השתלטות פלסטינית על שטחי מולדת סמוך לערים חרדיות |בזמן שבממשלת הימין מלא–מלא מבטיחים הכרזת ריבונות על יהודה ושומרון, הפלסטינים לא ממתינים וקובעים עובדות בשטח: במרחק יריקה ממודיעין עילית ומאלעד, חמש עשרה שנים לאחר שרה"מ הפלסטיני סלאם פיאד הציג את תוכניתו להשתלטות שקטה על שטחי C, המציאות בשטח משתנה במהירות מסחררת | כמעט מאה אלף מבנים פלסטיניים נבנו בשיטתיות ברחבי יהודה ושומרון, כעשרים אלף מהם לאורך קו התפר הסמוך לערים ויישובים יהודיים | המטרה ברורה: להכריז ביום מן הימים על מדינה פלסטינית בעלת שטח טריטוריאלי רציף | המשמעות: תושבי הערים הסמוכות יהפכו לעיירות ספר הגובלות עם המדינה החדשה של אבו מאזן | 'משפחה' ירד לשטח ותיעד את המחדל שצומח לנו מתחת לאף
נקודת התצפית על גבעת שוביה, שמה המקורי של חוות מגנזי כפי שהיא מופיעה במפה הרשמית, המציאות המתהווה במערב בנימין נפרסת במלוא עוצמתה. ממזרח ניצבת מודיעין עילית, וסמוך, קרוב משנדמה, העיר אלעד על רקע יתר ערי המרכז: פתח תקווה, בני ברק, רמת גן ותל אביב. הקרבה האווירית בלתי נתפסת.
פלישות חקלאיות והכנה לבניה, שטח אש 934 בנימין צילום: באדיבות עמותת רגבים
בין הערים משתרע שטח שמשתנה במהירות מסחררת, בדיוק כפי שתוכנן לפני חמש עשרה שנה, כשסלאם פיאד, אז ראש הממשלה הפלסטיני, הציג את תוכניתו: האינתיפאדה מיצתה את עצמה, טען, הגיעה זמנה של האינתיפאדה החדשה: עוד מבנה, ועוד אחד, התפשטות שיטתית, עקבית, בלי שום מעצור. הישראלים יהרסו, צפו הפלסטינים, מאות מבנים בשנה. אנחנו נבנה אלפים, הם אמרו וצדקו.
המספרים מדברים בעד עצמם: לאורך קו התפר, מבת חפר בצפון ועד עין גדי בדרום, נבנו בסמיכות מבהילה לקו הירוק – ערים ישראליות, במילים אחרות – כמעט 20 אלף מבנים בלתי חוקיים של פלסטינים. אם סופרים את ההתפשטות של הבנייה הזו בכל מרחב יהודה ושומרון, מדובר כבר על קרוב למאה אלף מבנים. 97,566 ליתר דיוק. מאחורי כל מספר מסתתר סיפור, מאחורי כל בית – אסטרטגיה.
"תראה את נעלין", מצביע מנש שמואלי, איש תנועת רגבים שמסייר איתנו בשטח, אל עבר הכפר המתפשט על הגבעה הסמוכה, במרחק של פחות מקילומטר אווירי ממודיעין עילית. הג'יפ שלנו עוצר בשולי דרך העפר. "זו כבר לא אותה נעלין שהכרנו. מה שאתה רואה פה הוא חלק מתוכנית אסטרטגית שהגה סלאם פיאד ב־2009, במימון אירופי נדיב". שמואלי, שחי את השטח, מסביר כיצד התוכנית הזו, שנראתה בתחילה כחזון רחוק, הופכת למציאות בשטח.
"וזה לא מקרי", הוא מוסיף. "הם מכריזים בכל עת על ההקמה של המדינה שאותה הם מתכוונים להכריז. בדיוק כפי שמדינת ישראל הוקמה למעשה עשרות שנים לפני שהוכרז עליה, כך גם המדינה הפלסטינית הולכת ונבנית, ורגע ההכרזה יגיע גם יגיע, ואז, אני לא רוצה לתאר את מראות המלחמה שעלולים להכניס את טבח שמחת תורה בכיס הקטן. הם נמצאים בכל מקום. צמודים לכל נקודת יישוב יהודית. זו תהיה הכרזת מלחמה, לא הכרזה על מדינה. ומהרגע הזה אנו חוששים, ועל כל רגב אדמה – נלחמים".
