מגזין רונן סולומון י"א אב התש"ע

החיפושים בבית הקברות באל-ירמוכּ, הרמיזות בצמרת המדינית והקליפ שפרסמו הרוסים: האם בקרוב יוחזרו עצמותיו של המרגל אלי כהן לארץ? כל מה שמותר לספר

האם החיפושים החשאיים שנערכים בקדחתנות בבית הקברות בפאתי מחנה הפליטים הסורי 'אל-ירמוכּ' יובילו להשבת עצמותיו של אלי כהן – חמישים ושבע שנים לאחר שנתלה בכיכר העיר בדמשק? • מה הסיכוי שהאיש בעל החזות המערבית שנצפה צועד בקליפ שהופץ לאחרונה בתקשורת הרוסית הוא אכן המרגל הישראלי הבלתי נשכח? • באמצעות צילומי אוויר, מדידות שטח והצלבת מידע – מרכיב רונן סולומון את הפאזל ומנסה לפתור את התעלומה • פענוח בלעדי

אלה שעקבו בחודשים האחרונים אחר תנועות חריגות בבית הקברות של מחנה הפליטים אל ירמוכּ בסוריה – לא ממש הופתעו כאשר ביום שלישי האחרון של חודש אדר השנה (ה־9 במרץ 2021), אישר ראש הממשלה בנימין נתניהו כי בסוריה מחפשים אחר שרידיו של המרגל אלי כהן הי"ד, כדי להביאו לקבר ישראל.

האמירה, אותה נתניהו 'פלט' כביכול כשהתראיין לערוץ '24 NEWZ' – אושרו לאחר מכן על ידי נתניהו עצמו, בריאיון לגלי צה"ל: "אנו בעלי מחויבות להחזיר את כל השבויים שלנו. לגבי כהן, לא מפסיקים לחפש". הוא הבהיר: "לא אמרתי שאנו עושים זאת באמצעות רוסיה", אבל הודיע: "אנחנו לא מרפים והמאמצים נמשכים ואני מקווה שיישאו פרי. אני מקווה שנוכל להביא תוצאות".

מי שחשב שמדובר בספין לצורכי בחירות – קיבל את התשובה בדמות הדיווח על חפץ (שרידי ביגוד או מסמך) שהיה שייך לאלי כהן, והועבר ממש לאחרונה מידי הסורים לרוסים. האחרונים עורכים לאחרונה חיפושים קדחתניים באזור מחנה הפליטים אל-ירמוכּ. בהמשך, העבירו הרוסים את החפץ למדינת ישראל לבדיקה. אבל דווקא את הדיווח הזה – על החפץ שהועבר מסוריה לרוסיה וממנה לארץ – טרחה לשכת ראש הממשלה להגדיר כ"דיווח שגוי".

אז מה האמת בדיווחים העקשניים שמטופטפים לאחרונה – חמישים ושבע שנים אחרי אותו יום מר באביב תשכ"ה (1965), שבו נתלה המרגל הישראלי רב המעללים והתעוזה אלי כהן, במעמד פומבי בכיכר העיר דמשק? כמו תמיד במקרים ביטחוניים מסתוריים שכאלה – אנחנו כאן כדי לעשות סדר.

נברנו בתמונות מזמן אמת, הצלבנו אותן בצילומי אוויר עכשוויים, התעכבנו על כל פריים בקליפ הרוסי, עקבנו אחר פרצופים והשווינו בין דמויות, ואף שוחחנו עם בני משפחת כהן – יקיריו של אלי כהן שעד היום מייחלים שיזכו בחייהם לקבר של יקירם להתרפק עליו – כדי לתעד את הזווית שלהם למסקנות שהעלינו. את תוצאותיו של המחקר היסודי הזה – אנו מציגים כאן באופן בלעדי.

בחודשים האחרונים גוברים הדיווחים לפיהם רוסיה פועלת בנמרצות, באמצעות כוחותיה במרחב דמשק, כדי לאתר את שרידיהם של שני נעדרי קרב 'סולטן יעקוּבּ' הנותרים, יהודה כץ וצבי פלדמן הי"ד. זאת בהמשך להצלחה שרשם ראש הממשלה לפני כשנתיים (גם אז היה זה בסמוך לבחירות) באיתור שרידיו של זכריה באומל הי"ד והבאתם לקבורה בארץ.

