סביב השולחן | מסביב לעולם

אם החלטת לקרוא את העיתון תוך אכילת ארוחת צהריים, או סתם נשנוש של טילון אקסטרא לארג', עשי טובה לעצמך: עברי לכתבה הבאה ולכאן תחזרי אחרי שתסיימי לאכול. אם לא תשמעי להמלצה את עלולה לגלות שאיבדת את התיאבון, ראי הוזהרת | בכתבה הבאה נדבר על מזלגות וסכינים ואיך משתמשים בהם, מפיות וכיצד מניחים אותן, מרפקים ומדוע צריך בשבילם ספרים סגורים, ושאר נימוסי שולחן שתקפים במדינה אחת ואינם חלים על תושבי מדינה אחרת, ולכי תביני איך בדיוק את צריכה לאכול את הטילון שלך | מטעמי נימוס

"אתם יודעים שבאנגליה שמים לילדים ספרים תחת בית השחי בזמן הסעודה?" אמרה לנו אמא כשהורתה לא להניח מרפקים על השולחן. "אסור להם להפיל את הספרים, וככה הם לומדים לשבת יפה כשהידיים מוצמדות אל הגוף ולא משתרעות על השולחן בחוסר נימוס", הבהירה כשראתה שעניין הספרים ליד השולחן דווקא מצא חן בעינינו, אבל לא מתחת בית השחי, אלא פתוחים, ומתחת האף. הרעיון המזעזע הזה של קריאה תוך כדי אכילה, כמעט גרם לה להתעלף.
"אכול בפה סגור בבקשה, את הדברים החשובים תוכל לומר לי אחרי הבליעה", הוסיפה למי שהיה לו מה לומר על האנגלים והנימוסים שלהם והחל ללעלע וכמעט הקדים קנה לוושט.
"כשיצאנו ברוב הדר לחתונה ואחרי החופה התיישבנו לסעודה, אמרה לנו אמא להניח את המפית על הברכיים. היה קצת מביך להיות כמעט היחידים באולם שנוהגים כך, אבל אמא אמרה שכך צריך, אז כך עושים.
"ואם היינו משוכנעים שאנחנו מנומסים באופן קיצוני, אמא חשבה שיש לנו דרך ארוכה: 'ג'נטלמן אמיתי לוקח מלח בפינצטה גם כשהוא נמצא בבית, לבד', פתגמה לנו כשלקחנו משהו בידיים".
עד כאן מזיכרונותיה של בת ליוצאי הונגריה שנימוסי השולחן היו חלק מנוף ילדותה.
"התקלקלתי כשגדלתי", היא מתוודה, "באווירה העממית במחוזותינו, חלק מהנהגות הללו מביכות או עשויות להיראות כהתנשאות חלילה".
נימוסים הם מושג יחסי. "ברומא התנהג כרומאי", אומר הפתגם הבין-לאומי, והעולם המגוון שלנו על אומותיו מכיל שלל מנהגים ונימוסי שולחן שהם לעיתים מנוגדים: מה שלא יעלה על הדעת בצידו האחד של הכדור, יתקבל בברכה בחציו האחר.
הערה חשובה: הלכות דרך ארץ בסעודה הן הרבה יותר מנימוסי שולחן ואירוח, שהם לעיתים מעושים ונהוגים רק במחוזות ה'פוזה', כמו אותו פילוסוף יווני שאכל בשוק באופן מחפיר למרות מעמדו וחכמתו הרבה. כדי להבדיל בין קודש לחול, לא נזכיר אותן במעמד זה שבא לסקור אנתרופולוגית את מה שקורה מסביב לשולחן, מסביב לעולם.

כך אוכלים באוהל
נפתח במארחים שגרים הכי קרוב: הבדואים, שידועים ומפורסמים בהנהגות הכנסת האורחים הנדיבות שלהם (ובעוד כמה עניינים האופייניים לישמעאל שנאמר עליו כי ידו בכל, אבל לא לכך התכנסנו, אלא לחזות בנימוסי השולחן המיוחדים להם).
הנוהג המוכר שבהם בא לידי ביטוי כשהתינוק התורן פולט אוויר בקול גדול עם סיום הארוחה לשמחת לב הוריו, כשסבתו טורחת לציין כי זהו נימוס בדואי מצוי. ככה הם מציינים את שביעות הרצון מהארוחה בקול תרועה רמה המתגלגלת היישר מהלוע, מה שנתפס במקומותינו כחוסר נימוס מובהק.
