיוני?
"כמובן, זה לא זול. אבל גם באולמות שמחה רגילים – יש אולמות זולים יותר ויש פחות. מי שרוצה אירוע יוקרתי, משלם. אנחנו לא מכריחים אף אחד".
גם מפיק אירועים באחד הסמינרים הירושלמיים טוען שהוא מלא בהזמנות. "היה צורך למצוא מקום מהרגע להרגע. חשבנו על הכל, כולל כיסא כלה מעוצב, מנות סעודה ומנות בר. הרווחים שלנו קצובים, כי אנחנו מפסיקים לעבוד בשבוע הבא, כשיתחילו הלימודים".
בעיריית ירושלים, מתברר, מודעים היטב למצב שנוצר, אבל לא רוצים להתערב בשלב הזה. "העירייה פעלה להכשיר עשרה מתחמים למען התושבים", אומר לנו גורם בעירייה. "נציגי העירייה מקבלים את הפניות ודואגים לחזור למי שמשאיר הודעה ולנווט אותו למקום המתאים לו, בתאריך המתאים. חשוב לציין, כי המקום ניתן חינם אין כסף, כולל שלחנות וכיסאות, ואפילו כיסא כלה מעוצב. המחותנים נדרשים לשלם עבור הסעודה בלבד. הנתונים מוכיחים, ש-400 חתונות נערכו עד היום במתחמים הללו, חלקן בשעות הצהריים וביום שישי".
בתשובה לשאלתנו, מתברר כי העירייה מודעת היטב לתעשיית הרווחים הפרטיים שפועלת בשטחי הציבור העירוניים. "אם נשלח את שירותי האכיפה – נהרוס את החתונות. אין לנו עניין בכך, מה גם שמדובר בתקופה קצרה מאוד של כמה שבועות".
'מעדיפים להעלים עין'
גם בעיריית בני ברק זועמים על המצב שנוצר, וגם שם מעדיפים שלא להתערב. אותו דפוס ירושלמי, רק באוויר הלח של בני ברק: שטחים פתוחים שמושכרים במחירים מופקעים, הרבה יותר ממחירו של ערב באולם ממוצע בעיר.
"בשל העובדה שהממשלה החליטה בבת אחת לסגור את אולמות השמחה, נוצר מצב חסר תקדים של זוגות שהיו צריכים למצוא מקום חלופי לנישואין", מסביר קיווי הס מדוברות העירייה. "את החתונות שנקבעו עד ל'בין המצרים' הצליחו להשחיל בשעות לא שעות, אבל נוצר צורך דחוף לדאוג לחתונות שנערכות אחרי תשעה באב, עד לראש השנה.
"בעוד שברשויות מקומיות עשירות העירייה הכשירה מתחמים מיוחדים לעריכת שמחות – מה שיכולנו לעשות בבני ברק היה להעניק לתושבים שטחי ציבור בתלמודי תורה ובבתי ספר. וכך, מהרגע להרגע, החלטנו על הקצאתם של חמישה מתחמים בבתי ספר בעיר לעריכת שמחות. העירייה החליטה, אחרי דיון מעמיק ובדיקת עלויות, להעניק את השטח במחיר עלות של 5,000 שקל לכל אירוע, לא כולל שירותי הסעדה, מתוך מטרה להוזיל את העלויות ככל הניתן".
לדבריו, המחיר הזה מכסה את העלות של תאורה, מים וניקיון. את הפרויקט ניהלו במשותף העירייה, לצד יזמים פרטיים שנכנסו בעובי הקורה. כך נוצר מצב, שגם כאשר באולם מסוים היה התאריך המבוקש תפוס, ידעו לנווט את הפונים למוסדות אחרים.
אבל בשלב הבא, נכנסו לתמונה מפיקים שביקשו להרוויח מהמצב. הם לקחו מקומות פרטיים, והשקיעו בהם כסף כדי להפוך אותם ליוקרתיים יותר. גם לנושא המיקום הייתה חשיבות, שהרי אין דומה חתונה שנערכת מתחת לעיניהם של דיירי הרחוב ותושבי הבניינים שמביטים ממעל על הכל, למתחמים שקטים ומבודדים, שבהם ניתן להמשיך את השמחה מעבר לשעה אחת עשרה בלילה.