לאחרונה אף נרמז, כי לאור הקשרים המיוחדים שנרקמו בין הנשיא פוטין לראש הממשלה נתניהו – רוסיה החלה למקד מאמץ מיוחד גם בניסיון להביא לפריצת דרך במאמצים לאיתור שרידיו של המרגל הישראלי אלי כהן.

מדובר בשני מאמצים מקבילים, כאשר פרשת נעדרי סולטן יעקוב התנהלה במשך שנים תחת ההסתרה של הארגונים הפלסטיניים ומאידך – פרשת אלי כהן מתנהלת תחת מטריית ההסתרה של הממשל הסורי.

הפריצה התודעתית סביב המאמצים להבאת עצמותיו של אלי כהן החלה בחודש האחרון: הערוץ הרוסי RT הפתיע כשחשף בתחקיר מיוחד תיעוד לא מוכר, שבו נראה לכאורה אלי כהן, 'האיש שלנו בדמשק', כשהוא חוצה את אחד הרחובות המרכזיים של דמשק.

הזמן, על פי התחקיר הרוסי, הוא אי שם בין שנת תשכ"ג לתשכ"ה (1923-1925). המתעד זוהה כאדם בשם בוריס לוקין, אחד מהיועצים הצבאים הרוסיים שהוצבו באותם ימים בדמשק, במסגרת עבודתו ביחידת מודיעין האותות הרוסית (המקבילה של 8200 הישראלית), שתפקידה לסייע למודיעין הסורי במעקב אחר אותות של אמצעי שידור שמפעילים גורמי מעקב זרים. היחידה פעלה בייחוד כדי לאתר סוכנים אמריקאים שעקבו באותם ימים אחר הקשרים בין השלטון הסורי לברית המועצות והסיוע הצבאי שהעבירו הסובייטים למשטר הסורי.

בעוד התקשורת הרוסית קובעת כי האיש בהסרטה הוא לא אחר מאשר המרגל הישראלי הנודע – במשפחת כהן הדעות חלוקות לגבי זהות הדמות שבהסרטה. הבת סופי, שעימה שוחחנו השבוע, סבורה שהדמות שבתצלום גבוהה יותר מזו של אביה. הדמות אמנם מרשימה במראה האצילי – אך גובהו המקורי של אביה היה כמטר ו-67 סנטימטרים.

לדברי הבת, שום גורם מטעם המוסד לא פנה אל המשפחה בעקבות הקליפ והציע פרשנות או בדיקה באמצעים שיוכלו לאמת או לשלול את אמינות הזיהוי בתחקיר הרוסי.

תעלומת הקליפ

ב-57 השנים שחלפו מאז תפיסתו והוצאתו להורג של אלי כהן הי"ד – פורסמו בתקשורת הישראלית שלל תחקירים שניסו לברר מה הייתה הסיבה שהביאה לחשיפת פעילותו בדמשק. הגרסה שאימצה קהילת המודיעין הייתה, כי כהן נחשף בעקבות הצלחה סורית באיתור אותות המורס ששידר מדירתו מדי בוקר בשעה שמונה וחצי. האיתור יצא לפועל בעקבות 'תלונה' ששיגרה שגרירות הודו שהייתה ממוקמת בסמוך לדירתו של כהן בדמשק. אנשי השגרירות ההודית התלוננו שמטה השגרירות סובל מהפרעות תקשורת אלחוטיות.

התלונה הביאה את הסורים לבצע סוג של פטרול אלקטרוני, באמצעות ציוד מעקב רוסי שהגיע בשבט תשכ"ה (ינואר 1965) לנמל לטקיה ונועד להחליף את הציוד הישן של צבא סוריה. בד' בשבט תשכ"ה (ה-7 בינואר 1965) נערכה ההחלפה. לשם ביצוע ההחלפה ובדיקת יעילותו של הציוד החדיש – הוחלט להטיל דממת אלחוט במערכות הקשר של הצבא הסורי למשך עשרים וארבע שעות. אלי כהן, שלא ידע על דממת האלחוט, המשיך לשדר כהרגלו, ומקלטי הצבא הסורי ננעלו על אות השידור ופענחו אותו.

על פי גרסה שנייה, דווקא מפגשיו של אלי כהן בדמשק עם מאג'ד אל־ארד, איש עסקים שהכיר במהלך חדירתו לסוריה, הם שהחלו את החקירה שניהל הקולונל ראש המודיעין הסורי, אחמד סוידאני. הסיבה לכך היא היותו של אל־ארד סוכן של ה־CIA במקביל לתפקידו במודיעין הסורי. חקירת רשת הריגול האמריקאית, שהחלה חודשים קודם למעצרו של אלי כהן, הביאה בהמשך גם למעקב אחריו – עד לשיאה בפריצה הדרמטית לדירתו של אלי כהן בשעה 08:00 בבוקר, בזמן שצפוי היה להיערך לשגרת השידור היומית.