הגבעה הזו, שעליה אנו עומדים, מאוכלסת בצעירים אידיאליסטים שקיבלו אישור להקים אותה. היא הייתה תחילה סמוך יותר לכביש 446, ועברה לשטח אסטרטגי שצופה אל הכפרים הסמוכים. "ליבת הכפר היא בשטח B, אבל כל האדמות סביב שטח C, ועליהן הם משתלטים במרץ. בית אחר בית. אלה כבר מזמן לא הפחונים שראינו בתחילת הדרך". אנו מביטים סביב ונחרדים. גם מי שלא בנה, הכין לו תשתיות קרקע, מתוחמות. תפיסת בעלות נוסח פלסטין. הבעלים המקוריים, אנחנו, כלומר: המדינה, לא קיימים.
מנש שמואלי מפנה אותנו לקרוא ציטטה מדברים שאמר רק השבוע יו"ר רע"מ מנסור עבאס בריאיון לערוץ סקיי ניוז בערבית, המשדר מאבו דאבי. עבאס קרא לפרק את אש"ף ואת הרשות הפלסטינית, ודרש "לכפות על העולם הקמת מדינה פלסטינית". בריאיון הוא הדגיש: "מי שרוצה לדבר עם אבו מאזן, שידבר איתו כנשיא מדינת פלסטין ולא כראש הרשות הפלסטינית".
תגידו אתם, צריך יותר מזה?
העיניים שלנו בשטח
מי שנוסע היום בכביש 446 מאלעד לבית אריה רואה את המערכה על מערב בנימין בעיניים. המרחב הזה, שפעם היה חיץ ברור בין מישור החוף להרי השומרון, הפך לזירת מאבק שקטה אבל אינטנסיבית על עתיד המרחב.
רוצים דוגמה? בואו נתחיל מהכפר ביתין, שטח B קלאסי. בבעלות משותפת כביכול של ישראל והפלסטינים. ממש לא אוטונומיה. מצד אחד הכפר הזה יושב על הגבעה למול בית אל, ומצד שני הוא צמוד לכביש 60. התושבים מנהלים את חייהם תחת הרשות הפלסטינית, אבל כל תנועה חשודה לכיוון הכביש מזניקה את כוחות צה"ל מהבסיס הסמוך. זה בדיוק הפרדוקס של שטחי B – אוטונומיה יום יומית תחת מטריית ביטחון ישראלית.
בניה בלתי חוקית חדשה, מרחב בית אל צילום: באדיבות עמותת רגבים
ממערב, באזור שבין מודיעין עילית לכפר נעלין, מתנהל מאבק אחר לגמרי. בשטחי C שבין הגדר לבין היישובים היהודיים תוכנית פיאד עובדת שעות נוספות. מה שהתחיל כחלקות חקלאיות בודדות הפך למערך שלם של מבנים חקלאיים, דרכי גישה ו"חוות בודדים" פלסטיניות. בתחילה כל אחת כשלעצמה נראתה תמימה. איכר שמעבד את אדמתו. אבל במבט על, ובלי להתאמץ יותר מדי, כבר רואים את התמונה האסטרטגית: יצירת רצף פלסטיני שחותך את מרחב ההתיישבות הישראלית.
האזור שבין אלעד לראש העין מספר סיפור דומה. כפר קאסם, שנמצא בתוך הקו הירוק, ולא רק הוא, משמש עוגן להתפשטות מזרחה לכיוון שטחי C. מה שמתחיל בעיבוד חקלאי עונתי הופך למבנה "זמני", שהופך לקבוע, שהופך לשכונה שלמה. המנהל האזרחי על פחות מששת מנייני עובדיו, מוצא את עצמו במרוץ בלתי פוסק נגד הזמן. בדרך כלל, אומרים לנו במרירות בני שיחנו, עד שמגיע צו ההריסה, כבר יש במקום תשתיות ומשפחות. עכשיו לך תבצע הריסה.
שטחי האש – מאות דונמים ששימשו את צה"ל בשומרון לאימונים וננטשו – הפכו ליעד אפשרי ומושג על ידי הפלסטינים. הם מתיישבים, בונים, נוטעים ויודעים שצה"ל לא יעשה דבר.