אבל בעוד המתחמים שהציבה העירייה למען התושבים ניתנו כאמור במחיר מסובסד – עלותה של חתונה בגג של תלמוד תורה או של חצר בית ספר בהפקה פרטית, יכולה להגיע לסכום שנע בין עשרת אלפים לחמישה עשר אלף שקלים, לא כולל המנות.
"כל המקומות הללו הם מוסדות פרטיים לחלוטין, מלבד מתחם אחד שנבנה בשטח עירוני", טוען הס. "העירייה מצרה על כך, וראש העיר ממש זעם על הפקעת המחירים הלא הגיונית, אבל הברירה שלנו היא לשלוח את השיטור העירוני ולפוצץ את החתונה, וכך לגרום עוגמת נפש רבה למתחתנים – או לבלוע ולהעלים עין. בהקשר הזה, ראוי לציין שרבנים וגדולי תורה שנדרשו לנושא חיוו את דעתם, שגם כאשר הרעש מפריע לשכנים – יש להבליג כדי לא להרוס למחותנים את השמחה".
מלבד העניין המוסרי, בעיריית בני ברק הבינו שאין טעם לקדש מלחמה על מיזם שיחזיק מעמד שבועות ספורים בלבד, עד לשבוע לפני ראש השנה לכל היותר. כידוע, בציבור הליטאי והספרדי ממעטים באופן יחסי לערוך חתונות בחודש אלול, בעוד החסידים מקיימים חתונה עד שבוע לפני ראש השנה לכל המאוחר. "ברור כשמש שאחרי החגים, כשיגיע הסתיו, לא תהיה אפשרות לעריכת שמחות במקום פתוח, והמדינה תצטרך למצוא פתרון אמיתי. גם בדיונים שהיו לנו עם המל"ל – הם מבינים שלא יהיה מנוס מפתיחת האולמות מיד כשהחורף יתחיל".
*****
לצד המפיקים שרוצים לעשות ביזנס על גבם של משיאי הילדים – יש גם אחרים שבהחלט עובדים כדי להרוויח, אבל בגבולות הסביר והמתקבל על הדעת.
מיזם כזה נמצא בביתר עילית. חסידי קרלין, גם כאלה שגרים בערים אחרות, נהנים מחתונה במחיר מוזל ממש בחצר בית הספר 'בית ברכה' בכניסה לעיר. ביוזמת האדמו"ר שהנחה את עסקני החסידות – המחיר לחתונה עומד על 6,500 שקלים בלבד לשטח, כולל כיסאות ושולחנות, כיסא כלה ותפאורה, וסכום דומה לשירותי הסעדה שכוללים מאה מנות סעודה ו-250 מנות פתיחה, בהתאם למצב קורונה. בסך הכל נדרשים שני הצדדים לשלם סכום של שלושה עשר אלף שקלים, אם מדובר בחסידי קרלין. ליתר המגזרים, החתונה כולה תעלה שישה עשר אלף שקלים.
"הייתה אפשרות להוזיל עוד יותר את האירוע", טוען ר' יענקי בידרמן, אחד המובילים של הרעיון, "אם היה מדובר באולם אירועים לכל דבר, שהציוד בו קבוע. אבל כאשר מדובר בחברה ששכרה את כל הציוד, שיש בו בלאי גדול יותר בשל העובדה שמדובר בשטח פתוח, ובמיוחד כאשר מדובר בתקופה זמנית של חודש וחצי לכל היותר, רצינו שגם היזם ירוויח משהו".
מדוע חסידי קרלין מופלים לטובה?
"כדי שהמיזם ישתלם – היזם היה צריך לסגור מספר מסוים של אירועים. יכולנו להתחייב על מספר מסוים של חתונות מתוך החסידות, ובתמורה שיעניק לנו הנחה, אבל כמובן נשמח אם יבואו כולם".