בדואי מצוי יאכל ביד ימין בלבד, ולא משנה אם נולד איטר והיה נוהג לצייר מעגלים בחול דווקא בשמאלו, שכן יד שמאל נחשבת לטמאה בתרבות הבדואית.
ארוחה בדואית שהלחם במרכזה לא תכלול מזלג או כף, לשם מה? הלוא הלחם הוא כלי גריפת אוכל מצוין, ולמה לטרוח לנעוץ מזלג?
גם שולחן הוא מיותר במאהל הבדואי. יושבים על הארץ החולית המרופדת במרבד, מגישים מגש מרכזי והכל שולחים את ידיהם ליטול. מחמת שאנחנו לא מתכוונים להצטרף לפת עכו"ם או לתבשילי המדבר, לא יקרה כלום אם לא נדע כי הזקן בחבורה נוטל בראש.
כשהחבורה מסיימת לאכול הצלחות חייבות להיות ריקות, ממש לא מנומס להשאיר אוכל בצלחת. זכרו זאת כשהפעוט העקשן מסרב לסיים את המנה. ברגע שאתם מעודדים אותו לאכול עד הטיפה האחרונה, אתם מנחילים לו מנהג בדואי נפוץ.

תקרית דיפלומטית למנה אחרונה
אם בדואי יתארח בארצות המזרח הרחוק כמו סין או יפן, וכמנהגו הנימוסי יותיר את הצלחת ריקה, אוי ואבוי! זה יעליב נוראות את המארחים. ככה זה ברבות ממדינות אסיה: השארת צלחת ריקה היא רמז עבה שהם לא הגישו לאורח מנה מספקת, והוא נותר רעב.
בעניין השתייה, גם אם האורח הגיע צמא מהמדבר, לא מן הראוי שימזוג כוס משקה לעצמו. ומה יעשה האורח כשגרונו צחיח? הסיני יצפה ממנו למזוג משקה לכוס של חברו, וכך החבר יבין כי עליו למזוג שתייה לאורח הצמא.
המנהג הזה נשמע תואם ליפנים המאופקים, אך מה תאמרו כשתתוודעו לכך שהמנהג לאכול בפה סגור, בלי צלילי לעיסה ובליעה, פחות תקף שם?
היפנים נוהגים בעת הארוחה, ובמיוחד כאשר מוגשים להם מרק או אטריות, לגמוע בקולניות. ככל שהפעולה תהיה רועשת יותר משמע כי הסועד נהנה יותר מהארוחה. גם במזרח הרחוק כמו אצל הבדואים – קול הוצאת האוויר הוא צליל מחמאה למארח או המבשל על הארוחה הטובה והטעימה.
ובעניין הסכו"ם? טוב, להם יש כידוע מקלות – 'צ'ופסטיקס', והרבה עניינים כרוכים בהם: במהלך הארוחה, בין טעימה לטעימה יש להניח את מקלות האכילה בקצה הצלחת, במקביל לקצה השולחן, או על מחזיק הצ'ופסטיקס שמונח על קצה הצלחת. אך לעולם אין 'לשתול' את מקלות האכילה בקערת האורז או הנודלס כך שהם ייתקעו באוויר. ומדוע? כי זה דומה לטקס יפני הנעשה אצלם בהלוויות. כך גם אין להעביר מזון ישירות ממקל אכילה למקל אכילה, שכן הדבר נעשה בהלוויות – עם עצמות. בררר…
אין להצליב את מקלות האכילה או ללקק אותם חלילה – אלה הרגלים מגונים שמצביעים על זלזול ופוגעים קשות ברגשות המארחים.
מזלג וכף באים לשימוש במזרח הרחוק, אך השימוש בהם מעט שונה: בתאילנד למשל לא מכניסים את המזלג לפה. אז לשם מה הוא מונח על השולחן? מחזיקים אותו ביד שמאל כדי להעביר בעזרתו את האוכל לכף, ואז אוכלים – מהכף כמובן!
מה קורה כשיפנים וישראלים נפגשים? מבוכה דיפלומטית קשה אירעה כאן בארץ לפני שש שנים כאשר ראש הממשלה ורעייתו אירחו את ראש ממשלת יפן, ואת הקינוח החליט השף היצירתי להגיש בתוך… נעל. דיפלומטים יפנים, גורמים במשרד החוץ הישראלי ודיפלומטים ישראלים בכירים אשר שירתו בעבר ביפן – נתקפו זעזוע עמוק.