בתחקיר הרוסי לא ידעו לספר מה היו הנסיבות שהביאו את המתעד הבכיר, שכבר אינו בחיים, להתביית דווקא על מי שמזוהה כאלי כהן, כפי שניתן היה להתרשם בקליפ ולא במקרה – כשזה פסע באלגנטיות דרוכה אל תוך הפריים. האם זהו חלק מאותו מעקב שניהל המודיעין הסורי אחר רשת הריגול האמריקאית החשודה?

על סמך ההתרשמות מקטעי הארכיון האחרים שצילם היועץ הרוסי – ההערכה היא שהמצלם בחר להתמקד בכל נוכחות בעלת אופי מערבי שצצה בנוף המקומי: אם מבחינת הלבוש, המכוניות המערביות ועד הפוסטר האמריקאי שהופץ בדמשק באותם ימים.

על פי גרסת RT, הקליפ שבו מתועד לכאורה אלי כהן – צולם ליד מטה חיל האוויר של סוריה, בסמוך לדירה של כהן עצמו. מכאן, לדברי ערוץ התקשורת הרוסי, צירוף המקרים הסטטיסטי שאִפשר את התיעוד הנדיר, כאשר המצלם עצמו אינו יודע כי הוא לוכד במצלמתו אישיות חריגה.

בדיוק כאן – אנחנו נכנסנו לתמונה, תרתי משמע. לקחנו תמונות מאותן שנים, הצלבנו אותן עם תמונות עדכניות ותצלומי אוויר, והרכבנו את הפאזל כולו מחדש.

ובכן, בחינה מדוקדקת שערכנו לקליפ, אפשרה לנו למקם את הדמות הפוסעת באזור במקום הסותר את הגרסה הרוסית ולפיה האובייקט המצולם תועד בסמוך למפקדת חיל האוויר הסורי. מצד שני, המיקום שנחשף כעת – הוא לא פחות עוצמתי מעצם התיעוד החדש.

במידה ואכן מדובר באלי כהן – הרי שהוא נצפה חוצה את כיכר מרג'ה, בדיוק בנקודה בה מוקם כמה שנים מאוחר יותר עמוד התלייה שעליו סיים את חייו וממנו נאסף אל ארון הקבורה והועמס על טנדר צבאי שיובילו אל מקום קבורה חשאי. כעת, משימת איתורו של הקבר – ללא עזרה סורית – הפכה לאחת המאתגרות ביותר.

חידת מקום הקבורה

נקודת הסיום בחייו של אלי כהן הי"ד – היא אפוא נקודת ההתחלה של העוסקים באיתורו.

ראשית – לעובדות הידועות על הוצאתו להורג של 'האיש שלנו בדמשק': בט"ז באייר תשכ"ה (18 במאי 1965) בשעה 02:00 לפנות בוקר, הועלה אלי כהן על אחד הרכבים בשיירה צבאית קטנה. שיירת הרכבים הצבאיים הובילה אותו אל מפקדת תחנת המשטרה שבבניין אל-עאבד, הצופה אל כיכר אל-מרג'ה בלב דמשק.

אל המקום הובהלו גם קצינים רבים, כולל אלה שכיהנו כשופטים בבית המשפט הצבאי שדן את כהן למוות בתלייה, וכן עיתונאים וצלמים שקיבלו אישור לתעד את שעותיו האחרונות של המרגל הישראלי הבכיר. הרב נסים נדבו הכהן זצ"ל, הרב הראשי של דמשק, נקרא לומר עם כהן וידוי וקריאת שמע ברגעיו האחרונים. מאוחר יותר העיד הרב כי פגש אדם שבור, ועם זאת – יהודי נחוש שביקש להודיע לבני משפחתו שמילא את שליחותו עד תומה ונשאר נאמן לעמו ולארצו.

לאחר מכן הובל כהן למרכז כיכר מרג'ה, שבה המתין לו אבו סלימאן, התליין הראשי של סוריה, אשר תלה אותו בשעה 03:30 לפנות בוקר. כהן נותר תלוי בכיכר כ-6 שעות, כשפניו גלויות וגופו מכוסה בסדין לבן שעליו כתב האישום, לעיני העוברים ושבים הרבים שהתכנסו בכיכר.