איור: אבישי חן
'אחל מזל טוב וסע'
אם הגעתם עד לנקודה הזו בכתבה – בטח הבנתם כבר שחתונה בעידן קורונה היא לא אטרקציה גדולה. האם הלחץ ואי הוודאות גורמים לענף השידוכים לדשדש ולשידוכים להתעכב?
השדכן הרב פנחס גולדשטיין, המוכר לקוראי 'משפחה' ממדורו הפופולרי 'רשו"ת השידוך', מסכים עם הקביעה לפיה מצוקת האולמות ואי הוודאות שינתה סדרי עולם בכל הקשור לשידוכים.
"החתונות הראשונות היו מדוברות מאוד, בפרט כאשר ההגבלות נחתו בזו אחר זו", הוא משחזר. "אני עדיין זוכר (חמישה חודשים לאחור, בסך הכל) את אחד מידידיי מספר לי, שהוא נכלל במאה מוזמנים מאושרים שהותר להם להיכנס לאולם באותו יום חמישי היסטורי שלאחרי פרסום ההוראות. בימים הבאים, בקצב של סיפור אימה מתגלגל, החתונות הוקדמו ונערכו בחופזה בהשתתפות עשרים עד חמישים אנשים. חלק מהחתונות נערכו אפילו בנוכחות מניין מצומצם.
"באותה עת, כולם היו בטוחים – לא ברור מדוע – שלאחר פסח, או מקסימום ל"ג בעומר, הכל ייגמר ונשוב לשגרה או משהו דומה. בפועל, ההגבלות הותרו וחזרו ונשנו, ובכל פעם מככב מחדש אי הוודאות".
לדבריו, החתונות הראשונות נערכו בצורה ספונטנית, כאשר הזוגות בכלל לא העלו בדעתם שכך תיראה חתונתם. "אני מכיר שדכנים שבתקופה הראשונה דאגו כיצד ייערכו הפגישות בצורה שלא ייווצר סיכון, אבל בסופו של דבר נסגרו שידוכים גם בימים הטרופים הראשונים. בשלב הבא נכנסנו ל'שגרת קורונה', וכאשר הישיבות חזרו ללמוד בקפסולות – הן כללו בעיקר את בני השיעורים הצעירים. הבוגרים נותרו בינתיים ללא מסגרת".
אבל דווקא המצב המוזר זה, הביא בחורים (ובעיקר את ההורים שלהם) להתחיל 'לשמוע' שידוכים. הנתונים של הרב גולדשטיין מלמדים כי הורים לבחורים שממילא היו בתקופת שידוכים המשיכו להתעניין, מה גם שזרם ההצעות שלהם הלך וגבר: הם נראו בשכונות ובבתי הכנסת, יכלו לראות אותם מתפללים במרפסות, והשכנים נזכרו בהם פתאום. גם החופשות והיעדר התעסוקה גרמו לרבים לחשוב ברצינות על הוצאת שידוכים לפועל. האנשים היו פנויים ושיוועו לכל הכנסה נוספת, ומה טוב מאשר להציע שידוך?
"היו אמנם צעירים שהיססו האם להתחיל שידוכים", מעיד הרב גולדשטיין. "אבל בהמשך, ובעיקר כיום – כולם מבינים שהתקופה הזו לא תסתיים כה מהר, וההורים שחרדים לנפש ילדיהם מעדיפים להתחיל בשידוכים אפילו חצי שנה לפני המועד המתוכנן. ידוע לי על בחור 'מתמיד', מישיבה מצוינת שלא פתחה את לימודיה – שנהיה חתן מוקדם מכפי שהוריו תכננו עבורו, מהשיקול שכעת ממילא סדרי הישיבה אינם מתנהלים כרגיל".
הרב גולדשטיין סבור: "אמנם כל אחד מקווה שהוא יינשא בחתונה 'נורמלית', אבל ככל שחולף הזמן, מבינים את המצב. מה גם שהחתונות אינן ריקות והן מתקיימות במתווה קפסולות או בשיטת 'אחל מזל טוב וסע'. רק הלילה יצא לי להדריך כמה אנשים ששאלו אותי בהפרש של כמה דקות, איך מגיעים לחדר אוכל ישיבתי באזור מגוריי שהוסב לאולם חתונות".