כה אמר בכיר ישראלי ששירת בעבר ביפן: "מדובר בהחלטה מטופשת וחסרת רגישות. אין בתרבות היפנית דבר בזוי יותר מנעל. לא רק שהם לא נכנסים לבתים שלהם בנעליים, גם לא תמצא נעליים בלשכותיהם. אפילו ראש הממשלה, שרים וחברי פרלמנט מארחים בלשכות שלהם בלי נעליים. מדובר בפשלה ובזלזול דיפלומטי. חוסר כבוד ממדרגה ראשונה".

מלקקים אצבעות בהודו
נברח מהתקרית הדיפלומטית ונצא לביקור מנומס בהודו, מדינה שבה העשירים סועדים ארוחות מעודנות, כשמעבר לחלון עניים מרודים אוכלים מאשפתות. ההודים לא חברים גדולים של הסכו"ם ונותנים לאצבעות ללכת במקום שיני המזלג. המנהג הנאות הוא לאכול ביד ימין דווקא, אוי לו לאוכל ביד שמאל, זהו חוסר נימוס משווע! כדי לגרוף את המזון משתמשים במיני הפת המקומיים כמו נאן, רוטי או צ'אפטי.
אמא הודית לא תכעס על בנה שמלקק את האצבעות אלא תהיה מאושרת מנימוסו האדיב, שכן גם המבוגרים ילקקו את אצבעותיהם כמחמאה למארחים עד כמה נהנו מהארוחה. לא משנה אם אתם האורחים רעבים או ממהרים – לאכול בחיפזון זה חסר נימוס. גם לאכול טיפין טיפין בקצב איטי מדי לא יתקבל. המארח ייפגע אנושות מהרמז שהאוכל שהכין לא טעים.
אפגניסטן הקרובה להודו דומה קצת במנהגיה, אך יש לה מנהג ייחודי בכל הנוגע לאוכל שנפל על הארץ: אם נופל שם לחם על הרצפה, לא ממהרים להשליכו לפח אלא מרימים אותו, מנשקים אותו, מקרבים אותו למצח ולבסוף מחזירים אותו לשולחן. בתיאבון!

לאכול כמו מלכת אנגליה
ומהמזרח היישר לאירופה, שבה כמובן קיים סגנון הנימוסים המקובל בעולם המערבי עם שינויים קלים ממדינה במדינה. כאן ניתן לאנגליה להוביל. ומדוע? כי באי הבריטי כל נושא הנימוסים הוא כבד משקל, וכמו שמוסד המלוכה הוא בציפור נפשו של כל אנגלי מהוגן, כך גם נימוסי החברה הגבוהה. כלומר, כיום אחרי שאנגליה הפכה לבלילה מלאת מהגרים, בעיקר מוסלמים, כל עניין הנימוסים הולך ומתמוסס.
במאה התשע עשרה המעמד הגבוה ייחס חשיבות גדולה לנושא. שמם הטוב של אנשים עלול היה לרדת לטמיון עקב הגשה לא נכונה בשעת התה, וקרנם יכולה הייתה לעלות כשנהגו לפי כל הכללים. גם בני המעמדות הנמוכים שבאו במגע עם החברה הגבוהה, כגון המשרתים, סיגלו לעצמם נימוסים מלכותיים, אחרת הגבירות והאדונים היו זורקים אותם אחר כבוד. ואין לך דבר מכבד יותר מלהתחכך בחברה הגבוהה.
ההתעסקות בהליכות ונימוסים החלה בגיל צעיר. האומנת היא שגידלה את הילדים ועליה הוטל לחנך אותם כיצד לנהוג עד שהגיעו לגיל בוגר כדי לצאת מסינרה, ואם נשלחו ללמוד בפנימיות לבני טובים, התפקיד החינוכי ואכיפת עניין הנימוסים עברו למורים.
לטובת מחנכי הנימוסים וחניכיהם יצאו לאור ספרי הדרכה שלימדו את כל הדרוש לעלמה צעירה להפוך לליידי מחונכת ולכל נער – לג'נטלמן מעורר הערכה וכבוד: כיצד להתנהג בזמן שיחה במפגש חברתי, כיצד קדים לפני בן אצולה, מי עוזב לפני מי את החדר, על מי מכריזים קודם עם הכניסה לחדר, אם מותר לפנות בשם פרטי לזרים, אם בכלל מותר לפנות לזרים אם לא ערכו היכרות ביניכם ועוד.
ובמה התבטאו אותם נימוסים ליד השולחן? אוהו, זו תורה גדולה ומלאת פרטי פרטים. הבה ניקח לדוגמה דבר פשוט כמו קערת סלט שהוגשה לשולחן ונמצאת רחוקה מרחק שלושה מושבים. מה יעשה האנגלי המהוגן?