הסרטה לא מוכרת שנחשפה בי"ז באלול תשע"ו (ה-20 בספטמבר 2016), כנראה בידי המורדים הסורים – אפשרה לקבל מבט חדש על כל מה שהתרחש בזירת התלייה בכיכר מרג'ה. בהסרטה מתועד השלב שבו מעבירה משמרת הלילה של המשטרה הצבאית הסורית – שגם ליוותה את טקס התלייה של אלי כהן – את האחריות לידי צוות הקבורה של הצבא הסורי, שמגיע בשעות הבוקר על מנת לאסוף אותו לקבורה.

בקליפ שמתוחקר כעת חדשותית לראשונה, עולים מספר ממצאים שיכולים לסייע כבר משנת תשכ"ה (1965) – שנת הלכידה וההוצאה להורג – כסימני דרך במסע לאיתור מקום קבורתו של אלי כהן.

סימן ראשון: בקליפ ניתן להבחין בצוות קבורה אזרחי המורכב משתי נשים ושני גברים, ומלווה במספר קצינים המלווים את תהליך הורדתו של אלי כהן מהגרדום. התהליך כולל הנחת ארון קבורה עם מאפיינים ייחודיים, שחרור חבל התלייה והנחתו של כהן בארון, לא לפני שמוסרת ממנו כרזת הקלון. חבל התלייה נאסף אף הוא לתוך הארון.

תהליך קליטת הארון מתבצע על ידי הנוכחים באופן של העברת משמרת מקצין לקצין, באמצעות טקס הצדעה זריז.

בשלב הבא מורם הארון ומועמס אל תוך ארגז באחד משלושת הטנדרים המקוריים שהוכנו מבעוד מועד. התיעוד מלפני חמש שנים מאפשר לייצר תמונות תקריב על מספר דמויות שמעורבות בתהליך הקליטה של הארון, מה שיכול לתרום, בעצם חשיפת זהותם של העוסקים בפינויו של אלי כהן לאחר התלייה – לעדויות שיסיעו בהבנת המסלול שעשה הארון עד לקבורתו.

ייתכן וההחלטה למקם שלושה טנדרים (בצבעי לבן, חאקי ושחור) – נועדה לטשטש את מסלול העברת הארון לקבורה או לזהות את הכוח המלווה. אולם למרות זאת, ניתן להבחין כי הארון מועמס על טנדר צבאי מדגם 100 של חברת 'דודג', ובהמשך נצפה בתוך שיירת הרכבים המובלת על ידי ג'יפ צבאי. השיירה נראית מקיפה את הכיכר ומשתלבת עם השדרה הראשית, בדרך לאתר הקבורה המסתורי.

מי האיש בקליפ

בחזרה לכיכר אל-מרג'ה.

בתיעוד שפורסם לאחרונה על ידי רשת החדשות הרוסית, נראה אלי כהן – לכאורה – כשהוא מגיע מכיוון רחוב אל ג'מוריה (al jamhorya) וחוצה דרך השדרה של כיכר אל-מרג'ה, כשמאחוריו חזית מלון עומאר אל חיאם (Omayad Hotel /Omar Al Khayam Hotel).

מה בדיוק עשה שם המרגל הישראלי?

מדובר אפוא בתקופה שבה נהגו נכבדי הממשל, לצד דיפלומטים זרים ויועצים צבאיים ששלחו הרוסים – להתארח במלונות שפזורים סביב כיכר המלונות של דמשק. ייתכן והתיעוד 'תפס' את כהן במהלך סיור שביצע או פגישה שסיים למטרות איסוף מודיעין, כדי להעביר מידע מודיעיני למפעיליו במוסד הישראלי. מהמיקום שלו בקליפ מסתמן, כי כהן הגיע מכיוון דירתו – המרוחקת מרחק של 1.4 קילומטרים מהכיכר.

כיכר אל מרג'ה היא כיכר מרכזית וחשובה במרכז דמשק. בשנת תרס"ה (1905) הוקם במרכז הכיכר פסל ברונזה בצורת עמוד, שבראשו תיאור החמידייה קאמי של איסטנבול. מסביב לכיכר ישנם כאמור מספר מלונות. מצפון לרחבת הכיכר נמצא מסגד ילבוגה, אשר נבנה בתקופת השלטון הממלוכי. לצד המסגד נמצא פארק אל-ערמני, ובנוסף נמצא בניין משרד הפנים הסורי בקרבת הכיכר.