אזור מודיעין עילית מדגים את האתגר בצורה הברורה ביותר. העיר נמצאת, הלכה למעשה, בחזית מאבק גאוגרפי. מבט אל מעבר לצומת מגלה את השכנים: הכפרים דיר קדיס, בילעין ונעלין, שהפכו לסמל המאבק על גדר ההפרדה. והם רק קצה הקרחון. בחצר האחורית של מדינת ישראל מתנהלת המלחמה השקטה: פעילות שיטתית של השתלטות על קרקעות – טרסות חקלאיות חדשות, דרכים שנפרצות בן לילה, מבנים שצצים בשטח.
וכאן טמון הפרדוקס הגדול של המצב: בעוד שכל בית שנבנה בהתיישבות עובר שבעה מדורי תכנון ואישור, גם כשלשר האוצר קוראים סמוטריץ', הצד השני פועל בשיטת "חכם בלילה". עד שמערכת האכיפה הישראלית מתעוררת, המציאות בשטח כבר השתנתה.
המשמעות האסטרטגית ברורה. האזור שאמור היה להיות חיץ ביטחוני בין מישור החוף להרי השומרון הופך למרחב מעורב, שבו כל דונם נתון במחלוקת. זה לא רק עניין של ביטחון. זה עניין של עתיד המרחב כולו.
במועצה האזורית בנימין חידדו ל'משפחה' את האבסורד: "במימון ובגיבוי ממשלות אירופה, הרשות הפלסטינית כובשת דה־פקטו את לב הארץ ומשתלטת בבנייה עבריינית על שטחי יהודה ושומרון.
"בשנתיים האחרונות הממשלה החלה בפעולות חשובות כדי למנוע זאת, אך נדרשת עבודה רחבה מאוד כדי לבלום את ההפקרות הפלסטינית באזור. יש לזכור כי העבריינות הזו משפיעה ישירות על תושבי מרכז הארץ בנזקים סביבתיים, בריאותיים וכמובן ביטחוניים".
בינתיים רוב הציבור הישראלי לא מודע למערכה השקטה הזו, אבל מי שמסתכל על תצלומי אוויר רואה את השינוי משנה לשנה: טלאי אחר טלאי, בית אחר בית, עץ אחר עץ, המפה משתנה. השאלה היא לא אם יש כאן מערכה מתוכננת, אלא איך מגיבים אליה.
כי בסופו של יום, כמו תמיד בארץ הזו, מי שנמצא בשטח הוא שקובע את העובדות.
מרדף בתנאי שטח
"הנה, תראו!" קורא דוד אולשבנג, דובר תנועת רגבים, שמתלווה אלינו ומצביע על משאית לבנה שמתקרבת בדרך העפר המתפתלת. אנחנו דוהרים בג'יפ בעקבותיה. המשאית שמגיעה מאור יהודה – כך נשמע מפי הנהג שנתחקר לאחר מכן – נוסעת לאט, מתמרנת בין השבילים הצרים לשיחים הסבוכים, עד שהיא מגיעה לנקודה מוגבהת יחסית. אנחנו מביטים סביבנו על חלקת האדמה המוגבהת שאליה הגענו. זו לא משאית העפר הראשונה שתשפוך כאן פסולת בנייה.
מתחם הנופש בסמוך לכפר ח'רבתא, בנימין צילום: באדיבות עמותת רגבים
המטרה ברורה: יישור השטח. אולי לעיבוד חקלאי, סביר יותר שהיא תשמש בהמשך לבנייה.
נהג המשאית, שמתברר כתושב כפר קאסם, יוצא בעצבנות מתא הקבינה ורואה אותנו שולפים מצלמות ומתעדים. "למה אתם מצלמים?" הוא צועק לעברנו, "זה סתם פסולת בניין מאתר בנייה באור יהודה, מה אתם רוצים? קיבלתי רשות מבעל הבית של השטח! אני פעם ראשונה פה, מה אתם רוצים ממני?" הוא אולי תמים ואולי לא, אבל בעלת הבית האמיתית היא המדינה, והפולשים הערבים – שתחת המגרש הזה כבר בנו שורה של מגרטות רכב ומפעלי ברזל שמייצאים ליריחו ולירדן, וכמובן, גם לשטח ישראל – ממשיכים לצפצף על המדינה. אם תשאלו אותם, היא בכלל שלהם.