להשתרע ולגרור אותה בקצות האצבעות לכיוונו? חס וחלילה, סכנת שבץ לצופים. לבקש מזה שיושב ליד הקערה שיעביר בבקשה? לללא! לקום אחר כבוד, לצעוד כמה פסיעות, ולקחת את הקערה עצמאית? לא ולא ולא!!!
הבה נקווה שהסועד שהמלצר הציב למולו את קערת הסלט יודע שתפקידו הוא להעביר אותה למי שמימינו בסדר הישיבה, אחרת – אין סלט. כך גם לגבי סלסילת הלחמניות: תפקיד הסועד שמולו הונחה הסלסילה הוא להתחיל את הסבב, כך שהלחמניות יגיעו לכל הסועדים היושבים מסביב לשולחן.
למפית האנגלית יש תפקיד נכבד. לא משנה איזה עיצוב יהיה למפית על השולחן, כל אנגלי המכבד את עצמו ייטול את המפית בתחילת הסעודה ויניחה על ברכיו. במקרה נוראי שבו הרוטב האדמדם ברח מזווית הפה, יש היתר מיוחד להרים את המפית ממשכנה ולטפוח קלות על השפתיים לניגוב, אך אין לנגב בה את הפנים, או חלילה וחס להסב אותה למטפחת אף.
מערכת הסכו"ם האנגלית עשויה לכלול פריטים רבים מימין ומשמאל לצלחת. ומי יגלה לאורח הנבוך כי הסכין המוזרה הזו מיועדת לאכילת דגים דווקא, ואם יבתר בה את מנת העוף יפתחו עליו עיניים אנגליות מבעיתות?
מומחי הנימוסים מגלים כי הרעיון הוא לעבוד מבחוץ – פנימה: התחל בסכו"ם החיצוני ביותר למנה הראשונה ופנה פנימה ככל שהארוחה מתקדמת.
האנגלים נוהגים לאחוז את הסכין ביד ימין ואת המזלג ביד שמאל בזמן חיתוך מזון. לאחר שהאוכל נחתך, המזלג מועבר ליד ימין כדי לאכול.
כפי שפתחנו את מסע הנימוסים – אין להניח מרפקים על שולחן אנגלי, אך מקובל להניח את פרקי הידיים על הקצה.
האנגלים לא מפטפטים חלילה באוכל בפה. הם לועסים בפה סגור, אבל אחרי הלעיסה והבליעה אפשר לפלוט משפט. מנומס – כמובן. אין לשוחח עם האנגלי בנושאים השנויים במחלוקת כמו פוליטיקה, הוויכוח אסור, והרמת קול עצבנית מדי? אבוי! רק נושאים שבהסכמה יתקבלו, נוסח: "מזג האוויר קריר למדי היום".
בסיום הארוחה עדיין לא הסתיימה העבודה המנומסת: מניחים את הסכין והמזלג יחד במרכז הצלחת כשהשיניים פונות כלפי מטה, ואת המפית כמו בשאר ארצות אירופה מרימים מהברכיים ומניחים בצידה השמאלי של הצלחת.

אירופה על המפית
גם בצרפת כמו בשאר מדינות אירופה אין להניח את המרפקים על השולחן, אבל יש לדאוג שהידיים יהיו גלויות לאורך כל הארוחה, וזאת למה? כדי להוכיח למארחים שלא מסתירים פגיון או חרב מוכנים לשליפה. מקור מנהג בטיחותי זה הוא בימי הביניים, אך מתברר שעד היום הצרפתים, ממציאי הגליוטינה, לא רגועים.
הסכו"ם הצרפתי שימושי ביותר כשהמזלג בשמאל והסכין בימין, ואם האורח חפץ להשתהות בין ביס לביס עליו להניח את הסכו"ם מידיו על הצלחת בהצלבה כאשר המזלג למעלה, אחרת המלצר יפנה את הצלחת לתומו ויותיר את האורח חסר ההתמצאות בנימוסים המקומיים – רעב.
גם בגרמניה אוכלים כמו בצרפת: מזלג ביד שמאל וסכין בימנית, וכמנהגם הקפדני המזלג תמיד יהיה בשימוש לכל סוג אוכל, אפילו פיצה הם יחתכו פיסה אחר פיסה בסכין ומזלג. עם זאת, לעיתים קרובות הם חוסכים את השימוש בסכין ומשתמשים בצידי המזלג גם לפעולות חיתוך, הסכין מיועד אצלם רק למשימות קשות שהמזלג לא יכול להן.