בקליפ שפרסם לאחרונה ערוץ התקשורת הרוסי, הדמות המצולמת מביטה לכיוון מה שמוכר כיום כמלון ראמסיס (Ramsis Hotel) – ובאותה עת, גם מקום מושבה של תחנת המשטרה של הכיכר. האם כהן, שמביט לכיוון המדובר – קלט את המתעד, או שמא התרכז במי שנכנסו לאותו מבנה, למטרת איסוף מודיעין?

ההשערות הללו, לצד הדמיון החזותי המובהק – די מבססים את ההנחה לפיה הזיהוי הרוסי הוא אמין, ואכן מדובר בדמותו האותנטית של האיש שלנו בדמשק, בשיא תקופת פעילותו המודיעינית האגדית.

מאמצי איתור חשאיים

כזכור, בט"ז באייר תשכ"ה (18 במאי 1965) – נתלה אלי כהן הי"ד לדאבון הלב, ומני אז מצהירות ממשלות ישראל על המחויבות לעשות הכל כדי להשיב את עצמותיו לקבורה בקבר ישראל. פרשת אלי כהן היא אחת הפרשות ההרואיות, ויחד עם זאת הכאובות והטרגיות בתולדות המודיעין הישראלי. פעילותו הנועזת של כהן בסוריה הפכה את כהן לאחר מותו – לאחת הדמויות המוערכות והמונצחות במדינת ישראל.

אבל עם השנים פחתה התקווה להשבת ארונו של כהן, ודווקא בשבועות האחרונים – ניתן לזהות שמשהו רוחש מתחת לפני השטח, תרתי משמע.

מלאכת איתור שבויי ונעדרי צה"ל הופקדה בידי קהילת המודיעין, והמאמצים להשבתו של אלי כהן נחלקים בין אמ"ן והמוסד הישראלי. למאמצים אלו שותפים גם חוקרים מנוסים מהיחידה לאיתור נעדרים, ובמידת הצורך, גם מהמכון לרפואה משפטית באבו כביר שנדרש, מעת לעת, לבדוק דגימות שמגיעות בחשאי לארץ.

לפני כעשור חידש המוסד בהובלת מאיר דגן את המאמצים להשבת עצמותיו של אלי כהן לארץ. במוסד רצו לנצל את הכאוס ששרר בסוריה בעקבות מלחמת האזרחים, והקשרים שנוצרו עם גורמים מהמורדים והעריקים מצבא סוריה במטרה לקבל קצה חוט שיוביל למקום קבורתו של אלי כהן.

מהצד השני, עלה החשש שגורמי טרור הפועלים בסוריה, דוגמת ארגון 'המדינה האסלאמית' (דאע"ש), ובהמשך איראן והחיזבללה – ינסו אף הם לאתר ולהניח את ידם על שרידי הנעדרים הישראלים.

במסגרת מאמצים אלו, נעשתה גם פנייה לקהילת המודיעין האמריקאית, שגם אנשיה פעלו ואף נתפסו ונתלו בדמשק בתקופתו של אלי כהן. בירושלים אפילו שקלו לבקש צילומי לוויין מהארכיון האמריקאי, שאולי יוכלו לרמוז על מקום קבורתו של כהן. אולם באותן שנים, איכות לווייני הריגול של ארה"ב לא הייתה עדיין ברזולוציה שתאפשר לזהות רכבים או חפירות חדשות, שבכוחן להעיד על קבורה שמזוהה עם הפרשה.

בשנים האחרונות נעשה מאמץ האיתור גם באמצעות דיפלומטיה צבאית, שמובלת על ידי משרד ראש הממשלה ומנגנוני התיאום המיוחדים שנבנו בזכות הקשרים בין ראש הממשלה נתניהו ונשיא רוסיה ולדימיר פוטין.

 

מבצע שעון

בחודש סיוון תש"כ (מאי 1960), סמוך לעלייתו ארצה, גויס אלי כהן ליחידה 188 – היחידה המבצעית של אגף המודיעין בצה"ל והוכשר כמרגל. כשנה לאחר מכן נשלח להיטמע בקרב הקהילה הסורית והלבנונית בבואנוס איירס שבארגנטינה, שם נבנה לו סיפור הכיסוי. "מעתה", אמר לו הממונה עליו, "שמך יהיה כאמל. שם אביך – ת'אבת. אמך היא סעידה איברהים".