מנש שמואלי מחייך. "זו ההתחלה", הוא מסביר ומתעד את מספר המשאית. "בעוד שבוע–שבועיים, כשיהיה כאן מספיק עפר, תראה פה הכשרת שטח למגרש, אחר כך יבוא המבנה". הוא מצביע על אזור סמוך שעד לפני כמה חודשים היה מזבלה שבערה לסירוגין, לפי צורכי הבעלים. היום כבר עומד שם מבנה של שתי קומות, וילה יפהפייה שכל אחד מאיתנו היה מאחל לעצמו, והקרקע ללא עלות. "ככה זה עובד: קודם פסולת, אחר כך עפר, ובסוף – עובדות בשטח".
לאחר שתי דקות של נסיעה מטלטלת בדרכי עפר, מגרש ספורט ענק מקדם את פנינו. הוא ענק בכל קנה מידה. הלוואי על נערי פתח תקווה שמעוניינים בכך מגרשים כאלה, וביחס כה בלתי הולם את גודל האוכלוסייה. מנגד ניצב קמפוס נופש עם בריכה, ועל הקיר שלו מתנוסס בגאווה לוגו של האיחוד האירופי לצד דגל פלסטין.
"מגרש הספורט הענק הזה, גם הוא נבנה בניגוד לצו אלוף, האוסר בנייה עד למרחק של 75 מטר מכל כביש גישה. ובכלל", תוהה שמואלי, "כמה מגרשי ספורט צריך פלח אוכלוסייה כזה קטן?" השאלה שלו נותרת רטורית. "זו לא בנייה לצרכים; זו השתלטות על שטח". גם כאן, סמוך מאוד לגדר המגרש, מתנוסס סמל האיחוד האירופי.
מסך עשן
כשאנחנו ממשיכים בנסיעה לאורך דרך הפטרולים, העשן השחור שמיתמר מכיוון נעלין קוטע את השיחה. "אתה רואה את השרפות האלה?" שמואלי מצביע לעבר המזבלות הבוערות. "זו לא סתם הזנחה סביבתית. זו שיטה, כפי שאמרתי".
בניה לא חוקית, שטח אש 208 שומרון צילום: באדיבות עמותת רגבים
הוא מסביר איך המזבלות הבלתי חוקיות והשרפות היום יומיות משרתות מטרה כפולה: "קודם כל, הן חונקות את תושבי מודיעין עילית ונילי, ולא רק אותם. אבל התוכנית ארוכת טווח: כל שטח כזה שנשרף והופך למזבלה, בסופו של דבר מוכשר לבנייה או לנטיעות. ככה משתלטים על השטח, מטר אחרי מטר".
אנחנו מטפסים לנקודת תצפית גבוהה יותר. העשן השחור שמיתמר מכיוון נעלין לא רק מסמן את המזבלות הבוערות. הוא מסמל את המגמה כולה. הנתונים העדכניים אומנם מראים ירידה בהיקף הבנייה הבלתי חוקית: מ־608 מבנים בממוצע לחודש בשנת 2023 ל־260 מבנים בחודש האחרון, אבל שמואלי לא נותן למספרים להטעות: "מנהלת ההתיישבות של השר סמוטריץ' עושה עבודה קריטית ומבורכת שלא נעשתה שנים, ובכל זאת, גם אם יש ירידה, עדיין מדובר ב־260 מבנים בלתי חוקיים חדשים בכל חודש, והמנהל האזרחי הורס בקושי את המספר הזה בשנה".
בתוך הקלחת הזו מעורבבים היטב ארגונים זרים ואנטישמיים מהארץ ומהעולם, שהופכים כל הריסת מבנה לא חוקי או פלישה חקלאית לקרקס תקשורתי מתוזמר ומשומן היטב, המטפח את הנרטיב של כיבוש ונישול, ומקבל הדהוד עצום מסביב לעולם על ההצדקה להקמת מדינה מהנהר ועד הים ("from the river to the sea") בלי להבין כלל באיזה נהר ובאיזה ים מדובר.