סעודה ללא מפית אינה סעודה. במדינה אירופית זו נהוג להניח את המפית מימין לצלחת כאשר האורח מתכוון לקום מהשולחן לכמה דקות, אך אם הוא מתכנן לעזוב באופן סופי, הוא יקפל את המפית ויניחה בצידה השמאלי של הצלחת.
ואם דיברנו על קפדנות, אוי למי שיותיר אוכל בצלחת. המארחים היקים ממש ייעלבו.

שעון איטליה
אחד הנימוסים הבסיסיים בעולם ההתארחות הוא הגעה בזמן (או שעה אחרי זו שכתובה בהזמנה כפי שנהוג במקומותינו, וכמו שטבע מישהו את המושג: "שעון בני ברק").
באיטליה, שעה אחרי זמן ההגעה היא כבר לא איחור אלגנטי, אבל גם להגיע בדיוק בזמן כמו יקה ממוצע יהיה מביך, כי המארחים לא התכוונו שתגיע "על הדקה" ממש. איחור של רבע שעה עד חצי שעה משעת ההזמנה – זהו שעון אירוח איטלקי מקובל.
ואם אורחו של האיטלקי קבע בלו"ז שעה לארוחה, הוא יהיה בבעיה. למה? כי לאיטלקים יש זמן… האכילה איטית ונינוחה, וארוחת צהריים או ערב ממוצעת בחברת האורחים יכולה להתפרש על פני שלוש ואפילו ארבע שעות.
איטליה היא מולדת הפיצה. גם שם כמו בארצות אירופה השכנות יאכלו אותה יפה בסכין ומזלג, לא כמו המון העולם שפשוט נוגס.
כשראש עיריית ניו יורק הקודם, ביל דה בלאזיו, צולם אוכל פיצה במסעדה איטלקית בניו יורק בסכין ומזלג, התקשורת המקומית התקוממה ופירשה את נימוסיו כהתנהגות מתנשאת ולא ניו יורקית בעליל, שכן בניו יורק נוהגים לאכול פיצה בידיים. דה בלאזיו – איטלקי במוצאו, מיהר להתנצל והסביר שהתרגל לאכול במהלך ביקורו באיטליה, ובכלל, כאשר פיצה מלאה תוספות, נוח יותר לפתוח באכילה בסכין ומזלג ורק אחר כך לעבור לשיטה האמריקאית – בידיים.

האחות הקטנה של אנגליה
ארצות הברית, אומה המורכבת מבליל אומות, נחשבה לפני מלחמת העצמאות האמריקאית כ'אחות הקטנה של אנגליה'. הנימוסים הבריטיים נשכחו מעט באוניות המהגרים בדרך אל יבשת הזהב, אך עדיין יש שליטה בריטית מסוימת גם בשולחן:
נימוסי השולחן בארה"ב נראים מערביים ו'רגילים' בעיניים ישראליות. אוכלים בסכין ומזלג, יושבים יפה לשולחן, לא שמים מרפקים על השולחן, מניחים מפית על הברכיים ואוכלים יפה בפה סגור. אבל בין לגימה לנגיסה מותר לדבר בכל הארוחות: בוקר, צהריים וערב, וכיאה לדמוקרטיה הגדולה בעולם אפשר לדבר על הכל, ושתעזו לעשות 'סתימת פיות'!
מה שכן, שמירה על המרחב האישי היא עניין אמריקאי חשוב: אין ליצור מגע במהלך שיחה ויש לשמור על מרחק בתור או באירוע, אפילו שכבר אין חשש קורונה.

צלחת אחת גדולה לכולללם
אזהרת קריאה: התיאור בפסקה הבאה לא מעורר תיאבון.
האפריקנים אוהבים לארח את חבריהם ובני הכפר והעיר השכנים להם, ולכבד אותם באופן אפריקני אופייני: אנשי שבט המסאי של קניה וצפון טנזניה רואים ביריקה סוג של ברכה והדרך הכי נאה להביע כבוד. אורח ומארח המברכים זה את זה – יירקו לתוך כפות ידיהם לפני שילחצו ידיים. הפרט הזה לא קשור לנימוסי השולחן, אומנם, אבל הוא משמש רקע נאה להבנת התרבות.
סכו"ם יהיה פחות שימושי באכילה אפריקנית אותנטית. למה לטרוח להשתמש במזלג כשיש זוג ידיים ואצבעות? במיוחד כאשר מוגש מאכל מסורתי. אבל, האכילה היא רק ביד ימין – כמו הבדואים וההודים, יד שמאל נחשבת אצלם לטמאה ולא ראויה לתפקיד הכנסת המאכל לפה. את המנות מגישים במרכז השולחן – במנה מרכזית.