בניית זהותו החדשה של אלי כהן נעשתה בזהירות ובקפדנות. במסגרת זו נרכשה לו סדרת פריטים ובהם שעון יוקרתי של חברת 'אטרנה מטיק' – שעון יד לגבר, עשוי 18 קראט זהב, מסדרת 'סנטנייר 61'. השעון היה אמור לשקף את מעמדו כסוחר מצליח.

במהלך אותה תקופה בארגנטינה, רכש כהן את אמונם של מנהיגי הקהילה הסורית המקומית ואף הצטייד במכתבי המלצה, שעתידים היו לסייע לו לחדור למוקדי השלטון בדמשק. בכסלו תשכ"ב (ינואר 1962) עבר לדמשק בכסות של בן השב למולדתו לאחר שנים ארוכות בנֵכר. ה'סורי הגולה' שכר דירה בסמוך למטכ"ל הסורי, על מנת לנטר את פעילותו ביתר קלות.

במהלך שהותו בסוריה, אוחדה יחידתו הצה"לית עם מחלקת 'מפרץ' של המוסד, ואת שתי גיחותיו האחרונות עשה כהן כבר במסגרת מחלקת המבצעים המיוחדים של המוסד, המוכרת כיום כ'אגף קיסריה'. את המידע שאסף, היה מעביר באמצעות משדר שסופק לו, שאותו הסליק בפריטים תמימים שניתנו לו למטרה זו.

בחורף תשכ"ה (סוף 1964) שב אלי כהן לדמשק ובכ"ג בשבט תשכ"ה (ה-26 בינואר 1965) הגיע ארצה מברק מהמודיעין הסורי, המודיע כי המרגל אלי כהן נתפס ומוחזק על ידי סוריה. במהלך חקירתו נלקחו מכהן פרטיו האישיים, ובהם גם שעון היד שהסורים רצו לוודא שאינו מכיל פריטי מודיעין.

מלחמת האזרחים בסוריה שהתנהלה בסוריה משנת תשע"א (2011) – קרעה את המדינה בין הנאמנים לגורמי אופוזיציה שהורכבו מקצינים סורים בכירים אשר ערקו מהצבא הסורי. בין העריקים שחברו לאופוזיציה הסורית – נמנו גם בכירים לשעבר במנגנוני הביטחון.

במוסד, ניתן להעריך, קיוו כי המצב הכאוטי בסוריה יאפשר אולי לשפוך אור על הפרשייה. מציאת השעון, כך ניתן להעריך, היא עוד אבן דרך במאמצים שעשה המוסד בדרך המאומצת להבאתו של כהן לקבורה בארץ.

ההזדמנות הזו – להניח יד על השעון – הגיעה לפני כשלוש שנים. היה זה לאחר שגורם סורי פנה אל המוסד הישראלי, כנראה דרך טופס 'צור קשר' (בשפה הערבית) של המוסד, והציע למכור את שעונו של אלי כהן. מאותו רגע בוצעו מספר פעולות כדי לאמת את אמינות הפנייה, ובהמשך – לאמת את אותנטיות השעון.

השעון שהוצע היה די פגום, וכנראה גם ללא עדשת הזכוכית שפורקה לצורכי בדיקה במהלך חקירת כהן, מה שהותיר בו נזק ושחיקה לאורך השנים שבהן היה מוטמן במקום מסתור כלשהו. מצד שני, לכל שעון יוקרתי מזהב יש חריטה שמזהה אותו במספר סידורי. במוסד ביצעו מספר פעולות מול המוכר שמכר את השעון אי אז לפני כ-60 שנה, מה שאִפשר לבצע אימות לשעון. במקביל בוצעה גם בדיקת DNA מול דגימות שנתן אחיו, אברהם כהן.

כל הבדיקות הללו העלו באופן חד-משמעי: השעון של אלי כהן יכול להיות בידיה של מדינת ישראל!

לאחר שאומתה האותנטיות של השעון, הושלמה עסקת הרכישה והשעון הגיע לארץ. האם העסקה הושלמה במכירה דיגיטלית שמתמחה גם במכירת שעונים ישנים? לא ברור. אך מה שברור הוא – שמיד עם הגעתו עבר השעון פעולות שיקום, שכללו כנראה גם את שחזורה של הזכוכית שנשברה ואשר שבירתה גרמה כאמור לשחיקה הפנימית של השעון.