מנש שמואלי סורק את השטח במשקפת ומהמהם בחוסר שביעות רצון. "חשוב לזכור שהבנייה הבלתי חוקית הפלסטינית לבדה עדיין גדולה בשטחה בכ-60% מכל הבנייה הישראלית ביהודה ושומרון". ובכלל, הוא תוהה: "איפה גולדקנופף? שירים פה עוד כמה ערים. עוד כמה יישובים. זו השמירה היחידה שבולמת בפועל את ההתפשטות של הכפרים הללו".
מנהלת ההתיישבות החדשה במשרד הביטחון אומנם החרימה יותר מ־440 כלי רכב וציוד הנדסי מתחילת השנה, אבל גורמי השטח ברגבים מזהירים: "זו אולי רק הסתגלות זמנית. הפלסטינים לומדים את השיטות החדשות ומתאימים את עצמם". בינתיים כל פעולת הריסה דורשת אבטחה צה"לית, בתקופה שבה הצבא מתוח עד קצה גבול היכולת מבחינת כוח אדם.
רבע שעה ממודיעין, בקצה הכפר ח'רבת'א, נגלה לעינינו מחזה מפתיע: מתחם נופש פלסטיני רחב ממדים, הכולל בריכות שחייה, חדרי אירוח ברמה גבוהה, מסכי לד ענקיים ופינות מנגל מפוארות. הכל נבנה בשנה האחרונה על אדמות מדינה בשטח C. "זו כבר לא השתלטות מתוך דחק ועוני", מסביר שמואלי. "זו בנייה יזמית מתוכננת היטב".
תחקיר שערכה תנועת רגבים חשף את הסיפור המלא: בעל המתחם, פלסטיני מרמאללה, מנהל חשבונות פופולריים ברשתות החברתיות השונות. הוא מתעד את עצמו יורה בכלי נשק, נוהג ברכבי יוקרה – חלקם עם לוחיות רישוי צהובות – ומבלה בתל אביב. "תראה את החוצפה", אומר לי דוד אולשבנג, ומראה לי סרטון "לייב" שצילם האיש מחוף הים בתל אביב. "הוא אפילו מתעד את הליך הבנייה הפיראטי בחשבונות שלו".
ציר הגנבות
"מגרטות הרכב פזורות כאן בכל המרחב", מכוון אותנו מנש שמואלי למתחם שמשתרע בין נעלין לקיביא. "הן לא סתם מטרד". אנחנו מתקרבים והוא מצביע על שרידי רכבים, מפורקים, חלקם שרופים. מולנו נפרס אחד מצירי הגנבות המרכזיים באזור. המספרים שוטחים סיפור מטריד: חמישים(!) רכבים ביום נגנבים בממוצע מערי ישראל. נזק של כשלושה מיליארד שקלים למשק בשנה.
שריפת פסולת, מזבלה סמוכה לכוכב יעקב, בנימין צילום: באדיבות עמותת רגבים
"תראה איך זה עובד", מסביר שמואלי. "הרכב שהיה של השכן שלך אתמול, הופך לספק החלפים של הרכב של הישראלי שזקוק לחלפים מחר". הוא מצביע על שורת רכבים מפורקים. "ויש גם מחירון לגנבים עצמם, אלה שיוצאים לשטח לבצע את 'יבוא החלפים': יונדאי קונה – בין אלפיים לארבעת אלפים שקלים לגנב. טויוטה קורולה – אלף חמש מאות, לפעמים אפילו פחות. זה המחירון".
הגנבים, לרוב צעירים מתחת גיל 18, שגם אם הם נעצרים הם משתחררים מיידית לשטחי הרש"פ – מכירים כל פרצה בגדר, כל נקודה עיוורת ליד מחסום צבאי. שמואלי מראה לנו גדר ביטחון בשולי כביש 443, שמחוזקת באזיקון. "כאן נקודת המעבר של הרכבים הגנובים. אחרי שהצבא מגלה את הפרצה וחוסם אותה, הם מייצרים חדשה בכמה דקות של עבודה". כשאני שואל כמה רכבים כבר עברו בפרצה החדשה, שלפי עדותו של שמואלי הוכנה בלילה הקודם, מתברר שבלילה אחד בלבד נצפו חולפים בה לפחות חמישה כלי רכב גנובים.