המנהג הזה הוא חלק ממסורת רבת שנים שלפיה אנשים שאוכלים מאותה צלחת יכולים לבטוח זה בזה. כל אחד מהמסובים מוזמן ליטול, ביד ימין כמובן! אבל לפני שהאורח הפוחז יושיט יד עליו להמתין בכובד ראש שהזקן בחבורה יפתח בסעודה, ורק אז לפי סדר הוותיקות בעולם הזה, רשאים השאר להצטרף לסעודה וליטול את מנתם. יש מקומות באפריקה שבהם האחד גורף את התבשיל בלחם המקומי ומכניס לפיו של רעהו היושב לצידו וכל המרבה הרי זה משובח… מי שיכבד את חברו רק בחתיכה אחת ייחשב לקמצן.
כמו ברוב המקומות בעולם שבהם ביקרנו במהלך התחקיר הנימוסי הזה – גם בארצות אפריקה לא מנומס לשוחח באמצע האכילה.
המארח האפריקני יצפה שכל הצלחת שהגיש תהיה ריקה עד הקרקעית. אם האורחים יותירו – הוא יקבל את זה קשה.

דרום אמריקה על קצה המזלג
תושבי אמריקה הדרומית מורכבים מצאצאי הכובשים הספרדים והפורטוגלים, מילידים מקומיים ומעוד כמה אומות נספחות. נימוסיהם מעורבים עם תזכורת אירופית ונופך מקומי.
אם ניקח את הנושא הרגיש של התוספת, כאן בארץ כשאורח יבקש תוספת המארח יהיה מוחמא ונרגש שהאוכל כה טוב וטעים, ויגיש לו בשמחה רבה. בצ'ילה, לעומת זאת, על האורח להמתין בסבלנות ולא להעליב את המארח, וגם אם היה טעים במיוחד הוא יחכה בסבלנות עד שיציעו לו עוד מנה.
הצ'יליאנים לקחו ברצינות את עניין השימוש בסכו"ם, וגם מאכלים הנחשבים בארצות אירופה כבעלי היתר לאכילה ביד כמו פינגר-פוד, בצ'ילה ייאכלו רק במזלג.
האינדיאנים, השכנים משבטי האמזונס, מתייחסים לאירוח כטקס מורכב מפרטי פרטים הקשורים לכל מיני אמונות טפלות של אנשי היער. בשבט האנדוקה, לדוגמה, יש כללים שעליהם יש להקפיד כשמבקרים ב'מלוקה' – בית גדול שבו גר אינדיאני מהשבט האחר.
כשגברים מתארחים זה אצל זה, הם מכבדים בקוקה ובטבק, להפגין כבוד לתרבות ולכללים. כשנשים מבקרות זו את זו, הן מביאות למארחת פירות מעצי הגן שלהן, והיא מטמינה את הגרעינים באדמה וכך מוסיפה לגינתה משהו משל האורחת.

צלחת עם אופי
יכולנו להמשיך בשיטוט הבין-לאומי, אך ראשנו סחרחר ופינו יבש. לפני שנאכל, כדאי להכיר את מסקנתה של הפסיכולוגית הבריטית ד"ר אליזבת קפלדי, שבחנה בחשאי מאות סועדים והגיעה למסקנה כי הרגלי אכילה מעידים על האישיות. היא מצאה בסועדים שישה מאפיינים עיקריים:
מחפש תשומת הלב: המשתמש במזון כשיטה למשיכת תשומת הלב, לאורך כל הארוחה ינופף במזלג.
מנצל ההזדמנויות: בעל המאפיין הזה יבחן בקפידה את צלחותיהם של כל הסועדים, יטעם מכל מנה, ורק אז יתפנה לצלחתו.
האכלן 'המטפח', המתפקד כ'אבי השולחן': עבורו, פסגת האושר תהיה לחזות בסועדים נהנים מהארוחה. נוסף על כך, הוא יקפיד לבדוק כל כמה דקות אם כולם מרוצים.
האוגר: תמיד יעמיס בצלחתו הררי מזון. בזמן האכילה תמצאו אותו מגונן על המזון בכתפיים כפופות, כשזרועותיו מקיפות את הצלחת.
המנתח: יאכל בשעות קבועות בלבד, יעמיס על צלחתו כמויות קבועות של מזון, ויחתוך כל מנה לנתחים מדויקים למטרת לעיסה אופטימלית.