בני משפחתו של אלי כהן היו בסוד העניינים ובאזכרה האחרונה שנערכה לזכרו של המרגל הישראלי, חשפו במוסד את השעון וביקשו רשות להשאיר אותו אצלם לתקופה, במסגרת הצגת 'מורשת הקרב' של האגף.

"הייתי אמורה לקבל אותו", סיפרה גב' נדיה כהן, אלמנתו של אלי, בריאיון לתקשורת, "אבל החלטתי שהשעון יוצב בכניסה למחלקת 'קיסריה' במוסד, היכן ש'הבחורים' יוצאים למשימות. אני מרגישה שחלק מהאור שלו נמצא בשעון הזה".

לדבריה: "יוסי כהן בעצמו (ראש המוסד. ר"ס) בישר לי על השבתו של השעון לארץ".

 

חיפושים חשאיים

לכולם היה ברור, שהשבת השעון היא רק אבן דרך סמלית בדרך לדבר האמיתי: השאיפה להביא ארצה את ארונו של אלי כהן, כדי שיזכה להגיע לקבר ישראל.

על פי מקורות המקורבים לחקירה, במדינת ישראל בחנו דרך לקבל מידע על בתי הקברות היהודיים, מתוך הנחה שאלי כהן נקבר בחשאי באחד מהם.

בטבת תשע"א (ינואר 2011) דווח בתקשורת הישראלית על פגישה שערך יו"ר ועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים בארצות-הברית, מלקום הונליין, עם נשיא סוריה בשאר אל אסד. את הפגישה תיאם איש העסקים היהודי ג'ואי אלאם, ולדבריו, היא נועדה לעסוק בשיקום מבני הקהילה היהודית בסוריה.

בריאיון לתקשורת הישראלית סיפר אלאם, יליד דמשק, על יחסיו המיוחדים עם משפחתו של הנשיא אסד וכי הופתע לגלות שהביקור – שהיה אמור מבחינתו להיות חסוי – נחשף בתקשורת. לדבריו, הוא פעל במטרה לקדם את שיקום בתי הכנסת ובתי הקברות המוזנחים, וכי קיבל הסכמה עקרונית של הסורים לאפשר לו להציג תוכנית לשיקומם של שמונה עשר בתי הכנסת ושני בתי העלמין היהודים – זה שבדמשק וזה שבחאלב.

הדיווח תואם את עדות בני משפחת כהן על כך, שבאותה שנה קיבלו עדכון מראש המוסד, ובו הוצג להם הניסיון לבחון את הגרסה לפיה אלי כהן נקבר במקור בבית הקברות היהודי בשכונת ג'ובאר שבדמשק, ובהמשך כנראה הועבר למקום קבורה חשאי אחר. בבית הקברות העתיק בדמשק היה גם קברו של המקובל רבנו חיים ויטאל זי"ע, תלמידם המובהק של האריז"ל והרמ"ק – רבי משה קורדובירו. חלק מהקברים גלויים, תחת כיפת השמים, וחלקם המיוחס מקורים תחת מבנה.

בשנת תשס"ח (2008) התראיין לרשת 'אל-ערבייה' מונזר אל-מוסלי, ראש לשכתו של נשיא סוריה לשעבר, חאפז אל-אסד, שפגש את כהן לפני הוצאתו להורג. אל-מוסלי סיפר, כי מנגנוני הביטחון קברו את כהן שלוש פעמים, בשלושה מקומות שונים. הקבר המקורי, לדבריו, הוחלף יום או יומיים לאחר הקבורה, מפחד שמדינת ישראל תנחית כוחות בחשאי ותחטוף אותו.

לדבריו, בסוף נקבר כהן בשטח שעליו נבנתה בהמשך שכונת אל מאזה, הנמצאת בחלקה הדרום-מערבי המאובטח והיוקרתי של דמשק, ומתאפיינת כיום בבנייני מגורים וגנים, ועל כן אי אפשר עוד לאתר את הקבר.

במאזה שכן באותה עת בית הכלא הידוע לשמצה שבו נכלא ונחקר אלי כהן, עד שהובל לבניין המטה הכללי הסורי, בו נערך המשפט שדן בסופו את כהן למוות. המשפט, אגב, נערך בדלתיים סגורות ורק חלקים בודדים (וערוכים) ממנו הוצגו בתקשורת.

 

הרוסים מתערבים

כאן נכנסים לתמונה המאמצים הרוסיים להשבת עצמות הנעדרים.