ואגב, כחמישים אחוז מהגנבות מתבצעים באור יום. "זה מעגל אכזרי", אומר אולשבנג. "משום שאם הרכבים האלה לא מספיק טובים, הם עולים לכביש כ'משטובות' (רכב שהורד מהכביש, אך הרש"פ לא ממש אוכפת זאת. י"פ). פיגועים רבים של דריסה מכוונת או של תאונות שקרו בעקבות חוסר הבטיחות של המשטובות, אירעו לצערנו באמצעותם".
המגרטות נמצאות במרחק של מאות מטרים בלבד מכביש 443, ציר תנועה מרכזי. בשנה האחרונה בלבד נגנבו קרוב לעשרים אלף רכבים, רובם הועברו לשטחי הרשות. "זה לא רק פשע כלכלי", מדגיש שמואלי. "זו פגיעה ישירה בביטחון. כשאתה רואה את המספרים – תשעים אלף רכבים בשבע שנים – אתה מבין שזו כבר לא סתם תופעה, זו מכת מדינה. המגרטות שראינו כאן קיימות בכל מרחבי יהודה ושומרון בהיקפי ענק והכי חשוב – לא בסתר ולא במחשכים, אלא באופן גלוי וידוע, כך שאם הרשויות היו רוצות למגר את התופעה, יש להן לחלוטין יכולת".
אנרגייה ירוקה, כוונות אפורות
הג'יפ מטפס לנקודה גבוהה יותר, שממנה נראים היטב שטחי הענק שהוכשרו לקליטת אנרגייה ירוקה בשטחי B. הקולטים הסולריים פרוסים למלוא העין. "זה לא מקרי", אומר שמואלי. "שבעים אחוז משטחי A ו־B עדיין ריקים.
מגרש ספורט ענקי בין נעלין לקיביא, על אדמות מדינה. צילום: ישראל פלר
העובדה שהבנייה מתמקדת דווקא בשטחי C, סמוך ליישובים שלנו, מעידה על אסטרטגיה מכוונת – הכנה לעצמאות אנרגטית שתאפשר ביום ההכרזה על המדינה הפלסטינית – ניתוק מהתלות האנרגטית בישראל".
סמוטריץ' עובד קשה, אני מעיר. 24,193 דונם הוכרזו השנה כאדמות מדינה. אך מתברר שהמספרים לא מספרים את הסיפור כולו. "על כל דונם שמוכרז יש עשרה שעדיין במחלוקת", אומר לי שמואלי. "והזמן", הוא מוסיף במבט מודאג, "לא בהכרח פועל לטובתנו".
בדרך חזרה, כשהשמש כבר נוטה לשקוע, העשן השחור עדיין מיתמר באופק. המציאות המשתנה נפרסת כמו מפה חיה. הדברים שאמר מנסור עבאס על "כפיית מדינה פלסטינית" מקבלים משמעות מוחשית כשרואים את השטח. זה קורה כאן, מטר אחר מטר, בית אחר בית, מזבלה אחר מזבלה.
"אל תתבלבל", אומר לי דוד אולשבנג, מביט אל עבר האופק המתכהה. "הם לא ויתרו על התוכנית האסטרטגית. בכל פעם הם בוחרים טקטיקה חדשה. תוכנית פיאד, שנולדה ב־2009 במסדרונות הרשות הפלסטינית ובמשרדי האיחוד האירופי, ממשיכה להתגשם בשטח. מאחורי המספרים המעודדים לכאורה, המערכה על עתיד המרחב הזה הולכת ומסתבכת".
סיור כזה הופך קרביים. אתה מבין באופן מוחשי שתסמונת החומה השבורה במערב בנימין, שמאיימת על ביטחונם של תושבי מודיעין עילית ואלעד מקרוב כל כך, היא רק ההתחלה. ביום שתהיה הכרזה על מדינה פלסטינית, הערים הללו יהפכו לערי גבול. ליישובי העוטף החדשים. וכמו שנראה מגבעת שוביה, המציאות הזו קרובה מתמיד.
ואם השם לא ישמור עיר, שווא שקד שומר.
תגובת פיקוד המרכז לשאלות הקשות העולות מהכתבה לא נמסרה עד לסגירת הגיליון, וכך גם לא נענתה בקשתנו לתגובה מדוברות המנהל האזרחי.