האיש המהיר: יאכל בזריזות ובחוסר סבלנות.
האמת היא שאת המחקר המאומץ שהפיק תוצאות די דלות (לטעמי. רק שישה אפיונים?!) אפשר לתמצת באופן פשוט בלהבדיל מה שאמר רבי אילעאי במסכת עירובין (ס"ה ב): "בשלושה דברים אדם ניכר, בכוסו ובכיסו ובכעסו".

כמה אנחנו מנומסים

תמי לנצט ליבוביץ' היא מומחית תדמית, נימוס ונוהג ותרבות האירוח. היא לא רק בקיאה בנימוסי הארץ הנהוגים בה, אלא מדריכה והדריכה: מה נאה ומה נכון, מה ראוי ומה מצוי במעמדי אירוח בארץ ובעולם.
אחרי שהסתובבנו בעולם ובנימוסיו, שאלנו אותה על תרבות נימוסי השולחן והאירוח בארץ:
החברה שלנו מורכבת מיוצאי ארצות שונות ועדות שונות. אלה חונכו לאכול מנה אישית בסכין ומזלג, ולעומתם שכניהם יושבים סביב קערה גדולה, קורעים פיתה וטובלים בתבשיל. איך נוצרה מכל המגוון הזה הדרכה אחידה לנימוסי אירוח?
"אכן, בארץ יש מגוון שונה ונהדר", היא מתמוגגת. "כולנו אוהבים לארח, מחכים שיבואו ורוצים לכבד ולתת מכל הלב. התקרובת המוגשת באה להנעים את המפגש ולהוסיף לו ערך מוסף. אנחנו רוצים שהאורחים יחוו ויגידו: 'היה יופי של מפגש', ולא יתייחסו רק לאוכל שהוגש בו.
"זה המכנה המשותף הישראלי. לא משנה מאיזו עדה אתם, תמיד יש רצון להנעים לאורחינו. יש באופי החמים והפתוח שלנו יופי וחן השמור לנו. מה שמפריע לי, שהרבה מנהגים של תרבות אירוח נשכחו כי הם שונים מ'המקובל' ובני העולים חיפשו להיות 'כמו כולם'. אם כל עדה הייתה שומרת בגאווה על המסורת שלה, היה לנו הרבה יותר מעניין. אבל לאנשים יש רגשי נחיתות…
"בתקופת קום המדינה ומעט לפניה, כשהגיעו העולים – האירופאים הביאו עימם תרבות מאוד שמרנית, שולחן ערוך בסגנון אירופי מוקפד. ברגע שעלו והחליטו לזרוק מאחוריהם הכל, זה התבטא גם בתרבות הנימוסים. הם עשו הכל בשביל להיות 'צברים'. אכילה בסכין ומזלג נראתה להם אליטיסטית.
"גם תרבות האירוח המרוקאית היא תרבות עשירה ויוצאת מן הכלל, אולם רבים מהעולים משם ניסו להתמזג במה שקורה בארץ וזנחו את תרבות האירוח העשירה מהבית.
"אבל הדור השלישי והלאה כבר לא מתבייש. הוא מחפש לחזור לאותם מנהגים של פעם. בנהריה למשל יש ריכוז גדול של יוצאי גרמניה, הצעירים כבר מחפשים לשוב לאותם נימוסים מבית".
אפשר לומר כי נימוסי השולחן בארצנו הם בסגנון העולם המערבי?
"ברוב העולם יש שפה המקובלת ביותר לנימוסים, ואנחנו רואים שבעסקים, השפה הכי פופולרית היא המערבית. זה לא נולד סתם. יש בשיטה הזו היגיון וסדר.
"העולם הופך להיות אחיד. ההתנהגות המערבית שולטת באירוח גם בארצות המזרח הרחוק כמו יפן, חשוב להיות מודעים לכך".
היא נזכרת במקרה משעשע עד מביך: "כשהגיע אובמה, נשיא ארצות הברית, לפגוש את קיסר יפן, הקיסר היפני התלבש בחליפה בהתאמה להלך הרוח המערבי, ולפי חוק הנימוס היפניים – על פי האורח יהיה סגנון האירוח. הקיסר התבונן באובמה שניגש אליו והסתכל בעיניו, ואז הושיט יד ללחיצה כנוהג המערבי המקובל. אובמה רצה להפגין מבינות: 'הי, אני מכיר את המנהגים המקומיים!' מה עשה? קד קידה באופן עמוק במיוחד ואפילו לא הסתכל אליו. זה היה מביך והעליב נורא את המארח. למחרת בכל עיתוני יפן הופיעה תמונת אובמה הרכון ובצידה כיתוב: 'אובמה בא לבקש סליחה על הירושימה'.