לאחרונה, בעקבות איתור עצמותיו של החייל הנעדר זכריה באומל הי"ד והשבתם לפני שנתיים לקבורה בהר הרצל – עלתה הסברה, לפחות בתקשורת, כי אולי עצמותיו של כהן הועתקו לקבורה תחת זהות בדויה בבית הקברות של מחנה הפליטים אל-יַרְמוּכּ, בו נקברו כנראה גם נעדרי סולטן יעקוב.

מחנה הפליטים, שהוקם בשנת תשי"ז (1957), שוכן בדרום-מזרח דמשק, בתוך גבולותיה המוניציפליים של בירת סוריה, כ-8 קילומטרים ממרכזה. בסמוך לו נמצאים מחנה הפליטים פלסטין ושכונת א-תדאמון. המחנה נשלט זה שנים על ידי ועדות של ארגוני התנגדות פלסטיניים; בהם החזית העממית לשחרור פלסטין – המפקדה הכללית של אחמד ג'יבריל.

בסיוון תשע"ח (מאי 2018) טען דובר החזית העממית לשחרור פלסטין כי גורמים המזוהים עם המורדים פעלו בבית הקברות, בשליחות מדינת ישראל, במטרה לאתר את שרידיהם של שלושת הנעדרים הישראלים. בארץ הבינו שאם יש מי שיכול לבודד את הניסיונות – אלו הם הרוסים, שכוחותיהם נמצאים בשטח ומפקחים באמצעות כוחות שיטור עצמאיים על אותם אזורים.

כזכור, נעדר קרב סולטן יעקוב, רב-סמל זכריה באומל, הושב למדינת ישראל לאחר 37 שנים, במסגרת מבצע 'זמר נוגה', שנמשך יותר משנתיים – בשיתוף פעולה בין אגף המודיעין הישראלי לצבא רוסיה. לארץ הובאו שרידי כמה נפטרים במסגרת המבצע, מתוכם רק באומל זוהה באופן ודאי. להבאתו קדם גם דיווח ב'אל-אחבאר', לפיו ערכו הרוסים משא ומתן עם גורמי מורדים שהשתלטו על חלק ממחנה הפליטים ירמוכּ, על מנת לפעול להוצאתו של באומל.

העיתונאי הפלסטיני פאדי חטאב, החי באירופה, פרסם כי כוחות המשטר הסורי קיבלו כבר בתשס"ח (2008), מידע לפיו שלושת החיילים והציוד שלהם הוטמנו בבית הקברות ירמוכּ, תחת שמות בדויים של מתים פלסטינים. לדבריו, כאשר המשטר הסורי נכשל באיתור הקברים – הוא פנה לאחד האישים המקורבים ל'חזית לשחרור פלסטין', שנמצא בקשרים קרובים גם עם ארגון פת"ח – שעל פי ההערכות היה אחד הפלגים שהסתירו את חיילי צה"ל כדי להשתמש בהם כקלף מיקוח בעסקת חילופי אסירים עתידית.

מקורות אמרו עוד: "בית הקברות היה תחת פיקוח של צבא השחרור הפלסטיני לפני המהפכה הסורית, והוא היה מאובטח. אך לאחר עקירת תושבי המחנה לפני כמה שנים, המשטר הסורי הפגיז את המחנה באינטנסיביות ואזור בית הקברות נהרס כליל. לאחר מכן, הכריז המשטר על השטח כשטח צבאי שנתון תחת שליטתו ושליטת המשטרה הצבאית הרוסית, מה שהביא למבצע החיפוש אחר שלושת החיילים הישראלים".

בגוף התקשורת 'ערבי 21' הלונדוני עלה דיווח באותה עת, כי המשטר הסורי השתתף אף הוא בחיפושים בבית הקברות 'שוהאדא אל-ירמוכּ', עוד קודם למלחמת האזרחים בתשע"א (2011). יתר נעדרי הקרב, יהודה כץ וצבי פלדמן – לא זוהו, אולם הדיווחים על המשך החפירות הרוסיות בבית הקברות – נמשכים גם נכון לימים אלו.

האם החיפושים החשאיים הללו יובילו (או שכבר הובילו) לפריצת דרך היסטורית שתסלול את הדרך לקבורתו המרגשת של אלי כהן הי"ד, המרגל האהוב, באדמתה של עיר הקודש ירושלים?

ייתכן שבתקופה הקרובה נדע את התשובה.