החברים לא באים
גם כאשר החתן והכלה השלימו עם חתונות הקורונה המוצלחות-למחצה והם מנחמים את עצמם שמדובר בצרת רבים – עדיין רחוקה הדרך לאושר. המציאות מוכיחה שחברים רבים של החתן נמנעים מהגעה לחתונות במצב הזה, כך שגם הבאתם של עשרה חברים של החתן או הכלה – היא פרויקט לא מציאותי בימים כאלה.
"ארגנתי לחתונה שלי מיניבוס מפואר של עשרים ושלושה מקומות", מספר יהושע, אברך טרי שלמד בישיבת פוניבז' בבני ברק, כשהאכזבה ניבטת מכל תו בקולו. "התקשרתי בעצמי לחברים הטובים, ביקשתי שיבואו כי גם כך החתונות מאוד קטנות, אבל בסופו של דבר רק חמישה מקומות התמלאו.
"אני יכול להבין אולי אנשים מבוגרים שחוששים להגיע; אבל מה קורה לחברים הטובים שלי, שהם בחורים צעירים? מדוע האברכים, שאני רקדתי בחתונתם עד כלות הכוחות, לא חושבים שאפשר לנסוע כדי להגיד מזל טוב, לרקוד עשר דקות לפי ההנחיות ולהכיר טובה? זה נכון שיש להם 'כולל' והם לא רוצים להידבק, אבל לי בעזרת השם לא תהיה הזדמנות נוספת. עצוב לי שאנשים לא יודעים לשים את עצמם במקום של הזולת".
במקרה אחר, עליו מספר יהושע, הזמינו שני חתנים ביחד אוטובוס לחתונתם שנערכה בירושלים, בשני מתחמים סמוכים. החתונה נערכה ב'בין הזמנים', ולשניים לא היה ספק שהאוטובוס יהיה מלא. התוצאה העגומה הייתה באמת כואבת – שישה בחורים הגיעו לשתי החתונות. במקרה אחר, הסעה שיצאה מירושלים לחתונה של בחור מפוניבז' שנערכה בבני ברק לקחה רק בחור בודד. בכל המקרים, מדובר ב'שיעור' שמונה כמעט 200 בחורים, למעלה ממחציתם עדיין רווקים.
חשוב לציין, כי המצב הנוכחי לא מחייב רק אירוסין וחתונות במתכונת רחוב פיראטית משהו. הכללים המחמירים, ובעיקר הפחד שפשה בציבור – גורמים לכך שגם סעודות ה'שבע ברכות' נערכות במתכונת מצומצמת, ללא סבא וסבתא או דודים מבוגרים. שבתות ה'שבע ברכות' השמחות וההמוניות חלפו ונגוזו אף הן ובמקומן חוגגים במסגרת המשפחה הגרעינית בלבד.
"אני בהחלט מבינה את התחושה הזו", טוענת הפסיכולוגית ויועצת בענייני שידוכים גב' ג'ינא פסטיצקי. "לא מעט חתונות התקיימו במתכונת מצומצמת, ללא האנשים המשמעותיים בחיים, כמו סבא וסבתא. שמעתי על מצבים בו הורים או אחים לא יכלו להגיע לחתונה, מכיוון שהם מתגוררים בחו"ל והשמים היו סגורים. גם שבתות החתן וה'שבע ברכות' נפגעות בשל מספר המשתתפים המועט.
"גם אני באופן אישי סבלתי מכך. הוריי גרים בדרום אמריקה, וכדי להגיע לחתונתו של בני הם נדרשו להמון מסמכים, בדיקות ודרישות שונות ומשונות. הדברים הגיעו עד כדי כך שדרשו מהם להציג אישור נישואין של הנכד, כדי לבדוק האם הם לא משקרים, ואפילו הוכחות שאני באמת הבת שלהם. בסופו של דבר ההורים שלי התייאשו. הם ויתרו על הטיסה ושמחו איתנו מעבר לים. זה כמובן היה הרבה פחות שמח, מכיוון שהמתנו לביקור שלהם בהתרגשות רבה.