"חוק הוא באירוח שתמיד המארח מקבל את פני האורחים, ואם הוא לא מושיט יד, האורח אינו מושיט יד.
"ועוד דבר: בכל העולם נהוג שבסיום הארוחה עליך להחזיר את הכיסא למקומו, להתקשר למחרת ולהגיד תודה רבה על האירוח שהיה. אלו כללים שאני מאוד מקפידה עליהם. יותר מהמיקום של המזלג והכוס על השולחן".
לדעת נימוסים – זהו לימוד או חיקוי?
"בהרבה מקומות בעולם מקדישים שיעורים בבית הספר ובגנים ללימוד נימוסים והליכות. יש מקומות שבהם הילדים מחקים הורים, וכך לומדים כיצד להתנהג כיאות. אצלנו אין את זה, התרבות הצברית לא מצטיינת בנימוסים. בתור מי שמלמדת את הנושא בפלטפורמות שונות אני נהנית לראות שהילדים נהנים ומעוניינים ללמוד זאת. הם רוצים להתפתח, לגדול, לדעת מה קורה בעולם. הדברים הללו חשובים להם".
ומהארץ אל החוץ – נניח שהוזמנתי להשתתף בשמחה בארץ אחרת שמנהגיה לא מוכרים לי, איך אדע להתנהג בנימוס הראוי מבחינת קוד הלבוש, ההליכות והנימוסים ליד השולחן בלי להביך את עצמי ואת מארחיי?
"אם קיבלת הזמנה לאירוע עסקי עלייך לעיין בהזמנה ולבדוק אם כתוב קוד לבוש. לחתונה – ברור שאת צריכה לבוא יפה ואלגנטי. כתיירת שבאה מרחוק ימחלו לך אם לא תגיעי בסגנון המקומי המדויק. באופן כללי כיום מתלבשים יותר קז'ואל. אם לא כתוב קוד לבוש, הכלל שאני אומרת לדיפלומטים ופוליטיקאים, והוא יפה לכל אחד: להתקשר למזכיר לברר מהו קוד לבוש, או לשאול מישהו שמוזמן או את המשפחה – זהו נימוס! אין כאן מה להתבייש. אדרבה, בשיחה כזו את מביעה ביטחון ושאת מאוד מחכה לאירוע ורוצה לכבד אותו כמו שצריך.
"עוד דבר חשוב: לא להגיע רעבים לאירוע. תמיד לאכול סנדוויץ' לפניו. זה חשוב כדי שלא תתנפלי על האוכל. וברגע שמתיישבים: אם את לא יודעת איך להתנהל עם כל מערכת הכלים המונחת על השולחן – לא לקפוץ בראש, אלא לספור עד עשר ולהתבונן במארחת, האם היא מניחה את המפית על הברכיים? באיזה סכו"ם היא משתמשת? וכו' – ולחקות. שפת הסכו"ם היא שפה שקיימת בכל העולם, והיא פשוטה מאוד: הסכו"ם מונח לפי סדר המנות, וסדר השימוש בו הוא מבחוץ פנימה".
לנצט ליבוביץ' ניסחה הרבה מדריכי נימוסין, ותרמה לנו ברוחב ליבה מספר כללי זהב כאורחים:
אל תגיעו לביתו של מי שלא יהיה ללא הודעה מוקדמת.
יש לכבד את זמן ההגעה, לא להישאר יותר מדי ולא לעזוב מוקדם מדי.
אורח מנומס אף פעם לא מביא עימו אורחים בלתי קרואים.
אל תאיצו בהזמנה שאיננה מפורשת. אם אומרים לכם: אולי תוכלו להצטרף אלינו באחת הפעמים, זה לא אומר שעליכם להזדרז ולקבוע מועד מדויק.
אל תגלו סקרנות יתר בביתם של אחרים.
אין להיכנס למטבח של המארחים ללא הזמנה מפורשת מהם, לא לחטט בסירים ולא לפתוח את המקרר בלי רשות.
אין להסיר כלים מהשולחן בתום הארוחה ללא בקשת רשות מהמארחים.
הישארו עם שאר האורחים סביב השולחן, עניינו אותם בשיחה ודאגו לכך שאף אחד לא ישתעמם או ירגיש חוסר נוחות. זו בהחלט עזרה גדולה למארחים.