"לקושי הזה נוספו הקשיים ה'רגילים' של חתונות הקורונה: לא ידענו היכן לעשות את החתונה, בשל ההגבלות שניתנו במפתיע, ורק יומיים לפני המועד שמענו על מקום פתוח שהעירייה מעמידה לרשות הזוגות הצעירים. גם את התזמורת סגרנו ביום האחרון ממש, מחוסר ודאות. היה לנו קשה מאוד, ואין ספק שאם להורים קשה, לזוג קשה שבעתיים".
החתן והכלה מרגישים ששמחתם נפגמה?
"אי אפשר להתווכח עם רגשות, מה גם שהם הגיוניים בסופו של דבר. דווקא הבן שלי דיבר בשבת ה'שבע ברכות' ואמר, שהוא שמח מאוד עם כל אחד שהגיע. הוא אף הוסיף וסיפר, כי בעוד בחתונה של מאות אנשים החתן לא תמיד מצליח לראות מי נמצא באולם, ואפילו עם החברים הקרובים ואלו שרוקדים מסביבו לא תמיד יש לו קשר עין. דווקא בחתונה המצומצמת, בשל העובדה שכולם התאמצו מאוד לשמח אותו – הוא התרגש במיוחד".
הרב פנחס גולדשטיין סבור, כי בסופו של דבר, אם החתן רואה שכל העת יש ריקודים ובאמת משמחים אותו – אין הבדל מבחינתו האם רוקדים לפניו עשרה או חמישים בחורים ומעלה. "לכן, חשוב מאוד שכל חבר קרוב יֵדע, שאם יש מצוות שמחת חתן וכלה בכל חתונה בימים כתיקונם, הרי שבמצב הקורונה, בו מספר המשמחים הוא מצומצם – המצווה גדולה הרבה יותר. אם בחתונה רגילה הבחורים יכולים לנוח מעט בין הריקודים, כשבחור מגיע לחתונה שהוא יכול לשהות בה רק זמן קצר – עליו לעשות כל מאמץ כדי שהדקות הללו יהיו נטו בשביל החתן".
מבטלים בגלל כסף
ואם כך נראות חתונות בימי הקורונה – מה עובר על הזוגות עצמם שמתחתנים בתקופה הזו? איך הם נכנסים לחיי הנישואין – אחרי שכל תקופת החתונה וההכנות אליה לוּו בעננה כבדה של לחץ ואי ודאות?
מתברר, כי גם משודכים שצלחו את המשברים של הפגישות עם המסכות, האירוסין המצומצמים ואפילו חתונות הקורונה הצנועות – בסוף הם מאושרים על שזכו להינשא חרף האתגרים של התקופה. אלה שעדיין לא זכו לכך, היו מוכנים לשלם הון כדי להתחתן ואפילו ברחובה של עיר. הבעיה היא שאין להם את ההון הזה, ולכן אין גם חתונה.
"מדובר בהחלט במציאות כואבת", מסכים עם הדברים השדכן ר' אהרן פינקלשטיין מירושלים. "אני מכיר לפחות ארבעה מקרים של שידוכים שהצעתי לאנשים בתקופה האחרונה, שנפלו בגלל כסף. במקרה אחד, היה זה בעל עסק לנעליים, שהיו לו שלושה סניפים בכל רחבי הארץ. את שלושת הילדים שלו הוא חיתן בכבוד, והעניק סכום נדיב לרכישת הדירה, אבל לבת הרביעית, שהצעתי עבורה שידוך בימי הקורונה – הוא לא יכול היה להתחייב מעבר לסכום בסיסי, שגם אברכים עומדים בו. הוא הסביר זאת במיתון החריף שנגרם לעסקים שלו בחודשיים של הסגר. הצד השני, ששמע עליו רבות – היה בהלם ממש, והחליט לסגת מהשידוך. במקרים בהם נערך ווארט בסופו של דבר, ההורים נתנו פחות לדירה, בטענה שדווקא חתונות הקורונה יקרות מאוד".
במקרה אחר, שני ההורים היו בחל"ת, ואפילו על הסכום הבסיסי להוצאות הנישואין ולסיוע חלקי ברכישת הדירה הם לא רצו להתחייב, בשל אי הוודאות במשק. "היה לי גם סיפור עצוב במיוחד, של סבא אמריקאי שהלך לעולמו כתוצאה מהנגיף. לאורך השנים, הסבא הזה סייע רבות במימון נישואי הנכדים, וכאשר הוא נפטר באופן פתאומי כל כך, הבן ההמום נשאר עם שוקת שבורה".
גב' פסטיצקי מספרת מניסיונה על הצעות שנפלו בשל חוסר התאמה כלכלית, גם כשמדובר בסכומים לא גבוהים. "הייתי מעורבת בשידוך שנפל בגלל מאה אלף שקלים. בין הצדדים הייתה היכרות מוקדמת, ואין ספק שההצעה הייתה מתאימה מכל הבחינות. היה מקרה בו נחתם הסכם ממוני בין הצדדים, ובעקבות הקורונה – אחד הצדדים ביקש לשנות את הסכומים, בטענה שהוא לא יכול לעמוד במה שהתחייב לפני כמה חודשים, בשל המשבר שהעמיק.
"לפעמים", טוענת פסטיצקי, "הכסף מהווה רק תירוץ. נתקלתי במקרה של אם שלא אהבה בכלל את חתונות הקורונה. היא טענה שהיא ממש לא מסוגלת להוביל את בתה לחופה ברחובה של עיר, בפארק או אפילו באיזה גג של בית ספר. היא טענה שהיא מעדיפה להמתין קצת עם השידוכים של הבת שלה, וביקשה לומר לצד השני שכרגע אין להם יכולת כלכלית. התקווה שלה הייתה שהם יבינו וימתינו, אבל בינתיים הבחור התארס, ובתה עדיין ממתינה".
איור: אבישי חן
לא להתבייש כלל
הרב פנחס גולדשטיין סבור, כי קשה לקבוע שהמשבר הכלכלי של הקורונה פגע בענף השידוכים. "קושי כלכלי תמיד היה. כבר בעת המשנה אספו כספים למטרת הכנסת כלה. לאורך הדורות היו מגביות שערכו גדולי התורה והחסידות למען יתומות וכלות עניות".
לדבריו, מצד אחד, הוצאות ליל החתונה (ורק הוא, בלי כל הנלווים אליו), פחתו משמעותית בתקופה הזו. אמנם גם הווילות והמקומות הפתוחים לא ניתנים בחינם כפי שהיה לאחר חג הפורים ('פורים זה רק פעם בשנה', הוא מתבדח), אבל החתונות הקטנות שנגזרות מהמצב – ולו מבחינת כמות המנות המופחתת – הן זולות יותר. כך שמהבחינה הזאת רווח והצלה עומד להורים ממקום אחר.
"באופן כללי, שוק השידוכים נותר כפי שהיה, ואולי קיימת אפילו יותר מוטיבציה להשיא ולהינשא, בגלל חוסר הוודאות לגבי העתיד. כאמור, כל אחד מקווה שעד לתאריך נישואיו המצב ישוב כפי שהיה, וגם אם לא – מתכוננים נפשית למצב בו תהיה חתונה מצומצמת. לא ידוע לי על זוגות שביטלו או דחו חתונות בגלל הקורונה, אלא אם כן מישהו מהם נדבק בעצמו בנגיף".
*****
פסטיצקי מציעה לכלות ולמשפחותיהן למצוא פתרון לפי המצב והכיס, ופשוט לזרום עם המציאות. "שמעתי על אנשים טובים שמוכנים לתת את בֵּיתם לחתונות ללא כל עלות. יש וילות מקסימות, ושמעתי מאנשים שעשו בהן שמחות שהן היו מוצלחות לא פחות מאשר באולמות. שמעתי גם על ארגונים שונים שנותנים הלוואות מיוחדות עקב המצב, ואין ספק שעסקנים שכונתיים יודעים היטב למי להפנות. צריך רק לפרוץ את מחסום הבושה ולהבין שכולם באותה סירה. בשעה של משבר עולמי – זו לא בושה בכלל לחשוב מחוץ לקופסה".
והעיקר, שיהיה במזל-טוב.
